הרגע הזה הוא כבד

[הרגע_הזה*]

מנסה לסדר לעצמי את המחשבות, אולי בצורה כזו עם פידבק ומחשבה משותפת אצליח יותר?
אשמח גם לביקורת, בהחלט.

אני חיה כבר כמה שנים עם בעל מקסים, אבל עוצמתי מאד, כמעט דיקטטור. אוהב מאד וחונק מאד. אני טיפוס חזק מאד בעצמי, אבל משום מה, וכנראה בגלל החוזק שלו, בבית אני רכיכה. אני מפחדת ממנו, מפחדת מתגובות קשות שלו (יומיים עצבים, למשל) אומרת רק מה שהוא רוצה לשמוע.

דיברנו על זה לא אחת. יש לנו תקשורת די פתוחה, אבל הוא- זה אני. אני יכול לומר לך רק לומר כן מה שאת רוצה, לא יכול להבטיח שאגיב טוב.

הלחץ הזה שבו אני חיה, מתפרץ אצלי גם בצורה של התנגדות למה שהיה בעברי. המון נקודות לא פתורות עם ההורים, המון כעסים. אני לא פורסת את זה איתם, אבל אני מבפנים מתפוצצת מאנטי וממרד. אני כועסת על כל העולם ורוצה לפרוק כל עול. שונאת את המקום בו אני נמצאת מצד אחד, ויודעת שזה המקום בו אני רוצה להיות

יודעת שיעוץ יכול לעזור לי, אבל קשה לי לעשות את זה. הוא לא יסכים ללכת, המטפל הספציפי שעשוי מאד להתאים לו עמוס מאד, ובכלל, אנחנו מדברים ונחשבים לזוג מצוין, וקשה לי עם זה. נורא.

אשמח לשאלות ולתגובות, זה יעזור לי לסדר לעצמי את המחשבות ולהיות יותר ברורה וממוקדת.

[חני_בונה*]

יודעת שיעוץ יכול לעזור לי, אבל קשה לי לעשות את זה. הוא לא יסכים ללכת, המטפל הספציפי שעשוי מאד להתאים לו עמוס מאד, ובכלל, אנחנו מדברים ונחשבים לזוג מצוין, וקשה לי עם זה. נורא.
ומה אם ללכת בעצמך?בשבילך?

[הרגע_הזה*]

הייתי פעם, צריך אותו. יש כמה דברים בסיסיים שאני לא יכולה לעשות במקומו, למשל- לצאת מהבית.
הוא עובד (ומתבטל...) מהבית. גם אני. זה הורס אותי, אותו לא.
אני במקום מאוים, אין לי הפוגה בלעדיו, והעובדה שזה 24 שעות ביממה גורמת לי חנק. הוא יכול לעבוד בכל מקום שיבחר בו, אני חייבת בבית. דיברנו וסיכמנו וכו' וכו' והרבה דמעות שפכתי עד שהוא הגיע למסקנה שאין ברירה והוא צריך לצאת.

עברו מאז כמעט 3 שנים. הוא עדיין בהליכי יציאה, ומבחינתו זה הגיוני ולגיטימי. לוקח לו זמן. צריך מישהו שיבהיר לו שהחלטות מבצעים, מייד. וששלוש שנים הן לא זמן סביר כשהבעיה בעינה עומדת.

[חני_בונה*]

כשהצעתי לך ללכת בשביל עצמך הגבתי למה שכתבת כאן: הלחץ הזה שבו אני חיה, מתפרץ אצלי גם בצורה של התנגדות למה שהיה בעברי. המון נקודות לא פתורות עם ההורים, המון כעסים. אני לא פורסת את זה איתם, אבל אני מבפנים מתפוצצת מאנטי וממרד. אני כועסת על כל העולם ורוצה לפרוק כל עול. שונאת את המקום בו אני נמצאת מצד אחד, ויודעת שזה המקום בו אני רוצה להיות
אהבה

[הרגע_הזה*]

ומה טעם לטפל בסימפטומים?
נראה לי שעם העבר אני יכולה לחיות בשלום אם ההווה יהיה רגוע ושלם יותר.

