אלונה רוטר (2002-05-08T18:52:00):
עכשיו הציעו לי להתראין בתוכנית הבוקר של ריבקה מיכאלי.
כל מי שיצא לו כבר להתראין בתוכניות שונות (כמו בשמת, מש' שיפרון ,מש' כשר וכו..)
ולכל מי שיש לו רעיונות:
ממה להיזהר ומה להגיד?
עדי יותם (2002-05-08T22:46:00):
תחליטי מראש על מה את רוצה לדבר, ולא משנה מה ישאלו אותך, תובילי את התשובה לאן שרצית. עזבי נימוסים ולא נעים - אין הזדמנות שנייה!
אביב חדש (2002-05-08T23:48:00):
בנוסף למה שהמסעדה אמרה, שנכון בהחלט, ואין הזדמנות שנייה, לראיון צריך להתכונן. למשל מה אומר החוק? קחי דוגמא מ נאוה פרנס , קראי את הסיפור שלה וניתן להציג את העניין של קבלת אישורים פרטניים ממערכת החינוך.
ולהתאמן, ולעשות סימולציות.
אם זה ראיון ברדיו או בטלוויזיה, יעשו עלייך תחקיר. תרשמי כל דבר ששאלו אותך, ותוכלי לדעת לאן הראיון יזרום.
יונת שרון (2002-05-09T00:47:00):
אלונה, אני מסכימה עם המסעדה, ומוסיפה שטווח הקשב בטלביזיה הוא מאוד קצר ולכן אל תסתמכי על הסברים מעמיקים - זה לא עובר. במקום זה תכיני לך אוסף של סיסמאות שנשמעות טוב וכמה הסברי מעלית (ראי מילון מונחים) ותשתמשי בהם. תזכרי שאת לא צריכה לשכנע אף אחד מהנוכחים באולפן, אלא רק לחשוף את הגישה שלך לצופים שבכלל לא נמצאים שם - תני להם כמה קצוות להתלות בהם - ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו.
עדי יותם (2002-05-09T07:46:00):
הכול נכון, אבל אוסיף רק - לא להסתמך על התחקיר. למראיינת יש סגנון אישי ודעות משלה, והתחקיר בהחלט יכול לשמש רקע, אבל יש סיכוי טוב שהתחקירנית תהיה ידידותית מאוד, ולעומת זאת הראיון יהיה אגרסיבי.
מיכל מ (2002-05-09T09:40:00):
אני חושבת שתפקידך לא לשכנע, אלא פשוט להיות מן דוגמא, של אשה שהיא גם-אמא-וגם-בבית-וגם- מרוצה מזה- (ואפילו -יפהפיה).
איילת השחר (2002-05-09T14:03:00):
היי אלונה יקירתי, איזה יופי שחזרת.
המון כתבו ורק רציתי להוסיף כמה דברים שעלו אצלנו.
ומה עם חברים? איך היא תדע להתמודד עם חברה?
התשובה שלי לזה היא שגם בבית הספר לא תמיד יש חברים וחוץ מזה מספיק שיש חבר אחד טוב, ומי אומר שאם אנחנו בבית אנחנו לא נפגשים עם חברים.
איך היא תלמד לקרוא ולכתוב?
התשובה שלי: כמו שילד לומד ללכת ולדבר בלי שאנחנו עושים משהו מיוחד כדי שזה יקרה, וזה קורה מכיוון שלילד יש רצון להיות עצמאי כך גם עם הקריאה כשהוא ירצה להיות עצמאי גם בזה (וזה קורה לילדים כל אחד בזמנו) הוא ייתעניין, הוא רואה אותך קוראת ספרים, עיתונים, שלטי רחוב, וכך מתחילה ההתעניינות שמובילה ללמידה בצורה טבעית ולא מתוך הכרח כי כך צריך או כך עושים כולם.
יעל ג (2002-05-09T15:22:00):
אני הייתי רוצה שהדיון יוסט מה"בעיה" הפרטית של כל אחת מאיתנו לעניין החברתי. החברה שלנו לא הצליחה למצוא פתרון הולם לנשים המגדלות ילדים קטנים ומבקשות או נזקקות להתפרנס למחייתן ולמחיית משפחתן. במובן זה, נכשלנו ומי שמשלם את מחיר הכשלון הן אנחנו, האמהות וילדנו. בעבר חשבתי שהחברה (הגברית)מכשילה את הנשים המעוניינות לבנות קריירה . היום, כאמא, ברור לי שזו לא הנקודה החשובה בכשלון כי המאבק שלי בכל בוקר הוא לא בחברה הסקסיסטית אלא קודם כל באינסטינקטים שלי, ברצון הבסיסי, הפרימיטיבי, להיות עם ילדי, לגדלם בעצמי. בזה אני נלחמת בכל בוקר כשאני מכניסה אותם לגנים והולכת עבודה.
כל אמא ואמא מצאה לעצמה את הפתרון שלה ואת התמרונים שלה ומתחבטת ומתייסרת ומעבירה את רגשות האשמה בירושה לבנותיה. אבל הבעיה היא בעיה חברתית והחברה לא עושה די על מנת לפתרה. לקבוע חופשת לידה בת 12 שבועות בלבד מצד אחד ולהמליץ על הנקה מלאה כתזונה הבלעדית של הילד מצד שני, מעיד על חברה שלא נותנת דעתה על סוגיות הבסיסיות והחשובות של גידול הילדים.
בכל פעם שאני חושבת על הנושא, אני מתמלאת בכל כך הרבה תסכול וכעס שקשה לי אפילו לכתוב את הדברים כאן.
בשמת א (2002-05-09T16:24:00):
אלונה, המסעדה הקדימה אותי ואמרה את העצה היחידה ששווה לתת.
אגיד אותו דבר במלים אחרות:
תחשבי טוב טוב מראש מה את רוצה להגיד. מה המסר שלך.
תחשבי טוב טוב מראש על מה את לא עונה בכלל.
בתוכנית אל תעני על שאלות (אלא אם כן הן בדיוק הזמינו את התשובות שאת רוצה להגיד). התשובה שלך תהיה מורכבת מקישור מהיר אל מה ש את רוצה להעביר.
