חווית ויתור על הנקת בקבוק עבור תאומים פגים

[קרומפלפלוצקעס*]

לאחר קריאה רבה בבאופן עלה בי הצורך לשתף בסיפור אי ההנקה שלי: הפסקה של שאיבה (הנקת בקבוק) וויתור על ניסיונות הנקה לאחר שלושה חודשיים לתאומה ותאום שנולדו בשבוע 33 שלא הצליחו לינוק חרף כל המאמצים כאשר כל הסיכויים כנגדם (פגות, ניתוח קיסרי, תאומים, פטמות שקועות, בלבול פטמות ופטרייה בפה)

***
אתמול החלטנו להפסיק להאכיל אתכם בגופי.

שלושה חודשים, מידי יום, בכל שלוש שעות, ינקתי עבורכם מחלבי, כי תנאי המציאות מנוע מכם לינוק.

כל יום בהיתי בשעון, במחוגים הרצים, רבע שעה, חצי שעה, חרחורי שאיבה, החלב זורם, בקצב לא אחיד, בקצב לא מרצה, לא מספיק, יש כל כך הרבה להספיק, שיגמר כבר, הבקבוקים מתמלאים אך בקושי, מילימטר על מילימטר ואתם אוכלים יותר ויותר, רעבים כל הזמן, הזרימה מפסיקה לרגעים, אני ממשיכה על ריק, רק שיהיה לכם מספיק, אם לא היום אז מחר.

בהתחלה שאבתי לבד ואתם רחוקים, מקבלים את החלב דרך האף, בזמן שנת פגים עמוקה, חולמים חלומות זרועי צפצופים. אח"כ שאבתי אתכם, בזרועות אמכם המיואשת, צווחים לסירוגין, מנסים להשתלט על קצב זרימת הבקבוק. תמיד חיכיתי שיגמר, כדי להיות אתכם, כדי להיות בשבילכם. והדמעות ירדו בקצב טיפות החלב, בוכה על ההנקה הבלתי מושגת, על השד שלא יחלץ על כל ספסל מוצל, על שנת הלילה המתוקה, צמודות זה לזו, זו לזו, מזינות ומוזנות, ללא הפרעות חיצוניות, ללא עזרים, יחידה אחת. בוכה על הכאב, על הצרחות, על חוסר השקט, על הייאוש ותחושת הכישלון שאופפים את משפחתי החדשה.

מאז שחזרתם הביתה אתם צווחים הרבה, לא רגועים, פולטים ומקיאים, אוכלים כל שעה וחצי, אנחנו לא מבינות, לא יודעות, לא מצליחות, ואתם צווחים. אנחנו מנסות והתסכול העצור מתעורר לרגעים, השבר מתחזק, אנחנו מפחדות מעצמינו ומכם. מה לא בסדר אתכם? אתנו? השאיבות נהיות קשות יותר, אין מספיק חלב, אני שואבת כל שעה וחצי, ואתם צורחים.

פטרייה מרושעת קנתה חזקה על לשונכם ואתם מוצצים במרץ את המשחה, יונקים את פטמת הבקבוק ובוכים, יונקים וצועקים, יונקים וצווחים עד שמתעוות גופכם. הפטרייה עברה ואתם נותרתם לצווח. אני ממשיכה ושואבת, חלב אם הוא התזונה הטובה ביותר לתינוקך, חלב אם מחזק את המערכת החיסונית, החלב שלך מותאם במיוחד לתינוקך. אנחנו לא יוצאות מהבית ליותר משעתיים כדי לא לפגוע בשאיבות, הקירות סוגרים עלינו, השילוב בין השקט של הבית לצווחות האיומות שלכם מוציא אותנו מדעתנו, רק מעטות באות לבקר, אפילו החתול מעדיף לבלות את זמנו בגינה הציבורית.

אנחנו מנסות סימילאק לאורך לילה אחד ואתם נרגעים, ישנים, מתעוררים לארוחות קצרצרות וחוזרים לישון, אנחנו קמות בבוקר ומתחבקות. אני ממשיכה לשאוב, אולי בכל זאת, אולי זה זמני, אני רוצה להעניק לכם את החלב שלא קיבלתם לאחר הלידה, את זמן הרחם שנחסך מכם, את עצמי, את פנטזיית האם הגדול ה והשופעת כל טוב שביקשתי עבורכם. ביום ההוא הקאת בקשת, מעבר לכרית אל קצה המיטה. לאחר כל שלוק אתם צווחים, החלב מכאיב ואתם כל כך רוצים לשתות את הבקבוק עד תומו.