[ג''ימס_בונד*]

אני , כנראה, לא יועצת טובה בנושאי הנישואין. כאשר הרגשתי חנק, התגרשתי. אבל אני ידעתי שזה לא המקום שבו אני רוצה להיות בטח לא כל החיים שלי.היעוצים למיניהם עזרו בעיקר לכיסם .

[מי_מה*]

אני לא יודעת אם אני יועצת טובה לעניני נישואין או בכלל, אבל אני יכולה לשתף מנסיוני. בעיות שהרפיתי מהן הגיעו לפתרון מהר יותר. המחשבה שעלתה לי למקרא דבריך היא , לנסות להרפות דוקא מהרצון שהוא יצא מהבית. להגיד לעצמך "טוב, הוא לא יוצא וזה המצב". פשוט לשחרר את הרצון הזה וכשעולה הקושי לנסות לטפל בקושי. כלומר, לעבוד על עצמך כדי שזה לא יהיה קשה, ואולי בכל זאת למצוא טיפול לעצמך שיעזור להתמודד. לאו דוקא טיפול שיחתי, אפילו חוג קרמיקה או ריקודי בטן או מה שזה לא יהיה, כדי לעזור לעצמך להרפות, להרפות מהלחץ שאת מרגישה בנוכחותו.
זה מסוג העיצות שכשאני מקבל אותן הן לפעמים מעוררות בי התנגדות אבל בדיעבד אני יודעת שהן לטובתי.
מאחלת לך קלות, שחרור וטוב.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

הרגע הזה יקרה, הכי קל לתת עצות מבחוץ. מה שאת מתארת נשמע קשה ואני רוצה לחזק את ידייך. קחי את כל מה שאני כותבת ברוח הזו: אני לא באמת יודעת עליך הרבה, ובמקומות שבהם אני לא יודעת, אני באופן אוטומטי וטבעי משליכה מעצמי. אז אם באיזשהו מקום שכחתי לכתוב "לדעתי" או "אני חושבת" או "אילו אני במקומך", תשלימי...
אחד הדברים שחשוב לדעתי לקבל, ולא קל בכלל, הוא שאת לא יכולה לשנות אותו. הוא יכול להשתנות, אבל את לא יכולה לשנות אותו. אם את רוצה לקבל אותו כמו שהוא, את יכולה לשנות את התגובה שלך אליו. אם לא, את יכולה לקוות שהוא ישתנה, לא יותר.
אני יכול לומר לך רק לומר כן מה שאת רוצה, לא יכול להבטיח שאגיב טוב. לדעתי זה כיוון לא רע בכלל. דמייני מצב שבו את מבטאת את עצמך לגמרי, הוא מגיב כמו שהוא מגיב, ואת מתמודדת. שוב, אני יודעת, קל להגיד, גם אני מבוהלת מהתמודדות עם עימותים וכעסים. אבל זה יכול להיות משהו לעבוד עליו, לא? אני חושבת שזה יכול להוביל לכמה כיוונים: פיצוף סופי שיטלטל את הנישואין שלכם לאיזהו כיוון קיצוני, אולי גירושין, אולי בכל זאת טיפול. או: הוא יעריך אותך עוד יותר בגלל האסרטיביות החדשה שלך. אולי הנישואין שלכם יקבלו צבע חדש, יתנהלו בטונים קצת יותר גבוהים, אני לא יודעת אם זה מקובל עליך או לא (לי, באופן אישי, זה היה מאד קשה ואולי בלתי קביל, אבל שוב, זו אני). אולי לא. אולי הוא יאלץ להנמיך את הטונים שלו. אולי הוא יעשה את זה במודע ואולי זה אפילו יקרה לו בלי להרגיש. בכל מקרה את תקבלי כוח חדש בתוך הזוגיות הזו.
אני חייבת להגיד, בדרך כלל האמירה "זה מה שאני, תתמודדי" מרגיזה אותי ומזכירה לי דברים לא טובים (שקרו עד לרגע שבו אמרתי: טוב, זה מה שאתה, אני לא יכולה לחיות עם זה, לך תהיה מה שאתה במקום אחר). אבל דוקא האמירה של בעלך, על רקע המעט שאני יודעת על הסיטואציה שלכם, מעוררת אצלי כבוד.
בעצם, זה קרה לי כמה פעמים, שהתמודדתי עם אותו סוג של אמירה. בפעם השנייה, עם גבר אחר, קמתי והלכתי, והוא התנצל מאד וחזרנו. אחרי לא הרבה זמן, נקלענו שוב למצב של "זה מה שאני", אבל לגבי תופעות פחות חמורות ובסיטואציה אחרת. התבשלתי עם זה המון זמן, ניסיתי לשנות אותו, אותי, אותנו, החלטתי לעזוב, החלטתי להישאר וחוזר חלילה. בסוף החלטתי להישאר וטפו-טפו-טפו הקשה הזה קשה עד היום והלואי שימשיך... אחד הדברים שעזרו לי הוא מאמץ כן להבין אותו. אבל זה כבר ממש בסיטואציה שונה. אני כותבת את זה כי זה שלוש התמודדויות שונות עם אותו סוג של "זה מה שאני", אולי אחת מהן תיתן לך איזשהו רעיון שישים לגביך.

