להיות ולא רק לעשות

[אמא_אינקובטור*]

הכותרת פילוסופית ובאופנית בעליל.
<סתם מסווה לדף של תהיה אמהית>

ההשראה - ילדתי הבכורה, כדור אנרגיה מתולתל. אין לה את זה. היא בתנועה מתמדת, כל הזמן מחפשת אחרי העיסוק הבא. כשאני איתה אני מרגישה שהיא מתרכזת במה שאין ולא במה שיש, מין חוסר נחת תמידי.

עכשיו יום ראשון בבוקר - יום קיץ כפי שיום קיץ צריך להיות. בוקר שקט ותכול, הפטוניות שלי מחייכות בורוד אופרת סבון, הלואיזה והנענע הרימו ראש, האויר צלול, הילדות אכלו פנקייקס, אני עם הקפה והעיתון בחצר ונחת לי, שקט לי, שמח וטוב לי. הצעירה לידי בודקת נמלים, דוחפת את הבינבה, הולכת צעד או שניים לפני שהיא חוזרת לזחול.
והבכורה - רוצה ללכת לחברה. רוצה טוסט. רוצה צ'יריוס. רוצה לראות טלויזיה. רוצה לראות משהו אחר בטלויזיה. רוצה שפתון שקוף. כאילו כל דבר פרט לכאן ועכשיו עדיף על כאן ועכשיו. תזזיתית, מדברת בקול רם. אין שלווה. במצבי עייפות היא בכלל מתפרקת לחלוטין.

[תבשיל_קדרה*]

מתעלקת:
פשוט כותרת הדף הזכירה לי מחשבה -
שאלו אותי "מה שלומך, מה שלומכם? מה אתם עושים?" ולא היתה לי תשובה טובה. כאילו - חיים, זה מה שאנחנו עושים. חיים בהנאה. קצת רודפים אחרי הזנב של עצמינו, קצת חושבים אולי לעבור דירה, אבל בסך הכל - חיים. (ולא "הייתי בהצגה טובה", או "משפצים את הבית", "יוצרת" [תופרת בגדים לבתי, זה נחשב?]). בעצם - אנחנו גם יוצאים הרבה מהבית, טוב, קיץ עכשיו.
עכשיו אתם רק צריכים לומר "זה בסדר. טוב לך? טוב לכם? זה מה שחשוב"

[אמא_אינקובטור*]

(-:
אפשר לשלוח אליכם את הגברת לקורס מזורז בחיים נטו?
היא חיה דרך העשייה. חושבת כל רגע על מה חסר ומה היא רוצה מהחיים ואין כרגע. נדמה לי שקוראים לזה "משימתית". אם אני מתפעלת אותה בעריכת השולחן, פינוי השולחן (עוד יתרון לכלי פלסטיק), השקיית העציצים, התארגנות ליציאה - היא נענית בשמחה כאילו חיכתה להזדמנות לעשות משהו.

"מה אתם עושים" בדרך כלל מתקשר לי למעברי חיים שונים: אורזים, עוברים, מחפשים, נוסעים.

[תבשיל_קדרה*]

אפשר לשלוח אליכם את הגברת לקורס מזורז בחיים נטו?
לא ממש...
כי הילדים לא יושבים רגע

[אמא_אינקובטור*]

היום היינו בפארק. ראינו קורי עכביש. ביקשתי לא לגעת. למה? כי הקורים שייכים לעכביש. למה? כי הוא טווה אותם. למה? הוא צריך אותם. <כל אותו הזמן הילדה שולחת אצבעות קטנות לקורי העכביש אבל מתאפקת בכוח>
היא רכבה על הכתפיים של אבא שלה ותלשה עלים מכל עץ שעברו מתחתיו. גם כאן ביקשתי לא לתלוש. למה? כי העץ צריך את העלים. למה? כי בלי העלים הוא לא יגדל. ושוב, שולחת ידיים ורק ה"לא" שלי עוצר אותה.

חיפושיות, סנאים, ברווזים (החתולים כאן מבוייתים, אין חתולי רחוב) - בכולם היא רוצה לגעת, להרים, אז מה אם הסנאי בורח - נרדוף אחריו עד המחילה, אז מה אם הברווז לא רוצה חיבוק ונותן לה ביס, אני רוצה להסביר לה שיש דברים שלא נוגעים בהם אלא רק מסתכלים.

[מ_י_כ_ל*]

אמא, בת כמה היא?

<מיכל מקווה שאמא אינקובטור לא תרצח אותה כשהיא תלחש _{שהילדה נשמעת סקרנית וחיונית ושהיא לא בטוחה שהיא עצמה (כלומר מיכל) היתה מצליחה להתאפק מלגעת בכל הדברים המסקרנים הללו}>

[תמר_ס*]

כל אותו הזמן הילדה שולחת אצבעות קטנות לקורי העכביש אבל מתאפקת בכוח
אבל היא מתאפקת! יש כאלה שלא. בת כמה היא?

