- להיות (עם) חופשי בארצנו
מתוך: באופן טבעי מס' 41 (באופן 41) - יולי-אוגוסט 2002
תגובות למאמר, וכן לגליון כולו, ניתן לכתוב בדף תגובות לגליון 41.
אנא, אל תוסיפו לדף זה!
על מעטפת גיליון באופן האחרון שחיכה לי בתיבת הדואר היה כתוב "מה קורה? חדוה". קצת השתהיתי עם התשובה, לא ידעתי שאחליט לכתוב אותה, בטח לא קבל עם ועדה (אדם צריך לדעת במה הוא טוב...).
ואחרי פתיחה ארוכה כל כך (למי שלא רגיל להכביר במילים) הנה תשובתי:
לפני כחצי שנה, קראנו אני והאיש שלי, מאמר על פול ארדש המתמטיקאי. בין היתר נכתב שם כי אימו נהגה לשלוח אותו לבית הספר כל שנה שנייה, כי לא יכלה להחליט אם בית-ספר הוא טוב או לא.
האם אחד מילדינו עומד להיות מתמטיקאי דגול??
צחקנו.
המציאות היתה קצת פחות משעשעת. ניסינו, באמת ניסינו לתת הזדמנות הוגנת למערכת החינוך. הלכנו לראות את הגנים עם ההמלצות הטובות ביותר, את הגננות המעולות (כך נאמר לנו) ובכל פעם - אכזבה. באמת רצינו להיות "בסדר" "כמו כולם" "נורמלים". באמת השתדלנו לשלוח כל בוקר לגן.
לפעמים היה לי קשה ביותר להעיר ולשלוח את היקרים לי יום אחרי יום לגן. נלחמתי עם עצמי - הלא הילדים צריכים רצף, מסגרת, ללמוד משהו ו...איך שכחתי, איפה יכירו חברים? איפה אני אכיר אימהות אחרות?
כל בוקר מלחמה. מספיק שאחד מהם היה אומר לא רוצה גן או שלא טוב לו בגן, ואני הייתי נקרעת, ופעמים רבות מוצאת את עצמי משאירה אותם בבית.
ואז יונתן הפסיק להיות סקרן.
פשוט כך.
התחיל להסתובב סביבי במעגלים חסר מעש. הי, רגע משהו לא טוב קורה. טוב, אולי זאת ההתחלה (אכן היתה זו ההתחלה אבל של שורש הרע).
ואז מסיבה בגן, ויונתן עושה כמו כולם את כל התנועות?! מה? אילפו את הבן שלי? אבל הוא לא אוהב לעשות כך!!
ושוב הלב נקרע.
ויום אחד בדרך לגן הוא שואל: "אמא, למה מישהו לוקח כל בוקר את הילד שלו לגן ומשאיר אותו שם??
והתשובה - "אני לא ממש יודעת, אולי... ואולי..."
אבל הרמזים שעכשיו עולים על הכתב לא הספיקו לי (אני נדהמת לראות את רצף האירועים הכתובים).
מה עוד צריך היה לקרות כדי שאבין סוף סוף?
והתשובה לא אחרה לבוא. מחלות, מחלות ושוב מחלות.
נשברתי.
המערכת שברה אותי. אני רציתי בה, אבל לא בכל תנאי. זה היה רחוק מאד מלהיות טוב.
כל גן וסיבותיו, כל מסגרת ונפילותיה.
יונתן יצא מהגן בשעה טובה לפני ארבעה חודשים, ואני קיבלתי ילד חדש. סקרן, בטוח בעצמו, לא אלים.
לקח כמה חודשים עד שהוצאנו את שורש הרע בסבלנות, בלי כעסים (הקריאה של "באופן" חיזקה אותי), והתוצאה טובה בעיני האובייקטיביות.
אבל עם רוני ביתי הבכורה זה אחרת. היא גדולה, למודת גנים (כמובן שלא באופן רציף). היא מסתדרת.
אז איך זה שיום אחד היא היכתה אותי כשחזרה מהגן (והיא בת חמש!). ואיך זה שהיא כבר לא סבלנית ולא משחקת עם אחותה הקטנה שהיא כל-כך אוהבת, ואיך זה שהיא מסתגרת ומסוגרת ומתחבאת כאילו מפני עצמה? הלא היא הבכורה והולכת לגן זו השנה השלישית (ברמת גן ובכפר שמריהו!), ואיך זה שהיא זוממת מזימות נגד אחיה ומסיתה את חבריה מהגן נגדו (בוא נברח לו) ולעיתים גם נגדי (תראה, אמא שלי מנקה).
האם יתכן שגם אצלה המסגרת (טובה ככל שתהיה) מזיקה?
האם גם היא לא הסתגלה?
אזרתי כוחות, בעיקר נגד הלחץ החברתי (אבל גם כדי לעמוד מול אימי) והוצאתי גם אותה.
ושוב היא נהנית מהמשחק עם אחותה הקטנה ועם אחיה, ושוב היא לא אלימה. אני בטוחה שבמשך הזמן גם הסקרנות שלה תתחדש. היום היא בשלב של לא לעשות כלום (תודה יונת שרון על המידע מעברך שנותן לי כוחות להמשיך ולקוות שגם השלב הזה יעבור והיא תחזור להיות סקרנית כמו קודם).
והחברים שואלים כמובן: מה, לא קשה לך עם שלושתם, את לא משתגעת? אין לך רגע לעצמך!
זה כל הפרדוקס, שהרבה יותר קל.
יש פחות התמודדויות עם מצבים קשים שקורעים את הלב, המשוב שאני מקבלת מהם לטוב ולרע הוא מיידי ואני לומדת מהם לא פחות משהם לומדים ממני. בקיצור, אני מבשלת ואוכלת את הדייסה שלי ולא של אחרים. אני לא מתמודדת עם כעסים של ילדים שהוריהם לא קרובים אליהם (כעסים שבאופן אוטומטי מתבטאים אצל רוני הבכורה), והסקרנות הטבעית מכניסה אותי למעגל העשייה גם אם אני בדיוק עסוקה בעבודות רס"ר.
כמובן שיש כעסים וצעקות (בעיקר שלי, אבל גם שלהם), אבל אני חיה סוף סוף, וגם הם חיים ואוהבים.
תודה ענקית לאורנה שפרון!! אורנה, אני אוהבת לקרוא את כתביך ולומדת מהם המון. זכור לי היטב שציטטת את דויד גרוסמן מאיתמר מטייל על הקירות כי "רק מי שקטן מאד-מאד, כמו גור או ילד, יכול להיכנס ולצאת מן המסגרת" אני חושבת שהיית גדולה מהחיים להבין למה הוא התכוון.
ישר כוח לרני וחדוה, אני מקווה שעליתי בעזרתכם על דרך הישר (מה זה בכלל?) והתחלתי "להיות (עם) חופשי בארצנו".
דף עלון
משתמשת