[הרגע_הזה*]

גימס בונד

זה המקום שלי, זה הבית שלי, הילדים, וכן- זה הבעל שלי. אני אוהבת אותו והוא אותי, ואני מאמינה שאפשר לתקן, אם לא אותו אז את עצמי. בכל מקרה אני מקווה בשבילך שהיום את\ה במקום מאד מרווח ומקבל.


מי מה

אני מרגישה בתוכי שהלהרפות שאת מציעה זו הדרך הנכונה בנושא הספציפי הזה של הבית, ולא יודעת איך לבצע. הוא לא מתמזג עם הטפטים... הוא בא ומדבר, ומדבר ומדבר (הפעילות המועדפת עליו) ומאד נפגע כשאני לא עונה לו בשים לב או שהוא מרגיש איזו שהיא דחיה מצידי. הוא מעורב מאד בעבודה שלי ומרגיש עצמו חופשי לתת לי עצות ודרכי התנהלות. הוא בדרך כלל צודק, וזה מה שמוציא אותי קטנה. רוצה לטעות, בדרכי. לא רוצה להצליח אבל להיות עושת דברו.

אבל שוב, נראה לי שכמה שאני רוצה יותר שהוא יצא, הוא נאחז יותר בקרנות המזבח ונשאר, כאילו משהו ישמט לו אם ילך, ואני לא מצליחה להצביע על הנקודה מה בהתנהגות שלי מרגיש לו כך, למה כשהוא רואה שאני עצבנית מזה שהוא מבזבז את הזמן לידי- הוא נשאר יותר. זה לא רק "דווקא", יש בזה משהו נוסף, שאיני יודעת מהו.

ויש את הצד שלי- איך אני מתגברת על הנוכחות המאד עוצמתית שלו לידי. איך אני מתעלה על החשבונות שאני עושה כל הזמן כמה כסף היה מרוויח אם היה עובד בזמן הזה. אם הוא מבזבז את זמנו במקום אחר זה יותר קל לי כי אני לא רואה את הכסף נוזל מול עיני הכלות...

[הרגע_הזה*]

דרך עפר שם זמני

קראתי כמה פעמים את מה שכתבת.

