הרהורי פתיחה באופן 58

[אנונימי]

הרהורי פתיחה - מתוך עלון באופן טבעי מס' 58 - מאי 2005
מאת: אורנה שפרון

בספרו, "נתיבות שלום", מונה האדמור מסלונים (מפי המהר"ל) שלושה היבטים של שלמות עבודת האלוהים: "שלם עם בוראו, שלם עם חבריו ושלם עם עצמו". שלושה שערים הוא פותח לנו לעבודת השלום. כל שער מציע התכוונות לנתיב אחד של חיים, כל שער הוא עולם ומלואו אך כולם מובילים אל הנקודה האחת - אל השלום. אכן, נדמה שהתכוונות אל כל שלושת השערים היא בלתי אפשרית מחמת רוחבם העצום של שלושתם, שהרי עומקו של כל נתיב הוא לבלי די, ואפשר להעמיק בו ולשכלל אותו עוד ועוד. וכשנצלול אל תוך עומקו של הנתיב בו בחרנו הוא ימלא אל כל הוויתנו, עד כי אנו עלולים לשכוח את שני השערים האחרים. אבל, במאמר זה מזכירים לנו ששלמות עבודת חיינו מונחת על שלושה יסודות, וכדי להגיע אל השלם האחד עלינו להישען על שלושה יסודות איתנים. שלושת היסודות הללו - "שלם עם בוראו, שלם עם חבריו ושלם עם עצמו", מהווים בעבורנו מפה המסמנת לנו את מקומנו על נתיב השלום. בעזרתה נוכל לבחון האם דרכנו מובילה אותנו אל השלום. אם מציאת השלמות בתוכנו מביאה להשלמה ושלום עם חברינו ואלוהינו, הרי שצעדנו בדרך המלך. לעומת זאת אם אנו מגלים כי מציאת השלום הפנימי מרחיקה אותנו מאלוהינו, ומייצרת חומות בינינו לבין חברינו, הרי שדרכנו שגויה ולא תוביל אותנו למחוז חפצנו.

בחיי קהילה אנו מצווים לזכור דברים אלה על אחת כמה וכמה. השלום הקהילתי אינו יכול להישען על יסוד אחד. קהילה שחבריה משקיעים את כל מרצם למען מציאת השלום הפנימי, ומפקירים את השלום בין חבריה לא תתקיים. אך גם קהילה שחבריה חיים בשלום בינם לבינם לא תשרוד, אם חבריה לא יחיו בשלום עם עצמם. המלחמות הפנימיות הנערכות ברשותו של הפרט גורמות לסבלו המתמשך של היחיד, מלחמות בין חברים בקהילה, יפזרו את הקהילה לרוח. כאן, לעיתים נדמה
לנו כי השלום עם חברינו עלול לבוא על חשבון השלום שלנו עם עצמנו, ואז אנו נוטים לוותר על כל רעיון "היחד" ולחזור "ולהשתבלל" בתוך המציאות הפרטית שלנו. אולם כפי שרבים מאיתנו חשים, הצורך שלנו בחיי יחד אינו יכול לבוא כך על סיפוקו, ואנו שבים ומחפשים את החברים, את הקהילה.
איני יכולה שלא לחשוב בהקשר זה על גורל הקיבוץ, שאני נמנית עם בנותיו. נראה כי בראשית ימיו הופנה מירצם של החברים לחיי הקהילה, והשלום של האדם עצמו הועלה על מזבח זה של יצירת חברה חדשה. ברבות השנים, מתוך מצוקה מתמשכת וצרכים שתבעו את סיפוקם, פנו חברי הקיבוץ לחפש את השלום עם עצמם וזנחו את השלום עם חבריהם. אולם, מה שנפקד בכל דברי ימי הקיבוץ הוא האלוהים. ואין בכוונתי לאל המצווה אותנו למצוות אלו או אחרות, אלא לאותו מבט המופנה למעלה ומעמיד את מקומו הצנוע של האדם בין שאר הברואים בעולם. חסרונו של יסוד זה בהוויה הקהילתית אינו מאפשר לקהילה לשרוד את חילופי הדורות. שהרי רק אם חברי הקהילה חולקים מבט משותף אל מקום שהוא מעבר לחייו של היחיד, יוכל היחד להמשיך ולהתקיים גם כאשר יחידים ילכו לעולמם ובניהם ובנותיהם ימשיכו בדרכם וימצאו בו את טעם המבט המשותף.

שלושת היסודות הללו, איתנים דיים על-מנת לייצר את המסד לקהילה חייה ונושמת. שלושת היסודות הללו גם פותחים פתח לדרכו הייחודית של כל אחד ואחד, בתוך הקהילה, לבחור את נתיבו על פי נטיית לבו ותקופת חייו, ובכך לתרום את תרומתו, בדרכו. בין שמקדיש את זמנו למציאת השלום בתוך עצמו, לעשייה למען השלום הקהילתי, או ליצירת האופק המשותף.