לאכול בצורה מסודרת

[אנונימי]

ראו גם: הצבת גבולות.

[אמא_נוגי*]

האם גם לכן יש עימותים לפעמים עם הילדים?
מי הדמות הסמכותית בבית?
לפעמים אני פשוט רוצה לצעוק והיום בערב זה קרה לי. עם הקטן תמיד יש לי עימותים סביב הישיבה ליד השולחן בזמן ארוחת הערב, יש לו קוצים בתחת והוא לא מסוגל לשבת דקה. אני כמובן שונאת להתרוצץ אחריו בבית עם הצלחת (פולניה , אבל לא עד כדי כך...) ובסוף תמיד מגיעים לעימות. עם הגדול יש לי בעיה עם אופן הישיבה שלו, הוא תמיד נשכב על הכיסא, אוכל חצי בעמידה, מתנדנד לכל הכיוונים. בקיצור ארוחת ערב שתמיד מתחילה בכיף של "בואו נכין ביחד אוכל" ויושבים יפה אמא וילדים, תמיד מתחרבשת ובסוף אני תמיד בקטע של להיות סמכותית. ואז אבא נכנס הביתה, וגם אם הצלחתי להושיב אותם לדקה הם מיד קופצים לרוץ אליו. לאחרונה התחלתי , ברגע שאני שומעת שהוא הגיע הביתה, להודיע להם שהם לא קמים מהשולחן אלא שאבא יבוא אליהם. ואז הם מיד מתחילים באסטרטגיית ה"אמא רעה, בוא ותציל אותנו" והוא מיד נכנס לקטע הזה של האבא הטוב, שבא ועוזר לילדים המסכנים שאמא מתאכזרת אליהם.
לפעמים אני מרגישה שאנחנו ממש בקטע של "החוקר הטוב, והחוקר הרע".
כמה פעמים שאמרתי לו שהוא שובר לי את הסמכותיות. שזה לא הוגן שאני תמיד זו שצריכה להשליט סדר, ותוך שניות הוא עוזר להם לשבור כל סמכות, וזה לא עוזר.
הערב איבדתי את עצמי ופשוט צעקתי עליו. בארוחה משפחתית בנוסף לכול.
אז טוב, אני בתקופה לחוצה אז הוא מייחס את הכול לזה, אבל אותי זה ממש מרגיז.

[ורד_לב*]

אמא נוגי אכפת לך לשתף למה בעצם זה כ"כ חשוב בשבילך שהם ישבו באופן מסודר לשולחן ולא יזוזו?

[מיכל_שץ*]

אמא נוגי יקרה. קבלי את האנושיות שלך בחום, לפעמים גם צועקים. הכל שאלה של איזון. זה לא יומיומי נכון?
ותנסי באמת לחשוב לעצמך בשקט (לא תוך כדי העימות) איך את פותרת את הבעיה הזאת, ומפסיקה להתעמת סביב האוכל. כי זה מתכון די בדוק לבעיות אכילה בעתיד.
תזהרי גם מרגשי אשמה, מזיקים ידועים. כמובן שאנחנו פה לעזור לך לחשוב ולהתלבט איך להתמודד עם הבעיה - מינוס העימותים.

[אמא_נוגי*]

לא יודעת למה זה חשוב לי. אולי משום שזה נראה לי חשוב להרגלי אכילה נכונים שתהיה ארוחה מסודרת סביב השולחן. אני זוכרת שכשהגדול התחיל לאכול מוצקים אז שמעתי המון סביבי כמה זה חשוב שהארוחה תהיה מסודרת, שהוא לא ישב לבד ליד השולחן אלא שתהיה ארוחה משפחתית, וכמה עדיף שלא להשתמש במסיחים כגון טלוויזיה וכדומה.
נכון שניזונתי בעיקר מכתבות ב"הורים וילדים" אבל אז גם הלכתי לקבוצת אימהות בממ"ש והיה די הרבה דגש על העיניין.
חשוב לי שתהיה ארוחה משפחתית, גם אם זה רק אני והילדים (כי בעלי תמיד חוזר מאוחר). אולי אני מגזימה בנושא.
העיניין העקרוני הוא בעיקר עיניין הסמכות. אני מרגישה שאם אני נמצאת איתם יותר, ו "מחנכת" יותר אני נתפסת בעיניהם ה"רעה" והוא ה"טוב" והעובדה שהוא לא מחזק אותי אלא נופל למלכודות שלהם, רק מחזקת את התחושה הזו שלי.
אבא הוא בשביל כיף, הם תמיד שמחים שהוא נמצא, ממני תמיד רצים אליו. נכון גם אני מרגישה את נימת הקנאה הנובעת מגרוני...

