כשהאבא גר לחוד

בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל.

אנחנו לחוד.
לא, לא עוד סיפור על סוף יחסים.

בעצם, אפשר להגיד שזו התחלה של יחסים כשיש תינוק.
לא משנה כרגע למה איך ומתי אבל אנחנו לא יחד ולא חושבים על לחזור להיות יחד. בכלל לא בטוחה שאי פעם היינו יחד, בעצם בטוחה שלא.

קשה לי כשהוא בסביבה.
מוצאת את עצמי פגועה, פוגעת, רבה, עצבנית, כועסת, לא ישנה במעט הזמן שנותר לי לישון.
חי לו חיי לילה בלייניים, מתחכך בסלבריטיס השכם והערב. זכותו, שיחיה איך שהוא רוצה, לא מפריע לי.
מה שכן מפריע לי בהקשר הזה הוא שכשהוא בא אלי הביתה לראות את התינוק שלנו יש לו טענות על זה שכל מה שאני מסוגלת לדבר עליו זה הנקה, פיפיקקי. מצאתי עבודה חלקית ולפעמים, בגלל הטענה הזו שלו, אני מנסה לספר לו על העבודה אבל הוא סותם לי את הפה ואומר שיש עוד נושאים לשיחה שזה לא מעניין אותו.
היה מעדיף שאשתוק. אני הייתי מעדיפה שהוא יתאדה מהבית שלי.
נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעמוד בין התינוק שלי לאבא שלו ואני רואה לאט לאט איך זה קורה.
הוא גר לא קרוב ומגיע באוטובוסים לראות את התינוק, לוקח לו בערך שעה וחצי צד.
לפעמים היה בא וישן לילה בסלון עד שהפסקתי את זה כי היה לי לא נעים.

עכשיו הוא בא אחר הצהריים, לפעמים בשעה שהתינוק ואני ישנים, או רק התינוק, אז הוא ישן בסלון. בפעמים האחרונות הוא ממשיך לישון הרבה אחרי שהתינוק ואני ערים. פעם הערתי אותו שיהיה עם התינוק בזמן הזה, שיקח אותו לטיול ואני אוכל לעשות דברים בבית, אבל הוא לא היה מסוגל לקום. בפעם שאחרי כן כבר לא ניסיתי להעיר אותו פשוט הלכתי וטיילתי בעצמי, וכשהתינוק שוב נרדם אז שטפתי כלים ועשיתי דברים וכל זה כשהוא ישן בסלון ואז הוא שאל למה לא הערתי אותו.

התינוק אוהב אותו. עם הזמן הוא בא פחות וזיכרונם של תינוקות קצר והוא פחות קשור אליו מאשר קודם, אני רואה את זה. חבל לי, עצוב לי, כואב לי.

מלבד הנוכחות שלו שמעצבנת אותי- מה פתאום הוא ישן כשאני ערה, שאני מניחה שזה קטע שאופייני גם אצל הורים שלא נפרדו וחיים יחד- תמיד הוא מציע שיתקן ויסדר דברים בבית אבל כמעט תמיד כשהוא יוצא מהבית שלי , משהו מקולקל או לא במצב שהיה. יושב לי במחשב, לא איכפת לי שיגלוש אם התינוק ישן וגם אני, מוריד לי תוכנות, מעדכן לי אנטי וירוס ובטוח שהוא עושה לי טובה ענקית. עכשיו יש דיסק תקוע במחשב כי הוא ניסה לשים אותו, אבל בכונן שהוא יודע שמקולקל, כי גם בפעם הקודמת שהוא ניסה הוא לא עבד, וגם אז ביקשתי ממנו לשים מוסיקה בצורב ולא בכונן תקליטורים. אז כל הזמן הוא מביא לי דברים וקונה. לי ולתינוק. גם דברים שאני צריכה, אבל גם כאלה שאני מסבירה בדיוק בדיוק מה צריך, לא מקשיב וכשמביא משהו אחר אומר שאני אף פעם לא אהיה מרוצה. מעדיפה שלא יביא. אני אסתדר לבד.
הסאגה של חיי, אני אסתדר לבד.
אני אכן מסתדרת לבד, או לפחות בלעדיו.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להפריד בין היחסים ביננו לבין התינוק, אבל אי אפשר.
לא נעים לו כאן. לא נעים לי שהוא כאן.
היתרון כשהוא כאן הוא אב יותר שותף, רואה את התינוק במקום הטבעי שלו: מחליף חיתול, מרדים או מנסה להרדים. לא הייתי רוצה לקחת את זה ממנו, אבל הביקורים שלו מתמעטים ומתקצרים וכבר אמרתי משהו על זה שניפגש באמצע הדרך באיזה פארק או גן שעשועים מחוץ לבית שיראה את הילד לשעה שעתיים ודי.
אני כואבת את זה ככה או ככה. והילד כבר פחות רגוע אצלו מאשר היה כשהגיע לביקורים ארוכים של ימים שלמים, פעם אחת הוא בא ונדמה היה לי שהילד לא מזהה אותו בכלל, ואם מזהה אז לא כאדם קרוב.

