כוחן של מילים מתוך באופן 52

[אנונימי]

כוחן של מילים
מאת: רונן מיוחס

מאמר מתוך באופן 52 אשר יצא לאור בחודש מאי 2004

דף עלון

אני רוצה לשתף אתכם במידע רב הערך שקיבלתי מעבודתו של חיים גינות. חלקכם מכיר את סדרת הספרים של מייזליש ופבר אשר מבססות את עבודתן על הכלים שלמדו בסדנאות של ד"ר גינות. סדרה זו כוללת את הספרים, שיצאו אף בעברית, "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו שידברו", "אחים ללא יריבות" ו"הורים משוחררים". חלקכם גם קרא את ספרו של חיים גינות "בין הורים לילדים" שאף הוא ראה אור בעברית.
הכלים והשיטות שכלולים בספרים אלו נחשבים בעיני רבים כאוסף נהדר של טיפים להתמודדות עם מצבים שונים בהם אנו נתקלים עם ילדים. אני מוצא ברעיונות הכתובים בספר זה מפתח לנושא חשוב מעין כמותו: כיצד נאפשר לילדנו להרגיש אהובים. לא פחות מזה. זוהי אומנות בפני עצמה, המשלבת טכניקה ואינטואיציה. רעיונותיו של חיים גינות הם בבחינת מדריך לאמפטיה וחמלה, ומבחינתי הם נוגעים בלב ליבו של קיומנו. זהו מאמר ראשון מתוך סדרה של מאמרים הדנים בנושאים העולים מרעיונותיו.
נקודת המפתח בעבודתו של גינות היא שאהבה ותובנה אינן מספיקות כדי לקיים תקשורת תומכת עם ילדינו. כמעט כולנו מאשימים, מביישים, מזלזלים מאיימים, יוצרים תוויות, מענישים, נואמים ומטיפים - במידה זו או אחרת, ועלינו לבחון היטב את הדרך בה אנו מגיבים לילדינו.

טכניקת החמלה
הקסם נוצר כאשר אנו מבהירים לילדינו שרגשותיהם חשובים לנו ושאנו מבינים אותם. והדגש כאן על "מבהירים". כאשר ילד )ולמעשה כל אדם( מרגיש שרגשותיו מובנים לנו והינם לגיטימיים הוא מרגיש אהוב. וכשאתה מרגיש אהוב אתה אוהב. זה כל הסיפור.
הדרך להראות שאנו מבינים את רגשות ילדינו היא בעזרת מילים המתארות )משקפות( את מה שהם מרגישים:
"זה מפחיד מאד להתעורר בחושך"
"אתה כועס עליה כי היא לא רוצה לשחק איתך"
"זה מתסכל אותך שאין ממתקים בבית"
"היית רוצה שאפסיק לשחק עם אחיך כעת ואשחק איתך"

המילים בהן אנו משתמשים הן תיאור, ואין בהן שום נקיטת עמדה או דעה. בעצם השימוש בשפה תיאורית אנחנו מבהירים לילד לא רק שאנו מבינים את רגשותיו, אלא שהן לגיטימיות. באופן זה אנחנו למעשה מקבלים אותו כפי שהוא.
אולי כאן הזמן, לפני שאני מפתח את נושא קבלת הרגשות, לדבר על המקום בו נגמרת הקבלה הבלתי מתפשרת. אפשר לסכם את העניין במשפט אחד, שיכול לסדר לכולנו את הענינים בראש: "אנו לא מגבילים רגשות ורצונות; אנו כן מציבים גבול על מעשים".

תיאור רגשות הוא עניין מורכב שדורש תירגול. נועה, בת חמש, פרצה בבכי כאשר חזרה מביקור אצל חברתה בת השמונה: "אי-אפשר לשחק עם מיכל, היא כל הזמן אומרת לי מה לעשות".
תחילה עלינו לזהות מה למעשה מרגיש הילד: נועה איבדה מכוחה אל מול ילדה גדולה יותר. חברתה הגדולה לא התייחסה כלל לרצונותיה, אם הושמעו כלל. אנו גם צריכים לזהות ולרסן את הצורך שלנו להגיב באופן שאינו תיאורי. הנה דוגמאות לתגובה שאינה תיאורית )איכפתית ככל שתהיה(: "אז אל תלכי אליה יותר. זה לא פעם ראשונה שזה קורה", "מה בדיוק קרה? מה היא אמרה לך?", "בפעם הבאה תגידי לה 'זה לא נעים לי שאת אומרת לי מה לעשות'".
לאחר שהקשבנו לילד וזיהינו את מה שהוא מרגיש עלינו לנסח את רגשותיו במילים: "זה מכעיס כאשר חבר אומר לך מה לעשות".