[יונת_שרון*]

אני לא בטוחה שהבנתי נכון: אסור להם לקום מהשולחן בכלל בזמן הארוחה? אפילו אם הם משיאירים את האוכל על השולחן ולא מלכלכים את שאר הבית? אם כן -- למה?

[נועה*]

אם את יודעת שאבא עומד להגיע, אז אולי כדאי לחכות לו ולמנוע את הקימה.

<לנועה לא ממש אכפת איך יושבים ליד השולחן אם בכלל >

[ורד_לב*]

אמא נוגי אני מאד מסכימה שחשוב לילדים איזשהו סדר סביב האוכל, שלא יאכלו לבד, שתהיה ארוחה משפחתית וכו'.
אבל..... אם זה יוצר מאבקי כוחות, ריבים, קיטלוגים ל"טובה" ו"רעה" כנראה שמשהו לא עובר טוב. הרי ארוחה משפחתית בסה"כ צריכה להיות דבר נעים וכייפי, לא?
נראה לי שאת צריכה לחשוב על משהו שאולי יתאים יותר לקצב ולהתנהלות של הילדים שלך. בעיניי קצת קשה לבקש (או לדרוש) מילדים שישבו כל הארוחה ליד השולחן ולא יזוזו. זה בטבע שלהם לזוז, הם פצצות אנרגיה, הם חיים בשביל תנועה. למה לקבע את זה? בעיניי זה חלק מהיופי.
אולי זה יהיה אפשרי למתוח את גבול האיסור. נסי לשאול את עצמך מה יקרה אם הם כן יקומו ובכ"ז יאכלו את מה שהם אמורים לאכול? אולי מותר יהיה לקום בין מנות, או בין הביסים, או להביא דברים לשולחן ולשחק בהם שם, או מידי פעם לעשות ארוחה על הרצפה, או על מחצלת בחוץ, או בסגנון הפיקניק ושהם יעזרו לארגן את זה.
אני מנסה לחשוב על דרכים לשתף אותם בתהליך הארוחה ועם זאת להבהיר להם שיש דברים שחשובים לך, מבלי שזה יגיע לצעקות, בכי ואי נעימויות.
ומאד התחברתי למה שנועה כתבה על לחכות לאבא.
שיהיה בהצלחה

[סמדר_נ*]

מסכימה מאד עם ורד. התקשיתי מאד לשבת לשולחן כשהייתי קטנה (והאמת, גם היום אני לא ספץ בעניין).
אבל, עם ההתבגרות גיליתי שאני מאד זקוקה לטקס הזה של ארוחה. אם הוא לא מתקיים -- סיכוי טוב שאני אוותר לגמרי על האוכל . כאילו אוכל ללא ארוחה מסודרת הוא לא ממש אוכל. כשהאיש שלי אוכל בעמידה זה מעצבן ומלחיץ, ואני ממש לא יכולה לאכול כשאני עצבנית.
אבל -- אני ערה לכך שמדובר בצורך שלי, ולא בהכרח שלו. אני מבקשת שיישב מתוך התחשבות בי, ולא מפני שלדעתי "כך נכון".
כמובן, אי אפשר לגזור גזירה שווה בין בן הזוג לבין ילדים. אבל נראה לי חשוב להעמיד את ה"סדר בארוחה" כצורך שלך, ולא כאיזשהו צו חינוכי עליון. ואז מתקיים משא ומתן בין צרכים שונים -- ואפשר להגיע לאיזשהו אמצע, כמו שהציעה ורד.
ואולי, אולי, אם תרפי מהגישה החינוכית, תגלי שלך עצמך אין צורך כזה? אולי.
>כרגע האיש של סמדר במילואים והיא לא אוכלת ארוחות מסודרות בכלל<

