התנסות בחיים האמיתיים

קשה לי לפתוח את הדף הזה.
אני רוצה להגיד תודה. תודה ל דנה ה, תודה ל מא צ'י, בזכותן מצאתי את המקום שממנו אני יכולה לכתוב.
תודה ל פיצה והתוספות, תודה ל אלודאה בלבן ותודה ל POOH והתוספות, שמעודדות אותי כל הזמן, מחבקות אותי דרך המסך, מזכירות לי את הצדדים הטובים במקצוע שבו בחרתי, ומעלות חיוך מתמיד על שפתיי בכל פעם שאני רואה הודעה שלהן.
הדף הזה נועד כדי לשמר את זכרון שלושת השבועות שלי כמתלמדת במסגרת לימודי ההסמכה לסיעוד.

התחלתי ללמוד סיעוד בספטמבר השנה. ביליתי חמישה חודשים בכיתה קטנה שבה למדתי אנטומיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תקשורת, הסטוריה של הסיעוד, תזונה, ביוכימיה ועוד מאות שעות של שיעורים. חלקם מעניינים, חלקם משעממים, חלקם מאתגרים, וכולם עד אחד לא משקפים את החוויה האמיתית של טיפול בחולה בבית חולים, "על אמת".

ואז התחילה ההתנסות שלנו.

כבר שלושה שבועות שאני נמצאת בכל יום, שש שעות ביום, במחלקה פנימית בבית חולים גדול במרכז הארץ. המחלקה הפנימית נחשבת למחלקה מאתגרת מבחינה לימודית, אבל נחשבת גם למחלקה קשה מאד. וחסרת תקווה.

אני עומדת היום לקראת סיום ההתנסות. נותרו לי עוד שלושה ימים במחלקה, בסך הכל 20 שעות עם החולים, עם הצוות, עם חברי הקבוצה שלי, לפני שאני חוזרת לימי לימודים מלאים ונטולי דאגות.

קשה לי. קשה נורא, כואב נורא, מעציב נורא, מתסכל נורא.

אני מסתכלת על האנשים ששוכבים במחלקה הזאת, ורואה כל כך הרבה כאב, וחולי, ומוות, ובושה וייסורים וסבל ותסכול עצום - גם של החולים וגם של הצוות, ואני תוהה האם זה באמת מה שנגזר על כולנו בסופו של יום, להעביר ימים ארוכים במיטת בית חולים, בחדר לא לנו, נתונים להשגחת אנשים שעושים עבודת קודש, אבל בסופו של דבר, אינם בני משפחתינו, אינם מכירים אותנו ובנוסף, כורעים תחת עומס העבודה.

כואב לי לראות את החולים שלי. קשה לי שלא לבכות לידם, לרצות לחבק אותם, לרצות לחבק את הנשים והבעלים, את הילדים והנכדים, את האחים והאחיות שעומדים לצד מיטת האהוב להם, רואים אותו במצבים הקשים והמשפילים ביותר, ויודעים שאין דבר שיוכלו לעשות עבורו.
כואב לי לרחוץ את החולה ה"קבוע" שלי, איש מקסים בין למעלה מ - 80 שבוכה כשאני רוחצת אותו, כי הוא מתבייש להיות חשוף כל כך לפני בחורה צעירה וזרה.

כואב לי כי אני רוצה להבריא אותו, אני רוצה לקנות לו עוד זמן עם אישתו המקסימה, עם הילדים שלו שנמצאים לידו יום ולילה ומחזקים אותו, ומקריאים לו ספרים ביידיש, ומביאים לו בהחבא אוכל טעים מהבית (ואנחנו, האחיות, מעמידות פנים שלא ראינו אותם מתחמקים עם השקיות לתוך החדר, כי אנחנו יודעת שזה כבר לא משנה דבר).

אני רוצה לראות אותו יוצא מבית החולים וחוזר הביתה, ואני יודעת שגם אם הוא יחזור, עשרות ואולי מאות חולים אחרים במחלקה הזאת לא יזכו לחזור. הם יעבירו את הימים האחרונים שלהם במקום זר ומנוכר, מחוברים לצינורות כאלה ואחרים, מטופלים על ידי זרים.

זה שובר אותי, זה גורם לי לתהות בשביל מה אני צריכה או רוצה את הדבר הזה. זה קשה לי, זה גורם לי לחשוב על מי ומה אני, ואיך אני רוצה להעביר את כמה עשרות השנים שניתנו לי על פני האדמה הזאת.

דנה ה אמרה לי שההתנסות היא הפתח אל העולם האמיתי, שבו רואים את הדברים כמות שהם, ולא רק את הצד החתיכי והצעיר והבריא והסקסי של המציאות שלנו. אחרי כמה שבועות במחלקה הפנימית, אני תוהה האם לא כדאי לפעמים להיות עיוור. לא לשווא אמרו אחרים לפני "Ignorance is Bliss".