ועם כל זה- משיכה. בעיקר מצידו. עוד משהו שמכביד עלי.
תמיד הוא ימצא דרך להעיר לי איזו הערה סקסיסטית או לשלוח יד או להציע שנשכב. הסברתי לו שזה לא נעים לי. היו פעמים שנסחפתי אחרי ההתנהגות שלו והתנשקנו. הרי אני צמאה לליטוף, לאו דווקא למין אבל בהחלט לליטוף, ולא כזה של התינוק. לפעמים נראה לי נכון לחבק אבל איכשהו אצלו זה אף פעם לא נעצר שם ותוך שניה אני מרגישה מגעיל. גם זה פוגע בי.
באיזשהו אופן אני מרגישה שהוא אומר לי שאני אהיה מין שפחה כזו כדי לגדל את התינוק, לעשות איתו סקס אבל לא לחיות איתו. לא שאני רוצה לחיות איתו, אבל אם הוא היה רוצה אותי בתור בת זוג עוד הייתי מבינה.

עם התינוק טוב לי, אני מאושרת עד שהוא מגיע, שאז אני לחוצה נורא.
רבים מעל הראש של התינוק שכבר מתחיל להבין, נדמה לי. רבים מעל הראש שלו כמעט מהרגע שנולד. בהתחלה הוא תמך בי מאד ופרש לי שטיחים אדומים, אבל מהר מאד נפער ביננו בור שלא ניתן לגישור. בור שרק גדל עם הזמן. כשהוא היה כאן הרבה הוא היה יותר שותף, עם הזמן זה נעשה לי קשה. בכל פעם לסדר אחרי הבלגן שלו, לדאוג לאוכל כשהוא נמצא, לוודא שדברים חזרו למקום ושהוא לא קילקל שום דבר, מעייף.

מתחילה עוד יום ארוך ולא שקט. בוכה ליד התינוק שמחייך אלי וחושבת מה יהיה.

אולי כדאי לעשות שתי תוכניות: אחת הכי אופטימית שאת יכולה לדמיין איך זה מסתדר בינכם וממנה לגזור תוכנית םרקטית של הדברים שנראה לך שאפשר ליישם.
את נמצאית בסוג של קשר זוגי. אולי לא במובן הקלאסי אבל זה בהחלט קשר מיוחד ביניכם.
אני אתן לך דוגמא למה שאני מתכוונת
נניח:

שהוא יבוא בשעה כזו וכזו שנוחה לך
להיפגש במקומות אופציונלים א ב ג ד בלבד
רשימת מטלות שאת מבקשת ממנו 1234.......
מגע איתו כזה ולא אחר
לא לישון כשהתינוק ער

כל דבר אחר לפי מה שמתאים לך(כתבתי רק דוגמאות)
עכשיו תעברי על כל סעיף ותחשבי איך את יכולה ליישם אותו. כלומר ל א בהכרח לההציג את זה כתביעה ממנו אלא לחשוב מה את יכולה לעשות או להגיד כדי שיתבצע מה שאת רוצה. או יותר מזה- שהוא יהיה מעוניין לעשות את זה בשמחה.
אני מציעה לעבור על הנושאים הללו יחד לא מתוך כעס ועצבים אלא מתוך אהבה לתינוק המשותף שלכם שיקשר ביניכם לנצח. באופן פרקטי בצורה שלא תעורר מריבה אלא רצון לפתור יחד
אני אפרט באחד הסעיפים. נניח בנושא המגע. אם חשוב לך לא להגיע איתו למגע מיני , ואת יודעת שאם יהיה מגע כלשהו הוא יפרש את זה כאיתות של הסכמה מצידך, פשוט אל תסחפי! זה לא שאני חושבת שאת לא צודקת או לא מבינה אותך. זו פשוט התנהגות שתשמור עליך לא להגיע למצבים שאת לא רוצה בהם. יש לי הרגשה שבדברים שלך את מביעה משהו שמאד לוקח בחשבון את הצרכים שלך(וזה מצויין שאת מודעת להם!) אבל במימוש והגעה של הצרכים שלנו , כדי שהם יתקיימו אנחנו צריכים לקחת בחשבון את כל התמונה.
אני מציעה לך להתחשב ברצונו וצרכיו כדי לקדם את מה שטוב לך.
אני חושבת שאם את מרגישה שיש מאפיינים מיוחדים בקשר הזה שאין בקשר זוגי רגיל אולי תתיעצי עם ארגון (נדמה לי משפחה חדשה?) של הורות שאינה בהכרח זוגית במובן המקובל.
אני יכולה לספר לך שגם בקשר זוגי מהסוג "הישן" יש קשיים. אם אני רוצה מבעלי משהו אני מבקשת ממנו דברים שאני חושבת (או שאני מוודאת) שהוא יכול לבצע. למשל אני מבקשת ממנו לבוא בשעה מסויימת באיזה יום , אז הוא אומר לי אם הוא יכול, או אם יש משהו שאני יכולה לעשות(למשל לעזור לו לצאת מוקדם בבוקר) כדי להשיג את המטרה שאני רוצה. אני משתדלת להיות עיקבית, קצרה, ברורה ולהימנע ממצבי עמימות או מרירות.