[מ_י_כ_ל*]

טוב, אני אפרט קצת...
הרצון לגעת לא מתפרש אצלי כההפך מ-'להיות'. אפשר דרך המגע "להתאחד" ו"להיות קרובים" למה שרואים. בנוסף, מגע הוא דרך נהדרת לחקור וללמוד.
לפחות בדוגמאות מן הטיול בפארק - למה אסור לגעת?
לגבי הקורים - אפשר לגעת בקור בקצה האצבע, בלי להשמידו, ולחוש עד כמה הוא דביק או עדין.
לגבי הסנאי - אפשר לשבת בשקט עם פיסת קרקר ולהמתין שהוא יבוא לאכול (אני ישבתי שעות בבוסטון קומון בנסיון להאכיל סנאים, ואני הרבה מעבר לגיל ..הממ.. הרבה מעבר...)
חתולים מבוייתים בד"כ מאוד אוהבים להתלטף.
ברווזים? אז ינשך אותה ברווז ביד. עד כמה שזכור לי זה אכן מאוד כואב, אבל לא פוצע. הגדול שלי ננשך באצבע על ידי ברבור (אולי ברווז?) עצבני בפארק רעננה, בזמן שניסה להאכילו (אפשר לקנות שם אוכל ולהאכיל את בעה"ח). אול זה יבהיר לה טוב יותר מהסברי אמא, שלא כל בעלי החיים מעונינים בקירבה.
עלים מהעץ? אולי אקומם עלי את כל שוחרי הסביבה, אבל זה כל כך נורא לקטוף עלה אחד? לא צריך לחסל ענף שלם, אפשר לקטוף אחד או למצוא אחד שנפל, ולדגדג איתו או להביט במבנה שלו.
בקיצור - אם לי, כמבוגרת, קשה רק להביט על דברים כה מסקרנים מן הצד, אני מנסה לחשוב עד כמה בלתי אפשרי זה עשוי להיות לילד.

<מיכל, אמא לילד טועם נמלים, מטפס על עצים, קופץ לשלוליות, מאכיל ברבורים (ברוזים?) ומלטף כלבים אימתניים, אבל מה? פוחד מקורי עכביש... >

[אדמה_טובה*]

במשפחת-המקור הפולניה שלי נהוג שלא שואלים אנשים מה שלומם, או איך הם מרגישים, או מה עבר עליהם, אלא רק מה הם עשו, מה הם עושים ומה מתכוונים לעשות.
ואוי ואבוי אם ההורים תופסים מישהו קטן יותר בחוסר-מעש, בוהה וחושב מחשבות (שזה כבר עושה די הרבה). זה תמיד "רביצה", "עצלנות", "ניוון" ועדיף לקום וללכת לעשות ספורט...

[תבשיל_קדרה*]

"קומי מהר, אחרת העצלן יכנס פנימה".

[מ_י_כ_ל*]

"אוווו, ישנתם מספיק?"
ברכת ה'בוקר טוב' של החמים היקים.
דווקא לפולנים שלנו אין שום בעיה עם רביצה או שינה.

<זו רק אני או שנערכים פה בדף שני דיונים במקביל?>

[נועה*]

שמעתי על תאוריה, שהאנשים מחולקים לשני סוגים אחד אקטיבי והשני פסיבי.
האקטיבי, בודק את העולם דרך מגע, דרך התנסות...
הפסיבי, בוחן את העולם דרך התבוננות והסתכלות...

אני מניחה שיש עוד המון סוגים של אנשים, אבל אני חושבת שיש בזה משהו.
הילד שלי כל הזמן בוחן את העולם. הוא מסתכל מתבונן ורק אחרי התבוננות מעמיקה מתקרב ונוגע.
ילד של בת דודתי (פחות או יותר באותו הגיל) תמיד מתעסק בדברים, כאילו קופץ למים בלי לחשוב. הוא כל הזמן פעיל הולך מסתובב, נוגע, זורק.....ושלי מתבונן לו מהצד בוחן את העיניינים מוודא "ששוה" להתקרב.

מיותר לציין, שאין כאן טוב או רע, נכון או לא נכון. פשוט עניין של אופי ודרך לראות את העולם. יש כאלה שצריכים לעשות כדי לחוות.

ומחשבה נוספת, בדר"כ כשאנחנו אומרים לילדים "לא" החשק לגעת רק מתעצם.

[אמא_אינקובטור*]

תודה ענקית לכן.
הילדונת בת שלוש וחצי, אכן סקרנית ועירנית וח-י-י-ב-ת להתנסות בכל דבר.

