חינוך או סירוס

בתור הורה אני נתקל פעם אחר פעם במצבים שבהם אני לא בטוח איך לנהוג. מצד אחד צריך ללמד, לחנך, להציב גבולות ודרישות (האמנם?) ומצד שני קשה מאוד למצוא את הדרך לעשות את כל זה בלי להרגיש שאתה רומס, קשוח, גורם לטראומות (הכל בפרופורציות אבל בכל זאת) ומעביר את עצמך ואת הילד חוויות שספק אם הן נעימות , מתוכננות או רצויות. זהו מאבק מתמיד עם עצמך, החלק הקשה הוא להיות בטוח שעשית את הדבר הנכון לך ולילד ולא פחות חשוב להיות נכון להודות בטעויות, ולבחור דרך אחרת בלי שיקולים זרים של אגו, "מה יגידו" וכדומה.

ביום שישי עבר עלי לילה הזוי, שבו התבטאו כל הדילמות האלה ביחד.

בני הקטן, עוד מעט בן ארבע, הוא ילד חמוד מאוד ושובב מאוד. הוא מאוד אוהב לצחוק ולעשות צחוקים, להצחיק אחרים , להציג הצגות ויש לו יכולת דרמטית מפותחת מאוד. חלק ממנה מתבטא בכך שהוא בוכה / צועק / צורח מהר יותר מילדים אחרים. לצורך העניין, מהר יותר ממה שאני מעוניין וללא שלבים בדרך. לדוגמא: אם הוא רוצה עוד שוקולד, פעמים רבות אין בקשה ואחריה ויכוחים ואחריה רוגז ואחריה בכי וצעקות, אלא ישר בכי וצעקות. במשך השנה האחרונה אני מנסה לגמול אותו מהסגנון הזה בלי הצלחה. התעלמות מהצעקות שלו והקפדה לא לתת לו תשומת לב לא מיזערה את האפקט. נוצר אצלי הרושם שהמסר לגבי איך "צריך" להתנהג נקלט אצלו היטב, ובכל זאת הוא בוחר להמשיך בדרך שלו.
וכאן מופיעה הדילמה הראשונה: האם אין לילד זכות לבחור דרך משלו? למה אני מרגיש צורך כל כך חזק להתערב בדרך התקשורת שלו עם העולם? נכון שזה אולי לא נעים לי, יש לי ציפיות אחרות ממנו וכו`, אבל האם זכותי להתערב? ואולי זו חובתי?
ביום שישי הגעתי לרוויה מסוימת ולא יכולתי יותר לסבול את ההתנהגות שלו. אחרי יום שלם של שובבות וצעקות ובכי, הרגשתי אובדן שליטה עליו, שהוא לא מקשיב לי לא רק כרגע אלא לא מקשיב לי שנה שלמה. בפרץ של החלטה רגעית הנחתי אותו במיטה הישנה שלו - מיטת תינוק, אמרתי לו שמי שמתנהג כמו תינוק ישן במיטת תינוק עד שילמד להתנהג. הוא צרח ומחה , קרא לי בשמות לא יפים, איים עלי והרביץ לי. לאט לאט ככל שהוא השתולל יותר אני נרגעתי יותר. דיברתי אליו בקול רגוע והקפדתי לא להשאיר אותו לבד. "אבא, אם לא תוציא אותי אני לא יאהב אותך, רק את אמא" הוא אמר, ואני אמרתי שתמיד אוהב אותו. לאט לאט ניסיתי להסביר לו שהלילה הוא ישן כאן וזה עונש, אבל אני אשאר איתו. הוא ניסה לומר שזה עונש בלי סיבה למרות שלדעתי הבין טוב מאוד על מה מדובר וגם הסברתי לו שוב ושוב שהבכי והצעקות בתור דרך תקשורת נמאסו עלי.
אחרי שעתיים בערך הילד נרגע. הוא ביקש לשתות ולישון, שרתי לו שיר ערש והוא נרדם. התרשמתי שהוא קיבל את "העונש" במיוחד שראה שזה לא נורא כל כך, והצעקות האיומים והבכי שלו לא הועילו.
בשלב הזה (1:00 בלילה בערך) יצאתי מהחדר ומצאתי את אשתי נסערת מאוד. "מופע האימים" שלי לדבריה לא היה מקובל עליה, לדעתה חוץ מלגרום טראומה לילד אני לא משיג שום דבר. הביקורת הזאת היממה אותי, מאחר והייתי בטוח שאני עושה את הדבר הנכון. בנוסף יש לי טענה קבועה לאשתי שהיא לא מספיק סמכותית ומוותרת המון לילד גם כשהוא צועק עליה, אז התחלנו להתווכח ויכוח לא נעים במיוחד.