תודה לך על דברייך, מונו נוקי.

אני רכיכה.לא מתמידה בדברים האלה שהצעת וככה הוא לא לוקח ברצינות, מה איכפת לו.
יש דברים שאפשר לבקש פעם אחת ויש דברים שצריך להתמיד.

לגבי ימים ושעות, עכשיו הוא יודע שיש ימים שאני עובדת, ניסה לבקש להגיע בהם, כשהתינוק עם בייביסיטר, הייתי מאד ברורה לגבי זה שלא מתאים ולא היה ויכוח.

כנראה אני צריכה לעשות שיחה עם עצמי ולראות מה חשוב לי באמת ושם להיות ברורה וחדה והחלטית.
הבעיה שמלכתחילה הצהרתי הצהרות, בעיקר כלפ עצמי אבל גם כלפיו שהוא יכול לבוא לראות את התינוק כמה שהוא רוצה. גם כשלא היה לי נוח עם זה חשבתי שזו טובת הילד שהוא יהיה מעורב כמה שיותר וזה עבד בסדר בהתחלה של הלחוד.

לגבי בקשות ברורות, לפעמים הוא פשוט שם עלי פס, או מרחף, או לא יודעת מה. מרחף זו צורה של שם פס, לא?
דוגמה לבקשה ברורה:
היינו בארוע משפחתי של הצד שלו. בגלל התינוק אני מקפידה לבוא, לא רוצה לנתק תינוק יונק מאמא וגם לא מהמשפחה מהצד שלו, התינוק לא אשם שההורים שלו דפוקים.
איך שבאנו עטה עליי אחת הילדות בת 6 בערך, וביקשה להחזיק את התינוק. הושבתי אותה על ספה ונתתי לה להחזיק את התינוק בישיבה ועמדתי שם לידה והשגחתי. האדם המבוגר הנוסף שישב קרוב וראה היתה מישהי שגם לה תינוק בזרועותיה. הייתי שם כמה דקות ואז ביקשתי ממנו להשגיח רק לרגע על הילדה והתינוק, רציתי להביא משהו מהתיק שהיה ליד הכניסה לבית. הלכתי לדקה או שתיים וכשחזרתי אני רואה את הילדה לבד על הספה עם התינוק, לידה אותה קרובה עם התינוק בידיים והאדון הלך משם.
כמובן שמקרה כזה מספק לי דלק לכעס כליו למשך כל הארוע ולעוד שבועות אחריו.
זה מקרה של בקשה ספציפית של פעם אחת.

דיברתי עם חברה קרובה לא מזמן והיא אמרה שאני צריכה להחליט מתי מתאים לי ולכמה זמן שיגיע ולדעת שאחר כך אני עוברת על כל הבית לראות שהכל בסדר: חלונות, מגבות במקום, מקרר סגור וכו', מסדר המפקד לבית. זה נראה לי דבילי.

בפעם האחרונה שהוא בא נפגעתי עם כל השיחה, הרגשתי שהוא משתיק אותי. ביקשתי שיקום וילך. הוא המשיך לחטט ולהתווכח. שוב ביקשתי שילך. בסוף יצאו לי מילים שהצטערתי עליהן שניה אחר כך ואז הוא קם והלך בכעס, בלי להיפרד מהתינוק. כבר פעם שניה שהוא הולך בלי להיפרד מהתינוק, כי הוא כועס. כאילו מעניש אותי כי יודע שאני מוכנה לעשות הכל בשביל התינוק ושיכאב לי שהוא הולך ככה, לא בגללי.

