לטפל בהורים וגם בילדים

[אוליב*]

אמנם אני קוראת פסיבית בדרך כלל (סליחה...עד שאני מגיעה כבר כותבים את כל מה שחשבתי לכתוב...) ובכל זאת יש נושא גדול, משמעותי, שקשה לי איתו, ואולי חכמות השבט יועילו גם לי...

יש לנו תודה לאל שלושה ילדים. בן 5, בת 3, בן 7 חודשים. מקסימים, נחמדים, באמת ילדים טובים. כמו כל ילד, דורשים הרבה, ואני מאמינה שגם מקבלים.
יש לנו תודה לאל הורים. הורי עובדים ופעילים (הורים צעירים יחסית). הוריו בגיל של סבא וסבתא שלי, אמו חולה ומתגוררת אצלנו לתקופות ארוכות, וכשהיא לא כאן, בעלי אצלה. כיון שהם תושבי חו"ל, אצלה זה אומר שאני ממש לבד.
זה כך כבר שנים, מאז שהתחתנו.
וזה קשה.
וזה הולך והופך יותר ויותר קשה.
שנינו עובדים במשרות מלאות (כי הוצאות הכרחיות על בריאות לא מאפשרות לנו להתקיים ממשכורת אחת). כעת אני עם הקטן בחופשת לידה מוארכת, שמסתיימת ממש בקרוב. כיון שאי אפשר להשאיר את חמותי לבד, אנחנו עושים "משמרות" - מה שאומר שהזמן הזוגי שלנו הצטמצם פלאים (נסיונות להכניס מישהי שתטפל בה נכשלו כישלון מוחץ, ואנחנו גם משתדלים שאחד מאיתנו יהיה עם הילדים ברוב שעות הערות שלהם).
כיון שאני עם הקטן בבית, אני איתה רוב הזמן. המנטליות הפוכה, כמעט שום דבר ממה שאנחנו עושים לא מתאים לנסיון החיים שלה. התרגלתי לביקורת, הילדים התרגלו שסבתא שלהם חושבת אחרת וזה לא רע, ועדיין זה קשה.
זה קשה להיות בריכוז כל היום, בלי דקה מנוחה (כי שעות השינה שלה לא חופפות לשלהם).
זה קשה לשים לב לשלושה זאטוטים וקשישה אחת (בפעם האחרונה שלא השגיחו עליה היא הגיעה לעיר אחרת והלכה לאיבוד).
זה קשה לטפל פיזית בשלושה זאטוטים וקשישה אחת.
אח, גיל הסנדביץ. מזל שלפחות ההורים שלי לא זקוקים כרגע...

אני מעודדת את עצמי שזה מגיע לה (כי לאשה שגידלה את בעלי מגיע כל הטוב שבעולם, גם אם היא חושבת עלי מה שהיא חושבת)
ואני מעודדת את עצמי שהילדים לומדים מצד אחד לחיות עם מי שחושב אחרת, ומצד שני מרויחים סבתא בבית (בזמנים טובים היא אפילו מקריאה סיפורים לפעמים, ובכללי היא אישה נחמדה מאד כשהיא רוצה, והם אוהבים אותה)
ואני מנסה לעודד את עצמי שזו תקופה, אבל זהו, שהיום תוחלת החיים ארוכה, והסוף לא נראה באופק...
(והשכנות: נו מה הבעיה, שחמותך תעשה לך בייביסיטר ואת תבואי לX Y Z... אני לא יכולה להסביר להן שזה ממש לא ככה, כי חיצונית היא נראית לא רע בכלל, והיא תיעלב קשות אם האנשים פה ידעו).

אם יש כאן בנות שיכולות לעודד מנסיונן, אשמח.

[בשמת_א*]

שום ניסיון, רק

[ג'וניפר_והמשפחה*]

גם לי אין נסיון.

את נשמעת אדם מאוד מיוחד. לא הרבה אנשים באמת יכולים להגיד _אני מעודדת את עצמי שזה מגיע לה (כי לאשה שגידלה את בעלי מגיע כל הטוב שבעולם, גם אם היא חושבת עלי מה שהיא חושבת)
ואני מעודדת את עצמי שהילדים לומדים מצד אחד לחיות עם מי שחושב אחרת, ומצד שני מרויחים סבתא בבית_ .
מה בעלך אומר? איפה הוא נמצא בכל הסיפור? אתם מדברים לפעמים על הקשיים האלה?