[אמא_נוגי*]

אני לא בטוחה שהבנתי נכון: אסור להם לקום מהשולחן בכלל בזמן הארוחה?
לא צריך להגזים, אני לא ק.ג.ב!!!!
וממש לא משנה לי אם מלכלכים את הבית.
העניין הוא שאחרי שבמשך תקופות מרובות הייתי רצה אחריהם עם הצלחת ומנסה לגרום להם לאכול תוך כדי משחק, צפיה בטלוויזיה, סיפור ועוד ועוד. הגעתי למסקנה שאוכל אוכלים ליד השולחן.
אם הם לא רוצים לאכול אז לא צריך. אני לא מכריחה, אבל אחר כך הקטן שלי מתעורר 4 פעמים בלילה לבקבוק, כי הוא פשוט רעב. ולכן אני מסבירה לו שעכשיו זה הזמן לארוחת ערב, שלאכול אוכלים בישיבה סביב השולחן ושבלילה לא שותים חלב. במרבית הפעמים התגובה שלו זה בכי, ומזה מתחיל העימות...

אם את יודעת שאבא עומד להגיע, אז אולי כדאי לחכות לו ולמנוע את הקימה.
הבעיה שזה לא תמיד צפוי, אם אני יודעת שהוא בדרך אני בדר"כ מעדיפה לחכות לו, אבל לא תמיד אני יודעת.
מידי פעם לעשות ארוחה על הרצפה, או על מחצלת בחוץ, או בסגנון הפיקניק ושהם יעזרו לארגן את זה.
רעיון מצויין, אנחנו ננסה את זה, תודה

[תבשיל_קדרה*]

אם הם לא רוצים לאכול אז לא צריך. אני לא מכריחה, אבל אחר כך הקטן שלי מתעורר 4 פעמים בלילה לבקבוק, כי הוא פשוט רעב.
אנחנו אוכלים על הרצפה (לאחרונה - על השולחן, כדי שהזחל הרעב לא תזחל על הצלחות החמות ועמוסות-כל-טוב שלנו), ואם חשוב שהילדים יאכלו, והם מתחילים להתרוצץ, אפשרות אחת - הרגילה - הצלחת נשארת לעמוד, והם באים מדי פעם לקחת ביס. הם רגילים לאכול ככה, אז זה לא גורם להפסקת הארוחה. אפשרות שניה - אני נשארת לתת להם את הביסים. זה אם הם זקוקים לעזרה, או רוצים אותה, או אני מחליטה לעזור להם כי, למשל, לא בא לי לנקות אחריהם.

[מונו_נוקי*]

הכי צרם לי זה שאבא הוא "הטוב" ואת "הרעה" את חייבת לשוחח איתו בנושא. גם אותי זה מרגיז ש"מטיילים" עם אוכל בבית. אולי שבעלך יתקשר לפני שהוא יוצא מהעבודה? אם תהיה ארוחה בשעה קבועה פחות או יותר יוכל לומר לך אם הוא מגיע או לא . טבעי שהילדים יקפצו כשאבא מגיע! אם הם משאירים לרגע את האוכל על השולחן וחוזרים לשם עם אבא אולי זה לא כל כך נורא.
לי היה דבר דומה: בעלי לפעמים מגיע אחה"צ ולפעמים מאוחר יותר. הייתי קובעת תוכניות ואז לפתע הוא היה מגיע מוקדם ורוצה לעשות משהו יחד ותמיד הייתי בדילמה.. ביקשתי ממני שיודיע לי אם הוא בא מוקדם וכך שיש תיאום ציפיות הכל פשוט יותר:-)

[אורנה_שפרון*]

אמא,
.
שמעתי המון סביבי כמה זה חשוב שהארוחה תהיה מסודרת, שהוא לא ישב לבד ליד השולחן אלא שתהיה ארוחה משפחתית, וכמה עדיף שלא להשתמש במסיחים כגון טלוויזיה וכדומה.