לבסוף אני חייב להודות שקיבלתי חלק מטענותיה, לגבי זה שמהלך כזה שלי, אם הוא חינוכי ולא אימפולסיבי חייב להיות מתוכנן ויותר בשליטה ומתואם איתה. התווכחנו הרבה על תיאום בינינו והצגת "חזית אחידה" בכל מיני נושאים מול הילדים. והנה עוד דילמה: למה יש כזאת חזית? האם אנו מביאים ילדים כדי לנהל קרבות? האם אין דרך אחרת להציב גבולות ולחנך? למה אסור לילד לדעת שאמא ואבא לא מסכימים אבל אוהבים? מי המציא לנו את כל הכללים הטיפשיים, שאנחנו לא מאמינים בהם ולכן משקיעים שעות לריב עליהם?

למחרת בבוקר וכל יום שבת, נהניתי מאוד לבלות עם בני הקטן מאחר ולמהלך היה אפקט מדהים - בינתיים לטווח קצר. כשזיהיתי דפוס ישן רמזתי למאורעות אתמול וזה הספיק לרסן את ההתנהגות שלו.

חזרה לתחילת הרשומה - האם כך אני מתנהל מול הנפש שלו? האם זו התשובה הטובה ביותר שמצאתי? למה אני חייב לשנות אותו, לרסן אותו? אולי זו טעות ואני צריך יותר לקבל אותו? גם אם זה מצליח לי, "לשבור" אותו ולשנות אותו, האם זה מה שאני רוצה? או מה שאני חייב?

ברור לי שאין כאן תשובה נכונה אחת, אבל הייתי שמח להרגיש שלם יותר עם הדרך שבחרתי.

למה אני מרגיש צורך כל כך חזק להתערב בדרך התקשורת שלו עם העולם?
באמת לא ברור.
מצד שני - מותר לך לרצות לשנות דפוס תקשורת שלו אתך.
מצד שלישי - כרגע בנך "מתנהג יפה" כי הוא זוכר - משמע הוא מפחד ממך.
האם זה מה שאתה רוצה?

ראה הצבת גבולות וגם חינוך בלי גבולות.

פעמים רבות אין בקשה ואחריה ויכוחים ואחריה רוגז ואחריה בכי וצעקות, אלא ישר בכי וצעקות.

האם אין לילד זכות לבחור דרך משלו? למה אני מרגיש צורך כל כך חזק להתערב בדרך התקשורת שלו עם העולם? נכון שזה אולי לא נעים לי, יש לי ציפיות אחרות ממנו וכו`, אבל האם זכותי להתערב? ואולי זו חובתי?

אין לי תובנות, רק רציתי לשתף במשהו שקרה לפני כמה ימים.
הבכורה שלי בגילו של הבן שלך. גם היא הרבה פעמים מבקשת בטונים גבוהים ו(לי) לא נעימים, ואם הבקשה לא מתמלאת מיד היא חוזרת עליה שוב ושוב ושוב. אני מנסה, כמוך, להתעלם, "לא להבין" בקשות מסוג "אמא!! מיץ!!!", פשוט כי לי אישית - כאדם - לא נעים להיעתר לבקשות כשהן מונחתות כפקודה. בימים האחרונים איכשהו היו לנו הרבה סצינות כאלה.