[אוליב*]

אנחנו מדברים על זה המון.
בעלי מאד משתדל. אני חושבת שלו הרבה יותר קשה מאשר לי - גם כי זו אמא שלו (וזה לא קל לראות את אמא שלך מתדרדרת)
וגם כי הטיפול בילדים הרבה יותר מסובך לו מאשר לי (בהרגשה שלו, בפועל לדעתי הוא מסתדר טוב)
וגם כי הוא זקוק ליותר שינה ממני (אני מסתדרת עם מעט שעות שינה - עובדת בלילה בד"כ, ישנה 4 שעות בבוקר וזהו. לפעמים עוד שעה בצהריים או בערב. הוא צריך לפחות שבע שעות נורמליות כדי להרגיש טוב, אבל כשאני אחזור לעבוד הוא יקום לתינוק, כמו שהיה אצל הקודמים).
בנוסף הטיסות האלו לחו"ל מאד יקרות, וההעדרויות פוגעות בעבודה שלו. אצלי הרצף נשאר.
הוא באמת עושה מה שהוא יכול, ואני יודעת שכל מה שאני אבקש הוא ינסה לעשות. הוא גם אבא נהדר.
מדברים, אחרי פסח כשאחזור לעבודה ננסה לשחק עם המשמרות שלי (כי עם העבודה שלו אי אפשר להזיז שעות) ולראות מה הכי טוב.
אני לא יודעת אם יהיה לי יותר קל (לא להיות איתה כלללל היום) או יותר קשה (כי העבודה שלי קשה...)
תודה.

את נשמעת אדם מיוחד
אני לא מרגישה אדם מיוחד. אבל יוצא לי הרבה פעמים לחשוב על זה שאם ח"ו זה היה ילד חולה במחלה כרונית, או ילד עם צרכים מיוחדים, הרי ברור שהיינו נותנים לו כל מה שאפשר ומטפלים בו במסירות, אז למה כשזה הורה זה לא ברור? (כבר קיבלתי בעבודה המון תגובות על זה, תשימו במוסד, אתם מתאמצים יותר מדי, וכל מיני כאלה).

[נכדה_מודאגת*]

שלום לכולם..
יש סיטואציה שמטרידה אותי בזמן האחרון, וחשבתי לשתף כאן, ולראות אולי אקבל עוד כיוונים למחשבה.
יש לי סבתא בת 89, שנחשבת היום כתשושת נפש. עד לא מזמן היתה מתגוררת בדיור מוגן, ובשל אופי קשה והפכפך הקשר בינינו לא היה יציב עד חסר מאוד. היא לא היתה מאוזנת מבחינה נפשית, אך מעולם לא אובחנה ולא טופלה כחולת נפש. בעיקר משום שהסתדרה טוב עם עצמה ולא היתה זקוקה לעזרה. בכל מקרה, זה מה שילדיה ( אבי ודודתי) חשו. אבי ז"ל נפטר בינתיים, ודותי חיה שנים ארוכות בחו"ל.
סבתי בצעה נסיון התאבדות לפני חמישה חודשים. מאז התאוששה, והחלה להיות מטופלת בתרופות פסיכיאטריות שאיזנו אותה(כך נראה). דבר זה מאפשר איתה את הקשר, כיוון שאינה מתפרצת ואלימה כבעבר.
בעקבות נסיון ההתאבדות, הנהלת הדיור המוגן החליטו לפנות אותה משם, כיוון שלא רצו לקחת עליה אחריות- גם משום שהיא סרבה לקבלת מטפלת צמודה שתגור איתה בחדרון שלה ( דבר המתקבל על הדעת..) וגם משום ששמחו להתנער ממנה וממצבה. וגם כי ישתלם להם להכניס דייר חדש במקומה שישלם פי 5 ממנה בשנותיו הראשונת שם. מגעילים, אבל נעזוב את זה כרגע.
נמצא לה בית אבות מתאים שהסכים לקבל אותה. - דרך אגב, אחד מתוך השניים היחידים שהסכימו, מת"א ועד ראש הנקרה, בשל היותה תשושת נפש.בעבור הון תועפות כמובן.
מפה לשם, היא עברה למקום החדש ברמת גן, וקשה לה להסתגל. קשה לה עם חוסר האונים שלה שם. והיא טוענת שמתנכלים לה. הסיפור ארוך מאוד, ולכן אקצר-
אני כל הזמן חושבת שהייתי רוצה לקחת אותה אלינו הביתה.
אנחנו חיים בקיבוץ בצפון. נניח וזה יתאפשר מבחינת המקום..
אני חושבת על כך שחשוב לי רב דוריות, וזה יהיה משמעותי עבורי ועבור ביתי בת השלוש להיות עם סבתא, ושתהיה חלק מחיינו. ממש קשה לי עם כך שבעולם שלנו כל מה שקשור בזקנה ומוות נדחק למוסדות רחוקים מן העין.
אני אוהבת את סבתי מאוד. ומצד שני, חוששת. מה יהיה אם היא תתחרפן שוב? או תהיה אלימה?האם זה לא עלול מאוד לפגוע בביתי?או בי? בזוגיות שלנו?