נסי לבחון את העקרון הזה שנראה לך חשוב, מהצד שלך - כלומר איך הוא מחייב אותך ולא את הילדים.
נאמר פה לא להשתמש במסיחים, וזה מוטל עליך - לא על הילדים. עומד מאחורי זה עניין נוסף - לתת לילדים את האחריות על האכילה שלהם. ואם אנסה לדייק - תפקידך להכין את האוכל ולהגיש אותו, אבל לא באחריותך שהם יאכלו. תפקידם של הילדים הוא לאכול.
והעקרון השני של ארוחות מסודרות - שוב, כאן זהו תפקידך לדאוג לארוחות מסודרות ולאכול יחד אתם. זה לא באחריותם! הם לא צריכים לאכול אתך, זו את שצריכה לאכול אתם.

נראה שכבר נוצר ביניכם מאבק סביב האוכל ועכשיו כל שינוי שאינו כופה על הילדים יקח זמן.
נסי לבדוק מה הכי חשוב לך בעקרונות שדברת עליהם ולעמוד מאחוריהם, לא לחייב את הילדים לעמוד בעקרונות שלך!
אם חשוב לך שיהיו ארוחות משפחתיות - הכיני את הארוחה ושבי אתם לאכול. לילדים קטנים גם חמש דקות או אפילו שתי דקות של ישיבה משותפת זו ארוחה משפחתית. את יכולה גם להמשיך לשבת ולגמור לאכול אף על פי שהם קמים. בבוא הזמן (אני לא יודעת בני כמה הם, אבל הם נשמעים קטנים) הם יצטרפו אליך - זה כיף לאכול ביחד עם אמא, יש זמן לדבר, לשוחח, להחליף חוויות מהיום....

בכל מקרה, יש ילדים שלוקח להם הרבה זמן ללמוד לאכול "בצורה מסודרת" - לשבת "יפה", לאכול בסכו"ם, לא ללכלך את הסביבה. אין צורך ללמד אותם. הם לומדים לבד בזמנם תוך צפיה במבוגרים וחיקוי. זה לא יתרחש במידה ונוצר דפוס של מאבק סביב האוכל. אז, כדי לשמר את המאבק הם יתמידו בדפוסים שהכי מפריעים להורים.

לכן, נסי להרפות ולתת להם אחריות על האכילה שלהם, גם אם זה כרוך בויתור על כמה עקרונות. גם אם למשך תקופה לא יהיו ארוחות ממש מסודרות. הרגיעה במאבק ביניכם תפתח פתח ליחסים אחרים גם בנושא האוכל, ואם זה באמת חשוב לך - יבוא יום שתשבו כולכם לארוחה משותפת ותהנו מכל רגע.

[אמא_נוגי*]

תודה לכל המגיבים.
אורנה יש המון חכמה בדברייך ואני חושבת שאני בהחלט צריכה לעשות בדק בית עצמי. אני חוששת שאני מושפעת יותר מידי מגורמים חיצוניים על "תמונת הבית האידיאלי" ופחות מידי מתייחסת לרצונות שלהם.
אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן להפוך את הארוחות המשפחתיות לכיף, וזה כנראה אומר לרדת קצת מנושא ה"סדר", באמת מי אמר שארוחה משפחתית חייבת להיות סביב השולחן?
הבעיה היחידה היא שאני חשבתי שאם הילדים מתרגלים לשבת בנימוס ליד השולחן בבית אז גם פחות קשה איתם בארוחות מחוץ לבית. מחר אנחנו מוזמנים לארוחת שבועות אצל דודה שלי. אז כמובן שהתחלתי עם התנאים המקדימים (יובלי רגיש לחלב מה שקצת מקשה על ארוחת שבועות...) וכעת אני מקווה שהם לא יעשו לה יותר מידי בלגן.
אבל אני מתכוונת לזרום איתם, אתן צודקות זה בהחלט יקל על העניינים, ואז אני גם פחות אצטייר כ "רעה".
תודה לכולכן...

