התבגרות וקבלה

רציתי לשתף במשהו שאני עוברת ולשמוע אנשים במקום הזה.
אתמול אפרוחי הקטן חגג שלושה חודשים בעולם הזה. הכתה בי תובנה עצומה:אני אמא כן אני מניחה שזה די הרבה זמן עד להכרה הזו. אבל עד עכשיו הייתי בטוחה שאני יודעת מה זה להיות אמא: זה להניק, לחתל, להשכיב לישון ולהשתדל לדאוג לאושרו של הקטן בסיפוק צרכים.למעשה כל מה שעשיתי היה לשרוד! לשרוד את התקופה שאוכל להחזיק מעמד ולטפל בילד שלי אבל בפנים אלף שאלות: מי אני? מה השתנה בי? האם אני נולדתי חדשה ויש צורך להכיר את עצמי מחדש או שמה זו תוספת, רובד נוסף עלי. מה קרה למי שהייתי פעם? ולאורך כל הדרך תחושה של לבנה שיושבת לי על הצוואר לאן שלו אלך, לבנה של אחריות וחרדות ושעון שמתקתק בראש גם כשאני יוצאת בלי הקטן. תמיד שאלה האם הוא בסדר? אולי הוא רעב,כואב וצריך אותי? אף פעם הראש שלי לא התרוקן. עסקתי כל יום באיפה החופש שלי ותחושה של אובדן עצמי. כן הכל מתובל באהבה לילד שלי אבל החוסר מהות עצמית של מי שהייתי: ספונטנית, מוטרפת ובעיקר חופשית. ואתמול זה קרה תם תהליך ארוך שעברתי. לפני שבוע החלפתי את השלט ברוכים הבאים שהכינו לנו אחרי הלידה בשלט לדלת המציין את משפחתי. כן זה אכן זמן ארוך להשאיר שלט ברוכים הבאים- שלושה חודשים...אבל זה הזמן שבו הייתי מוכנה לשינוי המשפחתי. יומיים אחר כך חבר טוב שלי רצה שניפגש "אבל בלי ליאון" למחרת רק הבנתי כמה זה צילצל לי לא נכון: מה זאת אומרת בלי ליאון? הוא הרי חלק ממני? ואם אגיע בלעדיו האם באמת אהיה בלעדיו?? לא- התובנה ביצבצה: ליאון הוא חלק ממני. הוא חלק מהמהות שלי!! לא כעסתי על אותו חבר אני שידרתי כל הזמן את הצורך במפגשים בלי ליאון. כאילו רצון לברוח לחזור לעבר שלי אבל ליאון הוא בתוכי, חלק בלתי ניפרד. ואז האסימונים התחילו ליפול. ולחל שינוי בתינוקי שלי הוא התחיל להגדיל רווחים של אכילה וקצת עירנות ראיתי איך כל מיני קשרים מתחברים לו בראש והוא כבר פתאום לא אותו תינוק מבית החולים שזקוק לאמא אלא צרכיו השתנו- זה אולי ישמע מצחיק אבל פיתאום חשבתי מה הוא לא צריך אותי יותר? ופתאום רצו לי סרטים בראש של עוף גוזל וכאלה כן זה קצת מוגזם הוא בכל זאת בן שלושה חודשים אבל הבנתי שלאט לאט הוא פחות יזדקק לי למרות שאמא זה אמא ותמיד צריך אותה. בקיצור הוא ממש ניכנס לי לנשמה וזה היה עוצמתי באופן שלא אוכל לתאר. רק אספר שמרוב אושר הנקתי אותו ובכיתי הנקתי ובכיתי במשך שעה. הבכי היה מאושר ואהבה עצומה והתחברות אמיתי לילד שלי שסוף סוף נמצא בעצמותי.
אז זה הסיפור של ההתבגרות שלי והסיפור של ההתבגרות גם של ליאון. אשמח לשמוע שאני לא לבד בתחושות האלא. ואיך נוצרה ההבנה של מהי אמהות.
<וואו קצת ארוך>

גם אחרי ארבעה אין לי הרבה תובנות בעניין אלא יותר תחושות בטן.
בכל ילד האסימון נופל מחדש, עבור כל אחד בשלב אחר.
אצל הקטנצ'יק זה קרה פעמיים, ברגע שהניחו אותו עלי ונתתי לו לינוק מיד אחרי הלידה, אז קלטתי "יו אני אמא של היצור המתוק הזה" ובפעם השניה אחה"צ של אותו יום כששלושת הגדולים באו לבקר אותנו ואני מסתכלת על כולם וסופרת בלב "אחת שתיים שלושה ארבעה... והם כולם שלי"
עד היום אני עוד נפעמת לפעמים מהעובדה שיש לי ארבעה ילדים.

גם עם הגדולים זה לפעמים תופס אותי התובנה של מה זה להיות אמא, בעיקר עם הבכורה שמתחילה את גיל ההתבגרות וזה תהליך שמעורר אצלי הרבה מאוד רגשות בכל מיני רמות ומטלטל אותי די חזק כיוון שזו הזדמנות להסתכל אחורה על עצמי בגיל הזה ולהזכר איך זה היה.

עד היום אני עוד נפעמת לפעמים מהעובדה שיש לי ארבעה ילדים.
אני כנ"ל <אבל יש לי רק שניים

>

בעיקר עם הבכורה שמתחילה את גיל ההתבגרות וזה תהליך שמעורר אצלי הרבה מאוד רגשות בכל מיני רמות ומטלטל אותי די חזק כיוון שזו הזדמנות להסתכל אחורה על עצמי בגיל הזה ולהזכר איך זה היה.
שוב כנ"ל

<לי יש רגשות אשמה אם היה לי חלום בלילה והם לא היו בו...>
<מז"ט על פתיחת הדף>

וואו, מרגש לדעת שעוד צפוי לי כל כך הרבה. אני רק בתחילת הדרך האימהית. אבל סוף סוף יש קבלה של מי אני. יש חיבור שלי עם עצמי. מן השלמה. הבנתי את המקום שלי. אחרי דרך ארוכה ומליון שאלות יש לי תשובה אני אמא! אני ממש נהנת לכתוב את המילה אמא. זה מצלצל לי נכון זה מדגדג לי בגוף כמו שרציתי זה חלק כמו שרשמתי מההגדרה של המהות שלי.
הכי מרגש זה שבחרתי מיד לשתף את אמא שלי כי אין כמו אמא אוף שוב מציפות אותי דמעות של התרגשות- כן, כן זה ההורמונים...

וסופרת בלב "אחת שתיים שלושה ארבעה... והם כולם שלי"
גלית- מקסים. כן כולם שלך והם מקסימים כשראיתי אותכם ברחוב ניראתם כמו חמולה גדולה או יותר נכון אמא אווזה הולכת בראש ומסביבה מקיפים אותה כולם זה היה מקסים. אני חייבת להודות שאחר כך הלכתי וחשבתי אם פעם גם אצלי זה יהיה ככה ואיזה אהבה יש לילדים שלך בעיניים כשהם מסתכלים עליך. כל הכבוד! הם כולם שלך כמו שכתבת.

באופן טבעי

באופן טבעי