ילדה מטיילת

[אנונימי]

שיתוף:ילדה מטיילת

[תפוח עץ*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מציאות מנוכרת.
הזיה מפוארת.
מילים על מילים עמוסות בחורזי חרוזים עייפים.
נשימה עמוקה מחרחרת.

נשאר כאן והולך לשם.
שום דבר מזה לא קיים.

[ילדה_מטיילת*]

אז ילדה מטיילת כי בכל מקום שאני מוצאת את עצמי בו אני תמיד בחיפוש נואש אחר היעד הבא. הסברה הכוללת היא שכולם ככה. משום מה אני תמיד מרגישה מוזרה בתחושה הזאת.
קראתי בדף של מישהי כאן שהיא הוציאה את כל הרעל מבפנים. ועכשיו יש בה המון חלל ריק למלא ולהניח בו רגשות וחפצים. איך בוחרים מה לשים שם? איך יודעים מה אוהבים?
התחברתי נורא. אחרי שנים של נבירה בכאב אני מרגישה שיש בי באמת מקום שמוכן לקבל מציאות אחרת.
אבל איו לי מושג איך לגשת אליה.
הכתיבה פה.. רק לשם האשליה שמישהו שומע. כי דברים אמיתיים וקונקרטים זה מפחיד לכתוב ככה סתם.
לדבר באוויר.. בדימויים וחזיונות. אני יכולה להיות כל אחת מאחורי התחפושת הזאת.
שבת של שלום הגיעה.. פיללתי לרגעים של בדידות בשנה האחרונה והנה הם תופסים אותי לא מוכנה כלל. ותמיד השאלה האם יש טוב מזה? מה המוצא מכאן? חייבת להיות דרך מילוט. כל הזמן.
מלנכולי וקודר. זאת גם, אחת מהתחפושות שאני לובשת. כל כך נוחה ומוכרת.
אני אמיתית וקיימת מאחורי המסך המרובע הזה. יש בי את כל מה שיש בכולם.
אהבה שלום ושלווה.

[תמרול_ה*]

רק לומר שקוראת ומקשיבה.
מה עושים עם הריקנות שהחופש מציב בפניך...
איך מגלים מה ממלא את החללים האלה...
התחושה שלי שהכתיבה שלך כל כך חשובה כאן.
שהקשבה לעצמך, שאילת השאלות האלה, להיות נוכחת לחופש הזה.
שזה בסדר להרגיש כך.
להתבונן בעצמך.
אולי להקשיב לחלומות. להזמין חלומות.
לאט לאט ינבוט משהו ויעלה מתוך עצמו.
אני לעיתים חשה משהו דומה בזמנים של חופש שמקפיא אותי לפעמים כמו חתול שרואה אור של מכונית בלילה חשוך.