אתמול החלטנו להפסיק להאכיל אתכם בגופי, לאחר שלושה חודשים, אולי אתם רגישים ללקטוז, אולי התבלבל לכם סדר החלב בשד, אני מחליטה לא לפגוע בכם יותר, להציע את גופי ככר שינה, מקור חום, נדנוד וערסול. אני שואבת פחות, מורידה בהדרגה, מקפיאה את החלב בשקיות קטנות, מי יודעת למה, מי יודעת למי? אני מרגישה כאילו אני נפרדת ממערכת זוגית אוהבת ומכבידה, מוותרת על היכולת המופלאה של גופי להזין , מפרקת את המשק האוטרקי שעמלתי כל כך קשה על שגשוגו, נכנעת לכלכלה הליברלית .

אתם עדיין בוכים, אמא שלכם מצטרפת אליכם, אתם בוכים יחד, בוכים לסירוגין, כל הבית בוכה, בוכה וקופץ, בוכה ומערסל, אמא שלכם מותשת, אני מותשת, אתם מותשים. אמא שלכם נשברת, אני לוקחת את שניכם למיטה, מנענעת ומקפיצה, אמא שלכם בוכה בחדר השני, אני דואגת, אני שוכבת, אתם שוכבים עלי ואני מנענעת אתכם, במהירות, בעדינות, בתסכול ובאהבה. אני לוחשת לאוזנכם, קרוב ככל הניתן קולות מרגיעים. כלום לא עוזר, בין נענוע לנענוע אתם מסרבים לאכול, נרגעים וחוזרים לצרוח. החלב מתחיל לזרום משדי התפוחים, אני פה אתכם, לא שואבת, לא רצה אחרי החלב, אני מנענעת, מנענעת ונוזלת. החלב נוזל על צדי גופי, זולג בתוך סימני המתיחה שנותרו כאילו היו תעלות מים מלאכותיות, המיטה מתמלאת חלב ואני מנענעת. הצווחות שלכם מגבירות את הזרימה ואני מנענעת ולוחשת, מחזיקה את שניכם בשתי ידי, ילדה וילד כואבים. החלב ממשיך לזרום משדי על המצעים ונדמה לי שעוד שניה יציף את כל החדר ויפרוץ כנהר גואש אל החדר השני בו בוכה אמכם ונשחה כולנו בתוך החלב חסר השימוש, החלב המיותר, המכאיב וגופי הרפסודי יאחז בכם בתי ובני וכך ננצל.

אתמול החלטנו להפסיק ולהזין אתכם בגופי והיום, לראשונה הייתי לכם לאם, אם נוכחת, אם מרגיעה, אם אוהבת.

[נועה_ברוך*]

חיבוק!
לגמרי יודעת מה עבר עלייך, הייתי בסיפור הזה של פגות-הנקה-שאיבות-בקבוק. (לא עם תאומים!)
אני בטוחה שלא קל לך.

אם תרצי תמיכה, מוזמנת.

[שרון*]

איזה מאמץ אדיר עברתם... בתוך כל הפחד והבלבול של לידת תאומים, פגים, עוד להתחייב לשאיבות- זה ממש לא מובן מאליו. כמה כח ורצון צריך בשביל זה.

אני חושבת שהלידה היא השיעור הראשון שלנו בהורות. שיעור שמלמד אותנו שהמציאות שלנו מחייבת אותנו להתייחס אליה. גמישות והסתגלות הם תנאים הכרחיים בהורות.
עשיתן כל כך הרבה, נתתן להם את ההתחלה הטובה ביותר, עם המציאות הלא צפויה של לידה מוקדמת.
יש כאן ארבעה אנשים שנכנסים לשיקולים. לא רק שניים...

ובנימה פרקטית - את יכולה בהחלט להמשיך לשאוב פה ושם, לפי החשק, ולתת להם מידי פעם חלב אם. אני מתארת לעצמי שזה ייתן גם לך הרגשה טובה.

שתתחילו להנות...

[אום_שלום*]

[אינדי_אנית*]

נשמע כל כך קשה.. אבל אופטימי. מקווה שתתחילו להנות מהם! @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואו. מזדהה מאוד עם הכל ממש הכל
בסוף הצלחתי להניק אין לי מושג איך
אולי בגלל שתאומי אינם יילדי הראשונים וכבר הייתי בסרט של שאיבות
והעברה להנקה...
שולחת לך את כל הכוחות להתחלה מחודשת עם כל החלטנ שאת מקבלת
@}

[ה_עוגיה*]

[לוטם_מרווני*]

והנה את נוכחת, שלווה. המרגיעון: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע.

