כשנולדו הפנסים של חיי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית מתוכננת עם אפידורל, דף סיפור לידת תאומים}

[פלוני_אלמונית*]

סיפור הלידה
טוב אז... כעת אחת ועשרים בלילה ואני מוצאת קצת זמן וכוחות לכתוב את סיפורן המופלא של הילדות המדהימות שלנו:
כידוע לכם (?) הבננות היו אמורות להיוולד ב 18/01/04 אבל בגלל שמדובר בתאומות ובהריון יקר וחשוב (ברור שחשוב, הא?!) הוחלט בבית החולים לילדני בניתוח קיסרי (שזו גם היתה העדפתי) ב 3/1/05 שבוע 37 + 6 ימים.
אבל.... בגלל שנראיתי כפי שנראתי [מצ"ב תמונות] התעקשתי ללדת את בנותי ביום רביעי 29/12/04 שבוע 37 + 1 .
הרופא המתוק שלי עזר לי עם הפרוצדורות הבית חולימיות ובישר לי שזה בסיידר ושאגיע יום קודם לבית החולים על מנת להסדיר פרוצדורות.
הגעתי ביום ג' עברתי בדיקות דם ומוניטור וכשעשו לבנות הערכת משקל " גילו" שהן אפילו די גדולות [כאילו שלא ידעתי..... הלו..... תסתכלו איך נראיתי].
הניתוח תוכנן ליום למחרת, נאמר לי שאני שלישית ברשימת הניתוחים ולהגיע בצום לקראת שבע וחצי בבוקר.החלטתי לגשת להדרכת הנקה ולנצל את זמן המתנתי לאחד הרופאים. זה היה צעד שהתברר כנבון ונכון - היות וכך למדתי כיצד יש להיניק.
יום רביעי הגדול הגיע... יוה איזה התרגשות.... לא מצליחה לישון בלילה..... בבוקר מתקשטת ומתגנדרת כמו שהמון זמן לא התקשטתי. רוצה להיות יפה לקראת הפגישה עם הבנות
מגיעים לבית חולים ומחכים.. ומחכים..... ואז מחברים אותי לאינפוזיה.. ומחכים ומחכים והשעה כבר 12 בצהריים.. ההתרגשות הופכת למתח .. נו... די כבר לא יכולה יותר.....
חוששת שבסוף הרופא שלי יגמור את המשמרת וייאלץ ללכת ואז מישהו אחר ינתח אותי... אוף איזה לחץ.
שולחת לרופא שלי מליון אס אמ אסים והודעות ביפר.... שולחת את יקירי לחפשו בין חדרי הלידה ו... נאדה!
פתאום באחת ורבע בצהריים קוראים לנו לחדרי הלידה. מבקשים מעמית להישאר מאחור ואותי מכניסים ל"מתחם סגור". בפנים אני פוגשת את פרופסור זיידמן - רופאי האהוב, ומייד מתחילה לזלוג דמעות הקלה ומתח תוך שאני מפטירה לעברו - איפה היית איך דאגתי.
כל הצוות הרפואי עומד ומביט בסצנה המגוחכת ואז הרופא המרדים מגיע ומבקש ממני להתלוות אליו.
שיואוו איזה לחץ והתרגשות.
אנחנו נכנסים לחדר ניתוח [אורות, מיזוג, מיטה גניקולוגית וכל מיני מכשירים. הוא מבקש ממני לעלות על המיטה לשכב בתנוחת עובר על הצד.
נו באמת... איך אני יכולה לשכב בתנוחת עובר ולקרב את הברכיים לחזה כשבאמצע יש לי בלון ענקי של בטן?! מגיע סניטר ומחזיק אותי - מקרב לי את הברכיים לחזה בעוד שהמרדים ממזמז לי את עמוד השדרה ומורח לי כל מיני ג'לים קרים עליו. אחר כך מבקש ממני לא לזוז בעוד מחדיר לי מחט בין החוליות.
אאוץ' אבל לא מורא. העניין הוא שברפלקס קיערתי את הגב - דבר שגרם לו לגעור בי .
זריקה שניה בגב - הפעם באמת לא אזוז. אני מבטיחה לעצמי. הסניטר שוב נקרא לאחוז בי ואני ממלמלת לעצמי כמו מנטרה "אל תזוזי , אל תזוזי" פוווו... זהו.
אני מושכבת על הגב ומתחילים להגיע צוות רב מקצועי: שתי רופאות ילדים , עוזר מרדים, שתי אחיות, הרופא היקר והאהוב שלי וסטודנטית.
מניחים לי מן וילון מסך על החזה ואיני רואה את פלג גופי התחתון.
מתחילים לחטא אותי ולחברני לקטטר [סליחה על התיאורים]ואז מכניסים את בעלי אהובי.
ואני אומרת להם - רק אל תחתכו כי אני עדיין מרגישה את אצבעות הרגליים עוד לא לגמרי רדומה בפלג גוף תחתון.
הם מתעסקים עם כל מיני דברים. אני מביטה בשעון .. השעה אחת ורבע... פתאום בעודם מתעסקים עם כל מיני דברים אני שומעת בכי.
זה בטח מבחוץ ... לא! - זה שלי. יש כאן תינוקת .... רגע... איך זה... מתי הספיקו.... לא מבינה... הכל מבולבל ומתבלבל.... ו... עוד בכי .. עוד תינוקת... גם היא שלי.... מגישים לי שני פרצופים אדומים אני מנשקת אותם באוטומט ומספיקה לשאול בקול הזוי כמו מתוך חלום - "הן בסדר?" "הן בריאות?" "הכל בסדר? "איזה אפגר יש להן?"