תהיי נינוחה, נחמדה, תחייכי, תדברי בנחת - תשדרי "טוב לי בדרך שלי ואני אדם רגוע" (כדי לא לשדר את התפקיד שעלולים ללהק אותך אליו: קיצונית פריקית שמקריבה את עצמה וגורמת נזק לבתה, או משהו מגעיל כזה).
שגית: כן, בדיוק את הקטע הזה ראיתי! (מדהים, זה היה בתחילת ההריון, כשראיתי טלביזיה להסיח דעתי מההקאות - אחרת לא היה סיכוי שאראה). הייתי עונה לה פשוט: "באמת?!" בהבעה שאומרת "מאיפה הבאת את השטות הזאת?"
לגבי "אם הילדה שלך לא תלך לביה"ס - מה יהיה איתה וגו'?" - הייתי מורידה את השאלות, כי יש בהן נימת התגוננות. לא לענות בשאלה על שאלה. סיסמאות, כמו שאומרת יונת. "היא תהיה מה שהיא תרצה להיות". או "איך היא תלמד באוניברסיטה" - "היא תוכל להתחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה כבר בגיל 15 אם היא תרצה".
למשל, לשאלה שמאשימה כאילו "בבית אין התמודדות": איזה מסר, שאת רוצה להעביר, יכול להתאים כתשובה לשאלה הזאת?
את עונה את המסר שלך, וזהו. קצר, קולע, נינוח. במשפט קצר אחד.
אני מזמינה אותך להתאמן עלינו. תכתבי את המסר שלך במשפטים קצרים פה, ונגיב. תשתמשי בנו כשק אימונים.
בשמת א (2002-05-09T16:34:00):
"ומה עם חברים? ... וכו'"
תשובה: "יש לנו חיי חברה עשירים מאוד, אנחנו חלק מקהילה גדולה".
"את לא מרגישה שאת מקריבה את עצמך?"
תשובה: (נתתי פעם תשובה דומה בראיון) "להיפך, כשאני עבדתי ושלחתי אותה לגן הרגשתי שאני מקריבה את עצמי ואת כל מה שאני רוצה. עכשיו טוב לנו עם הבחירה שלנו".
"ומה יהיה עם הקריירה/ההגשמה העצמית?"
תשובה: "תראי, החיים זורמים, אנחנו משתנים, כל כמה שנים המטרות שלנו משתנות. כרגע זו הקריירה/ההגשמה העצמית שלי. בעתיד אולי אחליף מקצוע. נראה".
"זה לא נראה לך אנטי פמיניסטי?" או "את לא חוזרת אחורה, לאשה שתקועה בבית עם הילדים והבישולים?"
תשובה: "להיפך. הכוח הפמיניסטי שלי הוא בבחירה שלי. זה סדר העדיפויות שלי, ואני חיה לפי האמונה שלי ולא לפי תכתיבים או אופנות של אחרים".
דוגמאות להצעות בשבילך, שיגרו אותך לנסח את הרעיונות שלך.
קרן שמש (2002-05-09T16:51:00):
אלונה היי,
פעם, בעקבות כתבה בעיתון מעריב פנו אלי גם מכל מיני תכניות טלויזיה. בסוף, לא יודעת איך הצליחו לשכנע אותי להשתתף בתוכנית על הורים וילדים שאיני זוכרת את שמה. החויה היתה לא נעימה ולהלן כמה עיצות:
- הבטיחו שיהיה מרחב זחילה לילד ושלא יגבילו אותו (אסור לגעת, להיות בשקט). בפועל המסדרונות היו צרים ובהם התרוצצו אנשי תקשורת שמנסים להיראות עסוקים. לא זחילה ולא נעליים. כשנכנסים לאולפן מיד משתיקים אותך, כי את בשידור ושומעים את השיהוקים של התינוק... אסור לגעת במיקרופון שלך, זה עושה רעשים...
- לפני הכניסה לאולפנים מחתימים אותך על טופס שבו את מוותרת על זכויותיך על הקטעים המצולמים. אם את לא חותמת, אין ראיון. קחי בחשבון תוכניות שרצות היום כמו "רק בישראל". אני לא הרגשתי נוח להניק בזמן הראיון והילד מאוד רצה לינוק. בדמיוני ראיתי את הקלוזאפ על הפיטמה... אם זה היה היום זה בטח היה אחרת, אז היו לי מזרקות אדירות שהיו עלולות להציף את האולפן...
- בד"כ התוכניות האלו מצולמות ללא קהל מה שמקל ומפשט הכל.
- זמן המסך של תוכניות כאלו הוא מצומצם (צריך להשאיר מקום לשר הפורש, לזונה האינטיליגנטית ולמאלפת הנמרים). אם את רוצה לצאת ברורה את צריכה לענות בקצרה ולעומק! לא ישאלו אותך שאלות קיומיות באמת. הכל שיטחי ומגרד את קצה קצהו של הנושא. מה שיהפוך את העניין לעמוק אלו התשובות שלך.
- שאלה שעלולה לצוץ (וכמעט בטוח שתצוץ) אם תספרי על לינה משפחתית היא שאלת ה"זוגיות". לדוגמא: "ומה על הזוגיות?" את יכולה להתחמק ויכולה לענות בכנות. אם תרחיבי בנושא בטח תקבלי עוד שתי דקות אויר...
- תשתדלי לבוא עם "עוזר" בעל, אחות, כל מי שלא יהיה שיוכל לקחת את הילד על הידיים בזמן הראיון. ולא לפחד ולבקש מהם לקחת את הילד אפילו אם את באמצע משפט תשובה.
- תשתדלי להניק לפני הראיון בשקט ובנחת. ככה הילד יהיה יותר רגוע ואת לא תהיי לחוצה שאולי הוא רעב...
- תחשבי טוב טוב בבית איזה מסר את רוצה להעביר, אם בכלל ותתמקדי בו, לא משנה מה. כמו הפוליטיקאים שלנו. תנסחי לך בבית תשובות קצרות וממצות, שוב, לא חשובה באמת השאלה...
- תחשבי טוב טוב עד כמה את מוכנה להיחשף בחייך הפרטיים ומה שלא יהיה אל תחשפי שמות של אנשים אחרים.
