ילדה מרצה

היי,תמיד שמתי לב למקום הזה שלי שקשה לי בתקשורת. זה התחיל בילדות שלי כילדה שקופה. מה זה שקופה? ילדה שרואה ולא נראית סוג של אוטיזם כזה. זאת אומרת אני ילדה רגילה ללא בעיה נראית לעין אבל מתנהלת בעולם בשקט, עם פחד קיומי ובזהירות גדולה. למה? זה נושא שאני חוקרת כבר זמן רב ועדין לא מוצאת לזה תשובה למה הייתי ילדה שקופה, ילדה שמפחדת לחיות בעולם, העולם מסוכן ולא בטוח, מפחיד אז אני נאלמת. מקפיאה את רגשותיי, סוגרת את הפה ולא מדברת(כמעט) אני ילדת הסנדביץ במשפחה ברוכה להורים דור שני לשואה שניהם ילדים בכורים שנפל להם 'תיק' ללא מילים לתת להוריהם את החיים שאיבדו 'שם' ולהיות 'טובים' וזה ממש חשוב להיות טובים ,מספיק ההורים סבלו 'שם' ולכן הם יתנו להם חיים.
אני ילדה מרצה. החיים של ההורים קשים גם בפרנסה גם בזוגיות וגם בחינוך ואני הילדה שמרחמת ועוזרת להם בהכללל זאת אומרת קשה לי לראות את הצער שלהם ואני מוחקת את האשיות שלי (שעדין לא בניתי)כדי להמתיק להם את החיים שלהם. אז איך ילדה קטנה עוזרת להורים שלה בחייהם הקשים? אז כך זה פשוט ,אני לא חיה אין לי צרכים ולא רגשות לפחות אני טובה. ואכן מגיל קטן שמעתי מאימי את המילים את הילדה הטובה שלי. באותו רגע זה היה קסום ושיקוי מרפא אך לעתיד ולאישיות שלי זה היה רעל שחלחל וחלחל כך לתוכי לאורך רבות בשנים אימא רואה שאני טובה וזה וואוו בשבילי באותו רגע כי לזה שאפתי אבל הטובה הזו היה כך שמחקתי את האשיות לא היו לי רצונות בכלל וכך המשכתי בבית הספר אין לי חברות אין לי משחקים המוח שלי קפא אני בהישרדות. לומדת כי אני חייבת להיות הילדה שמביאה ציונים טובים כי כולם בבית ילדים רעים (כאילו ילדים: משחקים , יש להם רצונות, משתוללים ואפילו השם ישמור רבים לפעמים) זה כבד לי המשא הזה של להיות ילדה טובה ואני לא יכולה להתנגד לתפקיד הזה כי אחרת אני מתה. זה נכפה עלי, באונס, לא שאלו אותי.
כך החיים שלי ממשיכים ורע לי אני מתחתנת ונולדות הבנות, מהממות ויפות בגיל קטן הכל נפלא אני לא צריכה לדבר הרבה הם שלי אך ככל שהם גדלים ופתאום לבת שלי יש רצונות שלא תמיד מתאימים לי ואז אני לא מסתדרת הצילו.

ברוכה הבאה לחיים
נראה לי שאת מתחילה להיוולד

נראה לי שאת מתחילה להיוולד
אני לא יודעת איך להיוולד. ילדתי ילדים, בגיל 20 כבר הייתי אימא וזה היה טבעי לי, פשוט וכייף. להיוולד זה מפחיד. זה לצאת לעולם שאולי אין לי שם מקום, אף אחד לא יראה אותי, אין מספיק אור ואויר בשבילי.
אם היו שואלים אותי האם את רוצה להיוולד לעולם הזה, מה הייתי עונה? הרי עמוס פה מאוד, צפוף ואין מקום תצטרכי לדחוף ולדפוק עם כנפיך, לצעוק, להיאבק כדי למצוא לך מקום. ואני תוהה האם אני מסוגלת להיוולד?

