חינוך ביתי והמשפחה המורחבת

[אנונימית_בשביל_הילד*]

פתחתי את הדף אחרי שלא מצאתי דף שעוסק בהתלבטות דומה.
אנחנו כבר הרבה שנים בחינוך ביתי, ויש לי כבר הרבה שנים חמות. חמותי אדם נפלא, ואנחנו מסתדרות על הצד הטוב ביותר של חמות-כלה האפשרי. חמי וחמותי תומכים בנו מכל בחינה אפשרית, ויחד עם זאת מקפידים שלא למנף את התמיכה להתערבות.
אני מניחה שהעובדה שבחרנו בחינוך ביתי מקשה מעבר לרגיל עליהם: בעוד שילדים בחינוך ביתי ניתן למצוא בישראל בסביבות גיל 20 לכל היותר (ומעטים), הרי שהם גידלו ילדים לפני 40 שנה. למרות זאת, בדרך כלל הם באמת מקפידים לא לחפור (ומצד שני גם לא מדחיקים: אנחנו יודעים שהם היו מעדיפים בית ספר).
אתמול נראה שהחרדה השתלטה לרגע על חמותי. היינו אצלהם כל היום, וסיימנו ארוחת ערב, כשהיא התחילה לשוחח עם הילד (בן 10): "מה עשית כל היום?" הוא: "מחשב" (בדרך כלל יש מגבלות למחשב, אבל היינו אצל סבתא, וצירוף נסיבות הביא אותי "לשחרר"). ואז התחילה הרצאה על כמה המחשב לא מביא לו תועלת, והאם הוא עושה לפעמים דברים שמפתחים אותו. "כדורגל". היא לא הסכימה שכדורגל מפתח אותו, אז הוא הגיע ל"קריאה". כאן היא זרחה מאושר (האור הגיע אלי למטבח שם רחצתי כלים והאזנתי) והיא התמוגגה מאוד.
אבל לא נרגעה. "אתה יודע כמה זה חצי ועוד רבע?"הוא יודע: "שלושת-רבעי!" אבל היא רצתה לדעת בדיוק מה הוא יודע ומה לא ולכן המשיכה: "וכמה זה חצי ועוד שמינית?" וכאן הוא התחיל לנחש ולצחקק, עדות לחוסר הנוחות שהוא חש.
ואני סיימתי לא להתערב, אבל הייתי כבר במצב שלא אפשר לי לעשות את זה אולי בצורה הטובה והנעימה ביותר. אמרתי שאם וכאשר הוא ירצה לדעת את זה הוא ישאל אותי ואז ילמד את זה בשתי דקות. והיא ביקשה שלא אתערב אז אמרתי שלא נעים לו. היא לא הסכימה אז אמרתי לה ששמעתי את זה בין המילים שלו וראיתי את זה במחוות הגוף שלו. ושזה לא בסדר לבחון אותו, בעיקר כי הוא חסר ביטחון עצמי ממילא (מאוד חשוב לו מה אומרים עליו כל הזמן). אז היא אמרה שבגלל חוסר הביטחון אנלחנו צריכים לקדם אותו, אבל לא חשבתי שלטחון לו בשכל דברים שלא מעניינים אותו כל היום יתרום לביטחון העצמי שלו.
אה וגם היה באמצע דיון שלה איתו על כמה חשוב לפרנס משפחה, ומה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול (אני למדתי מקצוע בגיל 30, ובעלי החליף מקצוע בערך בגיל הזה, אחרי שלמד שנים מקצוע שהוא לא אהב, ועבד בו, וויתר על חלום שהוא מגשים כיום).
בקיצור הייתי רוצה לשמוע איך הייתי יכולה להתמודד יותר טוב עם האמבוש לילד (או שאולי אי אפשר היה לצאת מזה יותר טוב), ומה לעשות עכשיו עם הילד בעקבות הארוע, ואולי גם עם חמותי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

זה נראה לי הזוי שהיא אומרת לך לא להתערב...איך עברת על זה בשתיקה?
ואני מאוד מקווה שאת השיחה עלחוסר הביטחון שלו לא עשיתן בפניו...
יש לך פה שיעור חשוב בגבולות לדעתי..לא תמיד פשוט אבל כשמצליחים ליישם זה נפלא.