בטח תזכי למס' דקות תחת ידיה של המאפרת (את יכולה לברר את זה לפני), אז אולי כדאי להגיע לא מאופרים (אם את מהמתאפרות) ולשבת וליהנות מס' דקות ממגע מכחולים מדגדג והערות על הסימטריות (או הא-סימטריות) של פניך. תוכלי לבחור בין איפור טבעי לכבד וכו' בסוף תרגישי כמו קלאודיה שיפר ביום טוב ולא משנה מה תגידי בראיון, כי תרגישי שאת נראית פשוט נפלא!
אלונה רוטר (2002-05-10T14:00:00):
שלום לכל העוזרות המדהימות.
אני כל כך שמחה שעזרתן לי.
בגלל התחקיר הרגשתי צורך להתייעץ איתכן.
גיליתי ששיחה פתאום מהנושא שאני עם הילדה עשתה אחורה פנה ואנו פתאום משוחחות על "עיקרון הרצף" ועל תנועה "חדשה" של אמהות.
לא נעים לי לדבר בשם של "תנועה"...
היא גם ניסתה לתפוס אותי על כך שאני חושבת שאמהות ששולחות לגן הן לא בסדר.
(זה היה כשאמרתי לה שלגדל את הילדה שלי בעצמי זה לקיחת אחריות מבחינתי. וזה באמת נשמע דואלי
)אבל מראש החלטתי שאני לא מדברת על חינוך מעל גן חובה.
כשהיא שאלה אותי, אני אמרתי (תודה ליונת) שאני רק יודעת ששנה הבאה היא בבית ומעבר לזה זה כבר לנסות לנבא את העתיד ואני לא חזקה בזה
.מה אתן מציעות לי לבחור כנושא מרכזי?
מה ללבוש?
קרן, אני כבר לא מניקה, אבל אשמח ליצור איזה יונק חדש.
מיכל, תודה על המחמאה (יפהפיה) נשיקות.
גילה (2002-05-10T18:17:00):
לגבי עקרון הרצף - אני תמיד אומרת בתשובה ל"את מאמינה בעקרון הרצף?" שזו לא דת. זה לא משהו שמאמינים בו או לא. (עכשיו את יכולה, אם את נתקלת בשאלה כזו, גם לספר מה הקשר שלך לספר או לעקרון הרצף, אבל בקצרה - "מצאתי שם רעיונות שמצאו חן בעיני", "זה בהחלט השפיע על השקפת עולמי", "היא בסך הכל אומרת דברים שחשבתי בעצמי"...)
לגבי תנועה - את יכולה להגיד שיש לך עוד חברות שמגדלות את הילדים בבית, את יכולה להגיד שאת (לא חלק מתנועה, אלא) עושה מה שאת מרגישה שנכון לעשות, את יכולה להגיד שבאמת את רואה היום יותר אמהות בבית מלפני שנתיים, (דברים שמסיתים מ"תנועה" ל "מגמה").
סתם כמה רעיונות.
תזכרי להגיד דברים שאת מאמינה בהם (ושאם יצטטו אותך לא תתחרטי).
לגבי בגדים - שיהיה לך נוח. שלא תהיי מוטרדת מזה שמשהו זז כי התכופפת או כי חיברו לך מיקרופון. את יכולה לשאול לפני שאת באה כמה חם באולפן (אם חם מהפרוז'קטורים או ממוזגן למוות, כדי שזה לא יטריד אותך או את בתך).
בשמת א (2002-05-10T18:45:00):
יופי ששמת לב למלכודות שלה. כל הכבוד על התשובה עם ניבוי העתיד (ותודה ליונת).
מה הנושא המרכזי שלך? למה היה לך חשוב להתראיין לכתבה מלכתחילה? האם הנושא העיקרי שלך הוא הבחירה בחינוך ביתי לילדה
כרגע, או שהנושא העיקרי שלך הוא הרצון לגדל את בתך בעצמך, במקום ללכת לעבודה ולתת את בתך לגידול בידי אנשים אחרים, זרים, דווקא בשנים הרכות הקריטיות, או שהנושא אחר?
מה ללבוש? אישי, העוסק בקולנוע וטלביזיה, ממליץ: לא כחול (יש עניין של רקע כחול בצילום). צבע שאת נראית בו טוב, חיה - אדום? שחור? (אני מנסה לדמיין אותך, ונראה לי שאולי בורדו או אדום יכול להיות טוב. שחור אולי ייראה קודר מדי).
עדי יותם (2002-05-10T18:57:00):
מה ללבוש - לא פסים דקים או משבצות קטנות. אני צופה בתוכנית בערך פעם בשנה, אז אני לא זוכרת אם רואים את כל הגוף או רק חלק עליון - להסתכל, ולקחת את זה בחשבון (אין טעם להשקיע בחצאית נחמדה אבל לא נוחה, אם ממילא לא רואים אותה).
לעבוד על שפת גוף. לחשוב מראש איפה לשים את הידיים, לא לשחק איתן, לא לשלב אותן על החזה כי זה משדר "סגור", לא לשחק בשערות... (ולא לחטט באף (-; )
לגבי עקרון הרצף - אני לא יודעת עד כמה, אם בכלל, הוא חלק חשוב בחייך. כעיקרון אני חושבת שעדיף לא להיכנס לזה בכלל, מאחר שהנושא הוא החינוך הביתי. ברגע שתצהירי על קשר כלשהו לספר, את אוטומטית מתויקת אצל הצופים כ"אחת מאלה", ובתור "אחת מאלה" אין מה להקשיב לך, כי הרי זה לא רלוונטי לחיים "שלנו", בני האדם ה"נורמליים". ראיתי את זה קורה אלף פעם. כשאנשים רואים אותי עם מנשא, או שומעים שאני מניקה, או ישנה עם הילדים שלי. עקרון הרצף הפך לסדין אדום אצל המיינסטרים.
צפריר שפרון (2002-05-10T22:24:00):
אלונה,
יש להדגיש שהדרך שלך היא שלך ולא איזו הצעה לסדר היום. כדאי לומר זאת בפתיחה על מנת שרבקל'ה תצא מהלחץ. ראוי לומר זאת באופן ברור, לאט, ואף לחזור על זה.