ילד של בת דודתי (פחות או יותר באותו הגיל) תמיד מתעסק בדברים, כאילו קופץ למים בלי לחשוב. הוא כל הזמן פעיל הולך מסתובב, נוגע, זורק.....ושלי מתבונן לו מהצד בוחן את העיניינים מוודא "ששוה" להתקרב. הבת הבכורה שלי מהמתעסקים. אני והצעירה מהמתבוננים.

תודה על הרעיון לגעת בקורי עכביש בזהירות. אני גם אסכם איתה על הסכם לתלישת לא יותר מעלה אחד לעץ. לגבי הברווזים - היא רוצה פשוט לקחת ברווז ואם אפשר, שיבוא איתה גם הביתה.

יום אחד היא רדפה אחרי סנאי שברח למחילה שלו, והיא לקחה מקל וניסתה לחטט בתוך המחילה כדי שהחצוף יצא - מה זאת אומרת להסתתר כשהיא רוצה לשחק?!

חשוב להתבונן מדי פעם. אני רוצה להקנות לה את המיומנות הזו של "קריאת" הסביבה, לדעתי היא מיומנות חשובה. גם המיומנות של קיום בלי פעילות בלתי פוסקת היא חשובה בעיני. אולי אלה יומרות שלי? אולי אלו כישורים שאי אפשר ללמד?

[בועז_חן*]

די צרם לי שאת שתי ההודעות האחרונות חותמת אמירה על עצמך בעצם:
אני רוצה להקנות לה את המיומנות הזו של "קריאת" הסביבה
אני רוצה להסביר לה שיש דברים שלא נוגעים בהם אלא רק מסתכלים

אני מצטער אם אני בוטה, אבל אני חושב שזה לא במקרה. נראה לי שאת מנסה למשוך אותה לאן שנח לך, במקום להיות קשובה אליה ולתת לה גיבוי לדרך שלה ללמוד את העולם. כחסיד של חינוך ללא חינוך צרם לי שאת מנסה להשתמש בסיטואציות שתיארת כדי לחנך אותה, להקנות לה או ללמד אותה. האמת לדעתי היא שאי אפשר להסביר לילד משהו שהוא לא מחפש לו הסבר, אי אפשר להקנות לו מיומנות שהוא לא מרגיש שהוא צריך, ואי אפשר לחנך אותו (אפשר לאלף אותו, אבל זה משהו אחר...).

ולעניין הדוגמאות: האם באמת ארוחת הבוקר של העכביש, שנת היופי של הסנאי, או דילול הכלורופיל של עצי הרחוב חשובים יותר מההתנסות והלימוד של הבת שלך? אני חושב שגם את יודעת שלא. אני חושב שבדוגמאות האלה את מפספסת הזדמנויות מאלפות לפתח שיחה על המשמעות של הקורים / עלים / מחילה, שיכיל עושר עצום של ידע (שהיא תרצה לשמוע) ושל אינטראקציה מאוד נעימה עם אמא (במקום לקבל על הראש). השיחה לא צריכה להיות כדי לשכנע אותה לעזוב אותם! היא צריכה להיות כדי לענות לסקרנות המאוד טבעית שלה.
אגב, משיחה כזו תנבע גם הבנה למה לא להרוס אותם (או שלא, אבל זה באמת משני).

מקווה שלא פגעתי, הכוונה רק לעזור
< בועז מנסה להלך על ביצים... >
< כבר עדיף שיציק לסנאים (-: >

[אמא_אינקובטור*]

בועז - צר לי שצרמתי לך.
יש לי ערכים מסויימים שאני רוצה להעביר לה. כרגע הערכים האלה לא מתיישבים עם היותה בת שלוש וחצי סקרנית. איסור על חיטוט במחילה של סנאי עם מקל הוא אחד הערכים האלה.

[שרון_ג*]

אמא,
אולי לגבי הסנאי את יכולה להציע לה תחליף?
למשל, להציע לה להסתתר בקרבת מקום ולראות כמה זמן ייקח עד שהסנאי ייצא? או להציע לה לבוא בפעם הבאה עם אגוזים כדי להאכיל אותו (או ללכת בזמן הזה ולהביא לו אגוזים, שאולי יסכים לשחק איתה)
להסביר לה שתחיבת מקל למחילתו שקולה לכך שמישהו יתחוב מקל לחדרה ולמיטתה כשהיא נמצאת שם.
יש לי ילדה בגיל דומה, ולאחרונה הבאנו הביתה ארנבונים. היא היתה צריכה ללמוד איך לנהוג בהם בזהירות מירבית, ולא הייתי מוכנה שתלמד זאת ע"י כך שתמעך את הארנבונים למוות כדי להבין שלא כך נושאים אותם. אך בקלות יכולתי לספק לה תחליפים לסקרנות שלה - "בואי נראה אם הם מעדיפים קליפות של גזר או של מלפפון?", בואי נראה איזה מעלי הגן הם מעדיפים?