כותבת, ולא בטוחה מה יהיה ההמשך.

בסיעוד משתמשים הרבה במושג "אוורור" - הזדמנות להוציא החוצה את התחושות הקשות, לבטא אותן ולתת להן לגיטימציה. התאווררתי, לא בטוחה מה הלאה.

תודה על השיתוף. זה מרגש ומעורר מחשבה. הזכרת לי שסבא שלי נפטר בסוף בבית חולים למרות שכל כך לא רצה.
בהצלחה בהמשך.

קוראת

קשה, מעציב וכואב.
אני תוהה האם לא כדאי לפעמים להיות עיוור.
כמי שרואה המון ומרגישה לעיתים קרובות שרואה יותר מידי, אני מכירה טוב טוב את הרצון הזה לא לראות. אבל אם לא נראה הרי זה לא יפסיק להתקיים.. גם הידיעה יכולה להכאיב.
הרגישות הגבוהה היא מתנה - כך גם התנסות בחיים האמיתיים , מתנה שתאפשר לך לתת ולעזור לפי הצורך וברגישות למי שיהיה בדרכך, מתי וכמה שתוכלי, ולקבל את עצמך ואת העולם כמקום מאוד לא מושלם.
@}

מקשיבה.

גם אני @} מזדהה ומחפשת את רסיסים של אור. יש לי סבא מעל 90, איש מדהים, רוחני וצנוע. בשנים האחרונות הוא מאד חולה ונזקק פיזית יחד עם זאת הצלילות המחשבתית שלו נשמרת. מאד קשה לי. אני רוצה לחבק אותו הוא כל כך שברירי ורזה. אף פעם לא מצליחה להגיד לו את כל האהבה שאני מרגישה. יחד עם זאת אני רואה שהוא מוצא ניצוצות ורגעים של שמחה בדברים קטנים שלפני כן לא שם לב אליהם: מלה בספר, צליל, החיבור עם סבתא שלי (הם הולכים יד ביד) ועוד..ומין השלמה כזו שלווה שאני מזהה בעיניים שלו...לא יודעת....אי אפשר להתכחש לקמילה הטבעית של הטבע. כל השאר זו אחיזה שלנו, לא?

תודה למי שקראה והגיבה. נעים לדעת שלא שיחררתי דברים ככה סתם לחלל האויר.

הזכרת לי שסבא שלי נפטר בסוף בבית חולים למרות שכל כך לא רצה אמת הארץ - זה בדיוק מה ששובר אותי, הוא כל כך לא רצה, ובסוף זה בכל אופן מה שקרה, גם לשני הסבים שלי.

אבל אם לא נראה הרי זה לא יפסיק להתקיים.. גם הידיעה יכולה להכאיב_ נועה, את כל כך צודקת. אני חושבת שברגע שפותחים את הדלת אל הידיעה הזאת, אי אפשר לחזור אחורה. אני כואבת את הידיעה הזאת בכל יום, ולמרות זאת יש בי מקום שמרגיש צורך עצום להיות שם, להסתכל למציאות בעיניים ולדעת שאני יותר חזקה ממנה. אני מניחה שעם הזמן אני גם אצליח _לקבל את עצמך ואת העולם כמקום מאוד לא מושלם.

אי אפשר להתכחש לקמילה הטבעית של הטבע. כל השאר זו אחיזה שלנו, לא? ארץ נהדרת, זה בדיוק מה שחשבתי

. אני חושבת שחלק גדול מהכאב נגרם בגלל שהחולה עצמו כבר רוצה לנוח, רוצה למות, רוצה לשחרר, אבל המשפחה והאהובים לו מחזיקים אותו. אני מאד מבינה את הצורך הזה לא לשחרר, ולא לוותר על אדם אהוב, ומצד שני, אני לא יכולה שלא לחשוב כמה הצעד הזה הוא אגואיסטי וכמה הוא מובל על ידי הרצון של מישהו אחד שבא על חשבון החיים של אדם אחר, וזה קשה. לפעמים אני רוצה לתפוס את הבעל או האישה או הבן של החולה ולנער אותו חזק ולצעוק "תניחו לו כבר, מגיע לו יותר מזה, מגיעה לו שלווה".
החלק העצוב הוא, שכמה שקשה לי עכשיו, אני יודעת שזה יעבור. אני יודעת שאני אתרגל, אני יודעת שיהיה לי פחות זמן, אני יודעת שלטובתי האישית אני אצטרך ללמוד להשאיר העבודה בעבודה ולא לקחת אותה הביתה. אני אפסיק לראות את הכל ולכאוב את הכל ולבכות מהכל, והאמת היא שאני לא יודעת אם זה יותר טוב, אבל אני חושבת שכנראה, במסגרת התפקיד שבחרתי לעצמי, זה הכרחי.