כך, המראיינת תירגע שכן אז אין איום על אמונותיה. מעבר לכך, היי מי שאת. עני בכנות כאשר כפי שנאמר כאן קודם, את מקבלת זמן שידור על מנת להגיד את מה שיש לך להגיד. חשבי היטב על מסר אחד או שניים (מקסימום שלושה) והקפידי להשחיל מסרים אלה לתוך השיחה. כך, את תהיי מרכז הראיון ולא המנחה.
וחוץ מזה, קחי לך "רסקיו" והקפידי לקחת טיפות כשעתיים לפני הראיון, שעה לפני הראיון וממש סמוך לראיון. זה עוזר.
יעל ג (2002-05-12T14:21:00):
אני מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה אבל בכל זאת אנסה שוב: אלונה, אינני מכירה אותך ואת סיפורך האישי. הוא בוודאי מעניין וחשוב ומעביר מסר. כולם התגייסו בדף זה לתת לך עצות והן מועילות וטובות. אך אני חוזרת שוב על מה שכתבתי למעלה. אני מאמינה שאם הסיפור נשאר ברמה האישית - הוא מפספס את מטרתו. אז הנה עוד אישה שהחליטה לעשות כך וכך עם חייה. הסיפור, לדעתי, חייב לעלות לרמה החברתית. כיצד החברה שלנו מתמודדת עם צרכי הילדים. האם היא מקדישה לכך בכלל חשיבה? האם היא מספקת פתרונות הולמים לאמהות לילדים קטנים? האם הפתרונות הקיימים נחשבים להולמים? (מעונות יום מלאי ילדים אומללים שגדלים להיות מבוגרים חסרים, אמהות שרוצות להניק אך מקבלות רק 12 שבועות חופשת לידה) האם זו החברה העתידית שאנו רוצים לגדל? האם החברה לא אמורה לעודד אמהות לגדל את ילדיהם במקום להעמיד אותן בדילמה כמעט בלתי נתנת ליישוב? ועוד.
יתכן שנושאים אלה באמת אינם מדברים אליך ואינך קושרת את בחירתך האישית להקשרים הפוליטיים יותר, (כמו שכתבת אינך מייצגת תנועה מסוימת...) אך שירותך לחברה יכול להיות, בראיון מסוג זה, העברת הדיון מהאישי אל החברתי.
אני מצטערת שאני מתעקשת על הנקודה הזו. נראה לי שהסיפור האישי יהיה עוד סיפור פיקנטי בין השף היומי להצגה החדשה שמתפרסמים בתכניתה של רבקה מיכאלי.
יונת שרון (2002-05-12T19:41:00):
יעל, אני בספק אם אפשר להעביר תוכן כזה במסגרת של תוכנית בוקר. כפי שכבר אמרו הגששים: "זה יכנס לזה?!?"
אלונה רוטר (2002-05-13T08:31:00):
יעל ג, העלת כאן נקודה מאוד מעניינת, אבל אני אישית לא אצליח להעביר אותה. היא נכונה, אך יש בה שיפוטיות ואני מעדיפה לדבר על הדרך שלי מאשר על הטעויות "שלהם".
יש עוד משהו.
בתקופה ששלחתי את הילדה לגן, פתאום כל כתבה שהיתה ב"אופן טבעי", היתה על אלה שנשארו עם ילדים בבית.
מצד אחד זה הכאיב לי,מצד שני נתן לי כוח לשינוי.(שתבינו כולם היו נגדי כולל את בעלי,אבל תשמעו את משפחתי היום
)אז אני חושבת כמו אביב. אולי יהיו עוד שיקבלו ממני חיזוק.
עכשיו בקשר לכתבה. אני חושבת שכתבה יצא מאוד תומכת בחינוך ביתי וחשפה המון כאב מצד של אמהות עובדות.
אבל הכל בעיני המתבונן. הכי אהבתי משפט של פסיכולוגית אחת: "אשה תמיד תצא אשמה. אם היא עובדת, אז היא מזניחה. ואם היא בבית, אז היא חונקת". איזה מסר חזק. ברגע שקולטים אותו, אז מבינים שעדיף לבחור את הדרך שמתאימה לנו ולא לנסות לרצות אחרים.
ועוד משהו ליעל ג. אני השתתפתי במהפכה הפוליטית בשנות ה85-89 ברוסיה כסטודנטית. סיכנתי אז לימודיי ומאוד התאכזבתי. למדתי מכך ששינוי יחיד שאני יכולה לעשות ולשלוט בו זה רק ברמה אישית וזה יוכל להשפיע על כלל ולא ההפך.
באהבה לכל העוזרים
אלונה
מיץ פטל (2002-05-14T13:39:00):
רק תארו לעצמכם שהתחקירנים מבקרים פה וקוראים את כל זה.....
סתם עלה לי ככה שקראתי ....
.מי (2004-05-14T17:48:00):
בעשר דקות התהילה של חיי יצא לי להיות אצל רבקה מיכאלי וגבי גזית, אצל דליה מזור ואצל יוסי סיאס. יצאתי מן החויה הזו די מזועזעת, ונשבעתי שלא עוד. אחר כך חשבתי הרבה על מה שהיה שם כל כך קשה.
אחד הדברים, מבחינתי, זה ההבדל העצום בין איך שהדברים נראים על המסך לאיך שהם בפועל.
על המסך, למשל, עוברת תחושה כאילו באמת מתקיים שיח. אבל זה שטויות, כמובן. למשל, רבקה יכולה לשאול אותך שאלה וכאשר את עונה לה היא עסוקה בינתיים במשהו אחר. יוצא שאת צריכה לשבת מולה ולדבר אליה, כשאת רואה בפועל שהיא לא מקשיבה. זה דבר נורא קשה. (תאמינו או לא, כשאני כותבת את זה אני מתחילה לרעוד).
זה לא באמת שיש שיח. כנ"ל היה אצל יוסי סיאס ומזור. המראיין שואל, שאלות "אינטימיות" אפילו, וכשאת עונה, עסוק בלארגן את המשך התוכנית ובין לבין תוקע פתאום מבט סופר מקשיב שלא עולה בקנה אחד בכלל עם זה שלפני שניה נכנסה המאפרת (תוך כדי שאת מדברת!) ותיקנה את האיפור שלו או שלפני שניה הוא עלעל בניירות שלו או הקשיב לאזניה שלו.