[עוברת_אורח*]

אני חוששת שאני מושפעת יותר מידי מגורמים חיצוניים על "תמונת הבית האידיאלי" ופחות מידי מתייחסת לרצונות שלהם.
אכן, בשבילי זה שורש כל רע.
כמו ש ענת גביש פעם אמרה לי: אני מרגישה שאין כזה, לבחור דרך. היא כבר סלולה לך ויש עליה הרבה ג'אנק אז את לא רואה. ומכאן אני מזהה את תפקידי בסילוק הג'אנק וחשיפת מה שנמצא מתחת: הרצונות שלי, הרצונות שלהם, המפגש ביניהם.

[אביב_חדש*]

אצלנו הבכור לא מסוגל לשבת "כמו שצריך" ליד השולחן. הוא יושב קצת באוויר, עם הכסא רחוק מטר מהשולחן ועוד ועוד. מה שמעצבן אותי בזה הוא שככה אני הייתי. שאר הילדים אין איתם בעיה. אין לי בעיה שהוא יושב על הברכיים שלו, אבל לרוב הוא פשוט חצי עומד ליד השולחן. זה משגע אותי. אני מסבירה לו שוב ושוב ושוב שקודם מסתדרים ליד השולחן ורק אחר כך מתחילים להתעסק עם האוכל. וכן חשוב לי שכולנו נאכל ביחד. זה יותר נעים, כיף לדבר אחד עם השני ועבור הבכור, כשיש עוד ילדים הוא אוכל יותר טוב.

[תמר*]

תוספת קטנה לרעיונות שכבר נכתבו. נסי לשנות את זמן הארוחה המשותפת, אצלנו הבנות (5, 2.5) שמחות להצטרף ל"ארוחת בוקר גדולה" (שמה הוענק לה ע"י טליה אע"פ שאינה כרוכה במאמץ המשתמע משמה) ואילו לארוחות משפחתיות כדוגמת ערב שישי הן לא ששות להצטרף. וכך יוצאת ארוחה זוגית נעימה לצלילי ילדות משחקות (או רואות טלויזיה או רבות) עדיין כיף..

[ורד_לב*]

אמא נוגי לגבי ארוחת שבועות, יש לי רעיון בשבילך. במקום "להפיל" את התיק על הדודה ולשים "תוית, על יובלי, אולי פשוט תדאגי להביא איתך לארוחה משהו שהוא אוהב ויכול לאכול. כך אולי יהיה נעים יותר לכולם. מה דעתך? זה ישים בכלל?

[נועה*]

אצלנו בחגים הרבה פעמים היו נותנים לילדים לאכול קודם, בגלל שבזמן הארוחה אין להם סבלנות לשבת.
כשהמבוגרים אוכלים הילדים מסתובבים באזור. (אולי זה גם היה מאילוצים של חוסר מקומות ישיבה, אנחנו משפחה גדולה עם בתים קטנים).
חג שמח

[אמא_נוגי*]

הארוחה עברה נהדר.
הבאנו פשטידה שיובלי אוהב, והיה גם די הרבה אוכל מתאים גם בשבילו. הם ישבו יפה איתנו, וגם קצת הסתובבו. הכלבה הסתובבה כל הזמן מסביב לכיסאות שלנו, כי כל הזמן נפל להם אוכל על הרצפה, וזה הצחיק אותם נורא. ובסך הכול היתה חוויה ממש טובה.
אני חושבת שברגע ששידרתי להם יותר נינוחות הכול הלך יותר טוב.
תודה על העצות.