מה איכפת לך שיגיע כשהתינוק עם ביביסיטר? זה יכול לחסוך לך עצבים, לא? (ואולי כסף, במקום הביביסיטר?) מה עם לקבוע ימים ושעות קבועים או אופציונלים?
כנראה אני צריכה לעשות שיחה עם עצמי ולראות מה חשוב לי באמת ושם להיות ברורה וחדה והחלטית.
אני בעד!
אז מה אם הצהרת הצהרות. המציאות משתנה כל הזמן.

בגלל התינוק אני מקפידה לבוא, לא רוצה לנתק תינוק יונק מאמא וגם לא מהמשפחה מהצד שלו
אני לא יודעת בן כמה התינוק, אבל תלכי רק למקומות שמתאימים לך ללכת, נשמע לי שהארוע עורר אצלך המון כעס

הלכתי לדקה או שתיים וכשחזרתי אני רואה את הילדה לבד על הספה עם התינוק, לידה אותה קרובה עם התינוק בידיים והאדון הלך משם.
תראי. את נמצאית עם התינוק כל הזמן. נשמע שהוא לא מבין מהו תינוק. אני מבינה שכעסת ויש לי הרגשה שהכעס שלך היה מעורבב באכזבה(ממנו ומעצמך) ועוד הרבה רגשות כמו שכל הנטל עליך והוא חסר אחריות. בא והולך. הרבה גברים(וסליחה על ההכללה) מתקשים להבין מה טיבו של תינוק. תינוק אינה סתם בובה חמודה, כידוע. ולוקח זמן עד שהם מתרגלים ומפתחים אחריות והסתגלות. אני חושבת שיותר פרודוקטיבי היה להסביר לו מה לא בסדר ומדוע את כועסת עליו במקום להוציא עליו עצבים(אני לא אומרת שזה לא אנושי לגמרי, אבל פחות מקדם אותך)
לא הבנתי מה הצורך במסדר המפקד?
נשמע שיש ביניכם המון המון כעסים . יש לי הרגשה שיש לכם ציפיות שונות מהקשר הזה . בתחושה שלי את היית שמחה אם היה עושה פעילויות שיפוץ ואחזקה, נוגע בך לא מינית , מפתח אחריות , ואלו הוא היה רוצה דברים אחרים: שתהיי אשת שיחה מרתקת, שתמשכי אליו בחזרה, שתקבלי אותו בכל זמן שנוח לו.
נראה לי שכדאי לגבש עם עצמך מה םחות או יותר את רוצה ולערוך שיחה (נעימה!) כדי לברר איך אפשר ליישר קו. אולי אפילו בעזרת איש מקצוע. (הרי לזוגות גרושים למשל יש הסדרי ראיה!)

אני חושבת שאם את מרגישה שיש מאפיינים מיוחדים בקשר הזה שאין בקשר זוגי רגיל אולי תתיעצי עם ארגון (נדמה לי משפחה חדשה?) של הורות שאינה בהכרח זוגית במובן המקובל
לא מכירה מקרוב, אבל מהרושם שלי, "משפחה חדשה" מייעצים יותר בצד החוזי-משפטי של העניין, של שותפות בין הורים שאינם בני זוג (ואולי גם זוגות גרושים ופרודים מסוגים שונים). לא יודעת אם אפשר לקבל שם ייעוץ לצד הרגשי.

בגלל התינוק אני מקפידה לבוא, לא רוצה לנתק תינוק יונק מאמא וגם לא מהמשפחה מהצד שלו
כל עוד התינוק הוא תינוק, אין לו צורך מיידי במשפחה המורחבת מצד האבא (ובטח שאף אחד לא יספור לו את הצ'קים באירועים

) . לראות את האב זה חשוב, אבל לדעתי אין צורך ביותר מזה - לא בדודות מהצד השני, לא בגיסים ואחיינים ולא באף אחד אחר שהתינוק יראה פעם בחודשיים, פשוט אין טעם בקשרים האלה אם הם מעמידים אותך במצבים לא נוחים. כדאי שתורידי את העול המיותר הזה מעלייך. מקסימום, אם הסבים מצד האב מתעקשים, אפשר להפגיש אותם עם התינוק מדי פעם.

_הבעיה שמלכתחילה הצהרתי הצהרות, בעיקר כלפ עצמי אבל גם כלפיו שהוא יכול לבוא לראות את התינוק כמה שהוא רוצה. גם כשלא היה לי נוח עם זה חשבתי שזו טובת הילד שהוא יהיה מעורב כמה שיותר וזה עבד בסדר בהתחלה של הלחוד.
לגבי בקשות ברורות, לפעמים הוא פשוט שם עלי פס, או מרחף, או לא יודעת מה. מרחף זו צורה של שם פס, לא?_
הסיפור שסיפרת על האירוע באמת מרגיז. לי נראה ששניכם נעים ונדים, ולא בטוחים - עד כמה הוא יכול/מוכן/רוצה/זכאי לקחת אחריות על התינוק? אחריות במובן של הטיפול המיידי, הישיר, המובן מאליו, לא לפי הוראות ממך. אני לא יכולה להעיד מניסיון, אבל מסיפורים של אחרים, השאלה הזו תקפה גם לזוגות נשואים ואפילו נשואים באושר

לוקח זמן עד שהאב הלא מנוסה מתאפס על תפקידי האב שלו.