הרופאים עונים לי - "אפגר 9-10" לשתיהן, והכל בסדר.
יקירי מתבקש להתלוות לרופאות הילדים ולאחיות שלקחו את הבנות לכל מיני פרוצדורות כמו שקילה ובדיקות שונות... ואותי מוציאים לחדר התאוששות.
מוצאת עצמי בחדר גדול עם מיטות ... מבולבלת... לא מבינה מה קורה... לאן כולם נעלמו.. איפה יקירי.. איפה הבנות שלי...
מנסה לזוז אבל משותקת בפלג גוף תחתון. האחות ניגשת אלי ואומרת לי שאשהה שם שעתיים עד שההרדמה תפוג ואוכל זוז מעט ואז יעבירו אותי למחלקת יולדות.
אני רוצה לזוז.. נזכרת בסרט "להרוג את ביל" בסצנה המפורסמת מהמכונית ואני מנסה גם תוך שאני פוקדת על הבוהן שלי - בוהן זוזי! בוהן - זוזי! ברך התרוממי!
צחוקים , הא?!
יקירי מגיע עם תמונות במצלמה ומראה לי שני פרצופים אדומים לא ברורים. הוא נראה בעננים , מרוגש ומאושר. מספר שהבנות ממש בסדר [אחר כך נזכרתי שאמר שלאחת הבנות יש איוושה בלב אבל שהרופאים אמרו שזה דבר מקובל שנעלם לאחר מספר שעות]
אני מטושטשת ומבולבלת. מתחילה להרגיש כאבים ומבקשת זריקת וולטרן. מקבלת.
השעתיים עוברות כמו 5 דקות. במהלכן יקירי מופיע לסירוגין עם תמונות נוספות. אני מתחילה לבכות. הכל כל כך כל כך מבולבל.. אני כל כך מרוגשת... מן הלם שכזה..בוכה מהתרגשות ובוכה מהקלה ובוכה כי יש לי שתי בנות שהן בריאות ושלמות ונולדו במשקלים של אחת - כמעט 2900 והשנייה - כמעט 2600.
לא צריך פגייה ולא צריך חימום והן נושמות לבד ויקירי אמר שהאכילן - משמע יודעות לינוק והכל ממש מושלם. בוכה מהקלה ובוכה מהתרגשות.
בסביבות שלוש וחצי [שעתיים לאחר הניתוח] אני מועברת למחלקת יולדות.
הכל נורא מבולבל. שוב כאבים. הפעם נורא חזקים. מבקשת עוד משהו נגד כאב והפעם מחליטים למסטלני עם איזה חומר מורפיני [אח... כייף - מורפיום] .
השעות נוקפות ובמהלכן אני עדיין משותקת... עמית מופיע ומגיח עם תמונות חדשות... אני רוצה שיביאו לי לראות ולהרגיש את הבנות אך הם מתעקשים להחזיקן לפחות עוד מספר שעות. בתשע בערב אני מתחילה לבכות. די - אני רוצה לראות את הבנות שלי. נורא קשה הנתק הזה. ואז..... אז זה קורה: יקירי מביא אלי את המתוקות.
איך אפשר לתאר רגע שכזה?... איך אפשר לספר על פגישה שכזו? שתי הבנות שלי! הן שלי! והן כאן בחוץ! אחרי כמעט 9 חודשים שחשתי אותן בתוכי גדלות ומתפתחות, משמינות וזזות ופתאום לא רק לחוש אלא גם לראותן. לראות את שתי המתוקות האהובות שלי. שתי המדהימות שכל כך חיכיתי וציפיתי להן. שכל כך התפללתי עבורן שיהיו גדולות ובריאות ומאושרות ו... הנה.. הן עלי.
שתי יצורות קטנטנות ומושלמות.
אין שום מילים בעולם שיכולות לתאר את מגוון התחושות וההרגשות והמחשבות שעוברות... מן בליל מרגש ובלתי מובן של אמוציות .
ופתאום עשר בלילה ואנחנו מתבקשים להחזירן לתינוקיה. אני לא מוכנה להיפרד. יקירי מתבקש לחתום שלוקח את האחריות עליו על כך שיישארו עימי בלילה.
הן נשארות ובכך אני הופכת להיות האמא היחידה מבין 65 בחורות שמאושפזות - שעושה - ביות מלא.
הקטנות נמצאות לידי בתוך מיטות קטנטנות שנראות כמו אקווריום. הן בוכות ורוצות לאכול. אני יורדת מהמיטה - כאבי תופת אבל מצליחה לקום ולהאכילן - בפעם הראשונה.. מן פלא שכזה.
כעת אנחנו בבית.
בחדר ליד ישנות שתי נסיכות מדהימות ונפלאות.
בעלי אהובי עומד להיות מוכתר ל"אב השנה" , הוא מדהים בגישתו לבנות. הוא האבא הכי מקסים שראיתי בחיי. הוא חולה על הבנות. לא מסוגל לצאת מהבית כי קשה לו להיפרד מהן.

אמשיך את הסיפור בפעם אחרת... חייבת לישון לפני שהן תתעוררנה כדי לינוק.
זהו! מעכשיו החיים מתחילים.
ברוכות הבאות לכן ילדותיי היקרות - אני אמא ל2 נסיכות, ומאושרת ומרוגשת עד בלי די!!!