ובסוף התוכנית תמיד נדמה שהשיחה ממשיכה מרוב שהיא מרתקת את הדוברים. אז אני הייתי שם וראיתי איך עושים את זה: בסוף התוכנית המנחה מתקרב אליך, כאילו ע כ ש י ו מדובר פה במשהו נ ו ר א מעניין, שואל אותך, נניח, "נו, איך היה", ומתגלגל מצחוק כאילו נאמרה פה איזו בדיחה מדהימה.
בנוסף לאי הנוחות הזו, יש גם אי נוחות מן הסיטואציה בעוד רמה: לפני יש המון הו הא, הרי הם מתנהגים כאילו עצם זה שהזמינו אותך זו הזמנה מלכותית לפחות, ברור להם גם שלא תעזי לסרב. שולחים לך מונית, התחקירנים מחמיאים לך ומלטפים לך את האגו כל הזמן, המאפרות מסתערות עליך ומצ'קמקות אותך (תזהרי מן האיפור הזה. אני בדרך כלל לא מתאפרת ופתאום יצאתי פאם פאטאל), ואז פתאום חוסר ההקשבה הזה בזמן אמת, ולפני שאת מספיקה לקלוט מה קרה פה הופ בועטים אותך החוצה מן היציאה האחורית.
המצב הזה יכול להיות יותר פשוט אם מודעים לו מראש ומתכוננים אליו. את לא הולכת לשוחח עם המנחה. הוא שואל שאלה, ובזה מסתיים תפקידו בכח. (לדעתי, אם יש שאלת המשך, לא פעם זו שאלה שמישהו אחר אומר לו לשאול באזניה. רוב הזמן הם נראים עסוקים בעיקר באזניה). טוב שמתראיינים אתך עוד מראויינים - אולי הם לפחות מקשיבים ואפשר לפנות אליהם (במקרה שלי לא היו מרואיינים נוספים, כך שאין לי נסיון בזה). אם תתייחסי לזה כאל שיחה, זה עשוי להיות לך ממש לא נוח לדבר, כי אנחנו לא רגילים לדבר כשבן שיחנו בפירוש לא מקשיב.
וכמובן שהציפיה לומר יותר משני משפטים רצופים היא מוגזמת.
ועוד משהו נורא חשוב לדעתי: עלולה להיות אי התאמה בין מה שאת חושבת שבאת לדבר עליו (נניח, לגדל ילד בלי חיתולים) לבין מה שהם חושבים שהם הזמינו אותך בשבילו (האטרקציה של אמא מטורפת שמתעסקת כל היום בפיפי קקי) (סליחה על הבוטות. אבל במקרה שלי זה היה פחות או יותר הבדל כזה).
למרות שהנושא קרוב עדיין יש הבדל. את מתחילה לדבר על גידול בלי חיתולים בחברות שונות בעולם, והם מנסים להחזיר אותך בפמיליאריות ל"אמא המשוגעת": "אז יש לך פיפי וקקי על כל הספות בבית? איך בעלך מסתדר עם זה? מה אומרת חמותך? איך היא מגיבה? והשכנים? מה הם אומרים? ומה עושים עם הריח?"
את מנסה להישאר בנושא ואומרת "לא, אפשר לקלוט את האיתותים של הילד" אבל אותם לא מעניין הילד בלי חיתולים אלא האמא המשוגעת, לכן הם עונים:
"אז את צריכה כל היום להסתובב אחריו ולהתבונן בו עם זכוכית מגדלת? אין לך חיים משל עצמך?" וכדי בזיון וקצף, באותן שניות עלולה לעבור כתובית מתחת למסך, אותה לא תראי בכלל, ועליה יהיה כתוב איזה משפט שאמרת והוצא מהקשרו או סתם הגדרה פרובוקטיבית שלך: "בשמת א, מדשדשת מבחירה בקקי פיפי של בנה". (ושוב סליחה על הבוטות, אבל זה, בשינויים המחויבים, מה שעשו לי).
ובכן, מה המסקנה. דומני שבאמת אי אפשר לומר לא, או לכל הפחות, קשה מאד לומר לא. יש לנו מסר, רוצים להעביר את המסר, וגם החוויה, החוויה, ועשר הדקות של התהילה, ובעצם למה לא. גם זו התנסות.
אבל לבוא עם מינימום ציפיות לשיחה, ולהיות מוכנה מראש לכך שהם ימשכו לכיוון אחר מזה שעליו באת לדבר, ינסו ליצור סנסציות איפה שאין ולא יתעניינו בדבר העיקרי.
ולכן אולי המסר החשוב ביותר: להכין מראש כמה משפטי מחץ ולחזור עליהם. את לא יכולה להרשות לעצמך להתנסח תוך כדי, כי הם לא מרשים לך להתנסח תוך כדי, וחוץ מזה, תוך כדי את עלולה להיות עצבנית מדי על הדגשים האידיוטיים שלהם. פשוט תכיני לך את שלושת המשפטים שאת רוצה לומר, שיהיו קצרים, ברורים ורצוי גם קצת שנונים, ובכל פעם כשיהיה נדמה לך שהשיחה מפתחת לכיוונים השוליים והמעצבנים, כגון הריחות והבעל והחמות והקורבניות שלך, תוכלי לומר: "מבחינתי הנקודה העיקרית היא: (שולפת משפט שהכנת מראש)".
יצאה לי מגילה. האמת היא, שאני עדיין טעונה מן החוויה שאני עברתי. אבל יכול מאד להיות שסתם אני לא אישיות טלויזיונית בעוד שאצלך הכל יהיה לגמרי אחרת, יתקיים שיח נעים, פורה ומעשיר, ותצאי משם בדילוגים. (בעצם הדילוגים לא אומרים כלום. גם אני יצאתי בדילוגים. יש איזה היי שלוקח לו כמה זמן לעבור).
אני מחזיקה לך אצבעות: בהצלחה.
נאוה פרנס (2004-05-15T01:23:00):
מי, החוויה שלי עם התקשורת היתה מאוד אחרת.
בכל הופעותיי הטלביזיוניות חוויתי מהמראיינים עניין אמיתי.