אני חושבת שיותר פרודוקטיבי היה להסביר לו מה לא בסדר ומדוע את כועסת עליו במקום להוציא עליו עצבים
אחר כך כשדיברנו על זה הוא בכלל לא זכר את זה וכשנזכר מיד היה לו ברור שזה לא בסדר.
תודה על ההקשבה וההבנה.
התינוק צריך אותי עכשיו רק רציתי שתדעו שאני קוראת ואשתדל לענות מתישהו.

בקשר לכינוי שבחרתי: יש איזה פתגם או משל בערבית שמכר ערבי נתן לי פעם בתור דוגמה. האמירה קשורה לכך שחתול הוא חיה נעימה ומגרגרת, מתלטפת, אבל כשדוחקים אותו לפינה הוא הופך לנמר טורף ותוקפני, ואפילו מסוכן. ככה הרגשתי כשבחרתי את הניק.

לא הבנתי מה הצורך במסדר המפקד?
זוג חברים היה אצלי אחרי המריבה הקודמת, בה שוב, אני זו שיצאתי מכלי. נתתי להם המון דוגמאות על ההתנהגויות שלו, והיא סיכמה במשפט: "בקיצר, הוא המפוזר מכפר אזר". חלונות שביקשתי להשאיר סגורים מסיבות כאלה או אחרות הוא משאיר פתוחים זה גורם נזק מכל מיני סיבות. למשל חלון אחד אני מקפידה לנעול כשיוצאת מהבית, כי פרצו לי פעם כשלא היה נעול, חלון אחר מקפידה לפתוח לא עד הסוף כי מאד קשה אחר כך לסגור אותו גם עם שתי ידיים, מה שאני מנסה בדרך כלל לעשות ביד אחת בזמן שמניקה או סתם עם תינוק על הידיים אז ביקשתי לפתוח לא עד הסוף ואחרי שגם הוא ניסה יום אחד לסגור אותו עם התינוק על הידיים הבין את הבקשה אבל המשיך לעשות כמו קודם. מקרר לא נסגר עד הסוף יום אחד, גיליתי אחרי כמה שעות- היו דברים שהתקלקלו. הדוגמה עם הילדה בת ה-6 היא לא דוגמה שהוא לא מבין, אלא דוגמה שהוא שכח שביקשתי ושכח להיות שם.
מובן מאליו כשהוא רוחץ לילד את הטוסיק אז אני צריכה לאסוף מגבות ובגדים בבית, אלה דברים שאני כבר רגילה ואפילו לא מזיקים לי.

בהריון הוא קיטר לי שההורים שלו לא נותנים לו טיפת קרדיט, והוא קישר את זה לבעיות הפרנסה שלו בעיקר (שאני לא אכנס אליהן), עכשיו אני מתחילה לראות שגם אני כבר לא נותנת לו יותר קרדיט ונתתי לו המון בהתחלה, מיד אחרי הלידה הוא באמת כל כך תמך והיה, שלא חשבתי שנגיע למקומות כאלה.

אחריות במובן של הטיפול המיידי, הישיר, המובן מאליו, לא לפי הוראות ממך. אני לא יכולה להעיד מניסיון, אבל מסיפורים של אחרים, השאלה הזו תקפה גם לזוגות נשואים ואפילו נשואים באושר לוקח זמן עד שהאב הלא מנוסה מתאפס על תפקידי האב שלו

עם הזמן הוא בא פחות, הוא פחות מעורה ולכן אני מרגישה שיש יותר צורך בהוראות ממני. הילד משתנה מיום ליום והוא מכיר אותו פחות, שלא כמו בהתחלה, כשהוא היה איתנו רוב הזמן והיה קם באמצע הלילה להביא לי כוס מים כשהייתי מניקה וידע והרגיש בדיוק מה זה לוקח להיות הורים. זה שהוא גר לחוד לדעתי גורם לזה שהוא יצטרך בהרבה מקרים הוראות ממני.

