לא רוצה ידיים

[תמר*]

בעיה בעייתית.
מהרגע שיוצאים מהבית, בתי (בת השנה) לא מוכנה להיות על הידיים/מנשא/עגלה.
בכל מקום שמתאפשר לי- בשמחה אני נותנת לה לזחול. אבל יש מקומות כמו רצפה עם זכוכיות, מקום מלוכלך מאוד כמו קקי של כלבים או סתם כשממהרים ורוצים ללכת.
מהרגע שמרימים אותה מהריצפה (תמיד מלווה בדיבור והסבר) מתחילות צרחות איומות והתפתלות על הידיים וזה יכול להמשך גם עד שמגיעים הביתה. היא נכנסת להתקף של בכי וצרחות שקשה מאוד להרגיע. פה אפילו ההנקה לא עוזרת.


הגעתי למצב שאני פוחדת לצאת איתה מהבית. זה מתיש אותי.

בכלל- איך מתמודדים עם בכי וצרחות לכל סרוב?

נולדה בבית, לא נפרדה ממני ליותר משעה במשך כל שנת חייה והיא כל היום "עצבנית".

קשה לי, קשה לי. והבכורה- מקבלת הכל- וזה מפחיד אותי. כמה היא תוכל לספוג? הקטנה לוקחת לה את כל הזמן, את כל הכיף עם אמא.

(אפילו עכשיו- אמצע הלילה אני לא יכולה לשבת רצוף על המחשב יותר מכמה דקות היא ישר מרגישה בחסרוני במיטה).

את הקטנה אי אפשר להשאיר אצל אף אחד- כי ברגע שאני זזה ממנה מטר- הצרחות מתחילות. אפילו בבית אף אחד לא יכול לעזור כי היא לא מוכנה לזוז ממני.

אשמח לשמוע עצות או אפילו סתם תמיכה ושיתוף יעזרו.

לילה טוב

[יונת_שרון*]

יש מקום קרוב לבית שהיא יכולה להסתובב בו עד שהיא תתעייף קצת? אולי אפשר לתכנן כך שכל יציאה תתחיל בחצי שעה "עיוּף".

[נועה_בר*]

האם בבית היא כן מסכימה מנשא או ידיים?

בכלל- איך מתמודדים עם בכי וצרחות לכל סרוב?
לא פשוט בכלל. כשאני הגעתי למצבים כאלו של סירוב בתוקף עם בכי גדול פעלתי דומה למה שכתבת, הסבר ודיבור בזמן שאני מחבקת אותה ונותנת מקום לתחושות שלה - "את רוצה לזחול אני מבינה, וברגע שאפשר אני מבטיחה שאתן לך... כרגע אנחנו צריכות להגיע... ואין אפשרות להישאר כאן"
ואני ממשיכה עוד ועוד לדבר בזמן שאני לוקחת אותה ואנחנו מתקדמות, ובמקביל לבכי, מחפשת מה כן יכול להרגיע אותה.
אולי יש לך דבר או שניים מהבית שהיא מאוד אוהבת, או אוכל מסויים שיכול לנחם אותה שאת יכולה לשלוף בהצעה להרגיע אותה.
ואולי זו דרכה להביע מחאה - היא אומרת את שלה, וזו זכותה, ואת אומרת את שלך וזו זכותך - ואתן במין משא ומתן של מה נכון למי - ומתי. את יכולה להבטיח לה שהיא תשוב לזחול תוך כך וכך זמן, או כל דבר אחר שאת רואה שהיא רוצה ולא אפשרי כרגע.
העניין הוא לנסות לנטרל את הרגשות הקשים שעולים אצלי עם הבכי והצרחות, לקחת מרחק ולהתבוננן. והנסיון להבין מה היא מנסה לומר לי, מה היא אוהבת כ"כ ומה קשה לה, ואת זה לתמלל, ואת זה לנסות לתת לה ברגע שאפשר. כי עבורה יש משמעות עמוקה לדברים שאותם היא עושה, ואותם אנחנו מפסיקים כך - כי החלטנו, או, כי עכשיו 'צריך'.

את הקטנה אי אפשר להשאיר אצל אף אחד- כי ברגע שאני זזה ממנה מטר- הצרחות מתחילות. אפילו בבית אף אחד לא יכול לעזור כי היא לא מוכנה לזוז ממני.
כשזה קרה אצלנו בערך בגיל 8 חודשים פתחתי את הדף רק אימא יכולה , היה לי מאוד קשה אז, עבדתי מהבית ולא יכולתי לקבל רגע זמן, וגם אבא לא יכל לעזור...
אז לקחתי עזרה. משהי שלאט לאט התחבבה עלינו, התקרבה אליה והכירה אותה ויכלה לשחרר אותי לכמה שעות מדי פעם.