רק פעם אחת ירון לונדון ניסה לעשות משהו שמזכיר את מה שאת מספרת.
הוא עשה זאת דווקא עם הילד שלמרות גילו הצעיר (אז בן 7) ענה לו כמו גדול.
התגובות אח"כ היו ביקורת נוראית על ירון לונדון שעבר רע מאוד עם העניין,
והתנצלות אנשי ההפקה על שנשאלו שאלות שונות ממה שסוכם.
האיפור שאופרתי לתכניתו של גבי גזית לפני כתשע שנים היה המוצלח ביותר שהיה על פניי אי פעם.
ביקשתי איפור טבעי - שלא אראה מאופרת. קיבלתי אח"כ המון תגובות מאוד חיוביות על האיפור.
אני מסכימה איתך שבכל הופעה טלביזיונית חשוב לדעת מראש מה המסר שאת רוצה להעביר.
וכמו שאמרו כבר חכמים ממני:
אין דבר כזה פרסומת גרועה - העיקר ששמעו אותך (אני בטח מצטטת לא נכון
)[h=4]
הועבר מהדף חינוך ביתי בתקשורת:[/h]קרוטונית מהמרק הגדול (2009-08-31T21:13:19):
מניסיון, אי אפשר להעמיד תנאים כאלה לתקשורת
גם אני חושבת כך. אבל חשבתי עוד משהו: יש סוג של אנשים שלא קוטעים אותם, כאלה שמתחילים לנאום נאום שוצף, משחילים אמירות עסיסיות וכולי. זה לאו דווקא לרעה, אלה אנשים שמרתק להאזין לרטוריקה שלהם ולא משנה על מה ידברו.
לעומתם, אלה שמדברים בהיסוס, או אפילו בקצב רגיל "תראה, מצד אחד... אבל בעצם..." לא עוברים טוב ברדיו, כי כל שנייה של שקט היא כמו דממה בגלי האתר. מה שעובר בשיחה פנים אל פנים לא עובר בשמע בלבד. ואם הם לא מדינאים מהדרגה הבכירה ביותר, למשל (שהמראיין לא מעז לקטוע כמעט), אין ספק שיקטעו אותם.
לכן שווה למי שעומד להתראיין לרדיו, לעשות תרגול עם חברים - בטלפון. או בלי שרואים אותו על כל פנים.
סיגל מנווה איתן (2008-10-22T15:23:28):
רוצה עזרה:
אחרי הכתבה ב"הארץ" פנו אלי שוב מהטלויזיה להתראיין ב"על סדר היום" או "עושים סדר" או משהו כזה עם בן כספית בערוץ 23. מיכל שץ המליצה לי לקרוא את ההמלצות שלמעלה ואומנם קראתי ונראה שזה יעזור לי להתכונן. מה שאני תוהה כאן וביני לבין עצמי זה איך לשדר את האני מאמין שלי בלי "לקטול" את אלו ששולחים לבה"ס? קצת קשה לי כי אני אדם די ביקורתי וחושבת שלשלוח לב"ס ולגן זה די אסון (ניצולת קיבוץ כבר אמרנו?). מצד שני לא רוצה שדוקא את זה אנשים יראו בטלויזיה כי זה סתם פוגע ומרחיק במקום לקרב.
יונת שרון (2008-10-22T16:09:04):
ספציפית לגבי חינוך ביתי, אפשר להעזר במשפטים מתוך ראשי פרקים על חינוך ביתי ששלומית ואני הכנו פעם.
במבי ק (2008-10-22T20:04:09):
אני לא מנוסה בזה, אבל נראה לי שאם תדברי על למה כן בבית, ולא למה לא בבי"ס - זה לא יכול לצאת רע...
אם יש כאן עקרי-בית (בנים), אז היום התקשרו אלינו מערוץ 10 איזה תחקירנית שרצתה לראיין את בנזוגי, שגם אין לו כוח לדברים כאלה בד"כ, וגם כבר לא עקר בית כמו שהיה (הגיעה אלינו דרך איזה טור שכתב פעם). אם יש מישהו שרוצה חמש דקות תהילה באיזה תוכנית בוקר או משהו כזה
עורבני מצוי (2008-10-22T21:00:47):
לשים את הדברים על השולחן, לנסות להשתמש במונחים חיוביים. ברור לכולם ששליחת ילדים לבית הספר נעשית מתוך 'כורח המציאות'. האנטי שיש הוא לא על ההורים, אלא על המערכת. על איך מערכת החינוך נראית, האלימות, חוסר הבחירה, ללא קישור בין נושאים ודיכוי היצירתיות והסקרנות. ברור לכולם שיש גם מורים טובים, אבל הם מעטים, ואם הם יכולים אז הם עוברים למערכת החינוך הפרטית שמתפתחת בארץ. חינוך ביתי הוא האפשרות הזולה והטובה ביותר שמאפשרת להורים פיקוח על התכנים (למרות שהם לא נלמדים בפירקי זמן של 45 דקות), ועם הקניית ערכים, דבר שלא ממש קיים יותר במערכת החינוך הממשלתית, שבמקרה הטוב היא ה'רע במיעוטו'.
לכולנו ברור שעם מורים ברמה גבוהה יותר, בכיתות קטנות יותר באופן משמעותי, ובבתי ספר מתוקצבים יותר, עם ערכים ודרכי לימוד שמתאימים יותר לנו, היינו שוקלים אולי לוותר על החינוך הביתי. מצב המערכת הוא כזה שאין לנו התלבטויות.
ברור שזה לא מתאים לכל ההורים (יש כאלה שהיו משתגעים להיות בבית יום שלם עם הילדים) וזה לגיטימי לחלוטין, גם הם אם היו יכולים לא היו שולחים את הילדים למערכת החינוך הממשלתית. לך(דברי על עצמך לא ברבים), הכי התאים להישאר בבית, וזו בחירה שעשית ויש עליה מחיר, בדיוק כמו שללכת לעבודה זו בחירה שגם לה יש מחיר...או במילים אחרות, כל עליה היא גם ירידה
המון בהצלחה.
