חמותי מאשימה בגניבה

[נגנבת*]

אני יודעת שיש תופעה כזו בגיל הזיקנה אבל אני נגנבת מזה.
חמותי מאשימה אותי כל פעם שאני לוקחת לה כל מיני דברים מהבית. פעם זה פמוט יחיד, פעם זה מגבת מלפני 20 שנה עם כתמי אקונומיקה, ומסרגות, וכפיות מכוערות מפלסטיק. ההאשמות הם גם כלפי אנשים אחרים שלוקחים לה דברים מהארנק כממו כסף או דברים אחרים.
מה עושים?? כאשר מדברים איתה על זה בעלי או אני יש לה בברור הגיון והסבר והיא מאשימה אותנו שאנחנו חושבים שהיא סנילית. היא אומרת שהזכרון שלה מעולה ושהיא יודעת בדיוק מה יש לה ואין לה.
לפעמים אני זוכרת שיש לה מחלה ולפעמים זה פשוט גורם לי לא לרצות לבוא אליה!!

[פלונית*]

כן . אני מכי את התופעה . קצת אחרת . אחד מבנות המשפחה חולה . במחלת נפש . למשפחה קשה להתמודד עם זה , אז לא מגיעים. נעלבים מההתנהגות שלה . שוכחים .
אני אומרת , שימי את האגו בצד ותבואי ממקום של מחילה וממקום גבוה יותר .
לא פשוט . אנחנו לא רוצים להתמודד עם "דברים כאלה", אלא שהדברים האלה כן רוצים להתמודד איתנו..

[נגנבת*]

השאלה שלי היא איך להתייחס אל התופעה הזו. בהתחלה כשהיא מאשימה אותי זה מגיע בתור שאלה:" את לקחת את הכפיות" כשאני עונה שלא לקחתי ואין לי עניין בכפיות היא מעקמת פרצוף ואומרת לי שהיא יודעת בדיוק מה יש לה בבית.
זה נגרר להיסטריה כשאני אומרת לה שאולי היא לא בדיוק זוכרת כל מה שיש לה.
לאחרונה המצב החריף היא גם מאשימה את ביתה(גיסתי)בגניבה של כסף מהארנק. היא גם האשימה עוד הרבה אנשים בדברים דומים. אבל כבר קשה לי לסבול את זה.
זה מונע ממני לרצות לבוא אליה וגם גורם לי לא להתייחס אליה כשאני כבר באה, והכי גרוע בעלי שעומד לפחות בעניין הזה לצידי גם לא מעוניין לראות אותה. היא חיה לבד וכשאנחנו לא באים לבקר היא נכנסת לדכאון. כך שאי אפשר "להעניש"אותה על המחלה הזו. אבל מה כן אפשר לעשות ?יש פתרון?

[אלמונית*]

אני חושבת לא על מחילה אלא על חמלה, זו מחלה ואי אפשר לדעת מה יקרה איתנו אי פעם.
בנוסף, לדבר עם מומחה לבעיות זיקנה, אתה או בלעדיה, עובדת סוציאלית ולדעתי רצוי גרונטולוג .

[יוליקו*]

אולי תפגשו בגן ציבורי/קפה וכד' קרוב לביתה ? כך תפגשו, אבל רחוק משטח האש....
תזמינו אותה לבילוי -סיבה להתלבש יפה, וגם די נעים עכשיו בחוץ בשעות מסויימות (זה יעלה לכם בקפה ועוגה לכולם... ותרוויחו שלווה).
חיבוק!

[אמא_נמרה*]

מחלה-מחילה-חמלה

כמה העברית חכמה!

[gus_yh*]

בעיני זה כמו לא לרצות לבוא למישהוא שסובל מאוד רק בגלל שהוא מתלונןן על סיבלו.
החמות חולה. בבירור. זהו שלב של שיטיון (אינני בעל סמכות ולכן בודאי לא יכול לקבוע את הסיבה - אבל התסמינים ברורים).
אל תקחי את זה באופן אישי וגם לא תועיל שום "רציונליזציה" (את סנילית בודאי לא יועיל).
יש לטפל בחמות ממקום של חמלה. פשוט חמלה. אדם מבוגר שהוא גם האמא של בן זוגך. טרח שנים על גידולו ואילו כעת היא סובלת וזקוקה לעזרה. האשמותיה הן תופעת לואי של התנוונות תפקודית של המוח (מסיבה כזו או אחרת). החמות לא מסוגלת (מאותה סיבה) להבין את זה. היא זקוקה ליחס חם ואוהב למרות כל ההאשמות.

[ניצן_אמ*]

שינוי כיוון.
"לא זוכרת שלקחתי, אני אבדוק בבית ואגיד לך."
"סליחה. את רוצה שאני אביא איתי בפעם הבאה סכו"ם פלסטיק שלא יחסר לך?"
"אילו מסרגות חסרות לך?" ולקנות לה אותן (לא יקר)

[טדליק_נהנאנע*]

_שינוי כיוון.
"לא זוכרת שלקחתי, אני אבדוק בבית ואגיד לך."
"סליחה. את רוצה שאני אביא איתי בפעם הבאה סכו"ם פלסטיק שלא יחסר לך?"
"אילו מסרגות חסרות לך?" ולקנות לה אותן (לא יקר)_

בדיוק הכיוון עליו חשבתי. לא להגיע לעימות. להסכים.