העניין הוא- שעכשיו היא מטופלת תרופתית, מה שלא היה קודם.
האם אני משלה את עצמי ושוגה בפנטזיות?
אני בהרגשה שהטבע והקרבה לאנשים שאוהבים אותה , יעשו לה טוב.
אבל אולי אני יומרנית מידי? זאת אישה שחיה עם עצמה יותר מ15 שנים בלי קשרים חברתיים יותר מידי.
מה שאמרתי לבנזוגי הוא, שאני מרגישה שאנחנו בעולם הזה לזמן קצוב מאוד, ואני יכולה לדעת מה חשוב לי ולהיות מחויבת לעשותו, כי יש לי בחירה.
ומתה מפחד.
בכלל לא בטוח אם פיזית זה יתאפשר מבחינת הקיבוץ.. אבל אם כן.. לא יודעת מה לעשות.
מה דעתכם?

[סאלי_תדמור*]

מה דעתי?

שאת אדם מדהים!
שאת רוצה לעשות טוב לדודה זקנה שבעצם עשתה לא רק טוב בעולם הזה

מעניין אותי מה היא עצמה חושבת. אם כי כמובן שאם את מציעה זה אולי יחייב אותך.

אני גדלתי עם סבתא רבה יחד איתנו בבית - אמי, אחותי ואני. היינו 4 נשים. אחותי מאוד אהבה אותה והסתדרה איתה, אני פחות. היא באמת היתה צועקת עלי לפעמים, וואלה שנים לא נזכרתי בזה. אבל לי כילדה זה לא היה נורא. לא היה משמעותי במיוחד. לאחותי זה היה נפלא. משום מה הסבתא רבה ההיא מאוד אהבה את אחותי ועלי כעסה (קשה לי להבין על מה, היום... היתי כזו חנונית). זכרונות שלי.

[הנכדה_ממקודם*]

וואו.. עברה שנה!
סבתא היום, למעשה, חוגגת 89 (היה לי פאק בספירה קודם)
בינתיים היא עברה למקום טוב יותר שלא ידעו על העבר שלה, והיא מטופלת שם טוב.
אבל מה, בודדה מאוד ורחוקה לי מאוד.
קיבלנו את כל האישורים, ומעוד חודש נוכל גם לשפץ והיא תוכל לבוא אלינו.
המון חששות, אבל גם תחושה חזקה של" זה מה שצריך לקרות,והכל יהיה בסדר".
בעצם אני כותבת פה אם למישהו יש נסיון בחיים בבית עם קשיש, ומוכן לשתף או לייעץ.או סתם כל רעיון שעולה לראש..
השאלה היא:
מה אפשר לעשות עם סבתא בבית, כדי שתוכל להרגיש מועילה, משתתפת ושייכת
סבתא לא כל כך רואה, וגם לא שומעת טוב ( אם כי יש מכשירי שמיעה שרק מחכים שאלמד לשים לה אותם לכשתגיע)
וגם הידיים רועדות קצת- מה שמוריד מהפרק חיתוך ירקות או השחלת חרוזים ותיקוני תפירה.

אשמח לכל שיתוף או תובנה..
צריכה לסיים עכשיו, אמשיך אחר כך.
המון תודה

[הנכדה_ממקודם*]

רק אוסיף, שבינתיים בשנה החולפת התקרבנו מאוד מאוד..
ומה שלא יהיה, אני מברכת על מה שקרה, שזה קרב אותנו ככה.

[רוזמרין*]

הסבתא תגור אתכם בדירה או שהקיבוץ מקצה לה דירה קטנה?

לגבי תחושת השותפות שלה- אולי לקפל כביסה? להקריא סיפורים לילדים?למיין חפצים? להעזר בה בבקשת עצות לגבי הכנת אוכל או טיפול בילדים? לשוחח איתה על הא ועל דא?