בשמת א (2008-10-22T22:25:02):
הערות מאחת שהתראיינה הרבה:
לשים את הדברים על השולחן, לנסות להשתמש במונחים חיוביים
מסכימה:
- אתם נהנים לגדל את הילדים במסגרת המשפחה, אוהבים לחוות את החיים ביחד עם הילדים
- לשמור על הסקרנות והעניין הטבעיים של הילדים
- לאפשר לילדים להתפתח וללמוד בקצב שלהם, את הנושאים שהם בוחרים בהם, לפי רמת העניין שלהם.
מסכימה שכדאי להדגיש ש
ברור שזה לא מתאים לכל ההורים
אבל לכם באופן אישי, כמשפחה, אלה חיי המשפחה שאתם רוצים לחיות כרגע.
אפשר להוסיף שחיסרון אחד בחינוך הביתי הוא לפעמים הקושי בחברה לילדים, במיוחד בשעות הבוקר, ולכן עשיתם שינוי גדול בחיים ובאתם לגור בנוה איתן כדי להיות קרובים לעוד משפחות בחינוך הביתי ולספק חברה מגוונת לילדים וגם לעצמכם.
ברור לכולם ששליחת ילדים לבית הספר נעשית מתוך 'כורח המציאות'. האנטי שיש הוא לא על ההורים, אלא על המערכת. על איך מערכת החינוך נראית, האלימות, חוסר הבחירה, ללא קישור בין נושאים ודיכוי היצירתיות והסקרנות
הייתי נמנעת חד משמעית מביקורת כזאת על מערכת החינוך.
ברור לכולם שיש גם מורים טובים, אבל הם מעטים, ואם הם יכולים אז הם עוברים למערכת החינוך הפרטית שמתפתחת בארץ.
אני הייתי נמנעת חד משמעית מלהגיד מלה אחת על המורים.
חינוך ביתי הוא האפשרות הזולה והטובה ביותר שמאפשרת להורים פיקוח על התכנים (למרות שהם לא נלמדים בפירקי זמן של 45 דקות), ועם הקניית ערכים, דבר שלא ממש קיים יותר במערכת החינוך הממשלתית, שבמקרה הטוב היא ה'רע במיעוטו'.
אני הייתי נמנעת מלדבר על "שליטה ופיקוח" של ההורים או על "הקניית ערכים". זה יכול גם להתפרש בצורה מאוד מסולפת ורעה, ושוב - יש פה ביקורת על מערכת החינוך וזו מלכודת שלא כדאי בשום פנים ואופן להיכנס אליה.
גם אם מנסים למשוך אותך בלשון, תחייכי ותגידי שאת לא ממש מעוניינת לדבר על מערכת החינוך, כי את הרי בחרת בחינוך ביתי, שזה משהו אחר.
אני מציעה לדבר רק על הטוב שבחינוך הביתי. אפשר לתת דוגמא או שתיים ללימוד של הילדים. אם יש אפשרות. בעיקרון: משפטים קצרים, לשנן את מה שחשוב לך להגיד, להכניס את זה כתשובה לא משנה מה השאלה (-: טוב, ברור שלענות לשאלה, אבל לסובב ככה שתגידי מה שחשוב לך. להיות מרוכזת ולא להיסחף אחרי השאלות שלהם למקומות של שלילת בית הספר.
לכולנו ברור שעם מורים ברמה גבוהה יותר, בכיתות קטנות יותר באופן משמעותי, ובבתי ספר מתוקצבים יותר, עם ערכים ודרכי לימוד שמתאימים יותר לנו, היינו שוקלים אולי לוותר על החינוך הביתי. מצב המערכת הוא כזה שאין לנו התלבטויות.
אני לא מסכימה.
לי ממש לא ברור. אני בעד חינוך ביתי בלי קשר לרמת בתי הספר. זה משהו אחר, זה לא בית ספר יותר טוב. זה לא בית ספר. ואני יודעת שאני לא היחידה שלא מסכימה לחלוטין עם הקביעה הזאת - אף שלגיטימי בעיני שמשפחות שונות ממני אכן יבחרו חינוך ביתי אך ורק מפני שכרגע אין בית ספר שעונה על דרישותיהן.
יש כאלה שהיו משתגעים להיות בבית יום שלם עם הילדים) וזה לגיטימי לחלוטין, גם הם אם היו יכולים לא היו שולחים את הילדים למערכת החינוך הממשלתית. לך(דברי על עצמך לא ברבים
אני מסכימה עם ההצעה "דברי על עצמך לא ברבים" ולכן אני מציעה להמנע בכל מחיר מאמירות כמו "יש כאלה שהיו משתגעים להיות בבית יום שלם עם הילדים" או מאמירות כמו "גם הם אם היו יכולים לא היו שולחים את הילדים למערכת החינוך הממשלתית". אלה אמירות שבחלקן שגויות וברובן עלולות להיות מאוד מקוממות, וחבל. זה יפגע במסר שלך.
לא לדבר על אחרים בכלל.
רק על הדרך שלכם.
יש בה קשיים, היא לא אידיאלית, אין דרך מושלמת, אבל לכם, המאזן של היתרונות והחסרונות הזה הכי מתאים.
והכי חשוב: מאור פנים.
לחייך, לדבר בנעימות, בשלווה, בשפת גוף נינוחה, ידידותית, שמחה.
ללבוש צבע שמח (לפי ההוראות שניתנו לך מהאולפן, תמיד יש צבע שאסור בצילום, אבל מבין מה שאפשר - משהו שעושה רושם נעים וקליל ושמח).
אם אפשר, להישען אחורה בנינוחות. לרוב אי אפשר בגלל המיקרופון או צורת הישיבה, אז לסדר שהישיבה תהיה נינוחה.
ידיים פתוחות - לא שלובות על החזה, לא קמוצות.
לנשום עמוק לפני הראיון, לשים לב שאת רגועה ולא מתוחה (עד כמה שאפשר).
ועוד פעם, לחייך.
אנשים נעימים שמדברים בשלווה נינוחה ובחיוך, המסר שלהם עובר יפה. "היא היתה נחמדה וזה נשמע הגיוני".
