כפתור מנווטת דרכה נוכח שמי הלילה

[כפתור*]

כפתור מנווטת דרכה
נוכח
שמי
הלילה

[כפתור*]

אני זקוקה כל כך למנה קטנה ומדוייקת של -human kindness. של אהבת חינם.
דבר נדיר. האין זאת?
כי בדרך כלל ה-kindness לא בא בחינם. לא באמת. לא באמת חינם.
אם הייתי תולה בקשה על לוח המודעות רבות היו מתנדבות, ללא ספק. אנשים רוצים באמת ומאוד להיות טובים, וזה לא דבר מבוטל. אבל...
ומבלי להקל במאום מהרצונות הטובים. בדרך כלל יש בעצם צורך סמוי בתמורה. התפעלות מטוב ליבה של הנותנת. הערצה הדדית. הכרה בערכה של הנתינה. דברים אחרים. זה לא בהכרח פסול או רע... רק שקשה לי להשתתף בזה. יש לי צורך עז להצליח לקבל אהבת חינם באמת. כמו שער בהיר שנפתח. עשוי אור ואומץ. ובאמת שקוף.
וגם להצליח לתת אותה.
שלא תלויה בדבר.

{אלוהי, הראה לי איך להתעלות. אמן.}

[כפתור*]

מדליקה שניים-שלושה נרות. בכל זאת, חושך גמור. ועכשיו אתן מוזמנות להסתופף.


(כן, כן. דווקא כאן. דווקא עכשיו. בצנעה ובשקט ולחש. בלי מגברים וסמלי סטטוס. הרחק מן ההמון והרחק מן הניאון.
ונראה אם יש כאן מספיק חושך. אם המערה עמוקה מספיק, וכן הלאה.)

[תפילה_לאם]

היי כפתור!

האם לא נראה לך על-אנושי מה שאת מחפשת?
בכל אופן, עוררת בי עניין, ואשמח לקרוא עוד.

<מניחה שזהו דף בלוג.>

@}

[כפתור*]

מכל אדם נגזל משהו. מכל אדם נגזל אותו הדבר, שאלמלא הוא, אלמלא רק הדבר האחד הגזול הזה – הכל היה בסדר. והחיים היו מה שהם מאז ומתמיד היו אמורים להיות. החיים היו מתממשים כחיים הנכונים.



יש קשר עז ופרוע, ניכר ומרדני, שילייתי, בין שמיים לארץ. בין שכבות נתפסות וחמקמקות שונות של הדברים ושל מדרגות תפיסה.
כוכבי הלילה משתקפים בנרות. אנו זקוקות לאורות הלילה הזעירים, אפופי הלחש, גם בתוך המערה, בתוך המחסה המקורה, ולכן אנו מדליקות נרות. לאור היום אנו יוצקות את הנרות בעצמנו, באהבת מעשה ידינו, צבועים בצבעים בהירים לפי טעמנו. אך בלילה נראית רק אלומת האור הבהירה, הקטנה והעזה כל כך, עטופה שמיכת חושך כחולה סביב קרחת רכה, כמו תינוק חדש שעודו רך מאוד.
בלילה לא יודעים מה צבעו של הנר. אלא רק מה צבעו של החושך.


וגם להפך. אנו זקוקות לגשם שירד בתוך הבית. לרעננות הזאת. לקרני השמש.

[כפתור*]

שלום תפילה לאם (-:
נחמד שבאת
תודה על התיוג @}

[כפתור*]

האם לא נראה לך על-אנושי מה שאת מחפשת?
כן! D-:
נדמה לי שזו בדיוק הנקודה...

|| || || ||

[כפתור*]

כולם מאמינים בכישוף. גם אחרוני המכחישים. וכולם מאמינים באלוהים. בין אם הם יודעים ובין אם מסתירים מעצמם.
השכבה העזה של הדברים, צפופת והדופת משמעות, שבתוכה אנחנו הופכים לעצמנו והדברים הופכים לעצמם – לעולם עוצמתה אלפי מונים מעוצמת תופעות "המציאות". המדע – דהה. ואין בו אפילו שוליים של פיתוי וחשק, אלא למנוונים וקליפתי-העץ ביותר.
ואילו מה שעטוף בתשוקה, בכמיהה ורעב ונהיה והתחשקות – ערבוביה גדולה של יצר הטוב ויצר הרע. של חיים עזים ומפכים ושל הטעיה. ככה. שנתבלבל. שנבלה את חיינו בפרימה והבדלה. שנלמד להבחין.

[תפילה_לאם]

נעלמת, נאלמת...

חשבתי שמתאים להעתיק לך הנה משהו שקראתי בעלון החודשי שאנו מקבלים למייל מהאולפנה של בכורתי:

"מיהי הדמות הכי לא סימפטית במגילה ? נראה בעיני שחרבונא. הוא תככן פוליטי בעל חושים חדים שחש לאן נושבת הרוח ולשם הוא הולך. בתחילה הוא מיועצי אחשוורוש , לא נוקט עמדה, אבל חז"ל מלמדים אותנו שהוא אח"כ חובר ליועצי המן, הוא ידע על העץ של מרדכי עוד לפני שהתהפך הגלגל. אז למה גם חרבונא זכור לטוב? מה כל כך טוב בו? אולי זה בא ללמד אותנו שגם כשאדם עושה משהו טוב ממניעים צרים מאוד צריך לזכור אותו לטובה . זה למעשה עבודה עצמית של כולנו למצוא משהו טוב אצל כל אחד ואחת למצוא נקודות זכות אפילו שהמניעים עדיין צרים וקטנים, לראות גם בפרטים ואנשים שלא מעוררים השראה בהתנהלות שלהם משהו ששווה להעריך, ממשהו ששווה לזכור לטובה."