אחד הדברים שחשוב לדעתי לקבל, ולא קל בכלל, הוא שאת לא יכולה לשנות אותו. הוא יכול להשתנות, אבל את לא יכולה לשנות אותו. אם את רוצה לקבל אותו כמו שהוא, את יכולה לשנות את התגובה שלך אליו. אם לא, את יכולה לקוות שהוא ישתנה, לא יותר. -

הנקודה הזו עומדת לי לרועץ. כמה שנים שאני אוגרת מילים וכעסים ועלבונות, ומחכה ליום בו אוכל לומר הכל, ליום בו הוא ישתנה ואני לא אחשוש כל כך. המאגרים השליליים האלו הורסים מבפנים ואוכלים כל חלקה טובה, זה לחיות תקווה הרסנית כל הזמן.

דמייני מצב שבו את מבטאת את עצמך לגמרי, הוא מגיב כמו שהוא מגיב, ואת מתמודדת. שוב, אני יודעת, קל להגיד, גם אני מבוהלת מהתמודדות עם עימותים וכעסים. אבל זה יכול להיות משהו לעבוד עליו, לא?

אמא שלו. אמא שלו האכילה אותו בילדות של עצבים, התפרצויות, אמא שהבית הסתובב סביב הנסיונות לרצות אותה ולשכך את כעסה. בית בו האבא הוא "סמרטוט" של האמא, ובעצם סופג המון צעקות ועלבונות ומנסה לרפד לילדים את החיים. בעלי הבטיח לעצמו שאצלו זה לא יהיה כך. דיברנו על זה בשלב די התחלתי של נישואינו. הבנתי אותו, אני בכלל לא הכרתי דגם כזה של בית, ולא חשבתי שיש צורך בכלל במערכת של עצבים-כעס-פיוס וחוזר חלילה.
נראה לי שהוא משחזר המון את הדפוס של אמא שלו, אך מצד שני- חרד לכל גילוי של אי שביעות רצון מצידי, כאילו מפחד שאם יתן לי להביע ביקורת כלשהיא הוא חוזר למקום של העצבים של אמו. אנחנו מונעים מריאקציות, לא?

אולי הוא יאלץ להנמיך את הטונים שלו. אולי הוא יעשה את זה במודע ואולי זה אפילו יקרה לו בלי להרגיש.

וזו השאלה שלי, בדיוק. איך אני עובדת על עצמי, כדי לא להאכיל את העצבים שלו? כדי להביע את עצמי בצורה טובה בלי לחשוש, כמו שאני עושה עם כל העולם ואישתו, חוץ מבעלי? אני כל כך חוששת ממנו, מהתגובות, כל כך מנסה לרצות אותו כל הזמן, וזה אוכל אותי וחונק אותי. כל כך מרוכזת בו ובתגובותיו ורק אחר כך מתישבת לאכול את הלב שלי על המקום הנחות הזה בו אני נמצאת.

[ג''ימס_בונד*]

כל הכבוד על הנכונות לשפר. מה יקרה אם הוא ישאר כמה שעות עם ילדים בבית, למשל שלוש פעמים בשבוע, ואת, תנצלי את הזמן הזה בשביל להתאורר.אני זוכרת, בתקופת הנישואין שלנו, שלשנינו היה קשה מאוד להפרד אחד מהשני. הינו הרבה מאוד זמן ביחד, כאילו מחוברים אחד לשני במין חוטים בלתי נראים. היה חסר לי מקום שהוא רק שלי. שבו אני יכולה לחשוב על דברים נוספים שמענינים אותי , חוץ מעליו והילדים, למרות האהבה הגדולה.יתכן וההצמדות הזאת, נתנה לנו כאילו "בטחון" שהוא שלי ואני שלו. יכול להיות גם שהוא פוחד לאבד אותך? אני רק חושבת בקול רם.

[פלוני_אלמונית*]

ואולי הוא בעצם מפחד ממך? ולא כל כך חזק כמו שאת מתארת אותו? אולי זה המון שואו חיצוני ובפנים הוא חושש וחרד - שתצליחי, שתעזבי, שלא תצטרכי אותו יותר? ממה בעצם את מפחדת?

