השקעה מודעת חיפוף מודע

בנקודה זו של חיי אני מרגישה שכל החתיכות נפלו למקומן.
תמיד יש מה לעשות ואיך לשפר וכו' וכו', אבל כל מה שחשוב נמצא במקומו. משפחה מאושרת ובריאה בכל המובנים רוב הזמן, בית שאני אוהבת מאוד, עסק שמתפתח לאט ובהתמדה, קשרים חברתיים נעימים, זמן לעצמי.

הדבר שעזר לי להרגיש שהכל בעצם במקום נוגע לעסק שלי, שכרגע מתפתח לכמה כיוונים מנוגדים וכולם דורשים מלא עבודה כדי באמת לזוז. זה היה כמו זבוב במוח שלי. זבוב אהוב, אבל מזמזם בלי הפסקה.
בעודי מתרגלת היום יוגה הבנתי שקצב ההתקדמות של כיוונים עסקיים הוא פשוט לא דבר חשוב, בעיקר אם אני מרוויחה מספיק כסף לטעמי. לא חשוב באמת מה מהכיוונים הללו יזוז ובאיזה קצב וכמה רחוק. חשוב רק להיות בתזוזה, בעשייה, בתוך משהו מספק עם פוטנציאל להגיע לעוד אנשהו חדש. זה הכל.
וכמה שאני נרגעתי... וואו!

ומשם נסעתי במחשבתי לדבר הבא:
אם הכל הכל בסדר באמת כפי שהוא, אז זה זמן טוב להגדיל את השפע הזה.
אני רוצה שבכל יום כמעט יהיו לי שעתיים של תשומת לב לעצמי ולגוף שלי. כן, שעתיים, וכן, במצב הנוכחי שלי זה קצת מופרע.
שעה אחת לתרגול פיזי, שעה נוספת לשהייה בחוץ לשם השהייה בחוץ.

מאיפה יבוא הזמן? לא יודעת, אבל אני עומדת לגלות.

ההסתפקות שלי באחד מהם בזמן האחרון לא מספקת. אני ממש זקוקה לשניהם על בסיס כמה שיותר קבוע. הגוף שלי ביקש בכל מאודו כצורך ורצון גם יחד, ואני קשובה לזה כבר הרבה זמן ורוצה מאוד להיענות.
אז הדבר הבא - גם וגם, במקום או-או.
מתחילה היום.

אני גאה בעצמי על סדר העדיפויות שלי היום, אבל התוצאה היא ש... לא עבדתי מספיק. זו האמת.
אני מניחה שכמו תמיד יהיה שלב כזה של הסתגלות. אני מוכנה להודות בצער שזו לא תקופה טובה למצב שבו יהיו יותר מדי ימים שבהם הספק העבודה שלי לא יהיה מספק. יש לי שתי מטלות גדולות שלא יסבלו דיחוי למרבה התסכול. אחת להגשה באמצע ספטמבר והשנייה חודשיים אחרי.
אמא שלי הצביעה בפניי לא מזמן על העובדה שלמרות שאני דוחה המון דברים לרגע האחרון, איכשהו בסוף הם תמיד מוגשים בזמן וברמה מספקת עד מעולה. והרבה פעמים המספקת מספיקה. אז אולי מותר לי כבר להניח שכך יהיה גם הפעם.

מה שכן, הרגשתי כל כך טוב היום עם כמות הטיפוח העצמי שיהיה קשה לוותר על זה מהר מדי. אז אני נותנת לזה עוד כמה ימים להסתדר. יאללה.

שליחה על ידי תמי* » 12 יולי 2016, 11:22

אני מאוד מתרשמת מהיכולת שלך להשקיע בטיפוח עצמי כשיש לך דד-ליינז לפנייך.
אני מזדהה עם הצורך בתנועה וטבע, אבל כשיש לי משימות (וכל הזמן יש) - אני חייבת להריץ אותן, ולא מצליחה לעשות שום דבר אחר.
האמת שזהו מכשול משמעותי שעוד לא מצאתי איך להתגבר עליו, ואני לא רוצה בכוח. כלומר, איך להניח למשהו שמאוד בוער לי ולעבור לעשות משהו שחשוב לא פחות. התנועה הזו לא מצליחה לי.

אני מאוד מתרשמת מהיכולת שלך להשקיע בטיפוח עצמי כשיש לך דד-ליינז לפנייך.
לא בטוחה שתתתרשמי כל כך כשתדעי איך אני עושה את זה

סביר להניח שהיית מסמנת את המהלכים שלי כחוסר אחריות פושע (המון דברים נדחים אצלי לרגע האחרון לטובת טיפוח עצמי מכל מיני סוגים). לקראת התקרבות הדד ליינים אני מלחיצה מאוד את המערכת שלי, כמעט ולא מטפלת בעצמי במשך כמה ימים, עושה כמה לילות לבנים וכו'...
לא בדיוק הדבר הכי בריא בעולם לדעתי.
אבל כן, זה משאיר לי יותר זמן ממה שהיה לי קודם וזה יקר לי. ואני גם רואה איך זמן כזה שנוצר הופך מהר להיות מאסט ואני לא מוכנה לשחרר אותו ולחזור אחורה למצב שבו לא היה לי ליותר מימים בודדים.

בשנה האחרונה, שבה התרבו המשימות והדד ליינים, אני מרגישה שיש בתוכי תנועה אחרת שאין לי צל של מושג מאיפה היא באה.
אני... מחפפת. וזה בכלל לא מובן מאליו בשבילי אבל זה מאוד מאוד משחרר.
אותי לימדו כל חיי לעשות תמיד את הכי טוב שלי, והיתה איזו הבנה שהכי טוב זה לא מה שקורה בפועל אלא שזה ממש ממש טוב בכל קנה מידה מקובל.
זה אומר שבכל מה שבחרתי לעשות השקעתי את כל הלב והנשמה, וגם שכל מיני דברים שרציתי לעשות אבל לא יכולתי לעשות היטב - דחיתי מעלי.

אני לא מצטערת על כל השנים הללו כי למדתי דרך זה המון דברים חשובים וזה הוביל אותי להשגים משמעותיים. אבל איכשהו זה פשוט פחות חשוב לי כרגע.
יותר מהותי לי להיות אותנטית ומחוברת לעצמי, להגיד כן לכל דבר שמסקרן אותי (שלא לדבר על מפחיד אותי...) ופשוט להיות כל הזמן בתנועה זורמת זורמת זורמת.
הדבר היחיד שבו אני שמה את כולי, כי זה פשוט ככה ונראה לי לא הוגן בכל צורה שהיא - זה הלקוחות שלי.
אולי זה נשמע לא משהו, אבל מי שמשלם לי הוא בראש הרשימה שלי. מי שמקבל ממני משהו בחינם (למשל כי התנדבתי לקיים סדנה או כי התנדבתי לכתוב מאמר או כי התנדבתי ליישם כלי חדש וכו' וכו') מקבל את ההכי טוב שאני יכולה בהינתן הרבה מגבלות.
הכסף עצמו הוא לא העניין, כמובן. זו שאלה של הגינות בסיסית בעיניי, גם אם משהו שאני עושה ללא תשלום כרגע אמור להוביל להרבה מאוד כסף.

לדבר הזה יש מחירים ברורים, כי דברים שחשובים לי לא מקבלים תשומת לב מספקת ולפעמים הרמה הסופית שלהם רחוקה ממה שהיתה יכולה להיות. ובנוסף, אחרי שעובר הדד ליין אני מתקשה לעבוד כמה ימים ועושה רק את מה שהכרחי. לא תמיד זה אפשרי באמת ולפעמים לזה בפני עצמו יש מחיר נוסף.
הלמידה המשמעותית שלי היא לא להתייחס לזה. אני יודעת מאיפה ולמה זה בא ולכן לא משליכה את זה על היכולות שלי אלא על הזמן שבחרתי באופן מודע להקדיש לזה. לו הקדשתי יותר - היה יוצא יותר טוב.

כאמור, זה מאוד משחרר. הפסיק להיות לי אכפת אם מי שמקבל ממני משהו בחינם יחשוב עלי שאני מדהימה או שרק היה אחלה. הבנתי שזה יקרה ככה בכל מקרה גם אם סדנה או הרצאה תהיינה בעיניי הטופ שבטופ. תמיד יהיה מישהו שזה ישעמם אותו או לא יתאים לו באותו יום. נו, אז עכשיו יהיו עוד כמה כאלה.
ולצד זה יש אחרים שהקז'ואליות הזו וזה שלא הכל מתוקתק דווקא מדבר אליהם יותר, לכי תביני.

אימצתי לי מצב תודעתי מאוד ילדי. קודם להגיד כן בהתלהבות (בעיקר כשמפחיד אותי, זו הלמידה הכי משמעותית לי כיום), לשלוח ידיים, לנסות, לגעת, לשחק. ומה שיוצא יוצא. נפרדתי מההנחה שאם מפחיד לי, ואם יש סיכוי שאני לא אהיה מעולה, אז אני צריכה לפצות על זה בהשקעה ענקית של זמן ומאמץ ולפעמים אפילו כסף.
כאמור, חוץ מאשר מול לקוחות משלמים. זה נראה לי איזון טוב ואני לא זוכרת מתי הייתי בכזו פריחה.

ועוד מילה מכיוון אחר אבל דומה - אחד הדברים הידועים הוא שנשים לא ניגשות להצעות עבודה שהן מעל לרמה הנוכחית שלהן.
ההנחה שלהן היא שמותר להן להגיש מועמדות רק אם הן עונות (והיטב!) על כל הקריטריונים הנדרשים שפורסמו.
אין הבחנה אצל נשים בין קריטריונים מהסוג "הכרחי" לבין אלו שהם "רצוי". וכך קורה שלא רק שפחות נשים מגישות מועמדות למשרות שהן יכלו בפועל לבצע היטב, אלו שמתקבלות בעצם לא לומדות שום דבר חדש במשרה כי הן כבר הוכשרו היטב לעשות אותה במקומות אחרים.
מאחר שנשים ממעטות לבקש קידום, הסיכוי שלהן להתפתח בתוך מקום העבודה הוא נמוך יחסית ויקרה רק אחרי שהן תבלוטנה מאוד מאוד ומישהו עם שכל ייקח אותן ביד לדבר הבא.
על אף שזה נושא שאני מכירה היטב, נתקעתי בו בעצמי, כמובן.

גם פה, אין לי מושג מה גרם לי הפעם להבין את זה לעומק ולשחרר את זה, אבל זה קרה.
והיום אני במצב הרבה יותר טוב מהבחינה הזו ואני מסכימה להציע דברים וליזום במקומות שבהם בפירוש יהיה לי הרבה מה ללמוד ולא הכל אני אביא מהבית.
בשילוב עם זה שאני מרשה לעצמי לא להתאמץ בכל דבר למקסימום שלו, חלק מהדברים האלה לא מיצו את הפוטנציאל שלהם. אבל בחשבון כללי, ומאחר שחלקם הקטן כן מיצו, אז נשארות לי בכיס יותר הזדמנויות. זה חשבון די פשוט מבחינתי.

למה זה נהיה לי חשוב? כי המטרה שלי היא לקיים חיים מקצועיים מגוונים מאוד. אני רוצה ה-כל. גם לעבוד עם אנשים באחד על אחד, גם במייל וגם בסקייפ וגם פנים אל פנים. אני רוצה להנחות סדנאות קטנות וגדולות ואני רוצה להרצות בפני קהלים ואני רוצה דריסת רגל באקדמיה ואני רוצה דריסת רגל באיגוד המקצועי וזו רק הרשימה שבאה לי בשלוף כרגע.
ומי שרוצה עושר כזה (ועוד לצד חיי משפחה אינטנסיביים, זוגיות וחברים וקהילה...) חייב להתחיל להגיד הרבה כן להרבה דברים, גם אלו שנראים מעל לרמה הנוכחית וגם אלו שאין אליהם זמן באמת.
הציפייה שלי היא שבתהליך של ברירה טבעית ובשקלול מידת העניין שלי והחשק שלי להשקיע פשוט תתארגן לה מעצמה סביבת עבודה מעניינת ועשירה ומשמחת. אני אוהבת שפע, ולדעתי ככה בדיוק הוא נראה

שליחה על ידי תמי* » 13 יולי 2016, 15:37

תודה על הדברים, צלצול, את נוגעת בנושאים שמעסיקים אותי מאוד.
_אותי לימדו כל חיי לעשות תמיד את הכי טוב שלי, והיתה איזו הבנה שהכי טוב זה לא מה שקורה בפועל אלא שזה ממש ממש טוב בכל קנה מידה מקובל.
זה אומר שבכל מה שבחרתי לעשות השקעתי את כל הלב והנשמה, וגם שכל מיני דברים שרציתי לעשות אבל לא יכולתי לעשות היטב - דחיתי מעלי._
מוכר כל-כך.
והמחירים רבים.
ווהאו על כך שהצלחת להשתחרר מזה.
גם אני הבנתי שוויתור על השאיפה למושלמות הוא הכרחי כדי להצליח, ובטח הכרחי לחיים מאושרים, וחפפנות היא שם המשחק. אבל איכשהו אני לא מצליחה לפרוט את זה לרמת היום-יום. במה מחפפים? איך מחפפים? קוראים מהר? תולים כביסה עקום? לא עושים הגהה? מה זה בעצם אומר בפועל? [שואלת באמת].