תחושה שלי את היית שמחה אם היה עושה פעילויות שיפוץ ואחזקה, נוגע בך לא מינית , מפתח אחריות , ואלו הוא היה רוצה דברים אחרים: שתהיי אשת שיחה מרתקת, שתמשכי אליו בחזרה, שתקבלי אותו בכל זמן שנוח לו.
בקשר לפעולות שיפוץ ואחזקה, הוא כל הזמן מציע אותן. אני מעדיפה בדרך כלל שלא יעשה, כי הן נראות כמו כל השאר, שלא לדבר על זה שאני מאד חרדה לפרטיות שלי ולא אוהבת שאחרים מסדרים לי או עושים לי, רואה את ההצעות שלו כהתערבות בחיי. בחר לחיות לחוד ממני, אחלה, אז שיפסיק להציע לי מה לשים איפה בבית ולמען השם שלא יגיד לי שהתמונה בסלון מכוערת לדעתו כי זה לא מעניין אותי בעיני היא יפה ואני חייה איתה.
בקשר לשאר אולי את צודקת, רק שהוא אף פעם לא היה איש שיחה מרתק בעיני, גובה השיחות איתו היו כגובה שלולית לא עמוקה במיוחד, למעט פעמים בודדות בהן שכח לצטט את יגאל שילון או את הפרסומת האחרונה למילקי וזה לא קרה הרבה.

אני נעשית ארסית קצת. כן, יש ביננו הרבה כעס.

אני מגלה דפוסים ולומדת על עצמי:

דפוס מספר אחד- גברים מכניסים אותי למתח במובן הלא חיובי של העניין. קשה לי מאד איתם וזה בלשון המעטה. זה כולל את הגברים הקרובים במשפחה שלי, כולל בן הזוג הקודם שלי איתו חייתי תקופה ארוכה יותר, כולל אותו.

דפוס מספר שתיים- אני אוספת סביבי אנשים מרחפים. גם אחרי הבייביסיטר אני צריכה לסדר בכל פעם שהיא כאן ויש דברים שביקשתי ממנה חמש פעמים ועדיין קורים כמו קודם. גם היא מלאה רצון טוב, ולדעתי גם הוא. כנראה שאני אשה קשה לריצוי, או שאני לא מספיק ברורה בבקשות שלי, וחוץ מזה אני באמת אוספת רחפנים סביבי. התינוק מת עליה וזהממש לא מובן מאליו, הוא בדרך כלל בוכה עד צורח אצל אחרים, אז היא נשארת, לפחות בינתיים, אבל יש דברים שאני לא שקטה לגביהם. לשמחתי השבוע כשהיא לא היתה בטוחה במשהו לגבי טיפול בחלב אם היא התקשרה לשאול (את רוב הדברים רשמנו).

ביקשתי קצת רקע כדי להבין אם אתם בכלל זוג או לא(או הייתם) או שמדובר בהורות של הסכם וזהו. אבל תפרטי מה שמתאים לך.
את נשמעת בהמון מתח. שנורא קשה לך. המעבר להורות הוא אף פעם לא קל ויש הרבה מאד זוגות שאני מכירה שנקלעים למשברים וזקוקים לתמיכה. יש מצב לקבל תמיכה ממישהו? יש לך מסגרת תמיכה כלשהי?

גברים מכניסים אותי למתח
במיוחד כיוון שיש לך תינוק ממין זכר, אולי זה זמן טוב לנסות להתמודד עם הקושי הזה ולהבין את מקורותיו

אני אוספת סביבי אנשים מרחפים
חח אם כך את יכולה להיות חברה שלי, אני כזו;-)

"בקיצר, הוא המפוזר מכפר אזר".
נורא מעצבנות הדוגמאות שציינת. ועם זאת, אולי כדאי להפריד בין ההתנהלות שלו בבית שלך (שהיא עניין צדדי) לבין הטיפול שלו בילדה (שהוא לב העניין). אולי להרחיק אותו עד כמה שאפשר מהבית או מסיטואציות שבהן הלוגיסטיקה גדולה עליו, ולהעדיף להשאיר את האנרגיה הזו לסיטואציות שבהן הוא נשאר עם הילד (גם אם זה אומר שהוא יטפל בו מחוץ לבית). להזכיר לו בפעם המאה את החלון הבעייתי זה לא רק קרב אבוד אלא גם חסר טעם (בהתחשב שהוא לא גר אתכם). להזכיר לו לא לזוז מטר מהתינוק, זה כבר משהו אחר.
סתם הגיג.