שאלת על נסיון. לי אין נסיון כזה אבל יש לי הורים בגיל שלה ואני יודעת שרוב הזמן הם בכלל מתעניינים בצרות (או בהנאות) של עצמם. וגם מתעייפים מהר. ומעדיפים לראות טלוויזיה או לישון.
זאת אומרת שלא מדובר כאן על פרקי זמן ארוכים של פעילות או שיחה. כמה דקות כל כמה שעות.
מכשיר שמיעה זה חשוב. בלי זה, יהיה הרבה תסכול ועצבים. היא צריכה ללמוד לשים לבד כי רק היא מרגישה איך נוח לה בדיוק.

רק אוסיף, שבינתיים בשנה החולפת התקרבנו מאוד מאוד...ומה שלא יהיה, אני מברכת על מה שקרה, שזה קרב אותנו ככה
ממש מרגש ונדיר. כל הכבוד לך!

[אוליב*]

וואו. פתאום נזכרתי בדף הזה.
ממש לפני שנתיים. זה נראה לי כל כך מזמן.
הילדים גדלו.
גם אנחנו גדלנו.
חמי הצטרף אל חמותי והם גרים אצלנו עדיין.
יש קשר נפלא בין הילדים לבינם. הם חלק מהמשפחה לטוב ולטוב.
הלואי שגם אני אוכל להזדקן ככה, עם אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי.

[הנכדה_ממקודם*]

וואוו..
אוליב,אשמח לשמוע עוד על הנסיון שלכם:-)
ולרוזמרין- תודה:), סבתא תעבור לגור איתנו בבית.. לקפל כביסה נראה לי רלוונטי.. ובהחלט יכול לעזור.

[אוליב*]

מה את רוצה לשמוע? אשמח אם תמקדי.

בינתיים רק אומר שכשהנפש בסביבה שבה טוב לה, קורים דברים נפלאים ולא צפויים.
ואת הטוב הזה, במידה רבה, יש ביכולתנו ליצור.

[הנכדה_ממקודם*]

הי אוליב,
אשמח לדעת איך נראה היום שלכם.. סדר יום, עיסוקים.. היית צריכה לדאוג לעניין ועיסוק, או שהדברים זרמו?
איך הקשר עם הילדים? מה את עושה כשאת צריכה לנסוע עם המשפחה ליום יומיים? הם צריכים השגחה?
איך שומרים על גבולות?יש וצריך גבולות בכלל?

[אוליב*]

איך נראה היום שלכם
ניסיתי לנסח וניסיתי ובסוף הבנתי שזה לא נראה לי נכון. כי מה שאצלנו מתאים אולי לא יתאים לכם. אבל באופן כללי, סדר היום שלנו הוא של כלל הבית. חמי וחמותי אוכלים כשכולם אוכלים, אין להם סדר משלהם. מתקלחים כשיש מים חמים [נניח בחורף, מדליקים את הבוילר לכל בני הבית]. אין להם סדר יום משלהם, הם משולבים.

בקשר לעיסוקים ובכלל -
הדבר הכי חשוב שלמדתי, אני חושבת, זה שצריך להתיחס אליהם כמו לילדים, רק שילדים אפשר לחנך ואותם לא.
בעיקר מהבחינה של לנסות להסתכל מנקודת המבט שלהם ולהבין איך הם רואים את הדברים. כך נפתרו [בהתחלה] ונחסכים [כיום] הרבה חיכוכים, בעיקר בינם לבין הילדים.
הקשר עם הילדים נפלא - בעיקר מאז שלמדתי שהיחס צריך להיות זהה. הם לא עדיפים על הילדים והילדים לא עדיפים עליהם. כשהילדים הבינו שככה אני מתיחסת וההורים הבינו, שלכל אחד יש את המקום שלו, הם למדו לכבד ולהקשיב למרות השונות שקיימת. וכל אחד נותן לשני במידה רבה.

היית צריכה לדאוג לעניין ועיסוק, או שהדברים זרמו?
אני לא חושבת שאני אמורה לספק עיסוק למישהו בבית, לא לילדים שלי ולא להורים של בעלי. אז לא, אני לא מספקת להם עיסוקים. יש דברים שצריך לעשות בבית [כלים, כביסה, סדר וכד'] ובהם כל אחד משתתף כפי יכולתו ואנו מעודדים אך לא מכריחים. מעבר לכך אם מישהו - ויהיה זה הבן שלי או חמותי, לא משנה - בוחר לשבת על הספה באפס מעשה, אני לא חושבת שאני צריכה להציק לו. ילדי לרוב אינם בוחרים באפשרות הזו. אם הם היו צריכים עזרה - נניח, ללכת לספריה - אז השתדלתי לעזור להם במגבלות היכולות שלי, בדיוק כמו שהייתי משתדלת בשביל הילדים.