השיטה של הלילות הלבנים וההסתגרות לקראת דד-ליין היא מוכרת ומתישה ולא עובדת לי טוב לרוב. השאלה היותר מעניינת לדעתי היא איך ביום יום מאמצים את אני מרשה לעצמי לא להתאמץ בכל דבר למקסימום שלו ואז לא צריך להגיע ללילות הלבנים. כלומר, איך מתנהלים ביום-יום עם מצפן פנימי מאוד יציב כך שמשקיעים במה שחשוב ומחפפים במה שפחות חשוב.
אני מאוד אוהבת את המשפט שכתבת:
נפרדתי מההנחה שאם מפחיד לי, ואם יש סיכוי שאני לא אהיה מעולה, אז אני צריכה לפצות על זה בהשקעה ענקית של זמן ומאמץ ולפעמים אפילו כסף.
אני חושבת שהרבה פעמים גם כשנשים נפרדות מההנחה שמותר להן להגיש מועמדות רק אם הן עונות (והיטב!) על כל הקריטריונים הנדרשים שפורסמו.
אז הן משקיעות הרבה מאוד בפיצוי הזה שאת מתארת.
גם להעז להגיד כן, וגם לא לנסות לפצות כל הזמן - ווהאו, באמת נשמע לי מתכון לחיים מאושרים.
ואם יהיה לך זמן ותצליחי לחשוב איך הגעת לשם - (אפרופו אין לי מושג מה גרם לי הפעם להבין את זה לעומק ולשחרר את זה, אבל זה קרה.)
אשמח לשמוע (:

קוראים מהר?
כן. ופחות. דוגמה נוחה - לכתוב משהו על בסיס קריאת אבסטרקטים בלי לקרוא את המאמר המלא.
אם זה מאמר שחשוב לי מאוד לכתיבה ופרסום אז אני אעשה אותו כמו שצריך. אבל חלק עצום מהדברים שאני כותבת הוא לא כזה ומספיק לו לגמרי התקציר.
את יודעת איזו דרך אקדמית ארוכה הייתי צריכה לעבור בשביל להרשות לעצמי את זה?
כמובן שזו רק דוגמה, ולא שם העיקר.

תולים כביסה עקום?
הכי טוב זה שמישהו אחר בכלל יתלה

צחוק צחוק, אבל חלק שני בתשובה הפרקטית שלי אליך היא פיזור הסמכויות הלא נחוצות שיש לך, בבית ובעבודה.
ומפסיקים להסתכל בכלל איך הכביסה המטאפורית הזו נתלתה.

לא עושים הגהה?
לא. אם זה לא מסמך חשוב אז פשוט... לא.
אני לא עושה הגהה לכל מיליון המיילים שאני מוציאה, לבד מאלו שממש קריטיים לי. זה חסך לי כמות שעות מטורפת.
מאחר שהשפה שלי ברמה גבוהה מאוד אנשים מבינים שזה לא שאני סתומה אלא שלא עשיתי הגהה. אם אצלם זה מחובר לחוסר רצינות אז הם ייאלצו לחיות את זה, וגם לעדכן את זה הרושם שלהם כשהם יגלו את איכות העבודה שלי (בתקווה שלא בדיוק חיפפתי

)

הרגישי חופשייה לשאול עוד שאלות תם כאלה. אולי זה יקדם לשתינו את המחשבה בעניין. בינתיים אלו שהצגת היו קלות למדי

איך מתנהלים ביום-יום עם מצפן פנימי מאוד יציב כך שמשקיעים במה שחשוב ומחפפים במה שפחות חשוב.
אני חושבת שפשוט מתחילים. ומתאמנים. ומשאירים את הראש פתוח ומפיקים לקחים אמיתיים.
זו לא חוכמה לזרוק באופן כללי, או לשים פס. כאשר התוצאה לא מספקת צריך לנתח אותה ולשנות את היחס אליה בפעם הבאה שהיא חוזרת או קרובת משפחתה.
אתן לך דוגמה. לפני כשנה העברתי בפעם הראשונה סדנה מסוימת. מסיבות שונות הגעתי אליה בעצם לא מוכנה. היא עברה בסדר גמור אבל לא משהו. במקרה ההוא זה לא היה נורא חשוב.
לפני זמן קצר היתה לי סדנה שהיתה לי מאוד חשובה וגם אותה העברתי בפעם הראשונה. זכרתי היטב היטב היטב את הלקח של הפעם הקודמת והשקעתי הרבה יותר.
לא השקעתי מאה אחוז. אפילו לא קרוב. אבל הרבה יותר.
ויצא הרבה יותר טוב. אפילו הייתי אומרת - מספיק טוב בשביל המטרה שהיתה לי שם.
וכך למדתי מהתנסות כמה זמן בערך אני צריכה כדי להגיע לתוצאה ברמה מסוימת.
הקאץ' פה הוא ההסכמה מראש לשלם את המחיר של לא להיות מצוינת. לדעת שהוא יהיה, ולהסכים שזה בסדר ושזה שווה את הרווחים האחרים.

איך הגעתי עד הלום? אולי תהיה לי תשובה בעתיד. כרגע אין לי. אני בתוך תהליכי התפתחות אישית ענקיים כבר שנתיים כמעט.
הליבה שלהם היא אומץ, וכל מיני דברים שעשיתי היו סביב זה.
תמיד אנשים אמרו לי שאני אמיצה על דברים שבכלל לא נדרש לי אומץ בשבילם. ואיפה שבאמת נדרש לי תמיד הייתי פחדנית גדולה.
אני עובדת כבר שנתיים סביב התמודדות עם אומץ אמיתי וזה עובד.
בסוף סדנת הריקוד המתמשכת שלקחתי בה חלק בשנה שעברה (ושדרשה ממני המון סוגים של אומץ) קיבלתי במתנה מרקדנית אחרת חלוק נחל שכתוב עליו "אומץ".
האמת היא שלא בדיוק קיבלתי. לקחתי ממש במחטף כי ראיתי את זה ורציתי שזה יהיה שלי. וזה בפני עצמו דרש אומץ

חלוק הנחל הזה יושב לי על שולחן העבודה ומקרין עלי מטובו ממש כל הזמן.

שליחה על ידי תמי* » 13 יולי 2016, 17:36

כמובן שזו רק דוגמה, ולא שם העיקר.
תודה על הדוגמאות.
אני חושבת שלפעמים צריך לעבור דרכן, אחרת זה נשאר מופשט מדי.
ואני צריכה עוד דוגמאות...
איך נמצאים מספיק זמן עם הילדים וגם עושים ספורט, וגם בכל-זאת עובדים? דוגמאות ברמת הדקות אני צריכה (:

אני חושבת שיש מין גבול עדין כזה בין להשקיע מספיק טוב בשביל המטרה שהיתה לי שם ובין להשקיע פחות מדי ולא להשיג את המטרה.
לא תמיד זה ברור במיידי אם משיגים את המטרה, לפעמים כן (משקיעים פחות מדי והמאמר לא מתקבל לכנס), אבל לפעמים זה יכול להתברר רק בעתיד. נניח - אם לא מבסוטים מסדנה שאני מעבירה ובשנה הבאה לא מזמינים אותי להעביר את הסדנה בכלל. הזבנג בפרצוף יכול להגיע מאוחר. זה סיכון, לא?
הקאץ' פה הוא ההסכמה מראש לשלם את המחיר של לא להיות מצוינת. לדעת שהוא יהיה, ולהסכים שזה בסדר ושזה שווה את הרווחים האחרים.
השאלה אם אפשר לדעת מהו המחיר.
אני מסכימה לא להיות מצוינת. באמת מסכימה.
אבל אני רוצה להיות מספיק טובה כדי להשיג משהו מסוים (למשל, להתקבל לכנס שחשוב לי).
אני לא רוצה לשלם את המחיר של לא להתקבל לכנס.
איפה עובר הגבול בין שני אלה?

אני כל כך מזדהה... גם עם נקודת ההתחלה וגם עם התהליכים, למרות שאצלי הם בעוצמה הרבה יותר נמוכה. וחלקם ממש מתוך אילוץ ולא מהחלטה מודעת. למשל, מעולם לא הבנתי איך בדיוק מחפפים, עד שפשוט נאלצתי לעשות את זה כי פשוט אין לי כבר את המשאבים לא לעשות את זה בשום דבר.

הקאץ' פה הוא ההסכמה מראש לשלם את המחיר של לא להיות מצוינת. לדעת שהוא יהיה, ולהסכים שזה בסדר ושזה שווה את הרווחים האחרים.
אני חושבת שזה ממש משפט מפתח.
הדרך היחידה שאני מכירה להיות ממש בטוחה שאהיה מספיק טובה כדי להשיג משהו מסוים היא להיות הרבה הרבה יותר טובה ממה שכנראה דרוש. לקחת טווח ביטחון גדול. לפעמים נכון לנהוג ככה, אבל כדאי לבחור את הדברים האלה בחוכמה. וזה בהחלט חדש לי. למעשה, אני חושבת שרוב לא הייתי בכלל מודעת לזה שאני מכוונת לרמה גבוהה מהדרוש. אני חושבת שככל שמסכימים יותר לא לקחת את טווח הביטחון העצום הזה (לא בדברים הממש חשובים בהכרח) יש תהליך של למידה של כמה הגיוני להשקיע ומה סביר שההשקעה תניב. כמו הדוגמה של צילי עם הסדנה, בעצם.

איך נמצאים מספיק זמן עם הילדים וגם עושים ספורט, וגם בכל-זאת עובדים?
מה זה מספיק זמן עם הילדים?
הילדים ואני ביחד כל בוקר עד כמעט תשע. יש לנו בקרים נינוחים ונעימים ומלאי ביחד משפחתי.
בין פעמיים לשלוש בשבוע אני מקבלת את פניהם בשעה שלוש. בשאר הזמן - אבא.
אני איתם עד שהם הולכים לישון בסביבות שבע וחצי שמונה.
אני איתם בחופשות (אין קייטנות או פעילויות אחרות) מחצית מהזמן כי יש להם אבא עם עבודה גמישה וכולנו ביחד באופן מלא בסופי השבוע הארוכים שיש באנגליה.
זה מספיק? לי זה מספיק.
הזמן שיש לי ממש לכל השאר (עבודה, פעילות, תחביבים, חברים, זמן זוגי) הוא לפחות שש שעות כל בוקר ולפעמים עוד כמה שעות עד שש וחצי או שבע בערב. כל יום אחרי שהם הולכים לישון, ועוד קצת בסופי שבוע או חופשות כאשר הם פשוט לא זקוקים לי. אני נוכחת שם אבל לא בהכרח פעילה איתם.
זה הזמן שיש לחלק ועם זה אני מנצחת. אם חסר לי, אני אלך לישון מאוחר ממה שמתאים ואקום מוקדם ממה שבא לי ביקיצה טבעית. אבל צריכים להיות דברים חשובים בשביל שזה יקרה כי זה לא מצב בר קיימא עבורי.

הזבנג בפרצוף יכול להגיע מאוחר. זה סיכון, לא?
כן. לדעתי שווה לקחת אותו בשביל איכות חיים מהסוג הזה. פשוט להתרגל לא לקבל כל מה שאני רוצה ושזה יהיה בסדר.

אבל אני רוצה להיות מספיק טובה כדי להשיג משהו מסוים
אם משהו מאוד חשוב לך תשקיעי בו. אני לא נגד השקעה.
אני נגד זה שה-כל חשוב באותה מידה או במידה רבה. מהלופ הזה בדיוק יצאתי.

מעולם לא הבנתי איך בדיוק מחפפים, עד שפשוט נאלצתי לעשות את זה
גם אני למדתי ככה בדיוק. ואחר כך גם נאלצתי להודות שזו לא כזו פרטיקה גרועה כמו שהבהילו אותי כל חיי

_ככל שמסכימים יותר לא לקחת את טווח הביטחון העצום הזה (לא בדברים הממש חשובים בהכרח) יש תהליך של למידה של כמה
הגיוני להשקיע ומה סביר שההשקעה תניב_
ב-ד-יוק!
מגיעה ההבנה שטווח הביטחון הזה יש לו מחיר משל עצמו. פשוט אין זמן לעשות דברים אחרים, משמחים לא פחות מהצלחות בעבודה. ומסכימים לא תמיד להצליח.
בכל דבר שעשיתי בחיי עד השנה האחרונה הצלחתי, ואפילו מאוד. זה נגרם מכך שלא לקחתי מה שחשבתי שאולי לא אצליח בו מאוד, ומכך שהשקעתי במה שכן עשיתי בצורה שלא איפשרה כישלון או הצלחה פחותה. פשוט סגרתי את כל הפינות. תמיד.
יו, כמה שזה מעייף...

הנה עוד מקום שאומץ מתקשר לי אליו בעניין הזה.
כשלא עושים הכל מושלם ומצוין, נדרשים לכל מיומנויות אחרות לפעמים, שיכולות להיות קצת מפחידות או סתם חלודות.
למשל, לבקש התחשבות מיוחדת. או להסתמך לפעמים על כישורים חברתיים ולא מקצועיים-טהוריים או על כושר אילתור.

ומסכימים לא תמיד להצליח.
כן. זה מעורר תהליכי מחשבה חשובים מאוד בעיניי. כמו - למה אני רוצה להצליח בזה? זה באמת חשוב לי לאיכות חיי (כלכלית, מקצועית) או שאני מרצה/ מגנה על האגו שלי / פועלת מתוך הרגל (יש עוד אפשרויות כמובן)?