לפני יומיים פגשנו שמרטפית חדשה, שבאה להכיר את הילדות כשאני איתן בבית. היה משעשע מאוד לראות את הילדונת, שרק לפני כמה דקות תבעה ממני בבכי ובצעקות אוכל (עכשיו ומיד), הופכת בבת אחת לליידי קטנה ומנומסת בנוכחות השמרטפית. היא ביקשה ממני אוכל, בשקט ובנימוס ובלי לשכוח לומר "בבקשה". כלומר, דרך התקשורת הקונבנציונלית מוכרת לה, רק איתי היא מעדיפה להשתמש בשיטה הישנה והטובה.

הרהרתי קצת בסוגיה של "למה בעצם לעמוד על כך שיתקשרו עם העולם בדרך זו או אחרת". יש לי כמה תשובות לשאלה, כשאהיה פחות עייפה אסכם את כולן. אבל תשובה אחת מאוד, מאוד ברורה לי: אני עומדת על כך שיתקשרו איתי בדרך זו, ולא בדרך אחרת. לי, כאדם, מגיע יחס מכבד.

כרגע בנך "מתנהג יפה" כי הוא זוכר - משמע הוא מפחד ממך.

האם זה מה שאתה רוצה? *

לא, אבל האם יש לנו דרך אחרת? בואו נחשוב על עצמנו: כמה מתוך הבחירות שלנו בחיים ודפוסי ההתנהגות שלנו באמת משוחררים מפחד כזה אן אחר? האם יש חינוך ומקור סמכות שאינם משתמשים בפחד או יוצרים אותו? על פי פרויד ויונג למשל, מקור הסמכות ההורית וגם הקונפליקטים של הילד באים מתוך חרדת נטישה (פחד).

אני מנסה, כמוך, להתעלם
אולי במקום להתעלם תגידי לה איך את כן אוהבת שמבקשים ממך?
<נא לקרוא בטון נטול כל ביקורתיות>

לא, אבל האם יש לנו דרך אחרת? בואו נחשוב על עצמנו: כמה מתוך הבחירות שלנו בחיים ודפוסי ההתנהגות שלנו באמת משוחררים מפחד כזה אן אחר? האם יש חינוך ומקור סמכות שאינם משתמשים בפחד או יוצרים אותו? על פי פרויד ויונג למשל, מקור הסמכות ההורית וגם הקונפליקטים של הילד באים מתוך חרדת נטישה (פחד).

מחפש את האור,
מכיוון ששאלות כאלה ודומות עלו כאן כבר באתר ונענו בהרחבה, אני מפצירה בך ללכת ולקרוא בדפים ש-יונת שרון הפנתה אליהם: הצבת גבולות וגם חינוך בלי גבולות.
נשמח מאוד להמשיך את הדיון לאחר שתקרא אותם, אבל בטח תבין אם כרגע אני (למשל) קצת עייפה לחזור על מסרים שעלו כבר באתר עם כל כך הרבה מחשבה, השקעה ואנרגיות.

שלא תחשוב שאין לנו (לי) עניין בדיון שאתה מעלה כאן. נהפוך הוא - נשמח להמשיך, אבל אולי כדאי קודם ליישר קו.
מה דעתך?

אולי במקום להתעלם תגידי לה איך את כן אוהבת שמבקשים ממך?תלוי מאוד במצב העייפות, מצב הרוח ומצב הירח. אין דין "אמא!! מיץ!!!" כשאני במצב של תפקוד סביר, כדין"אמא!! מיץ!!!" כשאני גמורה מעייפות בשלוש אחר הצהריים, הקטנה לא יורדת מהידיים כך שגם כוס קפה אי אפשר לעשות, סיר אורז שנשרף ומזג אויר שלא מאפשר לצאת החוצה.