[דרך_עפר_שם_זמני*]

הרגע הזה, הרעיון היחיד שיש לי הוא פשוט לנסות. להעז ולהתבטא ולראות מה יקרה. אני מנחשת שזה לא יהיה סוף העולם.
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שמה שמוצא חן בעיני באמירה שלו הוא שהוא לא אומר רק "זה מה שאני", אלא גם מזמין אותך להיות מה שאת.

[הרגע_הזה*]

גימס בונד

התיאור הזה של הדבק הצמוד נכון מאד. חבל שלקח לי זמן לעלות על הבעיתיות בכך שהעולמות שלנו משיקים לחלוטין. בשנה האחרונה ניסתי ליצור לעצמי עולם חדש של חברות, חברות אינטרנט וכד', עולם שלי לבד. זה עוזר, עדיין לא מספיק.

לצאת מהבית זה דבר נכון. הוא ישמח לשמור כדי שאצא. הבעיה היא שאני עצמאית ועובדת מהבית סביב לשעון, אין לי כמעט מרווחי זמן ליציאות.

פלוני אלמונית

הוא לא חושש שאעזוב אותו. הוא חושש כן מביקורת כלשהיא, וממילא כל בדל טענה שאני מנסה להעלות גורמת לו להתקפד.
חייבת לציין שהוא מודע מאד לעצמו, ודורש מעצמו הרבה. כשאני באה אליו בטענה זה כבר אחרי שהוא האשים את עצמו, ומבחינתו זה מיותר. לי עצמי יש כן צורך לאוורר טענות, לומר אותן ולהוציא.
אני מפחדת מהתגובות שלו. הוא נהיה עצבני, עונה בציניות ופוגע, "שובר את הכלים" ומבטל תוכניות, למשל, ללכת לעבוד. כשאני מתלבטת אם לומר משהו או לא, אני צריכה לקחת בחשבון יומיים של אי נעימות בבית.

דרך עפר שם זמני

אני הולכת לנסות. הגעתי לאיזו שהיא מסקנה שאני זקוקה לאישור שלו כל הזמן, לאישור של אחרים. קשה לי לעמוד מול מישהו שחושב שאני לא בסדר, אבל אולי זה לא נכון. אולי אני צריכה לעמוד יותר בפני עצמי, להיות שלמה ולשים פס על תגובות. אם אני אדע שאני בסדר, יהיה לי פחות קשה לקבל תגובה לא מרוצה ממנו. (אני חווה את זה גם עם לקוחות לא מרוצים)
את הנסיון הראשון עשיתי אתמול. אמנם קטן, אמנם לא קשה, אבל הוא הצליח.

[דיצה*]

הרגע הזה, התלות שלך בכך שבעלך יצא מהבית נראית לי בעיתית.
כבר כתבו את זה לפניי.
תנסי להשלים עם העובדה שזה המצב והוא עובד/לא עובד מהבית.
מה את עושה עם זה? זו כבר החלטה שלך אם לעבוד מחוץ לבית/לחיות עם המצב הנוכחי/לנעול את הדלת כשאת עובדת וכו'.
דווקא הלחץ שלך שייצא עשוי לגרום לעיכוב ביציאתו - בדרך כלל זה הולך כך..

בכלל, ממליצה לך לגבי שאר הדברים שעלו על לימודי ימימה שיכולים לעזור לך לתת לעצמך מקום, לא לפחד מאף אחד ולחיות מתוך עוצמה פנימית שלך. בדרך כלל השלב הבא הוא שבעלך יתן לך מקום. @}

[הרגע_הזה*]

דיצה

אני אכן רואה שזה קורה,
דווקא הלחץ שלך שייצא עשוי לגרום לעיכוב ביציאתו - בדרך כלל זה הולך כך..

למה? אולי אם אצליח להבין איך זה עובד, אוכל לעשות מה שנכון.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

לי עצמי יש כן צורך לאוורר טענות - נכון, טענות צריכות אויר!

קשה לי לעמוד מול מישהו שחושב שאני לא בסדר_ - בזה אנחנו דומות. _אולי אני צריכה לעמוד יותר בפני עצמי, להיות שלמה ולשים פס על תגובות - אולי לא לשים פס, אבל להתמודד.