להזכיר לו לא לזוז מטר מהתינוק, זה כבר משהו אחר
נכון. מצד שני, כשהלך האוכל במקרר (כולל חלב שאוב בשביל הבייביסיטר, למזלי היה עוד בפריזר, שאותו הוא לא השאיר פתוח) אז כבר לא הבדלתי בין השניים.
זה כמו הבייביסיטר שאם היא משאירה בגדים מפוזרים זה לא נורא, אבל אם היא נותנת לו אוכל באותו בקבוק בלי לשטוף במשך חמש שעות למרות שיש שם עוד בקבוקים נקיים ולמרות שביקשתי לשטוף, זו כבר סקאלה אחרת מבחינתי.

בקשר למשפחה שלו- ההורים שלו לא מאד בקשר. אבא שלו מרים טלפון מדי פעם. אמא שלו נכנסת לי לחזיה כשאני אצלם בבית (היא קראה את החוברת המצויינת של קופת חולים כללית בנושא הנקה ומאז היא מציעה לי בכל רגע של בכי להניק, גם אם הוא ינק עשר דקות קודם ואני מעדיפה להציע לו משהו אחר באותו רגע). דווקא האחים שלו, בעיקר האחיות עם הילדים, מאד מנסות לשמור על קשר וגם אני אומרת שבעצם למה שלא יהנה מבני דודים משני הצדדים. הבן שלי אוהב מאד ילדים וזו הזדמנות, אבל הזדמנות שמכניסה למתח.

יש מצב לקבל תמיכה ממישהו? יש לך מסגרת תמיכה כלשהי?
כרגע לא. הדף הזה זה המקסימום שאני מרשה לעצמי. מרגיש לי טוב ונכון כי עד כמה שהבנתי אתן יודעות בדיוק מה זה חיים עם תינוק בניגוד לחלק מחברותי שנותנות עיצות אבל לא מבינות את המורכבות או הקושי.

אתם בכלל זוג או לא(או הייתם) או שמדובר בהורות של הסכם
היינו זוג, אנחנו לא ושנינו מסכימים על כך. אין ביננו שום הסכמים קבועים ומעוגנים, יש כמה דברים שהסכמנו עליהם בעל פה. למשל שהוא יוכל לראות את הילד כמה שהוא רוצה ואני לא מגבילה אותו בזה, כמובן שברור לו שזה במסגרת של הנוחיות שלי ואם ביום מסויים לא מתאים לי אז לא.

מה איכפת לך שיגיע כשהתינוק עם ביביסיטר? זה יכול לחסוך לך עצבים, לא? (ואולי כסף, במקום הביביסיטר?) מה עם לקבוע ימים ושעות קבועים או אופציונלים?

קשה לו להתחייב לשעה ספציפית. אחרי שהוא אמר לי נגיד בוקר והגיע אחר הצהריים וכעסתי, הוא גם לא מוכן להגיד שעה. דווקא את העניין הזה נראה לי אפשרי לפתור בקלות ובצורה חיובית לשנינו.

בעניין ההצטרפות לבייביסיטר, אני חוששת שאם יהיה איתה יביך אותי בהתנהגותו כלפיה. אני אפילו חוששת שהוא יטריד אותה מינית או משהו בסגנון. הוא לא פגש אותה מעולם וכבר זרק משהו על זה שיתחיל איתה בתור בדיחה יותר מפעם אחת.
לא מתאים לי, זה מביש ומלבד זה אני זקוקה לה, בניגוד אליו. זה יפגע בי מאד אם הוא יתנהג ככה, או בצורה לא נעימה אחרת, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שההתנהגות שלו תביך אותי בפני אחרים שלא לדבר על זה שהוא לא מפספס הזדמנויות לפגוע בי ואני כרגע מעוניינת לשמור על מקום העבודה שלי ולא להתחיל לחפש בייביסיטר חדשה עד שמצאתי את זו (אני גרה במושב, אין כאן שפע של היצע בבקרים).

בקשר ללהשאיר אותו לבד עם התינוק זה אולי דווקא רעיון טוב. לא בטוחה שיכולה לסמוך עליו שיגיע בשעה היעודה כדי שאצא בזמן לעבודה, ואם הוא יחליף את הבייביסיטר בחלק מהיום זה גם יחסוך לי כסף, אבל שוב הדילמה הנ"ל, אם כי זה מקטין אפשרות חיכוך ביניהם.

עד עכשיו עם כל השינויים- עבודה וכו' לא רציתי שהתינוק יהיה איתו חלק מהיום כי העדפתי שיעבור את השינויים לאט, לא להרגיל אותו לשני אנשים שונים בבת אחת לחוד ממני. עכשיו כשאני כבר בטוחה שהוא ממש בסדר עם הבייביסיטר ושעברנו את השינוי הזה בהצלחה, נראה לי שלא איכפת לי שפעם בשבוע יחליף את הבייביסיטר לכמה שעות. אבל אני לא סגורה על זה שזה ממש בסדר איתי.