מזדהה... בדיוק היום שוחחתי עם חברה ששמעה ממני לראשונה שאני לומדת באו"פ. היא מאוד התפעלה ממני ומהמשמעת העצמית שבטח יש לי אם אני עושה תואר באו"פ. ואמרתי לה שאין לי משמעת עצמית בשיט, זה פשוט ש... לא ידעתי להסביר. והנה ההסבר מונח כאן, בדיוק @}

טלי, כל מילה ומילה לגבי פיתוח או סתם שימוש ביכולות אחרות.
גם לי יש סיפור אחד ממש מעכשיו לעניין הזה.
אני נציגת הסטודנטים האנגלים לטיפול בתזונה באיגוד המקצועי. זה תפקיד שרציתי מזמן, היה תפוס, עשיתי משהו עלוב אחר אבל שהשאיר אותי קרובה. כאשר הבחור שעשה זאת עזב הייתי ממש מתחת ליד והספקתי להרשים. מאוד מאוד שמחתי לקבל את זה. זו הזדמנות אדירה להמון דברים בשבילי.
בחיי הקודמים, במצב כזה, הייתי מגיעה לכל ישיבת איגוד מוכנה טיפ טופ. לומדת את הביוגרפיות הקצרות של הנוכחים, מכירה את כל הקיצורים המקצועיים שמופיעים באג'נדה, מתחילה לגבש שברי דעה על הנושאים של הדיון עוד לפני שאני באה. מוודאת שההשתתפות שלי תהיה פעילה וברמה גבוהה.
והפעם? כלום. מה זה כלום? הכי כלום שיש. באתי ככה, לא מכירה אף שם ואף קיצור ואף נושא.
האם זה אומר שסתמתי את פי כל הישיבה? פףףף, מה פתאום...
הפעלתי קסם אישי, שאלתי שאלות במקום לספק דעות, פרגנתי על דברים והבעתי עניין רב בנעשה. היה מצוין, כולל נפילה אחת לתוך אמירה ממש מיותרת.
בעבר, טעויות כאלה של טירונים היו נשארות איתי המון זמן והייתי מתבאסת עליהן אנושות. הפעם לא היה לי אכפת בכלל.
המחשבה על הזמן שחסכתי לי בהכנות רק בשביל להרשים את האנשים האלה ממש גורמת לי לחייך. זה גם זמן וגם תחושה כזו של לחץ, שמי צריך אותה בכלל?
אם לא היה עובר מוצלח, הייתי לומדת מזה שבהרכבים הללו אני כן צריכה להשקיע משהו. ובלמידה מתמדת הייתי מבינה בסוף גם כמה ודובקת בזה במקום פשוט לשבת לשעות של הכנה.

הישיבה השנייה שהשתתפתי בה היתה אתמול. מאחר שהיא היתה יותר אינטימית השקעתי חצי שעת הכנה בקריאת האג'נדה ששלחו לנו. את שאר המסמכים הרבים לא פתחתי.
כן עברתי על קורות החיים של החברים החדשים בצוות של הסטודנטים, וכך כאשר שאלו היה לי מה להעיר על צורת העיצוב של זה והערתי התקבלה היטב ואפילו טענו שאני אמיצה לומר אותה

למה את אלו כן קראתי? כי באמת עניין אותי.
ושוב, חיסכון של שעות ארוכות ויקרות מפז שפעם הייתי שורפת על זה בלי למצמץ רק כדי להיות במיטבי. היום לא.

שליחה על ידי תמי* » 14 יולי 2016, 10:15

צילי דוגמא מצוינת. ותודה גם טלי ויעלי על התובנות החשובות.
הדיון מעורר מחשבה. אבל מבחינתי דווקא לא בכיוון של למה אני רוצה להצליח בזה?
את זה כבר שמתי מאחור במובנים מסוימים, לפחות לגבי הדברים העיקריים בחיי: במה אני רוצה להצליח, מה זה אומר להצליח, למה אני רוצה בזה, מה חשוב לי. לא מעט שעות טיפול, ולא מעט שערות שיבה (:
עבורי, חלק מפינוי הזמן והשקט הפנימי זו דווקא האפשרות לא להתעסק בשאלות הללו.
אבל נותרות השאלות האחרות (:
למשל, כמה בדיוק צריך להשקיע כדי להשיג את מה שאני רוצה. בהנחה שבאמת לא משקיעים מעבר לנחוץ, אבל גם לא פחות מזה.
משפט מפתח הוא:
אני נגד זה שה-כל חשוב באותה מידה או במידה רבה. מהלופ הזה בדיוק יצאתי
מסכימה. אבל עדיין נשארים אצלי כמה דברים מאוד חשובים, שכדי להצליח בהם באמת נדרשות - לדעתי - יותר מ- 24 שעות ביממה....
ועיקר הבעיה היא ש:
מגיעה ההבנה שטווח הביטחון הזה יש לו מחיר משל עצמו. פשוט אין זמן לעשות דברים אחרים, משמחים לא פחות מהצלחות בעבודה.
נכון.
אבל לצידה ישנה ההבנה שאם אפספס במקומות מסוימים בעבודה ההשלכות יהיו קשות, וגם אז לא אוכל לעשות דברים משמחים...

צ'מעי, תמי, אחת מהאפשרויות שלך (תיאורטית לפחות) היא לפנות לעצמך המון זמן בכך שתשחררי חלקים גדולים מהדיון הזה

למשל את זה -
כמה בדיוק צריך להשקיע כדי להשיג את מה שאני רוצה

המילה "בדיוק" היא ממש מכשילה בעיניי. קודם כל כי היא רומזת שיש בכלל דיוק, ושיש אפשרות ללמוד פה משהו מאוד נחוץ, ושאם לא תשימי לב אז לא תלמדי אותו.
אני מציעה לך שאין דיוק בכלל. שיש איזה משהו מאוד אמורפי שלפעמים עובד ולפעמים לא.
ולכן השאלה היא כפולה, ובמקום אחר:
1) האם זה משהו שאני מוכנה לסכן, להסתכן בכך שלא יהיה לי אותו
2) אם כן - האם אני מסכימה לקבל את אי הוודאות שמתלווה לצורך בהשקעה, לעשות מה שנראה לי נכון ולקבל את התוצאות וזהו.

אז בשלב הראשון את עושה בעצם סדר עדיפויות, שמטרתו לשחרר את המחשבה שהכל מאוד חשוב או אפילו קצת חשוב
ובשלב השני, לתוך הדברים שחשובים לך באמת, את מכניסה איזו נחת וקבלה. עובדת בשילוב של הבטן והראש והניסיון ביחס להשקעה, ומקבלת את התוצאות כמו שהן כי ממילא זה לא משהו שעליו יקום וייפול דבר.

וזה נכון להורות, לעבודה, לזוגיות, למערכות יחסים אחרות וכו' וכו'

שליחה על ידי תמי* » 14 יולי 2016, 13:28

האם זה משהו שאני מוכנה לסכן, להסתכן בכך שלא יהיה לי אותו
הענין מסתבך (לדעתי) באותם מקרים שהתשובה היא לא. כלומר, לגבי אלה שאני לא רוצה לסכן. שממש חשובים לי. שחשובים גם לעתיד המשפחתי.
נניח, אני לא מוכנה לסכן את הזוגיות.
לכן, יש איזו השקעה שאני לא יכולה לוותר עליה. לא רוצה בכלל להסתכן ולהשקיע פחות מדי, ולגלות בדיעבד שזו היתה טעות. [ונדמה לי שזה די שכיח].
זה רלוונטי עבורי גם להיבטים של המקצוע.
הרי לא הכל הפיך.
כאן נכנס מה שאת מציעה:
לתוך הדברים שחשובים לך באמת, את מכניסה איזו נחת וקבלה. עובדת בשילוב של הבטן והראש והניסיון ביחס להשקעה, ומקבלת את התוצאות כמו שהן כי ממילא זה לא משהו שעליו יקום וייפול דבר
אני מניחה שאפשר להכניס נוחות וקבלה אם מאמינים שזה לא משהו שעליו יקום וייפול דבר. אבל, הנה בדוגמא של הזוגיות - הרי הרבה ייפול.
ושוב, לא רק בזוגיות.
הקיצור, ההתמודדות המסובכת היא (לדעתי) כשמדובר בפרוייקט שהוא ממש חשוב לי וגם כזה שהרבה יקום וייפול עליו.
נכון שלא הכל בחיים הוא כזה. זו הבנה ראשונה.
אבל מה עם המקרים שהם כאלה בדיוק?
דווקא בהם הייתי רוצה להכניס נוחות, אבל בלי לקבל את אפשרות הכישלון.
[תודה על ההזדמנות לנסח לעצמי את הנקודה החשובה]
זה האתגר שלי (:

קוראת בהשתוקקות כל מילה, מעורר הרבה מחשבות.
שאלות ששאלתי את עצמי בעקבות הקריאה פה:
האם לכל אחת, בכל מצב, יש את הפריוולגיה לחפף?
אני חושבת שזו זכות נרכשת, בנסיון, ובהרבה עבודה קשה.
אם להשתמש בדוגמא שנתת, צילי, אז אני חושבת למשל שסטודנט לתואר ראשון שכותב עבודה על סמך עיון בתקצירי מחקרים הוא לא רציני ולא יגיע רחוק. אבל לדוקטור, זה איכשהו נשמע לי יותר הגיוני ובסדר, בעיקר לאור הנסיון שצבר.
איכשהו, אני חושבת שזה יכול להיות נכון גם בזוגיות, למשל.
בזוגיות טריה לא הייתי מחפפת או מסתכנת. יכול להיות שאותה רמת השקעה בזוגיות בשלה יותר היא קצת מיותרת.

מה אתן חושבות? יש בזה משהו?

מצד אחד, אני בשלב של החיים שבו ברוב התחומים אני עדיין בהתחלה, ובשלב זה, ניראה לי נכון להשקיע הרבה הרבה יותר.
מצד שני, אולי אני פשוט מחפשת תירוצים איך לתדלק את המירוץ המטורף שבו אני חיה. ואז אני אומרת לעצמי: מה שהן אומרות זה נכון, אבל.
אבל לא בשבילי, לא בגילי, לא בירושלים וכו'...

מתלבטת, צריכה לחשוב על זה עוד קצת. מתעניינת מה אתן חושבות.

צילי, בדיעבד, היית מעמצת את השיטה כבר מהתואר הראשון או שגם את חושבת שכד"ר זה כבר מותר? חושבת שהיית מגיעה, מקצועית, לדוגמא, לאן שהגעת, בגישה שאת מתארת?

נניח, אני לא מוכנה לסכן את הזוגיות.
נקודה חשובה, כי גם פה יש משהו שאת מציבה לעצמך כמכשלה והוא לא הכרחי.
מה זה "הזוגיות"? זה דבר ענק ענק ענק. ואז ברור שאף אחת לא רוצה לסכן את זה אם מדובר בזוגיות טובה.
זה סימן בעיניי לשימוש במונח מכשיל כי הוא מגדיל את האתגר שלא לצורך.

במקום זה, קחי משהו קטן כמו יום ההולדת של בן הזוג. או יום הולדת עגול. ונגיד שנהוג אצלכם שימי הולדת כאלה חוגגים ברוב פאר והדר ושבת הזוג אמורה לצאת מגידרה. או סתם להשקיע.
זה הזוגיות, אבל זה אירוע אחד נקודתי. ואפשר לראות שגם אם לא נשקיע בו לא יקרה לזוגיות כלום. בעצם לא יקרה כלום לשום דבר בחלק מדוגמאות היעדר ההשקעה.
למשל - שבניגוד לשנים קודמות שבהן בת הזוג טרחה בעצמה על כל עניין פעוט שקשור לארוחה או לאורחים, היא תשלם על זה למישהו בכסף. או שבמקום לארגן ארבעה אירועים היא תארגן אחד.
אלו סתם דוגמאות כמובן. הן באות להראות איך אפשר לפרוט מושגים ענקיים לאירועים קטנים, לווסת את רמת ההשקעה שלהם בין מאה לאפס, ולראות שזה לא באמת מסכן משהו.

אותו דבר בעבודה. אם הקידום שלי תלוי ועומד בספר שהתחייבתי לכתוב אז מוטב לי לכתוב אותו. האם הוא חייב להיות רב מכר? לא. האם צריך שיהיה לו איזשהו אימפקט? תלוי, בכל מקום זה אחרת.
אז "העבודה" היא דבר ענק. הקידום הוא דבר חשוב מאוד. הספר הוא חשוב. האיכות של הספר חשובה ככה ככה. המכירות של הספר לא חשובות כל כך. האם תהיה לספר הוצאה שנייה לא חשוב בכלל.
ושוב - זו רק דוגמה איך לחפש את הדבר שבו באמת כדאי להשקיע הרבה. כי זה בסדר ורצוי להשקיע.
מחפשים את הנקודה שבאמת חשובה ומצרפים אליה את מידת ההנאה שלי מזה (אם אפשר, לא תמיד אפשר). ושם משקיעים.

בדוגמה של ישיבות האיגוד שלי הדבר החשוב הוא להגיע. גם בשביל זה אני צריכה להשקיע לא מעט.
אבל פחות חשוב מה וכמה אני אדבר וכמה מבריק זה יהיה. אז מידת ההשקעה היא בהתאם.

והנחת והקבלה נובעות אז מזה שברור מה חשוב ואיפה להשקיע ולא צריך להשקיע המון המון בכל האלמנטים של הפרוייקט הזה רק בשביל שבסוף יגידו עלי מאחורי הגב שאני פרפקציונסיטית ושום פרט לא חומק ממני.
שיחמקו להם כמה פרטים וילכו לעשות מסיבה איפשהו.

והכישלון לא יגיע כי באיפה שאיתרתי שהיה חשוב גם השקעתי היטב.
איך זה נשמע?