אני מנסה, כמוך, להתעלם, "לא להבין" בקשות מסוג "אמא!! מיץ!!!",
נדמה לי ש-מ י כ ל כתבה לי פעם באיזשהו דף (סליחה שאין לי כח לחפש עכשיו) ציטוט של מישהו שכתב שלהתעלם זו גם פגיעה. ולעניות דעתי, ונסיוני, זה גם מגביר את השימוש של הילדים בצורת הפניה הזו, במקום לשנות אותה.

אמא אינקובטור,
במצב של עייפות ועצבנות, הבקשה שלי תישמע הרבה פחות טוב, אני מודה, גם בטון וגם בניסוח, אבל עדיין - אני לא אתעלם. גם כי זה פשוט לא מה שאני עושה, אבל אם אני חושבת על זה, אז עודד המחפש צודק - אם היו מתעלמים ממני, פשוט הייתי צווחת יותר חזק, עד שהיו מתייחסים אליי. וגם לא הייתי מבינה מה רוצים ממני ולמה לא עונים לי.
אפשר גם להגיד: אני עכשיו עייפה ועצבנית ולכן...
מה שזה לא יהיה.
וגם - ילדים קצת יותר גדולים יכולים למזוג לעצמם, או לחכות.

אני לא מתעלמת מהילדה במופגן, כמובן. חוסר נימוס אלמנטרי להתעלם כשמישהו פונה אליך. אני פשוט מודיעה לה שאני נענית רק לבקשות בטון סביר ואם אפשר - גם בתוספת "בבקשה". הלהיט האחרון: היא מבקשת בצעקה תובענית, אני עונה לה - בשקט - שמאוד נעים לי כשהיא מבקשת ממני בקול שקט.

וגם - ילדים קצת יותר גדולים יכולים למזוג לעצמם קנקן קרמיקה כבד מאוד, אני עצמי בקושי מרימה אותו. אבל זה לא העניין, יכולות להיות אלף ואחד בקשות אחרות.

ולכן, כפי שאני מכבדת את הפניה שלה אלי, אני מבקשת שהיא תכבד אותי ותבקש בצורה שמקובלת עלי. אני לא, כפי שאולי הצטיירתי כאן, איזו mommy dearest.

סיגל ב
תודה על ההפניות,קראתי הכל לאט לאט וקודם כל טוב לדעת שילדים הם ילדים אצל כולם.
דרך אגב - מה שעשיתי באותו לילה לא עזר בכלל. אחרי כמה ימים הכל חזר אחורה. הלהיט האחרון הוא שאסרתי עליו לקרוא לי בשמות מעליבים, ככה שעכשיו אני "משקב" ולא "משקר", "טיפל" ולא "טיפש".

ככה שעכשיו אני "משקב" ולא "משקר", "טיפל" ולא "טיפש".
גם אני! אני או אחותו או אביו, לצורך העניין, גם "דמבלים" וגם "דפוטים"

בגלל שעוד לא לגמרי ברור לי למה הוא מרגיש צורך לקלל ומה אני עושה עם זה, (בטח יש פה בסביבה איזה דף בנושא..)נכון לעכשיו אני מגיבה ב'לא נעים לי לשמוע את המילים האלה, רוצה להגיד אותם, לא לידי!" או משהו כזה.

אני רוצה לחזור לדברים הראשונים שכתבת.

יצאתי מהחדר ומצאתי את אשתי נסערת מאוד. "מופע האימים" שלי לדבריה לא היה מקובל עליה, לדעתה חוץ מלגרום טראומה לילד אני לא משיג שום דבר.

כאן אני בצד של אשתך. אני מניחה שבמצב דומה אצלנו גם אני אגיב כמוה. מכמה סיבות: גם כי אני חושבת שזה היה צעד אלים וקשה לי לקבל אלימות ש'מוצדקת' כחינוך או סמכות הורית. גם כי מעבר להשפלה לא ברור לי מה זה מלמד את הילד וגם כי אני הייתי מרגישה שבעלי שפט, גזר והוציא לפועל בעניין כלכך משמעותי ובצורה שכלכך מנוגדת למה שאני חושבת בלי בכלל לעצור ולחשוב. עלה לו הדם לראש ומשם הוא הגיב.