אם הייתם בני זוג אני בטוחה שיש לו גם תכונות חיוביות. איך התכונות הללו עשויות לקדם אותך עכשיו?

לשאלתך, היינו זוג תקופה קצרה של כמה חודשים, נראה לי שזו היתה בעיקר משיכה פיזית.
דווקא את התכונות החיוביות שלו גיליתי לאחר הלידה.
הוא אוהב, הוא מנסה מאד לעזור. הוא סבלני מאד בדרך כלל ואפילו הייתי אומרת מכיל. את ההומור שלו אני בדרך כלל לא אוהבת (לפעמים כן) אבל בהחלט יש לו חוש הומור, גם אם לא תמיד לטעמי.

אני אשמח להיעזר כאן, קשה לי לראות איך הן יכולות לקדם אותי, למרות שברור לי שאת מצביעה כאן על משהו חשוב מאד.

נראה לי שלא איכפת לי שפעם בשבוע יחליף את הבייביסיטר לכמה שעות. אבל אני לא סגורה על זה שזה ממש בסדר איתי.
כל עוד את לא סומכת עליו במאה אחוז מבחינה בטיחותית, כדאי שייקח את התינוק החוצה לטיול או למשחקייה כלשהי, ולא יישאר איתו בבית. לא בגלל הסיבה שכתבתי לך קודם, אלא מפני שאם את לא סומכת ולא רגועה, לפחות תדעי שבחוץ יהיה עליו איזשהו פיקוח חברתי מינימלי למניעת קטסטרופות, באדיבות הציבור הישראלי המתערב בכל דבר ("סליחה אדוני, זה התינוק שלך שם?"

).

מצד שני, למרות שסיפרת על המגבלות שלו בלקיחת אחריות, לפעמים באמת צריך לשחרר ולהשאיר אותו עם התינוק (לשחרר על פי ההרגשה שלך, טיפין טיפין ולא באופן שרירותי לגמרי - אבל צריך, קצת). וזה גם ובעיקר אם הסגנון שלו מפריע לך (להבדיל מעניין הבטיחות והאחריות). הוא האבא, אין מה לעשות, גם אם יש לו חוש הומור קלוקל.
אני מעדיפה לא לדעת מה אמא שלי עושה עם הינוקא, איך היא משאירה אותו בעגלה בכל מיני אמתלות ואיך היא "מנפחת לו את השכל" בכל מיני שטויות (ראיתי הדגמות חיות פעם-פעמיים). קשה לי להתאפק ולא להעיר, אבל מחזיקה את עצמי (בסך הכל היא גם די משתדלת ולא חולקת עקרונית על הדרך שלי בגידול). שורה תחתונה: הוא אוהב אותה והוא בטוח איתה, והיא הסבתא, אז זה בסדר ויהיה בסדר.

שורה תחתונה: הוא אוהב אותה והוא בטוח איתה, והיא הסבתא, אז זה בסדר ויהיה בסדר.
הלוואי והייתי מסוגלת לשחרר כמוך.

זה עוד משהו בעניין החשש שלי מכך שיהיה בזמן שהבייביסיטר נמצאת. שניהם מעופפים. כשיש אנשים מסביב הוא שוכח את אחריותו לילד. אני חושבת שהנוכחות של שניהם יחד עלולה לגרום למצבי קטסטרופה, מצד שלישי אני יכולה לשלוח את ההורים שלי להשגיח על שניהם

זה שהציניות חוזרת אלי זה אומר שמצב הרוח שלי כבר קצת השתפר, לא מעט בזכותכן.
אני עסוקה בלחשוב איך לשפר את מה שיהיה ולא בכעס וכאב על מה שהיה.
כרגע, אגב, אנחנו לא מדברים כבר כמה ימים.
בכלל עד לא מזמן הוא היה מתקשר כמעט כל יום לראות מה נשמע ומה שלום התינוק ולאחרונה זה פחת מאד בגלל כל המתחים שהיו בינינו. גם אני לא מרבה להתקשר יותר מדיי מן הסתם. מכיון שהתינוק עוד לא משוחח בטלפון, לפחות לא בעברית מדוברת, זה גם משהו שמרחיק ומעיב על הקשר ביניהם.

איך תרגישי להראות לו את הדף הזה? איך הוא יגיב?

איך תרגישי להראות לו את הדף הזה? איך הוא יגיב?

סתם יעלב וחבל.
מעבר לזה, אין כאן שום דבר שלא אמרתי לו.
ובקשר לאיך אני ארגיש- עצם השאלה שלך עוררה בי התנגדות עזה, ממש לא מתאים לי.

באופן טבעי

באופן טבעי