מה את עושה כשאת צריכה לנסוע עם המשפחה ליום יומיים? הם צריכים השגחה?
נקודת התורפה.
לרוב אנחנו לא נוסעים עם המשפחה ליום יומיים. לא מאז שהם פה. נסענו בערך פעמיים, בתקופות הנדירות שבהן היה ניתן להשאיר ללא השגחה.
זו ההקרבה הכי גדולה מבחינתי - כי כשהייתי מאושפזת בעלי לא היה יכול להשאר איתי לאורך זמן, בגללם [לא הייתי לבד, היו איתי בני משפחה שלי וחברים לסרוגין, אבל זה לא אותו הדבר].

איך שומרים על גבולות?יש וצריך גבולות בכלל?
שאלה טובה. שתי שאלות טובות.
באופן כללי אני פחות מדברת במונחים של גבולות ויותר במונחים של כללים. אני מאמינה שאם גרים ביחד בבית [עוד לפני שהם היו כאן] צריכים להיות כללים שמאפשרים לנו לחיות בנחת ובשמחה זה עם זה. זו לא סמנטיקה, כי כללים הם "מה כן" וגבולות הם "מה לא". ואני מעדיפה להגדיר לילדי מה כן, מה אני אוהבת, מה נוח לי, מה משמח אותי. ומעדיפה לגלות מה טוב לילדי, מה הם אוהבים, מה משמח אותם. כשחמותי ואחר כך חמי הצטרפו, היה לי קשה בהתחלה להחיל את זה גם עליהם. הם במנטליות מאד שונה מאיתנו. אבל כשהצלחתי לעשות את הסוויץ' בראש זה עבד, וזה עדיין עובד.

מקווה שזה לא כללי מדי. מקווה שזה עוזר לך.

[הנכדה_ממקודם*]

הי.. תודה לך על הפתיחות והשיתוף:-) נשמע טוב מאוד..
בקשר לעיסוק אני מוטרדת בעיקר משום שאני חוששת שהיא תרגיש שהיא לא מועילה, ונטל.. ומשועממת
היא כמעט ולא רואה, וידיה חלשות וקצת רועדות
עם זאת, גם בבית האבות לא עשתה הרבה. בעיקר הסתובבה סביב בית האבות ברגל, כשהיתה מסוגלת.. וזה גם אצלי היא יכולה.
גם אני מאמינה ב"להצטרף אל החיים" ופשוט לחיות, לא להיות המרכז.. אני רק חוששת מהצד המרצה שבי, שאחשוש כל הזמן שאני לא עומדת בציפיות או משהו כזה. אולי כדאי לתאם ציפיות לפני שהיא באה.
בתוך תוכי אני יודעת שיהיה בסדר.. רק נראה לי שבטח יש דברים שאם אחשוב עליהם מראש, זה יוכל להועיל..

[אוליב*]

נראה לי שעוזר למצוא את המקום שבך שמאפשר.
לא חייבים לעשות. אפשר להיות. גם ללהיות יש משמעות.
ויש לאנשים מבוגרים מה לומר, ויש להם הרבה לספר וילדים אוהבים סיפורי "כשהייתי ילדה". זה מעניין יותר מכל ספר.
אני יכולה לשוחח שעות עם חברות. למה לא איתה? אז גם איתה. להקשיב, אבל לא רק. להתעניין, לשמוע, לספר לילדים ואז גם הם מתעניינים. גם זו עשיה.

[הנכדה_ממקודם*]

לילה טוב..
רק מספר מילים,לפני שהולכת לישון
מחר היום הגדול!
מחר אני לוקחת את סבתא מבית האבות אלינו הביתה
עברנו דירה, הוספנו חדר, שיפצנו , צבענו, ו.. הנה זה בא!
מרגיש קצת כמו לפני לידה, שמתעסקים המון באיפה ללדת ואיך ועם מי וכמה זה יעלה, ומה לקנות...
ואז פתאום יש ילד שצריך לגדל, וזה כבר סיפור אחר לגמרי, ומי זוכר איך היתה הלידה:-)
אני מאוד מתרגשת וגם די חוששת..
מקווה שאמצא זמן לכתוב על זה, כי זה עוזר לי להיות מפוקסת...
תודה על כל התגובות והתמיכה של החברות היקרות מכאן:)
ליל מנוחה..

[הנכדה_ממקודם*]

נראה לי שפותחת דף בלוג בעניין.. נקרא לו לגור עם סבתא..
שבוע טוב

[לוטם_מרווני*]

לגור עם סבתא