[עולם_חדש_מופלא*]

מקווה שההתחלה החדשה תמשיך בטוב.

[אם_הכרובית*]

שלום,
משונה. אחרי המון זמן שלא קראתי ממש באתר, פתאום היום אחר הצהריים שאלנו את ר' עליכן ועל שני הקטנים ובדיוק סיפר לנו את מה שכתבת ורק כעת קראתי.
זה נקרא קשה נורא ואמיץ להפליא- לשאוב ולהיניק עד עכשיו ולהפסיק מעכשיו והלאה.
יקרות, יש כל כך הרבה פנים לאמהות ולהורות וזהו רק אחד מהם.
מאחלת לכם לילות וימים טובים ומלאי אהבה ושמחה אלה באלה.
אתן מוזמנות, כתמיד, לכתוב ולצלצל אלינו, וגם לבוא לביקור (או להזמין אותנו אליכן).
אנחנו חושבות עליכן/ם הרבה (וגם יש אצלנו כשתי טונות וחצי בגדי קטנטנים מסודרים להפליא במחסן, אם תרצו לשאול מאיתנו).
ט' ור' (ברור מי אנחנו, נכון?)

[קרומפלפלוצקעס*]

תודה לכולן על התמיכה,
פוסט זה נכתב לפני כמעט שלושה שבועות, מי הייתה מאמינה? אני עדיין לא מצטערת על ההחלטה להפסיק לשאוב ולוותר על הפנטזיה.
הילדים נרגעו, הם אפילו נהנים משעת האוכל לפעמים, משתהים דקות ארוכות עם הבקבוק בפה, מחייכים תוך כדי.
יחד עם זאת, אני מחכה בקוצר רוח לגיל בו לא אצטרך להצטער עוד על ההנקה האבודה, גיל של בננות ובטטות, אגסים ותפוחי אדמה.

הפגות וההארכה של תקופת התינוקות המוקדמת היו לי קשים מאוד, נדרשתי לאורך רוח שלא ציפתי לו, התמודדות עם זוג תינוקות בני שבוע כביכול במשך חודשיים אינה פשוטה. במזל טוב הגענו לאחר שלושה חודשים וחצי לגיל חודשיים מתוקן והעתיד נראה מבטיח.

) ר' וט', איזה כיף לקבל מכן תגובה כזו וכל הכבוד על הזיהוי המוצלח! ברגע שאמצא מייל של אחת מכן אענה על כל השאלות וההזמנות. בקצרה, התשובה היא בוודאי. ד"ש לר', ח', א', ע' וכל שאר האותיות

[מיכל_שץ*]

איזה אומץ!
באמת כנגד כל הסיכויים, פגות, ניתוח קיסרי, תאומים, פטמות שקועות (ולפי התאור שלך, ככל הנראה גם רפלוקס)
כל הכבוד לך שהתמדת שלושה חודשים וכל הכבוד שידעת מתי להפסיק.
מצטרפת לאיחול
שההתחלה החדשה תמשיך בטוב.

[רותם_סנדק*]

איזו אישה מרגישה, רגישה, מרגשת.

נגעת בי מאוד. דמעתי כשקראתי את דברייך. את אישה גיבורה ואמא אמיצה.

אני בטוחה שאת מזינה את התינוקות שלך בכל-כך הרבה אהבה וחוכמה וניסיון.

אני מאחלת לכם הרבה רגעי אושר ועוצמה שיחזקו אותכם וימלאו אותכם.

[טליה_אלמתן*]

כמו ש"דלתות מסתובבות" ציטטו את "מונטי פייטון": "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית".
אף אמא לא מתכננת התחלת חיים כמו שתארת לתאומים (תאומים!!!) שלה.
לפעמים דברים קורים, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים, כאשר הדברים היפים שתכננו לא יצאו אל הפועל, ורק אלוהים יודע למה.
מקווה שיכולת ההתמודדות המופלאה שלכן תעמוד לכן גם בכאב השיניים שלא תכננתן למתוקים, גם בהדבקה/תפירה הראשונה (אולי בסנטר? אולי בגבה?), גם בלב השבור לראשונה, וכן הלאה וכן הלאה