האם בחרתי להיות ילדה מרצה או שלא היה לי ברירה? זו שאלה שחשוב לי לחקור. ומה זה הפחד הקיומי שבתוכו חייתי? אימי נתנה אהבה, חיבוק ומילה טובה. אבל היא חיה בתוך מצוקה רגשית מכיוון שאבא היה מופנם מאוד לא דיבר היא רצתה לרצות אותו כל הזמן והוא לא הגיב לה כאילו היא חייבת לבשל, לכבס ולדאוג לילדים ,עזרה בפרנסה בחנות שהוא ניהל והוא לא מגיב, לא מדבר, אילם. רק כאשר משהו לא מסתדר כמו שהוא רצה הוא כעס. לא היה אף פעם דיאלוג או שיח אלא שתיקה שלה צבעים רבים:
שתיקה צהובה של שמש ביום יום,
שתיקה שחורה מפחידה ורועמת בשעת כעס,
שתיקה ירוקה כמו העלים בזמן שהוא חושב לעצמו מחשבות,
ושתיקה תכולה כמו עננים שחולפים בשמים כאשר אני מביטה בו, רוצה שיראה אותי, בת שלו.
חיים שכאלה, שותקים.

ילדת ילדים, והם יעזרו לך להיוולד.

הבת שלך היא הזדמנות מצוינת.
״יש לה רצונות דלא מתאימים לי ואני לא מסתדרת הצילו״
הנה התחלה:
כל פעם שהיא רוצה משהו
תקחי נייר ועט יתכתבי, הכי פשוט וברור שאפשר:
״הילדה שלי רוצה _
ואני (בהקשר הזה) רוצה _״
ותקראי את הדברים
תני לעצמך להישאר שם.

ולאט לאט תוכלי לגלות איך הרצונות של שתיכן, לא מושתקים, יכולים לגור בבית אחד.

{זה רעיון מעולה לברר את הרצונות שלי.}
זה קשה לי מאוד לדעת מה אני רוצה. 1.נזכרת כאשר עברנו דירה מכיון שלא אהבתי את הבית התקשיתי מאוד להגדיר לאיש שלי מה אני רוצה והוא שאין לו דרישות ובוודאי לא חזון או ראיה לרחוק וגם פחד משינויים לא הבין למה אני רוצה לעבור דירה ואני ממש לא אהבתי את הבית ולא הסביבה. 2.התקשיתי לרכוש חברים והיה לי משעמם מאוד כל היום עם הילדים הקטנים והבישולים, הכביסות והניקיון בסוף לאחר שחלפו מספר שנים והקושי שלי היה ממשי אמרתי לו שאני רוצה לעבור דירה. בסוף עברנו וזה לא היה טוב אז שוב עברנו ושוב התגלו אכזבות שלי מכך שלמרות שאנו משלמים משכנתא גדולה מאוד אני מאוכזבת מהבית
רציתי מטבח גדול ומפנק והמטבח סגנון ישן ומעצבן
רציתי חדר כביסה מאפשר והוא צפוף ותמיד מבולגן
רציתי חברה ושכנים וחשבתי שכך יהיה בבית הזה אך התאכזבתי אמנם זה בנין גדול אבל אין ילדים בגיל של ילדי והשכנים בקומה שלי עברו והתחלפו מספר פעמים כעת אני בתחושה שאני חיה עם מה שיש
קראתי בבלוג של אמנית גדולה שכתבה שכילדה היתה מופנמת מאוד והפליא אותי איך כעת היא מצליחה בעבודה ובחברה.
''אני מרגישה שהעבר שלי חוסם אותי לפרוץ אל ההצלחה''המקום הזה שאין לי את המסוגלות לעשות את הברור מה אני רוצה ופשוט לרצות אני חושבת שזה בגלל
''שכילדה לא היה לי אפשרות לרצות וגם כעת כשיש לי אפשרות לרצות אני לא מסוגלת.''הגוף שלי נכנס לדכדוך, עצב וחוסר מוטיבציה ממש קשה לי להניע את עצמי.
את הדיכאון הזה אני מכירה ואפילו הלכתי לטיפול פסיכולוגי מספר שנים לאחר הלידה של הבת והפסיכולוגית לא עזרה לי היא אמרה שזה לא דיכאון ואני לא צריכה כדורים כמו שרציתי אלא השיחות יעזרו לי.
לא היה לי קל עם השיחות אולי שם התחלתי להעיז לראות שיש לי צרכים ורצונות אבל הכל לאט לאט התקדם או שלא. למה קראתי לדף קונפליקטים בחיי? כי יש לי פחד מאוד מקונפליקטים לדוגמא {אתמול אמרתי לבעלי שאני ממש משתגעת מזה שאין פה לילה הילדים בגיל העשרה רואים סרט והבת בכיתה א' לא מסכימה ללכת לישון רק מתי שהם וזה שהיא לא ישנה מפריע לי להיכנס למיטה אז בעלי נגש אליה ואמר לה קצת בתקיפות שכעת זה זמן ללכת לישון ואני בינתיים בחדר השני מרגישה איך הגוף שלי מתקשח ונבהלת מזה שידבר אליה קצת בחומרה. מיד אמרתי לו שזה בסדר ושתישן מתי שהגדולים הולכים לישון. }דוגמא נוספת פחד מסמכות {שלחתי במייל טופס למדריכה בלימודים לחתימה והיא כתבה לי איזה הערה מיד זה מכניס אותי לדאון ולתחושה של את לא יודעת איך להתנהל עם אחרים ובכלל מה שעברתי עם מדריכה זו ירד לי המון הביטחון העצמי כך שכעת מלחיץ אותי לשלוח מיילים כי היה לה הערות על מיילים ששלחתי לה ממש נכנסתי לחרדה שאני אכתוב עם שגיאות כתיב ושגיאות שונות ומשונות שתמיד מצאה.