נוצר אצלי הרושם שהמסר לגבי איך "צריך" להתנהג נקלט אצלו היטב, ובכל זאת הוא בוחר להמשיך בדרך שלו. וכאן מופיעה הדילמה הראשונה: האם אין לילד זכות לבחור דרך משלו? למה אני מרגיש צורך כל כך חזק להתערב בדרך התקשורת שלו עם העולם? נכון שזה אולי לא נעים לי, יש לי ציפיות אחרות ממנו וכו`, אבל האם זכותי להתערב? ואולי זו חובתי?

כאן אני מסכימה איתך. ונראה לי שאולי כדאי לך לבדוק את הדילמה הזאת לעומקה ולהבין מה חשוב לך בדרך החינוך שלך.
גם אני מרגישה שהילד לא "דמבל". ברוב ההתנהלויות היומיומיות, הוא כבר יודע מה מקובל אצלנו ומה לא. ושאם הוא בוחר לקלל או לזרוק אוכל על הרצפה זה לא בגלל שהוא חושב שמותר אלא בגלל שהוא יודע שזה לא מקובל. ויש פה ענין שהוא מעבר.
אולי הוא כועס, עייף, משועמם, נעלב, סתם..... להתעסק עם עניין ה"שטחי" של המשמעת כל הזמן זה גם לעשות מעצמך פטיפון שבור וגם לפספס את העניין האמיתי.
ובכל מקרה, כמו שאמרת, הוא אדם שונה ממך אם דרכי ביטוי שונות משלך..אתה יכול להגדיר לו מה הציפיות שלך או איזה יחס אתה רוצה/מוכן לקבל אבל בסופו של דבר הבחירה היא שלו.

ולבסוף..בטווח הארוך, (כמו שראית) זה פשוט לא עובד.

כאן אני בצד של אשתך

כן, גם אני כבר בצד של אשתי

לגבי הבחירה שלו בדרך ביטוי - הבחירה שלו לא מקובלת עלי. ניסיתי לשאול אותו למה הוא משתמש בשמות לא יפים והוא "ברח" מזה מיד לצחוקים.
מעניין אם זה פשוט יעבור במסגרת בדיקת גבולות זמנית או שיש דרך לגלות מה עובר לו בראש.

מחפש,
ראשית כמה טוב לשוב ולקרוא אותך כאן.

ניסיתי לשאול אותו למה הוא משתמש בשמות לא יפים והוא "ברח" מזה מיד לצחוקים.
אני ממליצה לקרוא את איך לדבר כדי שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו של פייבר ומייזליש.
יש שם יופי של גישה להתמודדויות עם סיטואציות שאתה מתאר.
מאחורי ההתנהגויות האלה מסתתרים רגשות. אם ניתן שם לרגש, הילד שלנו יחוש שהוא מובן. יש לזה ערך אדיר.
כמה פעמים אנחנו מסתובבים בתחושה שאנחנו רק רוצים שמישהו יבין אותנו...

לדוגמא:
אם בתי היתה מקללת אותי הייתי מנסה לומר לה משהו כמו:
"אני מרגישה שאת כועסת עלי".
ומחכה לשמוע מה היא היתה אומרת.

הדיאלוג מכאן ואילך יהיה כנראה אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים בדרך כלל. דיאלוג כזה מזיז אותך ממקום של מאבק מול הילד למקום של שיתוף ברגשות, קבלה ורוך.
אני ממש ממליצה לקרוא את הספר. @}

מחפש,
איש אמיץ שמחפש ובודק, אני מוריד את הכובע בפניך.

מצאתי גם את מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל.