תודה על השיתוף. זה מרגש ומעורר מחשבה

גם לי הדברים הזכירו את הדרך בה סבתא שלי הלכה.
אחרי זה ההורים שלי החליטו שהם לא רוצים להגיע לזה. אבל כשחושבים על - איזה בן-משפחה יכול למנוע מה שיכול להיות טיפול מאריך חיים?
תמיד תהיה את השאלה - האם בפעם הזאת היא עוד יכלה לצאת מזה...

במסגרת התפקיד שבחרתי לעצמי, זה הכרחי.
התפקיד שאת מכוונת אליו, בינתיים, נמצא מהצד השני של החיים, לא?

ועוד משהו - אמנם את צריכה להיזהר ממה שזה יכול לעשות לך, אבל גם - אם לא תביאי את עצמך לעבודה אז באיזשהו מקום תפספסי את הסיבה שבגללה את הולכת לעבודה, לא?

תודה למי שקראה והגיבה. נעים לדעת שלא שיחררתי דברים ככה סתם לחלל האויר
תודה על השיתוף. זה מרגש ומעורר מחשבה

רק שתדעי שגם אני כאן...

איזה בן-משפחה יכול למנוע מה שיכול להיות טיפול מאריך חיים. אין ספק. זו החלטה נוראית, ואני חושבת שהחברה שלנו מאד לא פתוחה לרעיון הזה שילד יחליט החלטה כזאת עבור ההורה שלו, או אישה עבור בעלה, ולצערי - אפילו כלפי עצמנו אנחנו לא יכולים לקבל את ההחלטה לעשות מעשה. זה נורא, כי אני מאמינה בקדושת החיים, אבל אני גם מאמינה בזכות הבחירה, ובחובה המוסרית שלנו לעשות את הדבר הנכון, שבעיני הוא שמירה על איכות החיים, ולא רק על החיים עצמם. אין לדעתי שום דבר קדוש בשכיבה במיטת בית חולים, מחוברת לצינורות מכל כיוון, חסרת אונים וחסרת יכולת לקבל החלטה כלשהי עבור עצמי.
בסופו של דבר, אני חושבת שהשאלה המרכזית כאן היא השאלה "מהי איכות חיים" ואני חושבת שזו אמורה להיות שאלה שעליה עונה כל אדם לפי האמונות והערכים שלו, ולא משהו שמוכתב ומוגדר כ"אמת" צרופה.

התפקיד שאת מכוונת אליו, בינתיים, נמצא מהצד השני של החיים, לא? בהחלט כן. ואני עדיין מקווה להגיע לשם. אבל את יודעת מה? גם שם אפשר לראות המון את הצד הזה של חוסר האונים וחוסר ההתחשבות והקושי והבושה, הרי כל מי ששמעה מספיק סיפורי לידה בימי חייה שמעה על רופאים פולשניים, על לידות שלא התנהלו כפי שהיולדת רצתה וכו' וכו' וכו'... ולצערי, גם בצד ההוא יש לא פעם סיפורים קשים, ועצובים ואיומים. אני חושבת שהבחירה המקצועית שלי היא בחירה לא פשוטה, כי אף פעם אין ביטחון שהכל יהיה בסדר וורוד וזוהר. וזה בסדר, כי זו הבחירה שלי, ואני מתמודדת עכשיו עם החלק הקשה ביותר שלה.

אם לא תביאי את עצמך לעבודה אז באיזשהו מקום תפספסי את הסיבה שבגללה את הולכת לעבודה, לא? ללא ספק. ואני מקווה, עם כל הקושי שלי, שלעולם לא אגיע למצב שבו לא יהיה לי איכפת מאנשים שבהם אני מטפלת שעות ביום, 7 ימים בשבוע....

רק שתדעי שגם אני כאן...
בורות היא ברכה. זה נכון. ברכה למי ולמה שרוצה לשלוט בנו ולנווט את חיינו. ברכה למערכת שנוח לה שכולנו נקדיש את חיינו לעבודה בלתי פוסקת. המערכת כבר תדאג שנהיה פנויים לזה. היא תטפל לנו בילדים, היא תטפל בשבילנו בחולים ובזקנים, היא תשמור אותנו בורים לגבי תוצאות מעשינו, היא תמנע מאיתנו דברים שאינם "כלכליים" למערכת.
מאז ומעולם המונים נשלטו ע"י בורות וזה ממשיך כך עד היום.