אגב, תמי, ברור לך שגם אצלי אלו מחשבות ראשוניות מאוד, נכון? ההרגל הבסיסי שלי הוא הפוך ואנחנו פה לומדות את זה בחברותא. אני מנסחת בטון יודע דברים שאני בפועל יודעת עליהם מעט מאוד ועושה בהם צעדים ראשונים ושמחים. כמו פעוט.

האם לכל אחת, בכל מצב, יש את הפריוולגיה לחפף?
אני חושבת שלכל אחת ובכל מצב יש את הפריבילגיה לחפף במשהו
לפעמים צריך להשקיע קצת מחשבה איפה המשהו הזה נמצא, אבל לא נראה לי שצריך לעשות הכל היטב.

סטודנט לתואר ראשון שכותב עבודה על סמך עיון בתקצירי מחקרים הוא לא רציני ולא יגיע רחוק
לא בדיוק. וזו דוגמה מצוינת בעיניי וקל לי להסביר אותה.

הוא בטוח לא חוקר ברצינות, אבל הוא יכול להגיע ככה מאוד מאוד רחוק. ראיתי כאלה.
הם אולי לא יגיעו לקצה העליון של הפירמידה אבל רחוק זה הרבה דברים.
יש מרצים רבים, רבים מדי, עם כישורי מחקר נמוכים להחריד. הם הגיעו לעמדה נוחה כי הם הפעילו כישורים אחרים. אם הם גילו כבר בתואר הראשון שהם אדירים בהוראה, או בגיוס כספים, או בניהול אדמינסטרטיבי של מחקר, ופשוט שונאים את המחקר עצמו, אז יהיה להם מאוד מועיל לחפף את המחקר עצמו כבר מהתחלה.
כי יש להם מספיק כלים וכישורים להתקדם לאן שהם רוצים גם בלי אלמנט מסוים, שגרמו להם להאמין שהוא נורא נורא חשוב.

קחי יזם, שיש לו רעיונות אדירים. הוא עלול לחשוב בטעות שהוא צריך להיות אשף במכירות, שיווק, פיתוח, ואולי אפילו ייצור!
אבל השוק של היזמות לא עובד ככה. האנשים הכי מצליחים הם אלו שיודעים לכתר את עצמם במוחות מעולים ואנשי עשייה מקצועניים בתחומם. לפעמים זה בגלל שהגאונות שלהם מפתה ולפעמים הם יודעים להציג דברים היטב ולפעמים הם פשוט אנשים של קשרים מעולים.
אבל אם הם יכלו את זמנם בלנסות לעשות הכל היטב הם לעולם לא יגיעו לשום מקום. אבל מאחורי גבם יחמיאו להם השכנות של אמא שלהם שהם תמיד היו פרפקציוניסטים והעין שלהם לא מחמיצה שום פרט

אני חושבת שזו זכות נרכשת, בנסיון, ובהרבה עבודה קשה.
זו בהחלט אפשרות ואני עצמי דוגמה לכך. בטח.
האם זו האפשרות היחידה? בכלל לא בטוח.

בזוגיות טריה לא הייתי מחפפת או מסתכנת. יכול להיות שאותה רמת השקעה בזוגיות בשלה יותר היא קצת מיותרת.
מצחיק, החוויה שלי הפוכה.
בהתחלה לא היה צריך להשקיע. הכל היה כל כך מתוק וחדש ומסעיר שכל מה שהיה צריך זה להינשא על גלי הטריות הנהדרת הזו.
אחר כך באו שנים מאוד מאתגרות שדרשו טיפוח רב והמון למידה משותפת. ממש מסע זה היה.
ועכשיו שוב לא נדרשת השקעה, רק לקצור את הפירות של העבודה ההיא.
אני חושבת שכאשר משהו חשוב עומד תחת סיכון אז מרגישים את זה ממש בבירור וכמעט נדחפים להשקיע את מה שצריך.

חושבת שהיית מגיעה, מקצועית, לדוגמא, לאן שהגעת, בגישה שאת מתארת?
לא. אבל זה שהייתי מגיעה למקום אחר לא אומר שהוא היה פחות טוב או פחות מוערך או פחות משהו.
הוא רק היה אחר.
חשוב לי להגיד לך משהו קרן, אני לא מעודדת הימנעות מהשקעה. השקעה זה דבר נהדר והוא משאיר תחושת הישג נפלאה.
אני פשוט חושבת שצריך לברור היטב איפה משקיעים, וחובה גדולה לחפש את נקודות ההשקה בין מה שחשוב לבין מה שמענג ומשמח ולהשקיע שם את הכי הרבה. כי שם, ההשקעה לא מרגישה כמו מאמץ, ונשארת אנרגיה להשקיע במקומות החשובים שהם קצת כן מאמץ.
אני חושבת שכמעט כל מי שהגיע רחוק (ולא נשען על אבא ואמא בצורה מלאה) עשה את זה בעבודה קשה. תמיד יש מזל ונסיבות חיים וכו'. אבל מי שמבסוט מהחיים שלו מקצועית, כלכלית, זוגית וכו' הוא לרוב אדם שהשקיע בזה.
לפעמים משקיעים ולא יוצא מזה כלום מהרבה סיבות. אבל השקעה היא דבר שאני מעודדת ואני חושבת שבעולם שבו אנחנו חיים זה תנאי הכרחי לחיים טובים.

אני פשוט חושבת שצריך לברור היטב איפה משקיעים, וחובה גדולה לחפש את נקודות ההשקה בין מה שחשוב לבין מה שמענג ומשמח ולהשקיע שם את הכי הרבה. כי שם, ההשקעה לא מרגישה כמו מאמץ, ונשארת אנרגיה להשקיע במקומות החשובים שהם קצת כן מאמץ.
וואו, איזה משפט, חזק. אהבתי. וגם את:
_אני חושבת שלכל אחת ובכל מצב יש את הפריבילגיה לחפף במשהו
לפעמים צריך להשקיע קצת מחשבה איפה המשהו הזה נמצא, אבל לא נראה לי שצריך לעשות הכל היטב._

_אבל מה עם המקרים שהם כאלה בדיוק?
דווקא בהם הייתי רוצה להכניס נוחות, אבל בלי לקבל את אפשרות הכישלון._

יש דברים שפשוט צריכים השקעה, זה נכון. ואני חושבת שמה שצילי כתבה על זה שאפשר לפרק אותם לחלקים קטנים יותר ולבחון ביחס לכל חלק את רמת ההשקעה המתאימה - נכון מאוד מאוד.
אבל מעבר לזה, אני חושבת שמבחינת התחושה יש סתירה בין נוחות לבין חוסר קבלה של אפשרות הכישלון.
אפשרות הכישלון פשוט קיימת. גם בהשקעה ענקית סופר פרפקציוניסטית, לפעמים נכשלים.
אז נראה לי שזו אפשרות שכדאי לקבל, ואז אולי אפשר להשקיע כמה שצריך ביותר נוחות.

בנוסף, ברוב המקרים יש פידבק מהמציאות ויש אפשרות גם לתקן. זוגיות למשל לא נהרסת ביום אחד, ואם בטעות הזנחנו אותה תקופה מסוימת אפשר גם לתקן.
זה נכון שזה אולי מצריך רגישות לסביבה ומודעות עצמית, אבל נראה לי שהם דרושים בכל מקרה.
וזה נכון גם בלימודים ובעבודה. יש מעט נקודות בחיים שהן one shot. בנקודות האלו לפעמים כדאי לקחת טווח ביטחון מאוד גדול.

אפשרות הכישלון פשוט קיימת. גם בהשקעה ענקית סופר פרפקציוניסטית, לפעמים נכשלים.
טלי, את כמובן צודקת. זו עובדה בעולם ולכן ברור שכדאי פשוט לקבל אותה.
אבל את צריכה לקחת בחשבון שיש אנשים (ואני ביניהם) שהלמידה שלהם מהחיים היא אחרת. המערכת שלהם לא בנויה כרגע להיכשל אלא להשקיע הרבה ולהצליח. וכל מיני חלקים בהתנהגות שלהם מתארגנים שוב ושוב ככה שזה מה שיקרה.
לאנשים כאלה, משפט כמו
_לפעמים נכשלים.
אז נראה לי שזו אפשרות שכדאי לקבל_
הוא נכון בשכל אבל אין כלים להפנים אותו. צריך לקרות משהו כדי שהוא יעבור מהשכל לשאר חלקי המערכת.

מסכימה מאוד עם כל מה שכתבת אחר כך.
מוסיפה הסתייגות קטנה מניסיוני, בעיקר כאשר ההצלחה תלויה בחוות הדעת של אנשים אחרים - אנשים מגבשים דעה על סמך איך שאנחנו מתנהגים ועוד כמה פרמטרים. השקעה מרובה, פרפקציוניזם, ירידה לפרטים, מוכנות לעשות מעבר ולהגדיל ראש, ושאר איפיונים כאלה - לרוב מאוד מאוד נחשבים. הם מקבלים ציון גבוה גם כאשר ההשגים עצמם רק טובים ולא מעולים. אלו תכונות מפצות.
כך שמי שבוחר להתנהג ככה באופן קבוע מכסה את עצמו עוד מבעוד מועד כנגד האפשרות של חוסר הצלחה או הצלחה לא מסחררת.
ומי שלא מתנהג ככה לפעמים צריך להתאמץ יותר או להיות ממש מבריק ברמת התוצאה.

התוצאות שלי, למשל, אף פעם לא היו מבריקות ברמה הנוצצת שלהן. וזה שהשקעתי באופן קבוע הרבה מאוד כמעט תמיד הקנה לי סוג של בונוס שלמדתי לסמוך עליו. בהיעדר התנהגות כוללת כזו צריך ללמוד להסתמך על דברים אחרים. טוב מאוד לפתח כמה שיותר כאלה, אני בהחלט בעד.

לאנשים כאלה, משפט כמו הוא נכון בשכל אבל אין כלים להפנים אותו. צריך לקרות משהו כדי שהוא יעבור מהשכל לשאר חלקי המערכת.
מבינה לגמרי. לכולם יש דברים כאלה ומנגד על כל משפט כמעט שנגיד על החיים יהיה מי שזה ככה עבורו.
אגב, זה לא שלי זה נורא קל, כן? אני בתהליך.
אני חושבת שאם יש משהו חשוב מאוד, ואנחנו משקיעים בו המון וגם מרגישים שזה הגיוני לעשות כך, ועדיין נותרים עם תחושה לא נוחה, אז אחד ההסברים האפשריים לזה הוא שאנחנו באיזו מלחמה מול העובדה ששום דבר אף פעם לא מובטח לנו. ואז אפשר לסמן את הקבלה של זה כמשהו שכדאי לכוון אליו.

שיש אנשים (ואני ביניהם) שהלמידה שלהם מהחיים היא אחרת. המערכת שלהם לא בנויה כרגע להיכשל אלא להשקיע הרבה ולהצליח.
אני לא בטוחה שהבנתי למה בדיוק הכוונה שלך כאן - יש לדעתך אנשים שלא נכשלו מעולם? או שתמיד הם מצאו דרך להאשים את עצמם בכישלון ולחשוב שבעצם הייתה להם שליטה על העניין?
ולגבי החלק השני - יש אנשים שבנויים להשקיע הרבה ולהיכשל? או שהכוונה היא שהם לוקחים את זה פחות קשה?
בקיצור, אשמח אם תרחיבי.

אפשר לסמן את הקבלה של זה כמשהו שכדאי לכוון אליו.
מסכימה מאוד. כתבתי מה שכתבתי בעיקר כדי להדגיש שנדרש שם תהליך ארוך או איזו קפיצה מעל משוכה, תלוי איך מסתכלים על זה.

יש לדעתך אנשים שלא נכשלו מעולם?
יש אנשים שכמעט לא נכשלים בדברים שחשובים להם.
אני כזו. זה לא בהכרח בגלל שאני מדהימה, אלא בעיקר משום שנטיתי תמיד לקחת משימות לפי מידותיי. ע"ע נשים שניגשות למשרות רק אחרי שהן עומדות כבר בכל הקריטריונים.

יש אנשים שבנויים להשקיע הרבה ולהיכשל?
יש אנשים שבדברים שחשובים להם מאוד רגילים להשקיע המון אבל לא בצורה שמביאה את התועלת המקווה. כן, יש דפוס כזה.
והם לוקחים את זה מאוד מאוד קשה כי הם יודעים שהם השקיעו ולכן מתקשים להבין מה בהשקעה לא היה מותאם ולא הביא את התוצאה המקווה.

שנדרש שם תהליך ארוך או איזו קפיצה מעל משוכה, תלוי איך מסתכלים על זה.
מסכימה לגמרי.

יש אנשים שכמעט לא נכשלים בדברים שחשובים להם.
אני חושבת שהמרווח הזה בין ה"כמעט לא" לבין ה"אף פעם לא" הוא מאוד חשוב בהקשר הזה. כי אני לא אומרת שאין אסטרטגיות שיכולות להביא לסיכויי הצלחה מאוד גבוהים. גם בלי לבחור בצורה מאוד זהירה את המשימות, ברור שמי שמשקיעה הרבה מאוד, סיכוייה להצליח גבוהים, או לפחות גבוהים יותר. אבל מדי פעם מגיעה הפעם הזו שעשינו הכל נכון ובכל זאת לא יצא. יכול להיות שלא השקענו מספיק או לא השקענו נכון או שהמשימה התגלתה כמאתגרת את היכולות יותר משציפינו או שתוך כדי המשימה משהו בחיינו השתנה או שסתם היה לנו מזל רע. בשבילי זה מרגיע להכיר בזה שזה משהו שקורה.
אבל זה יותר מצב מנטלי ממשהו אופרטיבי, כי רמת ההשקעה שלי לא תיגזר מהשיקול הזה.