מחפש, כשילדך היה קטן בטח קרה לפעמים שהוא עשה פיפי או שפך אוכל במקום לא מתאים. זו בטח התנהגות שלא מקובלת עליך, אבל עם ילדים קטנים אין טעם לכעוס על התנהגות כזאת, אלא לעזור להם ללמוד לעשות אחרת. ולפעמים אפילו זה לא -- לפעמים פשוט צריך לחכות שהם קצת יגדלו. נראה לי שעכשיו הבן שלך בגיל שאין טעם לכעוס עליו כשהוא מקלל. ברור שזו התנהגות לא מקובלת, אבל הוא עדיין לא בוגר מספיק להמנע ממנה, כמו שפעם (ואולי עדיין) הוא לא היה בוגר מספיק לאכול בצורה תרבותית.

הוא עדיין לא בוגר מספיק להמנע ממנה
יונת, בגדול הרעיון אולי נכון אבל שמתי לב שהוא מתנהג ככה רק לידי וליד אמא שלו. הוא יכול להיות ימים שלמים בגן או עם סבא וסבתא בלי שום סממן לבכי צעקות קללות או מכות, שמתחילות 5 דקות אחרי שאנחנו מגיעים (לטענת סבא וסבתא

) כלומר יש לו יכולת להתנהג אחרת ובגרות רגשית רק לא לידי?
דרך אגב אתמול במהלך התקפת צעקות שאלתי אותו "איך אתה מרגיש" כמו שקראתי כאן (לא זוכר איפה) ואחרי כמה פעמים הוא אמר לי שהוא מרגיש פחד(?!) אולי זה המפתח להבנת כל ההתנהגות?

כלומר יש לו יכולת להתנהג אחרת ובגרות רגשית רק לא לידי?

בטח

.
מזה אני מבינה שני דברים:

שהוא יודע ומכיר את נורמות ההתנהגות המקובלות וכשצריך (מחוץ לבית, כשהוא אורח) הוא מתנהג לפיהם. מצויין!
שליד אמא ואבא הוא א. מרגיש בטוח מספיק לפרוק את כל התסכול/אכזבה/כעס/ג'ננה/עומס/בן בן 4 שלו. מה שהוא לא יעשה בד"כ ליד אנשים פחות קרובים. וב'. שאולי יש לו איזה עניין לא פתור איתכם. משהו שהוא לא מוצא מילים או דרך אחרת לבטא.

אמר לי שהוא מרגיש פחד(?!) אולי זה המפתח להבנת כל ההתנהגות?

אולי הוא מפחד מתגובה קשה שלכם/שלך לקושי שלו.

@}

כלומר יש לו יכולת להתנהג אחרת ובגרות רגשית רק לא לידי?
הוא מנסה להעביר לך איזשהו מסר, וכרגע זו הדרך שלו לומר אותו. אולי פעם כשהוא יגדל הוא יהיה מסוגל לומר את זה בדרכים אחרות. כנראה שלסבתא שלו ולגננת הוא לא צריך להגיד את זה.

הוא מנסה להעביר לך איזשהו מסר, וכרגע זו הדרך שלו לומר אותו
אני מציע לך (כמחפש למחפש...) לנסות ולשאול את עצמך במצבים כאלה: "מה הדבר הזה אומר עלי? מה הוא אומר על היחסים בינינו? למה זה כל-כך מקפיץ אותי?". אתה עשוי לגלות כל מיני דברים מעניינים, אם רק תהיה כן עם עצמך.

תודה לכולם על התגובות / רעיונות.

אני חייב לומר שעם קצת התבוננות פנימה, גיליתי שבאמת אני קשוב מדי לגילויי התנהגות "צרחנית" אצלו, כאילו אני מחכה לזה או מחפש את זה. מאוד הפתיע אותי לגלות אבל כשהפסקתי לקחת את זה כמובן מאליו שכך הוא צפוי להתנהג, וניסיתי יותר לזרום איתו ופחות לפתח ציפיות שליליות , זה קצת עזר. בכל מקרה אני מאמין שזכותו לקבל יחס יותר הוגן מזה, בלי לשפוט אותו כל פעם ובלי לגנות אותו. אני עובד עם זה על עצמי כרגע ונקווה לטוב אצלי ואצלו.

טוב לשמוע.