סבא שלי (בן 91) אמנם לא במצב כזה כלל, אבל כל דבר מרגיז אותו.
רצה שאחותי תעזור לאמי להכין לו אוכל, היא היתה צריכה ללכת ואני עזרתי במקומה- התרגז.
שמע שאני לא מוכנה להגיש ביום ההולדת של הבוציק קולה ובורקסים - התרגז.
שמע שבוציק (בן 3) אומר שיום אחד ינגן בכינור - התרגז.
רצה שאתחיל ללמוד פסנתר והוא מוכן אפילו לממן- לא הבעתי עניין - התרגז.

קשה לבקר, אבל אי אפשר שלא. צריך לזכור להם את הימים הטובים, ולהבליג.
קשה. אני יודעת.
אבל יהיה הרבה יותר גרוע אם לא נגיע.
אז באמת כדאי למחול על כבודנו (מזכירה גם לעצמי) ולמנוע עימותים. פשוט להסכים.
"בטח סבא, לא רק קוקה קולה ובורקסים, אני מגישה גם צבע מאכל מרוכז לשתיה, בקבוק אחד של חומר משמר ומלחיה מלאה במונוסודיום גלוטומט."
"כן סבא, לא ינגן בכינור. לעולם לא נקנה לו כינור. שיקח את הגיטרה שלו וינגן עליה עם הכף של המרק. זה מספיק כינורי."
"כן סבא, התחלתי ללמוד פסנתר. אתה מוזמן בעוד שבועיים לרסיטל ראשון. אני מנגנת שוסטקוביץ' והינדמית" (בעצם, רק בחירת הרפרטואר תרגיז אותו...)

ועל אותו המשקל
"כנראה לקחתי בטעות, אחזיר בפעם הבאה"

[אהבת_עולם*]

_"בטח סבא, לא רק קוקה קולה ובורקסים, אני מגישה גם צבע מאכל מרוכז לשתיה, בקבוק אחד של חומר משמר ומלחיה מלאה במונוסודיום גלוטומט."
"כן סבא, לא ינגן בכינור. לעולם לא נקנה לו כינור. שיקח את הגיטרה שלו וינגן עליה עם הכף של המרק. זה מספיק כינורי."
"כן סבא, התחלתי ללמוד פסנתר. אתה מוזמן בעוד שבועיים לרסיטל ראשון. אני מנגנת שוסטקוביץ' והינדמית"_

זה מצחיק, אבל זה סתם מתגרה. (אותו זה גם מצחיק, או עוד יותר מעצבן?)
וגם לא אמת. כי את לא באמת מתכוונת להגיש קולה ובורקסים, ולא באמת התחלת ללמוד פסנתר.

אפשר אולי להגיד משהו שנשמע כמו הסכמה חלקית, למשל 'אני אחשוב על זה'. 'יש משהו במה שאתה אומר, אנחנו נבדוק את זה...' וכו'.
בלי להתחייב. אבל עם לתת הרגשה שאת מכבדת את מה שהוא אומר. ובלי להיכנס למלחמה.
או אפילו סתם להגיד 'טוב, סבא, אוקיי' בצורה לא מחייבת אבל מכבדת, מתוך כוונה 'טוב, אני שומעת' - ואז לעשות מה שאת רוצה.
וזה במקום להיכנס לוויכוח.

[טדליק_נהנאנע*]

ברור, זה היה רק לשם השעשוע...
לו בוודאי שלא הייתי אומרת זאת.

[ניצן_אמ*]

אהבת, אני חושבת שטדליק היתה מעט סרקסטית, אבל מה שהיא ניסתה לומר, בהומור, שאפשר לתת תחושה יותר נעימה לסבא ולסבתא או למי שדעתו אולי לא כפי שהיתה, על ידי זה שנותנים לו תחושה שמקשיבים לדבריו, גם אם לא עושים את כל מה שהוא רוצה ככתבו וכלשונו.

[אלמונית*]

לאמא נמרה
כמה העברית חכמה!
ולמה שלא תגידי שאני חכמה? (; (העברית זה ברור, לא?)
צהוב למעלה:
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך.

[פלוני_אלמונית*]

שינוי כיוון. אבל בכלל למשהו אחר. משהו שיגרום לו עונג.
אבא שלי סבל מכך בערוב ימיו. הוא האשים מטפלת אחת קבועה בבית הסיעודי וכמעט כל פגישה התחילה בסיפורים כאלה.
הקשבנו באמפטיה. חיכינו קצת ועברנו לנושא אחר - לצאת לטיול, לספר משהו עליכם, לדבר על החדשות והישנות, לדפדף באלבום - תלוי בה ובתחביביה.
אחר כך למצוא אוזן קשבת ותומכת לעצמינו כי זה תופעה מבאסת ומעציבה.