[נועה*]

[תבשיל_קדרה*]

בתאבון

[ורד_לב*]

איזה כייף לשמוע!
כל הכבוד לך

[אמא_נוגי*]

אני מחייה את הדף הזה מאחר ולאחרונה אני נתקלת בתופעה מעצבנת והיא תופעת המחסנים. הקטן שלי דווקא מתיישב יפה לארוחה, בהמשך הוא נעמד על הכיבא, ומסתובב וזה בסדר, הבעיה היא שהוא נוהג לאגור אוכל בפה, הוא ממשיך להכניס לפה מזון אבל הכל נאגר בליח. לאחרונה אני מתחילה להישמע כמו תקליט שובר: ללעוס ולבלוע, ללעוס ולבלוע, ללעוס ולבלוע (אוף די!!!).
בסופו של דבר זה נגמר בכך שכל המזון האגור יוצא החוצה בשלב כזה או אחר.
הבעיה העיקרית היא שהוא נורא עסוק בדברים אחרים, בין אם זה משחק או צביעה ולפעמים גם טלוויזיה (כן אני עדיין חוטאת בעניין הזה, אבל לאור הדיון שלעיל הגעתי למסקנה שזה עדיף על עימותים), הוא כל כך עסוק שהוא שוכח את פעולת האכילה.
לא יודעת מה לעשות בעניין, רעיונות???

[דגנית_ב*]

קודם כל, תיאור הארוחות סטייל DRIVE THROUGH אצלך ממאז מזכיר את שלי דהיום. הבן הבכור (9) אוכל בחצי עמידה עד כמעט-הליכה. הבת (7) אוכלת לפעמים מול הטלויזיה, לפעמים מתחת לשולחן עם הכלבה ולפעמים, בישיבה רגועה. חייבת לספר - היא מוזגת סלט לכוס, אוכלת באצבעות ואחר כך שותה את המיץ.
נכון שזה נהדר כשהם יושבים ולועסים בריכוז שקט כזה ומבקשים עוד? הלב מתרחב.
זה לא בציניות. זה מה שקורה לי. אולי ארוחה רגועה מסמלת לנו שהאוכל טעים. ואם האוכל טעים - אנחנו על הכיפאק
רעיונות - יש מפיות פלסטיק כאלה שאוגרות את מה שנופל. בן כמה הוא? לשים מעט אוכל בצלחת.
נראה לי שהוא ילמד לווסת את עניין האוכל והקצב והלעיסה בעצמו.

[אמא_נוגי*]

חייבת לספר - היא מוזגת סלט לכוס, אוכלת באצבעות ואחר כך שותה את המיץ.
רעיון גדול, אולי אני אנסה את זה איתם, אני לא מצליחה לשכנע אותם לאכול ירקות...

נראה לי שהוא ילמד לווסת את עניין האוכל והקצב והלעיסה בעצמו.
העיניין הוא שבגן זה בכלל לא קורה! שאלתי את המטפלות ובגן הוא אוכל ממש טוב, הן מעולם לא נתקלו בתופעה הזו, זה קורה רק כשהוא בבית. חשבתי בהתחלה שזה רק בארוחות הערב אולי כי פשוט לא מאוד רעב, אבל זה קורה גם בסופי שבוע שבהם הוא אוכל רק בבית, ואז יוצא שהוא בעצם לא אוכל כמעט כלום!!!

[פלונית*]

נראה לי שהוא ילמד לווסת את עניין האוכל והקצב והלעיסה בעצמו.
גם לי נראה. ונראה לי לא מומלץ להעיר לו על סגנון האכילה שלו. בגן קיים לחץ חברתי שלא מאפשר לעשות נסיונות. לאכול בצורה חריגה עלול לגרום לאחרים לצחוק עליו והוא ודאי מודע לסכנה הזאת. בבית הוא מרגיש חופשי להתנסות ואולי כדאי להניח לו.

רעיון גדול, אולי אני אנסה את זה איתם, אני לא מצליחה לשכנע אותם לאכול ירקות... שימי לב, שהרעיון למשחק עם הירקות בא מהילדה של דגנית ב ולא מדגנית עצמה. זה לא בהכרח מה שהילד שלך ירצה לעשות אם תציעי לו את זה. הוא רוצה להמציא לבד.
מבוגרים רבים שונאים מאכלים שונים שניסו לשכנע אותם לאכול כשהיו קטנים.