@} @} @}

הייתי רוצה לשתף אתכם בתהליך שעברתי עם הבן הקטן שלי (בן 4).
קצת רקע: יש לו אח גדול בן 5 כאשר ההפרש ביניהם 11 חודשים (להוראות מדויקות ניתן לפנות אלי אישית במייל). באופן טבעי הם מאוד שונים באופי. שניהם דעתניים ועצמאיים מאוד, אבל הגדול הוא "ילד טוב" כזה שאוהב נורא את כולם ומתנהג נורא יפה בדרך כלל. הקטן לאט לאט התגלה כשובב אמיתי שצחוקים ושיגועים הם כל עולמו, כאשר תמיד מגיע שלב לא מצחיק שבו אני שם לב שהוא פשוט לא שם עלי, כאילו אני כמקור סמכות עבורו לא קיים בכלל.

עם פתיחת החופש הגדול רשמנו את שניהם יחד לקיטנה שהתקיימה בגן של הילד הגדול. זה היה איום ונורא, מאחר והקטן לא הפסיק להציק לו ולילדים אחרים אפילו לרגע. זה כלל מכות, קללות, דחיפות והצקות חוזרות ונשנות. נסיונותינו לברר את מקור הבעיה נתקלו בחומה בצורה עשויה מצחוקים ושיגועים. ניסינו לשלוט ולמתן את ההתנהגות שלו יחד עם הגננת ע"י מדבקות וטבלאות כוכבים וכדומה, אבל זה לא ממש עזר.

עם תום הקיטנה רשמנו את שניהם לקיטנה נוספת באוגוסט, שוב יחד. הפעם הגדרנו את זה כניסוי והחלטנו לשאול את הילד מה הוא רוצה. הוא רצה קיטנה עם אחיו הגדול וזה מה שקיבל.
מיד ביום הראשון שוב מכות, קללות יריקות ודחיפות במשך כל היום - במיוחד כלפי אחיו.
כאן ערכנו איתו שיחה משותפת ושאלנו אותו שוב - מה אתה רוצה? הילד אמר שהוא לא רוצה לקיטנה. משעמם לו שם. רוצה להישאר בבית. הסברנו לו שאין מי שישמור עליו, ואז הוא ביקש להיות עם סבתא (אמא שלי).

למחרת בבוקר לקחתי אותו לבית שלה במקום לקיטנה. כאן קרו כמה דברים: קודם כל הוא בכה ואמר שהוא רוצה לקיטנה. הרגשתי שהוא "בודק" אותי ולכן לא התרגשתי, רק הסברתי לו בשקט שאני עושה מה שהוא מבקש אבל אי אפשר להחליט כל רגע משהו אחר, ושזו בחירה שלו לבלות כך את היום. הוא קיבל את זה ונשאר שם בשמחה, כל היום הוא התנהג נפלא והיה לו כיף וגם לאמא שלי.

המהלך נתקל בהתנגדות דוקא מצד הגדול. הוא התלונן שהוא רוצה את אחיו, וקיבל תשובה שאחיו מעדיף לבלות בדרך אחרת וכל אחד מאיתנו צריך לעשות את מה שטוב לו. אז הוא אמר שזה לא הוגן להכריח אותו ללכת לקיטנה ואילו לאחיו מותר לבחור. כל זה קרה בבוקר השני לקיום "קיטנת הסבתא", ושניהם לא הסכימו לצאת מהבית. אחרי שכנועים רבים הסכים הגדול שהיום ילך לקיטנה ובערב נדבר איתו על המשך שאר הימים.

בערב דיברנו והנה הילד הבין שכל אחד עושה מה שטוב לו, ורוצה ללכת לקיטנה והבוקר כל אחד הלך למקומו בשקט ובשמחה.

מסקנות? יש המון. נדמה לי שאפשר ללמוד הרבה על עצמי ועל הילדים שלי ממה שקרה ומאיך שהתמודדנו עם זה. מעניין איך זה יתפתח עד סוף החופש.