תודה שהסברת, הבנתי אותך קצת אחרת במקור אז אני שמחה ששאלתי.

זה יותר מצב מנטלי ממשהו אופרטיבי
נכון. ציינתי את זה כי דפוסים של חשיבה ופעולה נבנים הרבה פעמים על מה שקורה לנו בדרך כלל + דברים חד פעמיים שנרשמים כטראומה, ולכן יכולים לגבור על מה שקורה בדרך כלל.
מי שהכישלונות שלה לא נרשמו כטראומה פשוט תפתח דפוס כזה שבו, בתפישה שלה, היא משקיעה מאוד ואז מצליחה. וזה לא ממש ישנה אם זה לא תמיד ככה

שליחה על ידי תמי* » 14 יולי 2016, 23:42

תודה על השיחה החשובה.
במקריות מדהימה קיבלתי היום הצעה מלהיבה שכמעט דחיתי על הסף (ע"ע נשים שניגשות למשרות רק אחרי שהן עומדות כבר בכל הקריטריונים).
בזכות השיחה כאן, שרצה לי בראש בכל מיני כיוונים, החלטתי להגיד כן, ואפילו בתגובה די מהירה וקלילה. מאוד לא אופייני לי.
[מיד אחרי זה נכנסתי ללחץ.]
עכשיו השאלה איך יילך בהנחה שמדובר במשימה שלא אצליח להשקיע בה כמו שהייתי רגילה לעשות.

תאאאאמי! את כזאת אלופה.
אין לך מושג איזה חיוך מרוח לי עכשיו על הפרצוף.
הכי בא לי להגיד לך (והנה אני עושה את זה) - בכלל בכלל לא משנה עכשיו איך יילך
את תדעי כשתדעי. בינתיים פשוט תשקיעי מה שנראה לך סביר ואפשרי ותשתדלי לזכור להנות מהדרך.
יו, כמה מגניב כמה מגניב כמה מגניב

תמי זה ממש משמח! בהצלחה (-;

_דפוסים של חשיבה ופעולה נבנים הרבה פעמים על מה שקורה לנו בדרך כלל + דברים חד פעמיים שנרשמים כטראומה, ולכן יכולים לגבור על מה שקורה בדרך כלל.
מי שהכישלונות שלה לא נרשמו כטראומה פשוט תפתח דפוס כזה שבו, בתפישה שלה, היא משקיעה מאוד ואז מצליחה. וזה לא ממש ישנה אם זה לא תמיד ככה_
אצלי זה אחרת. כלומר, זה לא כיף גדול להיכשל ולפעמים זה גם באמת מאכזב ועצוב, אבל מעולם לא חשבתי על זה כטראומה. ובכל זאת מאוד ברור לי שהקשר בין ההשקעה להצלחה הוא הסתברותי ולא מוחלט.
בכלל ההיווצרות של דפוסי מחשבה ופעולה היא יותר מרכבת מזה לדעתי.

כל עוד לא הגעת לתוצאה Y לא עשית מספיק
כן, זה בדיוק דפוס החשיבה שרוצה מאוד להאמין שיש לנו שליטה על הכל בערך.

מעולם לא חשבתי על זה כטראומה
מבהירה שלא התכוונתי שאצל כל מי שנכשל יהיו כשלונות שנרשמים כטראומה. ובוודאי שדפוסים נרכשים בצורה מורכבת יותר.
ניסחתי כך את הדברים כדי להסביר נקודה אחרת ששאלת לגביה ולא כטיעון שעומד בפני עצמו.

אני אתן לך דוגמה מעצמי לטראומה וכישלון, כי אני לא בטוחה שהמחשבה שלך מכוונת לאותם דברים שאליהם אני מתכוונת.
כל חיי שרתי, כל משפחתי שרה, ככה זה אצלנו. כולם רוקדים, כולם שרים, כולם מופיעים בשירה וריקוד באירועים פורמאליים ובלתי פורמאליים. אני אפילו הגדלתי עשות ובכיתה ו' השתתפתי בהפקה סופר יוקרתית של האורטוריה אליהו כך שהופעה בשירה לא היתה זרה לי בשום צורה שהיא. מבחינתי זה היה מקום של הצלחה קלה ונעימה.
אי שם בחטיבה עליתי לשיר באירוע בית ספרי חסר חשיבות וקולי נשנק. כל בית הספר השתתק, ואז התחילו הצחוקים, ומבוכתי לא ידעה גבול. אבל ברצינות לא ידעה גבול.
הדבר הזה היה טראומה ענקית שבעצם עד היום לא השתחררתי ממנה. אם אני מוזמנת או רוצה לשיר מול אנשים, אפילו לא באירוע פוראמלי, אני צריכה לגייס משאבים עצומים, ובדרך כלל השירה שלי גם אז לא תהיה מה שהיא יכלה להיות.
זה לא נרשם באותה צורה לגבי "כשלונות" מסוגים אחרים אבל זה כן נרשם אצלי ככה בזה. למה? אין לדעת. יכולתי לעבור חיים שלמים בלי שזה היה קורה אבל הנה קרה.
ולכן כאשר אני מדברת באופן כללי על היווצרות דפוסים כמשהו שנבנה על בסיס ניסיון אני מוסיפה לשם את הפוטנציאל של טראומה.

מתחשק לי לפרום בחזרה את החיבור שיצרנו פה בין דיון על השקעה לבין תוצאות כמו כישלון והצלחה.
גם כי יש המון באמצע בין הקצוות, וגם כי אותי אישית מעניין הרעיון של השקעה בכלל בלי קשר לתוצאות, ובעיקר משום שגם אני חושבת שחלק גדול מהזמן אין שם קשרים הכרחיים ושזה הרצון שלנו לחוות שליטה.

הפוקוס שלי הוא על השקעה במידה כזו או אחרת בגלל שזה מה שנכון כרגע, ומתוך הכרה במשאביי המוגבלים וקבלה שלהם, והבנה שממילא לא יהיה קשר הכרחי בינה לבין התוצאה.

אני מוצאת שהכי קשה לי להשתחרר ברמה העמוקה מהמחשבה הכה מושרשת בי שהשקעה מובילה להצלחה.
אז אני מסמנת לעצמי שאני יודעת בוודאות שאפשר להשקיע ולא להצליח, וגם שלא כל מי שהצליח הגיע להצלחה הזו בגלל שהוא השקיע.
זו רק אפשרות. לפעמים היא ממש מתאימה כי יש לי רצון ומשאבים להשקיע, אבל אם אין לי, אז חשוב לי לזכור שיש דרכים נוספות כשרות לגמרי ואולי אפילו עדיפות, שיפתחו בי משהו שמבקש תשומת לב.

שליחה על ידי תמי* » 15 יולי 2016, 12:55

הפוקוס שלי הוא על השקעה במידה כזו או אחרת בגלל שזה מה שנכון כרגע, ומתוך הכרה במשאביי המוגבלים וקבלה שלהם, והבנה שממילא לא יהיה קשר הכרחי בינה לבין התוצאה.
כמה מדויק עבורי.
משתפת בהתפתחות הענין אצלי, כי זו היתה מעבדה מצויינת למחשבה על הדיון כאן:
בלילה לא הצלחתי להירדם והחלטתי להשקיע - בהגזמה, בזמן לא מתאים, בלי שום הכרה במשאבי המוגבלים.
ישנתי מעט, התעוררתי מוקדם בבוקר, ביטלתי את כל התוכניות להיום, וישבתי על הפרוייקט - שוב, בהגזמה - שהייתי מודעת לה היטב ובהבנה שאני נוהגת בצורה לא בריאה. אבל מתוך קבלה שזה מה שאפשרי לי כרגע - כי זה ממש חשוב לי.
לפני חמש דקות, קיבלתי הודעה שההצעה בוטלה.
בלי קשר אלי, חל שינוי, ולעת עתה הפרוייקט נגנז.
אוי....
האמת שאני מחייכת.
כי אני מרגישה שארגנתן לי כאן שיעור לחיים (:

אח, תמי, החיים...

אני שמחה שאת מחייכת.
הרי זה קורה לכולנו לא מעט, נכון?
פשוט לא שמים לב לזה וממשיכים לשמור על המשוואה שבה השקעה זה הצלחה, ולחשוב שאם קיבלנו משהו אז חובה להשקיע בו את המיטב ושאר הנחות כאלה.
ואת הדברים שלא מחזקים את ההנחות הללו אנחנו שוכחים (לפחות אני).
תודה ששיתפת. אני מרגישה שזה כאילו נצבר גם בניסיון שלי אפילו שזה שלך.

מה את לומדת מזה, תמי? מה השיעור שלך?

צילי, תודה על השיתןף מהניסיון שלך. זה לא בדיוק קשר לנושא (ואולי כן?) אבל מה שהכי נגע בי הוא האקראיות הענקית שיש בחיים - יכולתי לעבור חיים שלמים בלי שזה היה קורה אבל הנה קרה. ועדיין מלווה אותך.
מה שהיה לי בראש אלו אכן דברים מסוג אחר. אם אני מרחיבה קצת את המבט אז, כן, יש כשלונות שממשיכים ללוות אותי..

תמי, הצטערתי לשמוע על הפרויקט... אבל זה באמת מעורר השראה החיוך הזה מול העניין.

שליחה על ידי תמי* » 15 יולי 2016, 14:51

אני חושבת שעבורי המשוואה בין השקעה והצלחה היא עדיין מאוד חזקה.
למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון, הלב לא הפנים.
אם לדייק:
ברור לי שאפשר להשקיע ולא להצליח. גם ברמה הרגשית. זה כבר קרה לי.
אבל קשה לי להפנים (על אף שאני יודעת), שאפשר להצליח בלי להשקיע.
ואולי יותר מזה. זה לא רק ענין ההצלחה והכישלון. אני חושבת שהעיקר אני רוצה ללמוד להשקיע כמה שנכון לי, לנתק בכלל את הקשר להצלחה / כישלון.

אפשר להצליח בלי להשקיע
אני אנסה לעזור לך קצת להפנים את זה

אי אפשר להצליח בלי להשקיע כלום
אבל אפשר להצליח אם משקיעים דברים שהם לא בהכרח המון עבודה או עבודה קשה או משהו אחר מהזן הזה שקצת סובלים בו

כי זה הרי המסר העיקרי, לא? שצריך קצת לסבול בדרך, שהחיים הם לא דבש, שאין רע בלי טוב, שמי שלא משקיע שוקע ושאר מיני חוכמות כאלה.
אז אולי יהיה לך יותר קל לאמץ את ההבנה שב 99% מהמקרים כן צריך להשקיע, אבל שלפעמים ההשקעה הזו היא לא ענקית או קשה או מחייבת דווקא עשייה רבה של דברים שאין לך זמן או כוח אליהם.

אתן לך דוגמה - האנגלית שלי רחוקה מלהיות מהודקת. לכאורה, יכולתי להשקיע הרבה בלהקפיץ אותה רמה. זה היה מקל עלי מאוד את החיים בהרבה מובנים. אבל אין לי סבלנות וזה משאיר אותי עם תחושה של משהו שמבזבז לי את החיים.
במקום זה, באינטראקציות חשובות עם אנשים, אני משקיעה בדברים אחרים. בהפעלת הקסם האישי שלי בצורה מושכלת ולא רק באופן טבעי, בטיפוח הקשבה מאוד מדויקת במקומות שבהם פעם נהגתי לדבר, בהבעת תמיכה ואמפטיה במקומות שבהם נהגתי לתת בצורה אחרת יותר אקטיבית, ועוד ועוד ועוד.
זו השקעה מבחינתי, וממש לא תמיד זה בא לי בקלות. לראייה, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נורא עייפה אחרי פגישה שעשיתי בה לכאורה מעט מאוד. ואני יודעת בדיוק למה. ועדיין, עדיפה לי ההשקעה הזו על פני לשפר את האנגלית שלי באופן כללי.

אני רוצה ללמוד להשקיע כמה שנכון לי, לנתק בכלל את הקשר להצלחה / כישלון.
בדיוק הכיוון אליו הייתי שמחה למשוך את הדיון כולו.
לפני כמה ימים ראיתי ריאיון עם אופרה ווינפרי. היא אישה של קלישאות בלי סוף, אבל את כולן היא מדברת ממש מניסיון ויש בי חלק שמאמין לה.
היא אמרה שכאשר אין לך מושג מה לעשות, לכי לחפש פינה שלווה ושבי בה ותהיי עם עצמך. אל תעשי כלום.
ומתוך השקט תשמעי את הקול הפנימי שלך לוחש מה הצעד הבא לעשות ואת זה תעשי.
זה כמובן מאוד מאוד מעורפל ולא תמיד ישים בצורה הזו אבל יש בליבה של זה משהו שאני מתחברת אליו.
קודם כל הקול הפנימי. לשמוע אותו, להאמין לו, לבטוח בו. ואחר כך - ליישם על פיו, גם אם עולה פחד ואם הסביבה לא תומכת.
אני מאוד בעד להקשיב לקולות הסביבה עד גבול מסוים. אני אוהבת את זווית הראייה של הרבה אנשים נוספים ואני יודעת להבחין ברוב המקרים מי מהם בעדי ומי מהם בעצם בעד עצמו.
אני בעד לשמוע ביקורת ולעבד אותה ואני בעד לתת לסלט הזה להשמיע את עצמו לצד הקול שלי.
אבל בסוף לצעוד קדימה ברמת העשייה עם מה שמתנגן בפנים.