וואו, רגע.
דבר ראשון, ארגני קצת את מה שכתבת. מה שיש פה זה תגובת גוש, המון דברים שונים דחוסים ביחד ויוצרים אצלי בלגן בראש

את יכולה להיכנס ל"עריכת כל הדף" ולהפריד נושאים שונים לפסקאות שונות. מאוד ייקל להגיב.

דבר שני, לי נשמע שאת דווקא כן יודעת מה את רוצה. כתבת פה רשימה נכבדהשל רצונות (לעבור דירה, אילו מאפיינים יהיה לדירה הזאת, איזה פוטנציאל חברתי צריך להיות לה). אבל ממה שאני מתרשמת, הבעיה היא לבטא את הרצון בזמן הנכון ובצורה הנכונה כדי שיקרה משהו בכיוון.
אני בכיוון?

תודה,אני לומדת כעת את העריכה נכנסתי לדף תגובת גוש וצחקתי(())

למה חשוב לי לברר את הרצון שלי?
אחרת מרגיש לי שכאילו 'נזרקתי לחיים ואני זורמת עם מה שנפל עלי' וכעת אני במצב רגשי שאני מאוד ממורמרת ועם כעס פנימי של -למה לא אמרתי-
אז מה מפריע לי?

הבית. חסר לי קהילתיות ותחושת ביחד אני חווה בדידות וריקנות
-עייפות מתמדת- אני לא יוזמת מה שמסתדר לי אני עושה ומה שלא אז לא.
-עצב תמידי, חוסר חיות פנימית, - אולי זה משהו באישיות שלי? כאילו הרמקול הפנימי לחוץ על 'השתק'(())

אפילו בזמן של ארוחה משפחתית אני בתוכי כאובה\כעוסה.
מה אני יכולה לשנות? האם ביכולתי להכניס שמחה לחיים שלי?

לשיר ולזמר אני גרועה ממש, מזייפת מאוד ולכן לצערי אני לא שרה וגם אין לי את ההנאה מערוץ זה.-

באופן טבעי

באופן טבעי