[עדי_א*]

אני סיימתי לא להתערב, אבל הייתי כבר במצב שלא אפשר לי לעשות את זה אולי בצורה הטובה והנעימה ביותר. אמרתי שאם וכאשר הוא ירצה לדעת את זה הוא ישאל אותי ואז ילמד את זה בשתי דקות. והיא ביקשה שלא אתערב אז אמרתי שלא נעים לו. היא לא הסכימה אז אמרתי לה ששמעתי את זה בין המילים שלו וראיתי את זה במחוות הגוף שלו.
לא ממש הבנתי מה כאן לא נעים. נשמע ממש בסדר.

[אנונימית_בשביל_הילד*]

תודה.
אני מרגישה שעברתי את הגבול. רציתי לתת לה את המרחב לנהל שיחה עם הנכד שלה, ומרגישה שהמאבק הפנימי בין הרצון הזה לרגשות שלי נוכח הדברים שלה, הכריע אותי.
לא יודעת איפה טעיתי: ברגשות שלי נוכח הדברים שלה? שלא בטחתי בו שיעמוד בלחץ? או שאולי טעיתי בעצם העובדה שלא מיד התערבתי ואמרתי לה שאנחנו לא אוהבים בחינות? למה זה בסדר להגיד את זה למפקח, אבל לא לחמותי?
אני מבולבלת ורוצה לעשות סדר בפנים, כדי שאצליח לסדר גם את העניינים מול הילד ומול חמותי.

[בשמת_א*]

אני מרגישה שעברתי את הגבול. רציתי לתת לה את המרחב לנהל שיחה עם הנכד שלה
אני דווקא חושבת להיפך. היא זו שעברה את הגבול. אין לה זכות לחקור את הילד ולנסות להכשיל אותו כפי שהיא עשתה. היא הסבתא. למה היא מנסה "לתפוס" אותו ולהוכיח לו שהוא לא יודע כלום? להכשיל אותו כדי לשכנע אותו ללכת לבית הספר? איזו התנהגות מכוערת.
נפוצה באופן נרחב.
ועדיין, מכוערת מאוד.
את אמו. זה תפקידך להגן עליו כאשר מישהו מתייחס אליו בצורה לא יפה ומניפולטיבית.
כאשר זה נעשה מאחורי גבך, אין לך מה לעשות. מרמים אותך.
אבל כשאת בסביבה?! לעשות את זה לילד שלך?! מחובתך להתערב מייד ולעצור את זה.
וברור שאת מבינה את הילד שלך, מה, היא באמת מנסה להוכיח לך שאת לא מבינה אותו? את אמא שלו, את מכירה אותו, את יודעת איך הוא מרגיש בלי שהוא צריך לדווח לך, כי את האמא.
מי אמרה באיזה סרט
I AM THE MOTHER!!!
לא זוכרת אבל זו סצינה יפה.

והיא ביקשה שלא אתערב אז אמרתי שלא נעים לו
שימי לב: מי פה האמא?! היא ביקשה ש את לא תתערבי? כשהיא מציקה לילד? תשווי את זה לסיטואציה שבה סבא או סבתא מחטיפים סטירה לנכד. את לא תתערבי?
ברור שכן.
אז גם במצב שמציקים לילד ועושים עליו מניפולציות שהן פחות חמורות מאלימות גופנית, תפקיד ההורים להתערב.

לגבי איך יכולת לעשות את זה:
אני מניחה שבצורה יותר מלאת טאקט. עדינה אבל תקיפה.
לעצור אותה ברגע ששמעת אותה מתחילה להטיף לו על המחשב, למשל, או כשהתחילה לבחון אותו בחשבון "סליחה, סבתא, אבל אנחנו לא מרשים לבחון אותו. זה מנוגד לעקרונות החינוכיים שלנו". אם במחשב, "סליחה, סבתא, אבל אנחנו ההורים שלו וזו החלטה שלנו, וזה היה באישור שלי". זהו. ולהסיט את השיחה לכיוון אחר.

[אני_דולב*]

בשמת, כיף לקרוא אותך. מסכימה עם כל מילה.

[בשמת_א*]

את לא מאמינה, מצאתי את זה!
יחי היוטיוב.
אני האמא!

למענך ולמען כולן