החלק החשוב בעצה של אופרה היה שעד שאת לא יודעת מה הקול הפנימי הזה אומר - אל תזוזי.
אם לקחת את הדוגמה שלך, תמי, אז לדעתי ההשקעה שלך בפרוייקט היא דווקא דוגמה טובה להקשבה יפה לקול הפנימי.
יכולתי כמעט לדמיין אותך קמה מוקדם ומתמסרת לדבר הזה וכו'. יכולתי לשמוע שם את המניע הפנימי שלך, לצד עוד קולות שלך.
ואני מעריכה שבמצב דומה הייתי פועלת אותו דבר.
נכון שהתוצאה לא יצאה מה שרצית. אבל האם את מתחרטת על זה שהשקעת שם מה שהשקעת או שאת יודעת שפשוט עשית מה שהיה נכון לך באותו רגע ולצערך לא קיבלת מה שרצית בסוף?

אני השקעתי ככה בשני דברים בתקופה האחרונה ומאף אחד מהם לא יצא כלום. אחד מהם חשבתי שהוא ממש בכיס שלי.
התאכזבתי, אבל גם שמחתי על המסוגלות שלי להתגייס ולהשקיע המון בשביל משהו וללמוד מזה על הדרך. לא התחרטתי על זה בכלל. כאמור, השקעה היא לא דבר רע, אפילו להפך. ולא תמיד זה יכול לצאת מדויק.

שליחה על ידי תמי* » 15 יולי 2016, 23:58

צילי, את מדויקת כתמיד.
באמת הרגשתי במהלך היום שעל אף האכזבה ממה שלא יצא, ההתלהבות והעשייה הקצרה היה בהם גם טוב.
אני חושבת שכשהשקעה נעשית מתוך המקום הפנימי של ה״כן״, גם אם היא לא ממש מדויקת (או אף מוגזמת), יש בה משהו מאוד חיובי.
הענין הוא שלאורך זמן זה מתיש. ולכן צריך להתמודד עם ההפרזה ולקחת בחשבון את הכוחות.
הדוגמא שלך של האנגלית מעניינת.
כי באמת הרבה פעמים הבחירה היא בין סוגים שונים של השקעה, ולא בין להשקיע הכל או לא כלום.
ואז החוכמה היא לבחור היטב את נתיב ההשקעה שנכון לי. אני חושבת שפעמים רבות בחרתי בדרך שהיתה פשוט מוכרת לי יותר (הרגלית), במקום לחשוב מה האפשרויות. או, רע יותר: הונעתי מתוך חרדות. והנה שוב חזרנו לעניין האומץ.

שליחה על ידי תמי* » 16 יולי 2016, 00:09

היו פעמים אחרות שבהן שהשקעתי והצטערתי.
השקעתי וכלום לא יצא - והתחרטתי.
ואני תוהה מה ההבדל.
אולי באמת חשובה לא רק המטרה שביחס אליה אומרים ״כן״, אלא גם סוג ההשקעה הנדרשת. לבחור את סוג ההשקעה שמעורר התלהבות וחיוביות. ואז גם אם המטרה לא מושגת, לא מתחרטים על התהליך.

כשהשקעה נעשית מתוך המקום הפנימי של ה״כן״, גם אם היא לא ממש מדויקת (או אף מוגזמת), יש בה משהו מאוד חיובי
כל כל מזדהה.

לאורך זמן זה מתיש. ולכן צריך להתמודד עם ההפרזה ולקחת בחשבון את הכוחות
אולי את יכולה לחפש את הנקודה שבה המערכת שלך עוברת מלהגיד כן למשהו ללהגיד לא. את לא בהכרח חייבת לעצור שם אם את עושה משהו חשוב, אבל לפחות להתחיל לזהות את זה. שהנה, התחלתי בהתלהבות ושמחה ואמירת כן, ואופס, אני כבר לא שם. מה קרה?

אולי באמת חשובה לא רק המטרה שביחס אליה אומרים ״כן״, אלא גם סוג ההשקעה הנדרשת. לבחור את סוג ההשקעה שמעורר התלהבות וחיוביות. ואז גם אם המטרה לא מושגת, לא מתחרטים על התהליך.
באופן אישי אני אף פעם לא מתחרטת על דברים. זו חוויה שאין לי. אני כן מתאכזבת, ובתחושה שלי זו חוויה רגשית ממדרג הרבה יותר נמוך. כמו צער קטן. אז ממילא לא אכפת לי כל כך כשהיא באה

מתי אני לא אתאכזב גם אם לא יקרה כלום בסוף? אם הרווחתי משהו ברור. אם למדתי משהו חדש, שפשפתי מיומנות שדרשה אימון, יצרתי קשרים חדשים וכו'.
אם אני יכולה לראות את הרווח בבירור אז מאוד קל לי להגיד לעצמי שכנראה את זה בדיוק הייתי צריכה לקבל מהדבר הזה. ולא ממש משנה לי אם זה נכון או שכנוע עצמי. זה עובד לי.

שליחה על ידי תמי* » 16 יולי 2016, 13:16

ככל שאני חושבת על זה, אז החרטה מתרחשת כשה״כן״ מלכתחילה לא היה חזק.
דוגמא מוכרת היא כשאני מחליטה להכין איזה מאכל מסובך ובסוף אף אחד לא רוצה לאכול אותו.
אין לך כאלה מקרים?
וכן, לשים לב מתי הכן הופך ללא זה אתגר.
מבחינתי יש כאן ענין כמותי, וזו משוואה שטרם פתרתי. איך לחלק את השעות כך שאשאר ברמת ההשקעה החיובית (ביחס לעבודה, למשפחה, לטיפוח עצמי). זה לא פשוט עם הדרישות של עולם העבודה היום. וגם לא ביחס לדרישות שלי בענין השקעה במשפחה, השקעה בתזונה, השקעה בספורט... (התעייפתי (:

החרטה מתרחשת כשה״כן״ מלכתחילה לא היה חזק
כלומר, כשיש על מה להתחרט? אולי כאשר היו קולות שאמרו לא והיה כדאי להקשיב להם?

_אני מחליטה להכין איזה מאכל מסובך ובסוף אף אחד לא רוצה לאכול אותו.
אין לך כאלה מקרים?_
האמת היא שלא. המוח שלי עובד ככה:
אני עושה רק דברים שאני באמת רוצה לעשות כי הם משרתים אותי
אם משהו לא משרת אותי, אני עושה אותו רק אם אני באמת באמת רוצה
הרצון שלי יהיה חזק וברור אם השמחה של מישהו אחר והסיפוק שלו ישרתו אותי וישמחו גם אותי

ולכן אני אכין משהו מסובך רק אם אני רוצה לאכול אותו בעצמי, או אם הנסיבות יוצרות לי חווית מטבח נעימה בלי קשר לתוצאה (למשל, מישהו מתנדב לבשל איתי או ששמתי מוסיקה ומזגתי לי יין או כל קונסטלציה אחרת שבה הזמן הזה במטבח הוא בעצם כיף ולכן התוצאה לא משנה בכלל).

מתי הכן הופך ללא זה אתגר
אני למדתי עם השנים מאוד מאוד לשים לב לגוף שלי. כשאני מתחילה להיאנח/נשענת בכבדות/ נוהמת/מעקמת את הפנים וכו' - שם אני מבינה שמשהו נגמר לי. אם אני יכולה - אני אפסיק את הפעולה שלי.
אם לא - לפחות שמתי לב ונתתי הכרה לדבר הזה שמתרחש.

זה לא פשוט עם הדרישות של עולם העבודה היום
מסכימה איתך מאוד מאוד.
הבחירה שלי היתה לצאת ממנו ובכל מיני רמות שנוגעות לעבודה - להשיג פחות.
אם את נשארת בפנים, אולי חלק מהעניין הוא לקבל את האנומליה הזו, כמו שאני למשל מקבלת לעת עתה את ההכנסה הנמוכה שלי (ביחס לציפיות שלי ממה שארוויח בגיל הזה ועם ההכשרה הזו והניסיון הזה).

שליחה על ידי תמי* » 17 יולי 2016, 20:27

קראתי, כתבת דברים חשובים, לא מספיקה להגיב. תודה!

גם אני לקחתי איתי את השיחה הזו וממש הרגשתי את השפעתה הטובה. יצא שנקלעתי לתרגול יוגה (נקלעתי כי אני לא מתרגלת יוגה ומעולם לא תרגלתי אבל זה היה חלק מאירוע שלם שבו כן רציתי להשתתף), ואני חושבת שהרשות המוחלטת שנתתי לעצמי להיכשל בסוף הובילה אותי לתוצאות די מוצלחות. העזתי לנסות הרבה יותר דברים (כולל בכלל לנסות משהו אבל גם מבחינת סוגי התרגילים שניסיתי), לא נבהלתי מכל מיני איבודי שיווי משקל וקפיצות מצחיקות שקרו לי באמצע ולא מזה שלא הייתי בדיוק בקצב של כולם תמיד (אפרופו טראומות כישלון, יש לי היסטוריה נורא לא מוצלחת של ריקוד והתחושה הזו של להיות תנועה אחת אחרי כולם בדר"כ עושה לי רע) וככה פשוט הייתי פנויה לגמרי להתרכז בעיקר.
בסוף הייתי מרוצה מעצמי והכי חשוב, היה לי נורא כיף (-:

טלי, איזה יופי לשמוע!

שליחה על ידי תמי* » 18 יולי 2016, 08:17

טלי, איזה סיפור יפה. קטע איך הדברים רלוונטיים לאגפים כה מגוונים של החיים.

לא יודעת אם הייתי קוראת לזה חיפוף.. אבל יש לי איזו תובנה מהאופן בו ניגשתי לבחינת המומחיות שלי לפסיכולוגיה קלינית שהייתה בעלת ערך עבורי..
הייתי ככ חרדה מהבחינה שלא הצלחתי להביא את עצמי לגעת בחומר מבערך שלושה חודשים לפני המועד אליו התכוונתי לגשת (זו בחינה שלא מעט אנשים מתכוננים אליה לפחות שנה מראש).
כשהייתי כבר בדקה ה-92 בערך ולא הייתה לי ברירה, אז התחלתי ללמוד, אבל מה שהפתיע אותי, ולדעתי גם תרם לזה שהצלחתי לעבור את הבחינה, היה איזשהו מוד נורא ממוקד במשימה עצמה, ירדתי מהעץ של "אני ראויה להיות פסיכולוגית קלינית" ששיתק אותי. נזכרתי במרצה מהתואר הראשון שבהתייחס למבחני אנטלגנציה היה חוזר ואומר לנו "מבחן פסיכולוגי בודק, מה שמבחן פסיכולוגי בודק" ואמרתי לעצמי שאני צריכה להתכונן רק למה שיעזור לי לעבור את הבחינה ולא לתלות בזה יותר ממה שזה - בחינה שאני צריכה לעבור. לא חותמת מאלהים לכך שאני ראויה לקיומי עלי אדמות. שיננתי לעצמי - "בחינת מומחיות בודקת מה שבחינת מומחיות בודקת". וזה עבד.
אני מרגישה שהמאמץ הנכון שהשקעתי שם היה דבר שאני לפחות צריכה ללמוד ממנו, להשקיע מאמץ נכון בדברים, לא יותר מידי ולא פחות מידי.

אחלה אחלה דוגמה! תודה רבה על השיתוף המשובח הזה.
אני מתה על משפטים כאלה (מבחן פסיכולוגי בודק מה שמבחן פסיכולוגי בודק), שבתכלס לא אומרים שום דבר, וזה כל החן שלהם.
כי הם מקטינים משהו שראוי לו להיות קטן בזה שהם לא אומרים כלום. כמו לתקוע סיכה בבלון.

לי יש מהעת האחרונה כמה דוגמאות שבהן יכולתי לעשות שימוש במנטרה כזו.
עשיתי הרבה דברים בפעם הראשונה. הנטייה שלי היתה להשקיע בהם המון המון המון, כי זה חשוב, ולכאורה על סמך זה אנשים אחר כך יזמינו אותי עוד פעם וכל המוניטין שלי נבנה ובלה בלה בלה.
מסיבה שאין לי הסבר בשבילה לא השקעתי בדברים האלה. בטח לא מה שבתפישה שלי נכון להשקיע בדברים האלה.
לרובם הייתי נותנת ציון שבין 7-8. מעט מאוד פעמים בחיי קיבלתי ציונים כאלה.
הם לא היו פאר היצירה, אבל במהלך הזה הרווחתי משהו ענקי - את האומץ לעשות דברים חדשים בפעם הראשונה. כי הם כבר לא שתו לי יותר את החיים והנשמה והם איבדו את החיבור ל"צריך להשקיע עכשיו המון".
הרווחתי... קלילות. ביחס לדברים שפעם תפשתי ככל כך כבדים, עד שפשוט נמנעתי מלעשות אותם.

ונראה לי שאפשר להסכים די בקלות שמוטב לעשות הרבה דברים מאשר לא לעשות בכלל

אגב, בסדנת הריקודים הבאה שלי הנושא הוא בושה. מתחבר כאן בחיבורים עדינים להרבה מאוד דברים.
אני בונה על עוד קפיצת מדרגה בנושא אחרי הסדנה הזו.

שליחה על ידי תמי* » 22 יולי 2016, 23:49

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צלצול - וזה עובד? זאת אומרת, מהמקום המהסס אני תמיד תוהה אם השקעה חלקית יכולה להביא למקום טוב. בבחינה אפשר לראות לפי התוצאה. במקרים אחרים זה יותר מסובך.
אבל לי היו נסיונות לחפף בכמה הקשרים בעבודה - שלא עבדו טוב. כלומר, לא קיבלתי את מה שרציתי ואחר כל נדרשתי להרבה עבודה כדי להתגבר על החיפוף.