את הנסיון הראשון עשיתי אתמול - כל הכבוד.

[הרגע_הזה*]

כבר כמה ימים שאני משננת לעצמי- אני בסדר, זכותו להתרגז. מצליחה להשאר רגועה גם כשהוא מתעצבן, ובדרך כלל זה עובר לו מהר כי אין דלק לבערה.

אבל... אני מרגישה שזה מנתק אותי ממנו. כאילו אני נשארת מבחוץ ולא מתחברת אליו, לאהבה שלי אותו ובכלל לרגש בינינו. אני קרה, מרוחקת, והוא מרגיש את זה. אני מבינה שזה קורה בגלל שאני מנסה לא להיות תלויה במצב הרוח שלו, אבל איפה עובר הגבול בין תלות לנתק?

ושאלה נוספת- מנסה להתעלם מזה שהוא בבית ולא עובד. קשה לי מאד להשתחרר מהמחשבות על הכסף שאנחנו מפסידים בגללו, והמצב הכלכלי שלנו גם כך לא מהמעולים. יש עיצה?

[דרך_עפר_שם_זמני*]

אני אנסה להרהר פה בעניין התלות והנתק, כי בזה יש לי ניסיון, במצב השני לא... אני חושבת שזה עניין של כִּיּוּל, כמו כשמכוונים רדיו. יכול להיות שבהתחלה תעשי צעד גדול ואז תחזרי קצת, אחר כך תגיעי למסקנה שבעצם היית צריכה ללכת עוד יותר רחוק, ואז שהלכת יותר מדי רחוק... עד שתגיעי למצב שבו יותר טוב לך. בינתיים גם הוא אולי יעבור תהליכים דומים, שיקרבו וירחיקו אתכם מהמצב הרצוי, כך שזה יכול לקחת זמן. ובכלל, חייב להיות פה גורם של זמן שיעבור במצב החדש עד שכולם יסתגלו אליו, ואז כל אחד מכם יוכל להסתכל סביבו, לראות איפה אתם נמצאים עכשיו, ולהחליט מה הלאה.
בעוד אני כותבת את זה אני חושבת: זו הפעם הראשונה אי פעם שהרגשת שאת קצת מתקררת כלפיו או מתרחקת ממנו? אני חושבת שיש בזוגיות בריאה תנודות כאלה, בטווח סביר, שמושפעות מתהליכים חיצוניים ופנימיים והורמונליים ואקלימיים וכספיים ומדיניים... תקופות שכועסים, ותקופות שסתם מתחשק פחות להיות ביחד, ותקופות שרומנטיים פתאום או רגועים וחברים טובים והכל מתנודד קצת. זה נשמע אולי קצת דרמטי אבל אני מדברת על שינויים קטנים לכל הכיוונים.
לגבי עניין העבודה, אני לא יודעת, אבל אולי זה עניין של זמן ושל מרחב. זו בחירה לגיטימית שלו, אמנם חבל שזו לא בחירה משותפת של שניכם, אבל אם יש צורך כלכלי הוא בטח גם מרגיש בזה ובסופו של דבר יקרה איזשהו שינוי. אני חושבת שגם בעניין הזה, באותה רוח של "אני לא יכולה לשנות אותו, הוא יכול לשנות את עצמו": את יכולה להחליט בשביל עצמך, את יכולה להגיד לו מה דעתך, אבל רק הוא יכול להחליט בשביל עצמו, ויכול להיות שהוא צריך קצת זמן להחליט. אני הייתי בבית תקופה ארוכה ולא היה לי כסף בכלל עד שלא יכולתי יותר וחזרתי לעבוד. לפעמים צריך את זה.

[הרגע_הזה*]

תודה על התגובה.

לגבי התקופה והאיזון- כנראה שצריך לעבור את זה...


זו הפעם הראשונה אי פעם שהרגשת שאת קצת מתקררת כלפיו או מתרחקת ממנו?

