קוראים לי X אני בת 20 וגם אני סבלתי בבית הספר (עד כדי פיתוח דיכאון קליני). זה היה עירבוב של המון גורמים, תלמידים אחרים שהתנכלו לי והשפילו אותי (הייתי מטרה קלה, נערה ממושקפת וביישנית בעלת עודף משקל), פרפקציוניזם שלא תרם (יצא לי לבכות בכמה מבחנים ואחרי שהתחילו להציק לי ולצחוק עליי בכל הזדמנות בגלל זה פשוט הפסקתי להגיע ללא מעט מבחנים אחרים) ולמרות שרוב המורים ניסו לעזור ולהבין היו גם ככה שתנהגו בצורה שרק הרסה אותי עוד יותר.. (מורה שהעירה לי על עודף המשקל למשל, מורה שדיברה אליי מאוד בגסות לפני כל הכיתה וצעקה עליי כי התביישתי להקריא כמה דברים) בסופו של דבר הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך ללמוד במצבי הנוכחי ופרשתי. למרות ששכלית אני יכולה להצליח לא רע בבגרויות פיתחתי עם הזמן פשוט שנאה עזה ללימודים, במיוחד ה"לימודים" כפי שחווים אותם במסגרת הבית ספרית.. שנאתי את זה, אני עדיין שונאת - לשנן כמו תוכי ספרים שלמים ולקרוא על דברים שפשוט לא מעניינים אותי.. ביסודי זה היה אחרת, הייתי מאוד סקרנית, נורא אהבתי את המטלות היצירתיות למיניהן (בוק ריפורט באנגלית למשל) והיום אפילו מזה אני סולדת.. ועם הזמן זה באמת הפך לשינאה כללית נגד למידה, לא מעניין אותי לדעת, שום סוג של ידע וגם אין לי מושג מה אני רוצה או יכולה לעשות "כשאהיה גדולה"...למרות כל זאת, כפי שאתם יכולים להבין, יש בי חלק שמאוד רוצה ללמוד וגם להשלים בגרויות.. זה בעיקר בשביל להוכיח לכולם (ולעצמי) שאני כן יכולה, שאני לא כזו "לא יוצלחת" כפי שכולם חושבים, שלמרות שהצלחתי לשכנע את עצמי (ואת כולם) שלא אכפת לי מבגרויות ושאני יכולה להצליח יופי גם בלי זה, אני עדיין מפחדת ולא יודעת אם זה באמת נכון... זה מעסיק אותי המון.. מצד אחד זה נראה לי כמו ביזבוז זמן וכסף נוראי (למרות שאם אני לומדת לבד בבית, מה שאני יכולה לעשות, לא מדובר בעלות משמעותית בכלל), כמו הבטחה לדיכאון נוסף, אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא באמת צריכה את זה, הרי אם ארצה ללמוד לתואר אי פעם אוכל לעשות את זה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה גם מבלי שתהיה לי תעודת בגרות.. ולמרות הכל זה נראה לי כמשהו שאני צריכה (או אפילו חייבת) לעבור..
אני לא יודעת.. אני יודעת שאני לא צריכה להחליט עכשיו ושתעודת בגרות אני תמיד אוכל לעשות וזה נשמע דבילי אבל אני מרגישה שזה "רודף" אותי, שאני "חייבת" להחליט.. שעדיף עכשיו כשאני גם ככה בקושי עובדת ואין לי שום מחויבות בחיים וזה לא יפגע בשעות הפנאי שלי.. ושאם אני מחליטה שיש לי צורך בתעודה שכזו אז עדיף עכשיו כדי שאם ארצה ללמוד באוניברסיטה עוד כמה שנים לא אצטרך להתחיל להשקיע שנתיים בתעודת בגרות בידיעה שיכולתי לעשות את זה "אז" כשעבדתי פחות והיה יותר "קל".. קשה לי לחיות ב"אי ידיעה" וזה משהו שמתבטא בכל תחומי החיים שלי, אני "חייבת" להחליט עכשיו מה אני רוצה ואח"כ לדבוק בהחלטה כאילו אין שום אפשרות לשנות (למרות שאני יודעת שיש אפשרות כזו)
אני לא רוצה לפרט יותר מדי אבל בעקבות כמה דברים שעברתי תמיד הרגשתי שאני לא יודעת מה יקרה איתי מחר ואי הוודעות הזו תמיד שיגעה אותי עד כדי כך שהגעתי להרגשה שאני חייבת שליטה מלאה על כל התחומים של חיי וידיעה של כל (או לפחות רוב) מה שעומד לקרות והידיעה שיש עניין קטן שמציק לי שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות איתו משגעת אותי..
טוב, נסחפתי קצת יותר מדי ואני מתחילה לחזור על עצמי..
אני יודעת שאתם לא תוכלו להחליט בשבילי מה לעשת אבל אחרי קריאה לא מעטה באתר הגעתי למסקנה שיש פה קהילה מסקימה שבאמת תומכת מכולם וכנראה שזה מה שאני מחפשת.. תמיכה ועצה מאנשים שיקבלו אותי ואת ההודעות המבולבלות שלי למרות הבילבול
משתמשת