שליחה על ידי תמי* » 22 יולי 2016, 23:51

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קרן שמש, הסיפור יפה.
להשקיע מאמץ נכון - זה בול מה שאני רוצה.
השאלה אם אפשר לדעת מהו הנכון

וזה עובד?
כן ולא. תלוי איך מגדירים עובד. ותכף אני אסביר לך למה המורכבות כאן היא עוד יותר גדולה ממה שנדמה.

זה עובד במובן שאני עושה הרבה יותר דברים יחסית לפעם. שאני מרגישה אמיצה ונטולת עכבות. שדברים קורים.
זה היה לי חשוב. כמות הדברים שהתחילו בחיי בשנה האחרונה היא ענקית ממש, ועוד ועוד הצעות קטנות זורמות אלי, לצערי בינתיים כולן הצעות לעשות דברים בהתנדבות. מעניינים, אבל לא משלמים. במקצוע שלי זה המון פעמים חלק מהעיסקה.
עד לפני שמונה חודשים אף אחד לא הציע לי כלום. אז כן, זה עובד.

זה לא עובד במובן שעוד לא יצא שום דבר ענקי מההשקעה החלקית הזו. אבל יצאו הרבה דברים קטנים, הרבה קשרים והיכרויות, ואני בונה על זה שההצטברות שלהם תוליך אותי הלאה.

נראה לי שכדאי להבחין בין משהו שבו אפשר לדמיין קשר ברור בין ההשקעה להצלחה, לדברים שהם יותר מעורפלים.

אתן לך דוגמה אחרת. מאמר שלי נדחה כבר משני כתבי עת ובחרתי לשחרר אותו לדרכו ולא לעסוק בו יותר.
באופן חלקי, הסיבה היא שחיפפתי. חיפפתי בקריאה מעמיקה על כתבי העת אליהם ניגשתי ומה שהם מחפשים בדיוק.
המאמרים עצמם היו טובים לדעתי. לא מבריקים (כתבתי אותו בעצם פעמיים עם התאמות לכתבי העת השונים), אבל טובים.
ובכל זאת נדחו. לו השקעתי בזה כמו שצריך, בהבנת כתב עת ובמאמר עצמו, אולי הסיכוי היה יותר גבוה.

ובכל זאת, לא נשארתי עם תחושת כישלון. כי זה לא היה לי חשוב. זה מאמר שמחובר לדוקטורט שלי ולא לחיי המקצועיים הנוכחיים. החשיבות בפרסום מבחינתי היתה שרציתי להפיץ את הידע שרכשתי בדרך נוספת (מאמר אחד כבר התפרסם, אבל באנגלית ואני רציתי בעברית לקהל המקומי). אבל אני כבר לא מחוברת לישראל, לא מחוברת לקהל דוברי העברית בתחום הזה, ומכאן שזה פשוט... לא היה מאוד חשוב. ולצד הרצון לפרסם היתה בי כמיהה עמוקה ומתמשכת להתנתק מהתחום הקודם שלי.

כעת אני עומדת בפני עבודה עם המסקנות הללו. אני צריכה להגיש מאמר שכבר הרבה הרבה יותר חשוב לי. באנגלית, לקהל מקומי, על תחום העיסוק שלי, בנושא של מדיניות שאליו אני מכוונת פניי (בין היתר), בפרסום שמתאים לי כמו כפפה ליד.
ומשהו בי... עצל. מתחשק לי מאוד (וזה המחיר) לחפף. ולקוות לנס שבו המאמר יתפרסם בכל זאת.
לצד זה, אני ממש אקח ללב אם הוא לא יתפרסם. ואני רוצה שהוא גם ישפיע. ואני רוצה שהוא יהווה בסיס להמשך חיי המקצועיים.

מה אני אומרת בעצם? שצריך להיזהר פה גם עם הדבר הזה. ההתרגלות לחפף ולראות איך אין לזה השלכות שליליות מאוד היא קצת נוחה מדי. ואני אפילו יכולה לדמיין מצב שבו יירשם לזכותי "כישלון" של ממש (אני לא אשקיע והמאמר החשוב הזה יידחה) ואני אמצא דרך לסדר את זה במחשבתי כך שלא איאלץ לתקן את המסקנות.
הנה לך, מורכבות

התוצאה - הכתיבה כאן עכשיו ממש מניעה בי כוחות של השקעה. כאילו נתתי לעצמי צ'פחה קטנה. טוב מאוד.

זה עובד במובן שאני עושה הרבה יותר דברים יחסית לפעם. שאני מרגישה אמיצה ונטולת עכבות. שדברים קורים.
זה מעולה!
אני עוברת שנה כזאת, בהקשר אחר (של חיפוש עסק להשקעה), ומרגישה מאד דומה. כבר הייתי בקשר עם כמה עסקים, הרמתי טלפון לזרים בלי להתבייש, נסעתי לפגישות יעוץ- ועדיין לא מצאתי.
ואז בן הזוג אמר לי: תראי, בכל בדיקה העזת לעשות עוד כמה צעדים שאף פעם לא עשית לפני זה.
וזה נכון, אני מבסוטה מהתהליך שאני עוברת והתעוזה שלי גם אם עדיין לא מצאתי את מבוקשי. בגילי, רוב האנשים תקועים באותה שיגרה מקצועית וסביבתית וזה די יוצא דופן.

שליחה על ידי תמי* » 23 יולי 2016, 21:52

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שיש מצבים שבהם הכמות היא באמת פקטור חשוב - צריך להתחבר לאנשים, להיחשף וכו׳ - ואז באמת החיפוף הכרחי פשוט כדי לעשות יותר דברים.
מבינה מה את כותבת על להתרגל לחפף באזור מסוים. הענין הוא שאם זה לא עובד, קל יותר
להחליט לשנות. הבעיה כשזה לפעמים עובד ולפעמים לא...
אני מניחה שצריך להיות בקשב עמוק למטרות ולרצונות כדי לא לפספס להשקיע במשהו חשוב.
גם אז לפעמים יש חסמים אחרים (אצלי לפחות) שמבלבלים את הדינמיקה של השקעה וחיפוף (כי אלה הרי הולכים יחד), ואני מוצאת את עצמי משקיעה במה שלא חשוב ומחפפת במה שברור לי שחשוב לי

אני מוצאת את עצמי משקיעה במה שלא חשוב ומחפפת במה שברור לי שחשוב לי
אני חושבת שזה מאוד טבעי.
בסכימה הגדולה של החיים שלך, היית אומרת שהתוצאות מספקות ביחס להשקעה?

פלונית, תודה על השיתוף הזה. משמח.
ובעיקר תפס את עיניי ושימח אותי זה -
חיפוש עסק להשקעה
נשמע לי כמו משהו שמעיד על מצב טוב באופן כללי

שליחה על ידי תמי* » 24 יולי 2016, 09:07

היית אומרת שהתוצאות מספקות ביחס להשקעה?
לא מספיק (:
לא ברמת השאיפות המקצועיות שלי ולא ברמת הנינוחות בהתנהלות. שואפת לשפר.

שואפת לשפר
שואפת לשפר או עסוקה בהלקאה עצמית או משהו שאיכשהו קרוב יותר לקצה של ההלקאה מאשר השיפור?
כן, אני יודעת שלפעמים הלקאה עצמית מובילה לשיפור. אותי אישית זה לא מפתה

אני חושבת, תמי, שזה הרבה עניין של ציפיות. לפעמים צריך לעדכן את רמת ההשקעה, לפעמים את הציפיות.
עדכון ציפיות הוא גם משהו חיצוני נסיבתי (כמה צריכה להצליח בעבודה אישה שיש לה שני ילדים בית וזוגיות ונגיד תחביב מסוים שהיא ממש נהנית לטפח) והוא גם משהו פנימי (להתחיל להרגיש שמה שעושים הוא מספיק טוב ומעורר גאווה).

אני למשל עדכנתי השנה את הציפיות שלי מעצמי כלפי מטה. אני חושבת שחלק ניכר מההישגים שלי השנה (שהיו איכותיים יותר מאשר כמותיים, כמו זה שמצאתי אומץ לעשות דברים בפעם הראשונה) היה בגלל זה.
אם ההישגים נמדדים רק במדדים המקובלים (כמה מאמרים פרסמתי, למשל) אז מאוד קשה לראות הישגים אחרים. למשל, שהילדים שלך אדירים ויש להם באמת אמא. או שהזוגיות שלך מנצנצת. או שאת מטפחת את עצמך בכל מיני מובנים שממש יקרים לך. או שאת מתפתחת מחוץ לאזורי הנוחות שלך בעבודה ומחוצה לה.
זו רק רשימה של אפשרויות של דברים שאת יכולה לראות גם כהישג, אם העין מסכימה לזוז הצידה מהציפיות שמקום העבודה מכתיב לטובת כלל הציפיות מהחיים.

להתחיל להרגיש שמה שעושים הוא מספיק טוב ומעורר גאווה
זה כל כך נכון.
בשלבים מסויימים בחיי הייתי כל כך מכווצת מהפחד מכישלון שבקושי פתחתי את האנרגיות להצלחה.
בתחילה, כל פעם שהגעתי לשיחת הערכות עובדים וקיבלתי פידבק חיובי - היית מופתעת, והצטערתי שלא הרגשתי כך לכל אורך התקופה.
כי הפחד מכישלון וההרגשה שהעשיה שלנו לא מספיק טובה זוללת אנרגיה יקרה שיכולה באותו הזמן להיות מתועלת לעשיה ולצמיחה.

אחרי שלמדתי שאני טובה, ואני עושה עבודה טובה, השתחררתי. ופתאום הכל נהיה קל יותר...
והפוקוס, מבחינתי, הוא בהרגשה. לאו דווקא בתוצרים.

הפחד מכישלון וההרגשה שהעשיה שלנו לא מספיק טובה זוללת אנרגיה יקרה שיכולה באותו הזמן להיות מתועלת לעשיה ולצמיחה
נכון כל כך

שליחה על ידי תמי* » 25 יולי 2016, 17:01

נכון, נכון, עדכון ציפיות. אבל זה לא פשוט. כי לא פשוט לעבוד עם ציפיות שלא עולות בקנה אחד עם נורמה חיצונית ברורה. אני לא מתכוונת לנורמות כלליות לגבי הצלחה, נשיות וכו', אלא לקנה מידה חד-משמעי שמציבים מקומות עבודה מסוימים - והמדידה היא כמותית. קשה לחשוב במונחים איכותיים בעולם כמותני.
אם העין מסכימה לזוז הצידה מהציפיות שמקום העבודה מכתיב לטובת כלל הציפיות מהחיים.
כן - זה אתגר חשוב בשבילי.
אבל יש עוד משהו שאני צריכה לנסות לנסח.
יש בי צד שחושש להוריד ציפיות מתוך תבוסתנות. כלומר, שוב, אני מרגישה שכמו ההשקעה והחיפוף צריך לבדוק טוב איפה להוריד ציפיות, אחרת - אני לפחות, בבאסה...

קנה מידה חד-משמעי שמציבים מקומות עבודה מסוימים
מבינה לגמרי למה את מתכוונת.
לי עוזרים שני דברים בהקשרים הזה:
1) לזכור שהציפיות של מקומות עבודה פשוט לא קשורים אלי ולוקחים בחשבון באופן ממש קבוע רק את הצרכים שלהם, שהרבה פעמים גובלים בניצול או אפילו חוצים את הגבול הזה. המטרה של מקומות עבודה רבים, גם אם היא אינה כתובה בשום מקום, היא לקבל כמה שיותר תפוקה בשביל כמה שפחות כסף.
זה גוזר מטרות לא הגיוניות שפשוט לא יכולות לעלות בקנה אחד עם שאר מטרות החיים שלי
ולכן - אני רואה את זה, מתייחסת אל זה, אבל לא מתוך קבלה והרכנת ראש מהסוג של "ככה זה" אלא מתוך דיאלוג מתמיד עם הצרכים האמיתיים שלי

2) לצד זה, אני עוסקת הרבה בקבלה. כלומר, במקום שבו אני בוחרת להיות חלק ממשהו שלא יכול או לא רוצה לקחת בחשבון את הצרכים שלי, ובחרתי להיות שם מתוך הבנה שזהו המצב ואלו הדרישות, אני פשוט מקבלת את זה.
מהי המשמעות של הקבלה? ההבנה שזה חייב לבוא על חשבון משהו שחשוב לי, ושחרור ייסורי המצפון או כל רגש שלילי אחר מהדבר שבחרתי "להקריב" על מזבח מטרה אחרת שסימנתי כחשובה לי.

הפואנטה היא שאני מבינה שאי אפשר לאחוז את החבל הזה בשני קצותיו ושעצם הניסיון פשוט שותה לי את הנשמה. אז אני משחררת את אחד הקצוות, כתלות בנסיבות. ובהרגשה שלי, זה פשוט עניין של החלטה, השחרור הזה.
ולא, לא אמרתי שזו החלטה פשוטה או שקל לקבל אותה

יש בי צד שחושש להוריד ציפיות מתוך תבוסתנות
תבוסתנות מול מה? כלפי מה?
אם תורידי ציפיות, מה יהיה הדבר שניצח אותך?
האם זה במקרה עולם העבודה, שמראש מתנהל בצורה דורסנית ולא נורמלית שלא סופרת את הצרכים שלך ממטר?