אנשים שמדברים בחיתוך דיבור תוקפני, נחרץ, בפרצוף רציני או חמור - המסר שלהם עובר כ"פנאטים עם רעיונות משוגעים"... גם אם הם מקריאים את ספר הטלפונים (-:
מתחיל לחלום (2008-10-23T04:31:49):
מסכימה מאוד עם ההמלצות של בשמת.
אני לפעמים מספרת (אני לא בתקשורת , אבל לפעמים אנשים שואלים),את הסיפור האישי שלי:שהילד שלי היה אמור ללכת לגנונים הסמוכים לבית , אבל לא יצא לי פעם אחת להציב את כף רגלי שם.פשוט לא הייתי מסוגלת.
ששמתי לב שבהתחלה הייתי מאוד קשובה לצרכים של הילד וראיתי את הלמידה וההתפתחות שלו , ומה שהכי חשוב : כמה נעים וטוב להמצא בחברת אדם כזה.
בהמשך למדתי גם להקשיב לעצמי ואני עדין לומדת , כרגע , אני ממש לא מוכנה לותר על שום הזדמנות.
סיגל מנווה איתן (2008-10-23T13:41:06):
בשמת- בעיקרון מסכימה מאוד עם דבריך וכמובן מודה על התשובה. תוהה האם זה נכון "לברוח" מהביקורת על המערכת כי היא קיימת בתוכי. האם הצפה ודיבור על ה"פקים" של המערכת לא יגרום למישהו -הורה, מורה או לא משנה מי- לחשוב פעמיים, להסתכל על הדברים מזוית שונה... משהו... או שביקורת ולא משנה מה טיבה רק תגרום להתנגדות...
ועוד משהו יותר אישי- לאחת שהתראיינה הרבה- איך מתגברים על הפרפרים האלו שיש לי בבטן כל פעם שאני חושבת על זה (ויש עוד שבועיים!מה ייקרה ברגע האמת?...)?
בשמת א (2008-10-23T15:41:19):
תוהה האם זה נכון "לברוח" מהביקורת על המערכת כי היא קיימת בתוכי.
מסקנתי היא חד משמעית כן.
שאחרים, מומחים כגון ד"ר רוני אבירם או מומחי חינוך אחרים, ישפדו את מערכת החינוך. תאמיני לי, לכולם יש ביקורת וכולם באמת יודעים.
ברגע ש את, אמא בחינוך ביתי, תגידי את הביקורת הזאת - ישר הם יתנגדו וירצו להוציא אותה זכאית. זה מין מנגנון הגנה כזה.
לכן ההצעה החד משמעית שלי:
אל תפתחי פתח לאף אחד להתנגד לך.
תגידי רק מסר שיעביר אותך כ"נחמדה עם בחירה שלא מתאימה לי, אבל דווקא בסדר". זה הכל.
בלי ביקורת על אף אחד ושום דבר. זו חרב פיפיות.
שביקורת ולא משנה מה טיבה רק תגרום להתנגדות
בדיוק.
ואילו אמירות חיוביות, על הבחירות שלך האישיות ויתרונותיהן, יכולים לגרום למישהו לחשוב "בעצם אולי גם לי זה יתאים". ואם לא, גם אז לא ירגיש צורך להתנגד לך, אלא לקבל שיש גם דבר כזה וזה לגיטימי.
הפרפרים? לא יודעת (-: הם עוברים לי כמה שעות אחרי שהרעיון נגמר D-:
ניצן אמ (2008-10-23T16:08:43):
אני עם בשמת. <קודם כל בנימה אישית - אני עושה אנסקולינג למרות שיש סביבי אפשרויות מקסימות של חינוך שאיננו ביתי כמו קואופים וגני הורים קטנטנים ומתוקים, וולדורף, מונטסורי כפי שהתכוונה המשוררת ועוד ועוד. אני חושבת שבאופן אישי עדיף לי ולה להיות יחד. זה שיש דברים נחמדים בעולם הזה, ואפילו אופציות מדליקות לגמרי במערכת החינוך, זו לא הסיבה שלי אישית להשאר איתה בבית.>
באופן יותר כללי, את תעמדי מול המון אנשים בלי שם ובלי פנים שיקשיבו לך ואת רוצה שהמסר שלך יחלחל. יש המון דרכים לשמוע כל מילה וכל משפט. אפילו אם את רק אומרת מילה פשוטה כמו... נגיד... "מיץ" כל אחד יבין אותה אחרת.
לכן אני חושבת שלפסוע במחוזות הביקורת כלפי מוסד ממשלתי, אפילו אם לדעתך יש קונצנזוס שהוא ראוי לביקורת יכול לפגוע במסר. יכול להכניס את אופציית החינוך הביתי למגירה של "עוכרי ישראל" באזשהו לב. הלב הזה יכול להיות לב של שופט פטריוטי או של אמא. זה יעשה נזק. או שזה יהיה חסר משמעות. בגדול אני חושבת שכשרוצים שמסר יחלחל בצורה חיובית, צריך לעטוף אותו בהרבה חיוב. שיגיע ללב על מצע של רגשות חיוביים ולא של ביקורת או בוז או שנאה (לא אצלך, אצל השומע)
לכן אני מתענגת לשמוע את המנוסים מדברים. אי אפשר להפיל אותם! הכי גרוע זה שמישהו יצא עם "וואלה, קוקואים, לי זה לא מתאים." ולא עם "שונאי ישראל" או עם "מזלזלים בי ובבחירות שלי" ועוד.
מקווה שברור
מיכל שץ (2008-10-23T18:12:14):
לא היה איזה דף להסביר חינוך ביתי
(מנסה)
סיגל (2008-11-02T22:39:37):
לא יודעת איך מוצאים את התוכנית באינטרנט ואם בכלל יש אפשרות לראות את זה אבל היה ג-ד-ו-ל!!! אני יצאתי ממש ממש מרוצה גם באופן אישי וגם כאמירה של כולנו- אנשי החינוך הביתי. הצלחתי להעביר את המסר שלי טוב בבית, לילדים טוב בבית ושזה פשוט כייף... בלי ביקורת על אף אחד אחר (זה דרש הרבה עבודה עצמית לפני כן) ובצורה רהוטה ומכובדת לדעת כל מי שראה איתי...
אם מישהו יודע איך לשים לינק אשמח ואודה
בשמת א (2008-11-03T18:26:20):
משתמשת