בסופו של דבר הבורות היא קללה עבור האדם עצמו, שכן אני מאמינה שכולנו מגיעים בסוף חיינו לראיון הסופי עם אלוהים. הוא יישב לו שם בכסא המלכות (נו טוב, הכסא הוא רק מטאפורה, אבל הסצינה אמיתית) וישאל אותי - " מה עשית עם החיים שנתתי לך ?". תירוצים אינם מתקבלים כתשובות. התירוץ של - "אבל לא ידעתי" אינו קביל.
ולפעמים, לעיתים קרובות, אנו נדרשים להתמודד עם תוצאות בחירותינו כבר בחיים האלו ולא רק בבאים.
ולכן בורות אינה ברכה, והאמת, גם אם היא כואבת ומזעזעת, היא בכל זאת האמת, ועדיף לדעת אותה כדי שנוכל לבחור בצורה מושכלת.

כבר למדתם "חוק ומשפט". אם כן אז את ודאי מכירה את המושג - "הסכמה מדעת". זה בדיוק זה.

חוץ מזה, איך תשני את העולם אם לא תדעי מה לא בסדר בו?
ואת תשני. אני יודעת שתשני. את תביאי את עצמך למקום שבו תוכלי לשנות. את תהיי אחראית מחלקה או מדריכה קלינית בבי"ס לאחיות או אחות מסורה במקום כלשהו, ואת תשני.

שמעתי לפני כמה ימים סיפור יפה -
איש אחד טייל על שפת הים וראה מרחוק דמות אדם שרוקדת מין ריקוד מוזר. הוא התקרב וראה שזו אישה. הוא התקרב עוד קצת וראה שהאישה אינה רוקדת אלא מתכופפת, מרימה משהו וזורקת לים, וחוזר חלילה.
הוא ניגש אליה ושאל למעשיה.
"הגאות מביאה את כל הסרטנים הקטנים הללו אל החוף, ואז מגיע השפל והם נשארים על החוף ומתים. אז אני עוזרת להם לחזור למים כדי שלא ימותו".
הביט בה האיש בתדהמה ואמר - "אבל יש כאן קילומטרים על קילומטרים של חוף! כמה סרטנים כבר תצליחי להציל? מה זה ישנה בכלל?".
הביטה בו האשה, התכופפה והרימה סרטן קטן, השליכה אותו אל המים ואמרה: "לסרטן הקטן הזה זה ישנה".

"הסכמה מדעת". כל כך חשוב, ולמרות זאת, לא תמיד קורה, ואני תמיד תוהה איך רופא שהחתים חולה מטושטש על טופס הסכמה לניתוח יכול לישון בלילה אחרי כזה דבר...

ואת תשני. אני יודעת שתשני. את תביאי את עצמך למקום שבו תוכלי לשנות. את תהיי אחראית מחלקה או מדריכה קלינית בבי"ס לאחיות או אחות מסורה במקום כלשהו, ואת תשני. תודה לך. בעיקר על האמון, וגם על הפרגון. אני רוצה לשנות מאד, אבל מפחדת מהעובדה שהשינוי מחייב מלחמה נגד מערכת מאד לא גמישה מחשבתית. הרי את הבלוג שלך קראתי באדיקות, ואני זוכרת את הפוסטים שלך על התסכול מול המערכת. אני לא בטוחה שאני עדיין מגובשת מספיק עם הדעות של עצמי כדי להלחם עליהן בצורה הזאת. אולי זו גם שאלה של התבגרות מקצועית (וגם אישית)

הסיפור מקסים. להבדיל הוא תמיד מזכיר לי את האמירה לגבי סטטיסטיקות רפואיות - כשאתה נופל בצד הלא טוב של הסטטיסטיקה, זה תמיד 100% כישלון מבחינתך...

קראתי את עצמי אחורה, ואני נשמעת כל כך פסימית.

אני לא רק פסימית. גם, אבל לא רק. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי, אני שמחה על הבחירה שלי, אני לא מתחרטת עליה ועדיין ברור לי לחלוטין שזו הדרך הנכונה בשבילי. אני גם מאמינה בעצמי וביכולות שלי יותר ויותר עם כל יום שעובר. אני מניחה שזה, כמו ההבנה על מה ואיפה אני רוצה להלחם, הוא חלק מתהליך מבורך של התבגרות. קשה לי להאמין איך אני, שעדיין רואה את עצמי כילדה קטנה לפעמים, מקבלת מאחרים את המנדט לטפל ולקחת על עצמי את האחריות העצומה הזאת.
ולמרות שקשה לי להאמין, המחשבה על ההתבגרות הזאת נעימה לי מאד.

איזה מזל שיש אנשים כמוך שבוחרים בסיעוד!,
יש בבתי חולים אנשי צוות שאיבדו כל רגש כלפי המטופלים,
את מתארת כזאת אנושיות ,הלוואי שתמיד תראי את האדם שמאחורי כל חולה.

"אנשים טובים באמצע הדרך..."

באופן טבעי

באופן טבעי