[ש_מים_וארץ*]

את מתארת ילדה עם כוחות רצון בריאים. ילדה צעירה שעדיין לגמרי חווה את עצמה כחלק בלתי נפרד מן העולם.
בחוויה שלה את עצמה היא העולם, לכן בעיני דווקא היא היא זו שמיישמת במלא מובן המילה את להיות.
להרגשתי, ילדים 'ללא הפסקה' כאלה שבאים לאמהות שכּוחות החשיבה שלהן חזקים יותר מכוחות הרצון שלהן, כאילו מבקשים לומר לאמא: "כל מה שתירצי ללמד אותי באלפי מילים והסברים לא ישווה לפעולה מעשית אחת ראויה, הולמת, חד משמעית ובהירה שתעשי".
לכן בעניין העלים למשל, לסכם איתה על כך- וכך עלים לתלישה זה קצת יומרני מידי. לעומת זאת, לשאת אותה משם ולהפנות אותה ל לעשות או ל להיות הבא יהיה מועיל ביותר. אם וכאשר מצליחים לבצע את ההפניה הזו בסובלנות ובאהבה ומתמידים בכך, הילד מפנים את ה'לימוד' לעומק ובעיקר לא לומד לפתח תגובות והתנהגויות מניפולטיביות. (העסקת יתר וכד').
גם המיומנות של קיום בלי פעילות בלתי פוסקת היא חשובה בעיני. אולי אלה יומרות שלי? אולי אלו כישורים שאי אפשר ללמד?
כאמור, אין כל טעם לנסות ללמד ילד צעיר ורך כל-כך 'דרך הראש'. סמכי עליה, היא קולטת מרגעי 'חוסר המעש' שלך את מה שעליה לקלוט.
ולעניין הסנאי איסור על חיטוט במחילה של סנאי עם מקל הוא אחד הערכים האלה.
ילד צעיר שהיה פעם בגן שלי היה מאוד 'מחובר' לבעלי-חיים, אבל מיכיוון שהיה צעיר כל-כך ואנרגטי מאוד רצה תמיד לאחוז בידיו את האוגרים, מכניס ומוציא אותם שוב ושוב מהתא באחיזתו המגושמת. היה קשה לראות את זה. בהתחלה פעלתי לפי גישתו של בועז חן האם באמת ארוחת הבוקר של העכביש, שנת היופי של הסנאי, או דילול הכלורופיל של עצי הרחוב חשובים יותר מההתנסות והלימוד של הבת שלך? אחר כך 'הבעתי בקולי את דאגתי' לתינוקי-אוגר-עייף שרוצה לשכב כבר לנוח....(ובמיוחד ניסיתי לטפל גם באינטונציה שלי שתגיע מהמקום הנכון, שלא יהיה בה שמץ של משהו שיעורר ב'אינדיגו' הקטן איזה רגש אשמה)- לא תמיד זה הצליח, אבל הרבה פעמים זה כן.
בתקופה 'סוערת' ואינטנסיבית יותר העדפתי להרחיק את האוגר מהגן ובכך למנוע חיכוך מיותר.
אם את מוצאת את עצמך 'מדברת' יותר מידי, חוזרת על עצמך באזהרותייך ובהסתייגויותייך ממעשי הילדה, עייפה ומתוסכלת מהמצב, נסי לבדוק מה את יכולה לעשות בנידון.
(לעדור בגינה, להשקות עציצים, להדיח כלים, למיין כביסה, להרים את הילדה על הידיים ולהזיז אותה בעדינות מהבית של העכביש, לשחק תופסת, להתגלגל על הדשא.....) בקיצור- כל מה שקשור בתנועתיות יעזור לקטינא.
בשמחה באהבה ו...שניים-שלושה רגעים לפני שמתעצבנים.

[אמא_אינקובטור*]

שרון ואורית - תודה. הבנתן אותי.
ברגעים של שקט אני והיא זורמות יחד, אבל פתאום קורה משהו - אני או היא מתעייפות פתאום, אחותה הקטנה בוכה, משהו שמפר את האיזון - ואז מתרחש הפיצוץ.
תודה על העצות. זה בדיוק מה שהיא אוהבת לעשות - להשקות, להתגלגל, לרכב על אופניים, כל מה שמפעיל אותה.

ורגע של נחת - כשהיתה קטנה היתה מזנקת מן המיטה בבוקר, מוכנה לפעילות. בחודשים האחרונים היא באה אלי למיטה ואנחנו רובצות לנו עד שאחותה מתעוררת. אני רואה שטוב לה מעצם הרביצה המשותפת. והיום מתחיל טוב.