אההממ... כן. זו פעם ראשונה שאני מתרחקת באמת, שאני באמת מבליגה לא כי אני מצליחה לעצור את הדמעות ולהיות גיבורה אלא כי אני מרגישה ממנו מרחק כמו אל מישהו זר שיגיד את הדברים האלו ולכן לא אפגע.

זה מפחיד אותי. אולי אני לא בדרך הנכונה? לאן אני אגיע אם אמשיך כך?

ביחס לעבודה- הוא מדוכדך, אין לו סיפוק מכלום, מעביר ימים בלי משהו חיובי להתלות בו, ואני לא יודעת אם יש בידי לעזור לו. וזה לא מעכשיו. רוב השנים שאני יחד מורכבות מתקופות מדוכדכות כאלו.

ואני חושבת שלא לעבוד אמורה להיות החלטה זוגית. חוסר ההכנסות משפיע גם עלי...

[דרך_עפר_שם_זמני*]

אני אנסה לענות. אני רוצה שוב להדגיש, שכל מה שאני אומרת הוא דעתי בלבד, ואם חלק מזה או הכל לא מתאים לך - אל תקחי את זה, ואל תיפגעי.
אין לי ספק שזה תהליך שלוקח זמן וכאב ומאמץ. אני יוצאת מהנחה שהמצב ההתחלתי היה בלתי אפשרי. אני לא יוצאת משום הנחה לגבי המצב הסופי, כי אי אפשר לדעת. יכולים להיות כל מיני מצבים סופיים. במובן הזה, זה לא סוג של דרך שהנכונות שלה תלויה רק בלאן היא מגיעה, אלא זה תהליך שאני חושבת שאת צריכה לעבור. כמובן שבין המצבים הסופיים האפשריים יש כאלה שאת עדיפה - אלה שבהם הזוגיות שלכם חזקה ושורדת ומשתפרת בעקבות התהליך הזה, והקרבה חוזרת. אולי יש אפשרויות לעבור את התהליך הזה בצורה שתקרב אותך לשם. עלה בדעתי, האם דיברת עם בעלך והסברת לו מה את מנסה לעשות? אם אני מבינה אותו נכון, הוא יקבל את זה באהבה ואולי זה יקל גם עליך.
אחת מאין-ספור התוצאות האפשריות של התהליך הזה היא שהזוגיות שלכם תעמוד במבחן, אבל תשתנה, ואולי בסוף את תרגישי קצת יותר רחוקה ממנו ממה שהיית בהתחלה. ואז, שוב, זו בחירה שלך מה חשוב לך (זה למשל מה שקרה לי. במקרה שלי הבנתי שהדרך היחידה של הזוגיות הזו לשרוד בלי למעוך אותי היא לוותר על דברים שרציתי שיהיו בה (ושפעם היו). זו היתה הבחירה שלי, בחירה קשה שאני משלמת עליה מחיר כל יום, אבל אני שלמה איתה). אני חושבת שאם את סובלת בתוך זוגיות, כדאי לך לקום ולעשות משהו בשביל עצמך, והזוגיות - שכבר תסתדר. אני מאמינה שבדרך כלל זה מה שקורה.
ולסיום הקלישאה: זוגיות שלא מסוגלת להכיל אותך במלואך, אולי היא לא זוגיות שאת רוצה. אבל אני לא חושבת שזה המצב אצלך.
תשמעי, זה תהליך לא קל.

בעניין העבודה, אני חושבת שאם זו החלטה זוגית זה מצויין. אבל אם אין הסכמה בין בני הזוג, מה עושים? אני באמת לא מבינה בזה, כי זה כבר לא סתם "זוגיות", זה כבר "נישואין", ובזה אני כשלון חרוץ כמסתבר. אבל נראה לי, שאם אין הסכמה, אי אפשר לכפות על בנאדם לצאת ולעבוד אם הוא לא רוצה. צריך לחכות שהוא ירצה...