שימי לב שיש כאן תופעה הפוכה - מצד אחד היא מתנגדת לקירבה: ידיים/מנשא, ומצד שני :
ברגע שאני זזה ממנה מטר- הצרחות מתחילות. אפילו בבית אף אחד לא יכול לעזור כי היא לא מוכנה לזוז ממני.
תחשבי על זה........
@}

[אילה_א*]

אוכל מסויים שיכול לנחם אותה שאת יכולה לשלוף בהצעה להרגיע אותה
לא
אל תייצרי את הקשר בין אוכל לנחמה
בבקשה לא

[תמר*]

היום היה קצת יותר טוב. באמת נתתי לה להסתובב עם העגלה זמן ארוך. עדיין כשהרמתי אותה היו מחאות וצרחות אבל לזמן קצר יותר ואפילו הצלחתי להכניס אותה למנשא בלי התנגדות.
אבל אחרי כמה דקות התחילו הצרחות במנשא . ואני במצב שאין לי ברירה אלא ללכת עם תינוקת צורחת במנשא ואז הדרך הביתה נראית ארוכה מתמיד והבת הגדולה שוב משתתקת ומחכה בסבלנות עד יעבור זעם (של הקטנה).

[מיץ_פטל*]

לדעתי זהו דף חשוב. חבל שימחק.
יש תינוקות ופעוטות שאינם יכולים על הידיים לרב מסיבות פזיולוגיות (רגישות סנסנורית מוטורית).
חשוב להמשיך ולדון בכך ולתת טיפים ועצות.
כתבתי על זה פעם.
הבן שלי היה תינוק כזה. שבשום מקום לא היה לו טוב.
לא בעגלה, לא על הרצפה רק במנשא כשאני בתנועה.זה היה מאוד מאוד מאוד מתסכל. וכשהוא התחיל לזחול
אז הייתי דוהרת אחריו לכל מקום.זה מאוד הקשה עלי. לא יכולתי לשבת בגינה עם שאר האימהות או לא יכולתי להיות בבתים של אחרים כי כל הזמן הייתי צריכה להשגיח עליו.רק בבית זה היה מקום בטוח עבורו שבו יכולתי לשבת רגועה יחסית.
וכשהוא התחיל ללכת הייתי ממש בריצות רציניות אחריו.הוא היה דוהר לכביש או למקומות מרוחקים מאוד ממני.או מטפס על מקומות מאתגרים במיוחד.
ידיים הוא מעולם לא אהב. רק כשהוא היה חולה. או כשהוא עייף.גם היום. חיבוקים קצרים.
רק כשקיבל רטלין לנסיון קצר זכיתי סוף סוף בחיבוקים אחרים. ארוכים מכורבלים.זכיתי לחבק אותו ממש. יכולתי להרים אותו בידיים ולהרגיש אותו בידיים. (אבל זה צרכים שלי).

גם לו היה קשה מאוד להפרד ממני - כמו לשירותים. או לחדר אחר. זה היה מלווה בצרחות נוראיות . אם נאלצתי לצאת מהבית בלעדיו והוא נשאר עם מישהו אחר (כמו אבא למשל ) הוא היה צורח עד שחזרתי. לכן נדירות היו הפעמים שיכולתי לצאת או ללכת בלעדיו עד לגיל שנה וחצי בערך.

היום בדיעבד אני מבינה שיש לו רגישות סנסורית מוטורית. כי היו סימנים נוספים לכך. ואם היינו מטפלים בו אחרת אז מצבו היה משתפר.(יש שפע תרגילים ).
לגבי הבכי והצרחות היום אני מבינה שהוא פשוט מבטא את רגשותיו בעצמה גדולה יותר (בשל אי האיזון הסנסורי מוטורי). הכל נחווה הרבה יותר בעוצמה וכך גם מתבטא. שלעשות לו הולדינג (לעטוף אותו חזק בין זרועותיי ) ולאפשר לו פרקן של הרגשות שלו היה דרך נכונה וחשובה. השתמשתי בה אז די מעט..היה לי בלתי נסבל לשמוע אותו וגם לא היה לי עם מי לפרוק את מה שעלה אצלי.
גם תמיכה היתה מצרך נדיר. הייתי לבד רב שעות היום והיה לי קשה להכיל אותו כל כך הרבה שעות .

[POOH_והתוספות*]

אויי מיץ פטל זה כאילו תיארת את הקטן שלי..
אם כי אצלו זה בעוצמה קצת יותר פחותה מבתיאור. [והוא עדיין לא הולך]...

אין לי כמעט ספק שיש לו רגישות השאלה אם כדאי לאבחן כבר בגיל כזה [שנה וחודשיים?] כשבעצם כבר יש שיפור בלי טיפול מקצועי
[הוא כבר הולך על דשא וחול, הוא כן למד להתכרבל ולהנות מזה] או שנראה לך שזה חשוב, הטיפול והאבחון המקצועי?

[מיץ_פטל*]

בעיני חשוב להיות מודעים לזה.
לא "לרוץ" לאבחן אולי כדי להתייעץ עם מרפאות בעסוק שמתמחות בתחום הזה.אבל לקרוא על זה כמה שיותר.ללמוד במה הרגישיות הספציפיות שלו ולת לו טיפול מתאים.לקבל כלים איך להתמודד.גם לצור בתוכך המון מקום של אמפטיה מצד אחד אחד ולקבל תמיכה מצד שני.
יש אתרים והרבה חומר בנושא הזה. ודעתי גם דף שנקרא רגישות סנסורית .(אין לי סבלנות לחפש אותו עכשיו.).