שליחה על ידי תמי* » 27 יולי 2016, 19:59

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאוד חשוב מה שכתבת.
לשחרר את אחד הקצוות - עצה זהב. אבל איך משחררים? אני תקועה שם. אוחזת חזק בשני הקצוות ומושכת בכוח... לא רוצה לשחרר שום קצה. למה? כי בהרגשה שלי לשחרר זה בעיקר את המשפחה והבנות. איך אפשר להחליט לשחרר שם?
תבוסתנות:
נניח יש ילד שרוצה מאוד להתקבל לנבחרת כדורסל וההורים שלו אומרים לו לשחרר ציפיות, כי אחרת הוא ייפגע. אבל הוא מאוד רוצה, אפילו שזה אומר להתאמן בטירוף וגם אולי להתאכזב בסופו של דבר.
אני מרגישה שיש הרבה דיבור כזה עם בנות ונשים, להבדיל מבנים וילדים: תורידי ציפיות מעצמך, אל תרצי את השמיים, את הכי טוב, הכי שווה, הכי הרבה. ואני רוצה. ורוצה גם וגם וגם.
מבינה שאי אפשר הכל. אבל גם מרגישה את הפער המגדרי. מכירה את הגברים האלה שגם נורא מצליחים מקצועית (ומרוצים), וגם מרוויחים הרבה, וגם עושים ספורט, ויש להם יום שמבלים עם החברים וגם יש להם משפחה נהדרת (שמישהי מתחזקת) ?
הכל אפשרי להם. גם המקומות שהם מחפפים בהם לא נחשבים להם ובעיניהם לחיפוף.

שמישהי מתחזקת
אבל תמי, זו הרי בדיוק הפואנטה...
קודם כל שמישהו אחר נושא בנטל שחשוב גם לגבר הזה (אישה שמארגנת בית וילדים, עובדת שמנקה את הבית, הורים שתומכים בזמן וכסף...).
מי נשאר עם הילדים שלו כשהוא מבלה יום עם החברים שלו?
אגב זה, אני מאוד בעד כשזה שוויוני וככה אני עצמי חיה.

אני חושבת שלב הטיעון במקום אחר, בשאלה המאוד מאוד אישית מה זה עושה לך כשאת אוחזת בחבל הזה משני קצותיו.
יש לא מעט נשים שהן סוג של סופרוומן. יש להן אנרגיות בלתי נגמרות, וגם תמיכה, וגם תקציב להוריד מעצמן חלק מהמטלות שפחות בא לעשות, והן גם מוכשרות נורא.
לנשים כאלה או דומות להן בחיים לא הייתי אומרת - תחלמי פחות ותעשי פחות.
האמירה הזו מגיעה רק מול התחושה שמשהו ברובד התחתון נשחק ונשחק ולא מקבל מספיק תשומת לב.

הרי הקול הזה שאומר "תעשי פחות" הוא לא הקול שלי. הוא הקול שלך. הקשב שלך אליו הוא אמביוולנטי וזה בסדר, אבל זה קול שלך. זה לא באמת קול סביבתי.
אני כמעט תמיד שומעת כקול סביבתי את ההפך. איזה עידוד גלוי או סמוי לעשות עוד ועוד בלי חשבון על המשאבים הפרטיים שלך רק משום שיש איזה מיעוט שזה מצליח לו.

אני חושבת שבשלב כלשהו את תשחררי את הבנות לא בגלל הבחירה שלך אלא משום שזו תהיה הבחירה שלהן. לגדול, להתבגר, להיפרד, לצאת לעצמאות.
ובינתיים יש לך בחירה עד כמה לעודד אותן לזה (כי כן, מניסיון, אפשר לעודד עצמאות בכל מיני דרכים, והמון פעמים זה לטובת הילדים ולא רק לטובת ההורה).

לצד זה, את יכולה לשים לב למחיר שגובה ממך האחיזה הזו בשני קצות החבל. מה יכולת לעשות באנרגיה הזו שהיתה מתפנה לו שחררת משהו קצת?

ועוד שאלה לשאול היא למה את רוצה גם וגם וגם.
כלומר, איזה עונג מביאה לך השקעה במשפחה?
איזה עונג מביאה לך הצלחה תעסוקתית?
את מה הדברים האלה משרתים? אולי אחד מהצרכים האלה מתנהג כמו משאבה וצריך לשים לב אליו ולטפל בו?

אתן לך דוגמה - בעולם העבודה, מה את רוצה? לפרסם עוד מאמר על משהו שמרתק אותך? לארגן כנס כדי לשמוע אנשים שאחרת לא תפגשי? או שאת רוצה את הדרגה הבאה ואת הכסף ואת המעמד?
בעיניי אלו צרכים שונים מאוד, ואל אלו שבחצי השני של השאלה הייתי מתייחסת אחרת ובודקת אם הכל אצלי יושב שם במקום הנכון שלו.

אגב, תמי, אם כבר התכנסנו, אז זה המקום להתוודות שתוכנית החיפוף וההשקעה שלי ממש לא עובדת לעת עתה

לא שעתיים ביום ולא בטיח. בקושי חצי שעה וגם את זה אני מגרדת בגלל לחצים ועומסים.
בינתיים זה מעלה בי חיוך, אבל לא זניחה של התוכנית. אני אוהבת תוכניות גדולות, בסוף הן מתגשמות (וזה באמת אגב הדיון למעלה על זה שאומרים לנשים לעשות פחות...)

שליחה על ידי תמי* » 28 יולי 2016, 23:37

תודה על כל הכיוונים לחשוב עליהם. אני מניחה שאני אוחזת בפנטסיה של הסופרוומן ועוד לא מוכנה לוותר עליה. והשיתוף שלך משעשע - כמעט התחלתי לישוב שאת סופרוומן (:

כמעט התחלתי לחשוב שאת סופרוומן
אני מה-זה לא

אני אוחזת בפנטסיה של הסופרוומן ועוד לא מוכנה לוותר עליה
מותר לך. תרשי לך.
אולי יועיל לך לראות שזו פנטזיה, בעודך מרשה לך לאחוז בה.
כלומר, כאשר באות אליך המחשבות האלה את יכולה לבסס התחלה של חיווט מוחי חדש שמזכיר לך שזו פנטזיה, וגם שהיא לא באמת שלך (כמו רוב הפנטזיות, פעם קראתי מחקר מרתק על פנטזיות במין). היא תוצר של סביבה שחלקים ממנה עקומים לגמרי, והם עקומים כבר כל כך הרבה זמן עד שהם נראים לנו נורמליים.

מכירה את זה שמתחילים לבנות מצב שבו כאשר עולה בך מחשבה מסוג "סיפור" אז את מעלה ביחד איתה את הידיעה שזו מחשבה מסוג "סיפור"? אז כזה

אתן לך דוגמה שתדבר אליך. נגיד שבמשך שנים ארוכות אמרת לעצמך שלחם זה מזין, שזה אוכל בסיסי, ושאת אמורה לאכול מזה כל יום.
ואז התגלה לך מידע חדש, וחלק מהשינוי שעברת כלל את זה שכל פעם שחשבת ככה על לחם יכולת להגיד לעצמך - אה, זה רק סיפור... זה לא באמת. ובעזרת היכולת לראות את המחשבה מבחוץ את מתחילה לשייף את הציפורניים שבעזרתן היא אוחזת בך.

ככה עם הפנטזיה הזו. כשהיא באה אליך (ובעיקר אם היא מגיעה בצורה של הלקאה עצמית או משהו מהמשפחה הזו) את יכולה להזכיר לך בעודה ממלאת אותך, שהיא רק סיפור כזה שמספרים בחברה שלנו. ושאולי הסיפור הזה מתאים לך ואולי לא, ואולי לפעמים. אבל הוא די בטוח לא מתאים לך תמיד, כי בפועל את נאבקת איתו והוא לא בדיוק משמח אותך.

ואצלי? קצת אחרי שכתבתי מה שכתבתי קמתי ויצאתי לטייל בחוץ שעה וחצי. חזרתי הביתה ותירגלתי קצת את השרירים שכרגע מקבלים ממני תשומת לב מיוחדת. לא שעתיים, אבל ממש קרוב.
תזכורות הן כוח מניע ממש טוב עבורי.
לצד זה, שוב לא עבדתי מספיק ואני נאלצת לשקוע עם העבודה לתוך הלילה. עוד לא החלטתי מה עדיף.
אני כל כך נהנית מהטיול שלי ומתשומת הלב לגוף.

ואגב תזכורות, יש לך אצלי חלוק נחל מקסים במיוחד שמחכה לך. בחרתי לך אותו אתמול מבין מיליוני חלוקי נחל שנורא רצו להיות שלך

פתאום התלבטתי אם באמת "אומץ" זה הדבר שאת הכי צריכה כתזכורת, או שאולי יש משהו אחר שהים של ברייטון יכול להביא לך?
מה יהיה הכי מדויק לדעתך?

יש לי עוד סיפור טפשי לגמרי מהיום ואני חולקת אותו רק כי הוא עורר בי מחשבה על השקעה.

במסגרת הטיול שלי ניסיתי דרך קיצור ומצאתי את עצמי בתוך שביל בלתי נגמר של קוצים ממש איומים. החלטתי לדרוך כל פעם על קבוצה גדולה שלהם וכך להתקדם לאט לאט. הייתי מבסוטה מעצמי, כאילו ניצחתי את הטבע בכבודו ובעצמו.
חשבתם שלא תתנו לי לעבור, נכון? אני אראה לכם מה זה!

אלא שהקוצים הלכו ורבו, הלכו וגבהו, ואני התחלתי לסבול. והקיצור עצמו היה של דקותיים. היה הגיוני יותר להסתובב בחזרה, ללכת על השביל שכבר סללתי בכתישה הזו, ולחזור לדרך הישר.
נאבקתי שם דקות ארוכות עד שעשיתי את זה, עד שסבלתי מאוד.

למה בעצם? זה דבר שאני לא מבינה בעצמי. הוא מהדהד לי השקעה במצבים שבהם ברור שזה מיותר, או לא יעיל, או שווה את המאמץ, ובכל זאת - משקיעים. מתאמצים.
זה הזכיר לי את המחקרים הישנים בפסיכולוגיה התנהגותית שמראים איך מה שכבר השקענו מקבל ערך מיוחד ואנחנו לא רוצים לאבד אותו. זו התחלה טובה להסבר.
אבל היה שם עוד משהו רגשי אחר. מן... רצון כזה להשלים משהו שהתחלתי, שבשעתו נראה לי טוב או מוצלח. והאתגר שנכלל פתאום בתוכו הצית איזה מאבק שעד שלב מסוים שמחתי לקחת בו חלק כי הרגשתי מנצחת.

למה אנחנו לא יודעים לשחרר ברגע הנכון אלא תמיד מאוחר מדי? למה נדרשת כברת הדרך הזו כדי לראות את הרגע הנכון בדיעבד?

התעוררתי הבוקר מוקדם מהרגיל משום מה. קמתי ויצאתי לטייל לגבעה שלי.
חזרתי ממש ממש מסופקת, בין היתר משום שזו לא היתה השקעה

ממילא קמתי, לא הייתי מתיישבת לעבוד בשש בבוקר, אז זה היה פשוט תענוג.

אני די בקלות אמצא היום שעה נוספת לטפל בעצמי. היפ היפ, הוריי!

שליחה על ידי תמי* » 30 יולי 2016, 00:26

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה על החלוק! איזה כיף (: אני חושבת שאומץ מתאים מאוד בשבילי בתקופה הנוכחית.
ורלוונטי מאוד לשיחות כאן - מבחינתי אפילו הסיפור שלך על הקוצים קשור באומץ, לא רק בידיעה: אומץ להיאבק ואומץ לחדול להיאבק ברגע המתאים.

שליחה על ידי תמי* » 30 יולי 2016, 00:45

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

והרהור לגבי כל הנושא של הרצון:
יש משהו מאוד משכנע בלהפריד בין רצון פנימי - למשל לכתוב משהו מלהיב, ורצון חיצוני - להתקדם מבחינת הדרגה או הכסף. אבל אני חושבת שההפרדה הזו לעיתים קרובות בעייתית.
יש מקצועות לא מעטים שבהם רק בדרגות הגבוהות אפשר לעסוק בדברים המעניינים ביותר או כאלה שיש להם השפעה חברתית רחבה. וההבדל הוא לא כמותי, הוא איכותי - הבדל בין לעסוק בזוטות טכניות ובין עשיה יצירתית משמעותית.
לעיתים קרובות רק במעמד מסוים (מקצועית) אתה יכול להשיג תקציבים לפרוייקטים שממש מעניינים אותך. או לפתח שיתוף פעולה עם חוקרים שמלהיבים אותך. ולכן המעמד /דרגה הוא קריטי ולא ניתן באמת להפריד אותו מהיבטים אחרים.

אומץ מתאים מאוד בשבילי בתקופה הנוכחית
מעולה!

אני חושבת שההפרדה הזו לעיתים קרובות בעייתית
מסכימה.
מהצד שלי, אני כבר יודעת על עצמי שיש לי יכולת מאוד נמוכה לעשות דברים שאני לא ממש ממש נהנית מהם רק בשביל להגיע לשלב הבא שבו אני פורחת. זה לא עובד לי. אני מרגישה שאני קמלה בתוך המתנה כזו.
זה סוג מסוים של השקעה לעתיד שאני לא ממש טובה בה. אני ממש צריכה שיהיה לי טוב/מעניין/מסעיר/מלהיב - עכשיו.
קריירה שבה רק במעמד מסוים (מקצועית) אתה יכול להשיג תקציבים לפרוייקטים שממש מעניינים אותך. או לפתח שיתוף פעולה עם חוקרים שמלהיבים אותך לא תתאים לי.