כאשר אנו מתארים את רגשות הילד הוא מרגיש הקלה גדולה. הוא יודע שהבנו מה קורה לו בפנים וקיבלנו את רגשותיו כפי שהם. הידיעה שרגשותיו הם חלק נורמלי מהחוויה האנושית מהווה נחמה עמוקה עבורו.

ריסון הצורך להגיב באופן לא תיאורי נעשה אף קשה יותר כאשר הרגשות הקשים של הילד מופנים כלפינו. כאשר הילד שלנו כועס ואומר "אתה עשית לי את זה בכוונה!" צריך לגייס את הכוחות ולהתמקד בתיאור כעסו ולא להתגונן ולהצטדק.
לתיאור הרגשות יש תפקיד נוסף. הוא מאפשר לנו להבהיר לילד מה הוא מרגיש. כאשר ילד יודע באופן ברור מה הוא מרגיש הוא עשוי להרגיש פחות מבולבל. כאשר אנו משמשים לו ראי הממקד את רגשותיו הוא יכול להתמודד איתן טוב יותר. נקודה זו מקבלת משמעות עמוקה יותר בהתחשב באופי האמביוולנטי של רגשות הילד. הוא אוהב ושונא באותו הזמן. אנו יכולים לחסוך לו אשמה וחרדה על ידי קבלה ותיאור של רגשותיו המעורבים: "יש לך שני רגשות כלפי התינוק החדש: מצד אחד אתה אוהב אותו ומצד שני אתה כועס עליו שהוא רוצה לינוק כל הזמן".

אהה
אהה (או לחילופין "הממ", "כן" או "אני מבין") היא מילה נפלאה. כדאי להשתמש בה כאשר אנחנו מאזינים לילד המבטא את תחושותיו ואנו רוצים לדרבן אותו לפרוק ולספר הכל. זוהי מילה הפורצת סכרים של שתיקה ומעודדת מונולוג מזכך. אהה, בניגוד למשפט התיאורי, היא מלה צנועה המאפשרת לילד לעבור תהליך של פיוס עם עצמו ללא התערבותינו:
נועה: הכלב של השכנים החדשים מגעיל!
אבא: כן?
נועה: אני נשארת בבית, הוא רוצה ללקק אותי.
אבא: הממ...
נועה: הוא כמעט הצליח. הוא רץ אלי בכל המהירות.
אבא: שתיקה.
נועה: ברחתי והוא רדף אחרי. אני רוצה שתצא איתי החוצה לראות אם הוא נמצא שם. אני פוחדת לצאת לבד. תבקש מהשכנים לקשור אותו.

מילים טובות שלא עובדות
אחד הצדדים שיותר קשה לתפוס בעניין התגובה התיאורית הוא שהיא גם חיונית כאשר אנו משבחים או מחמיאים לילדינו. ילדים, כמו מבוגרים כמובן, אינם אוהבים שנותנים להם ציונים, בין אם טובים או רעים. לכן עלינו לשבח ולעודד אותם תוך התמקדות במאמץ ובהישג ולא באישיות שלהם.
גלי, בת 3, הראתה בגאווה את הציור שציירה. תגובה כמו "וואו, כל הכבוד, איזה ציירת" הינה מעוורת ויוצרת אי-נוחות. גלי תתנגד לה בכל תוקף מאחר ואין היא רוצה להצדיק מכאן והלאה את השבחים והתואר החדש שאך זה ניתנו לה. הנה דוגמה לתגובה תיאורית רצויה: "אני רואה כאן שמש צבעונית שמאירה את הדף כולו. היא ממש מחממת לי את הלב." בעזרת תגובה תיאורית אנו מבהירים לילד שאנו מתענינים באמת ובתמים במעשיו ומאפשרים לו לשבח את עצמו. גלי תגיד לעצמה: "אני יודעת לצייר ציורים צבעוניים שמחממים את הלב".

אם כך, ביקורת על ילד ושבח המתמקד באישיותו הם שני צדדים של אותה המטבע! שניהם שיפוטיים.

אנו מתמודדים עם רגשות ומשאלות על ידי תיאור ושיקוף. חוקי המשחק משתנים כאשר מדובר במעשים. תפקידינו למנוע מעשים שאינם מקובלים עלינו. הצבת גבולות על מעשים היא אומנות בפני עצמה. אנו רוצים להגביל התנהגות בלתי רצויה ולעודד התנהגות רצויה באופן שלא תעורר התנגדות כעס ופחד. על כך בגיליון הבא.

[צורית_המקורית*]

מאמר נפלא. אכן חשוב להפנים את עיקרון החמלה ולגייס את כל האמפתיה האפשרית כלפי ילדינו (וזולתנו) במיוחד לקראת החופש הגדול בו עצבינו נמתחים עד דק. יש מאמר נוסף בעניין אמפתיה הורית של הפסיכולוג חיים עמית והוא מופיע בפורום לקויות וזכויות בתפוז. מומלץ. חופש מהנה לכולם