הסחת דעת בפשפוש

[אנונימי]

דיון שהועבר מהדף בשמת א:

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בנוגע לפשפושים. שמתי לב שאני (ועוד כמה אימהות שסיפרו על זה) לפעמים לפני פשפוש, מסיחה את דעתה למקום אחר.
ואיכשהו זה עוזר. אם יש התנגדות, היא נעלמת, והיא עושה פיפי.
זה לא קורה הרבה אבל נניח כן קורה פעם ביומיים.
השאלה שלי אם לדעתך זה בעייתי. לי זה קצת מרגיש בעייתי ומזכיר לי האכלה תוך כדי הסחת דעת. לא בריא, קצת כמו להאכיל מול טלויזיה. מה את אומרת?
תודה על תשומת הלב...
@}

[בשמת_א*]

_מה דעתך על הסחת דעת תוך כדי פשפוש על מנת
למנוע התנגדות?_
המממ.
לגבי התשובה:
אין באמת תשובה גורפת לשאלה כזאת.
כמו בנושא הפישפושים בכלל, חשוב להבין שזו קודם כל שאלת הורות ורק אחר כך ספציפית בהקשר של גידול ילדים בלי חיתולים.
לכן, חשובים פה הניואנסים. הם קריטיים! אני חושבת ששתינו נסכים שהסחת דעת גסה גם לא בריאה, וגם לא בטוח שתעבוד בכלל.
אני מציעה לחשוב פחות בכיוון של "מניפולציה" ויותר בכיוון של "קשב יצירתי" מהסוג של חינוך ללא כפייה.
אין הכרח דווקא להתרכז בצרכים כשעושים פיפי.
מה רע בלהסתכל בינתיים מבעד לחלון ולראות ציפור? שיהיה יותר מעניין בזמן שהפיפי יוצא? הרבה אמהות גם קוראות סיפור תוך כדי קקי, שיש ילדים שהוא לוקח אצלם הרבה זמן. יש כאלה שעוזר אצלן לתת לילד ללכת לסיר עם צעצוע בכל יד. איכשהו, ככה הוא מסכים, והפוקוס עובר מהתנגדות (שבעצם נבעה מהפחד שיצטרך להשאיר מאחור את הצעצוע) לזה שההליכה לסיר "מובנת מאליה" ורק מתמקדים בשאלה איזה צעצועים רוצים לקחת לסיר.
לכן, כשזה נעשה בצורה נבונה, עדינה, אוהבת, מתוך קשב יצירתי לצרכים של הילד תרתי משמע - אני לגמרי בעד.
יתרה מזאת:
אני מאמינה שבכל המקרים, ההתנגדות קשורה למשהו שמציק לילד, שלא תמיד נגלה, או למשהו שהוא מרגיש מהרגשות של האמא (נניח לצורך העניין שזו אמא, כי הרי בפועל זו אמא ברוב המקרים...).
כשאנחנו מוצאות דרך יצירתית להפוך את ההליכה לשירותים לכיפית ומעניינת ולא מעיקה מכמה שיותר בחינות (כמו, לא צריך להפסיק את המשחק, אתה יכול ללכת עם המשחק לשירותים. או לא צריך להפסיק את המשחק, הבאתי את הסיר אליך. או, לא משעמם על הסיר גם אם אני יושב שם חמש דקות, כי אמא מקריאה לי את הסיפור הכי אהוב עלי) - הפלא ופלא! גם אצלנו בפנים משהו משתנה, משתחרר, נעשה זורם, כיפי, יצירתי, על הגל, וזה כבר משנה את האווירה.
מה את חושבת?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לבנתיים זה עדיין מרגיש לי לא נכון..
עשיית צרכים היא משהו בסיסי. בדיוק כמו אוכל.
עם הגדולה שלי שהיתה רזונת ברמות על (שקלה 5800 גרם בגיל שנה), היינו מסיחים את דעתה כדי שתאכל.
מעניין שלינוק היא אהבה ואף פעם לא הייתי צריכה לשדל אותה לינוק.
רק כשהפסקנו עם הסחות הדעת הטיפשיות, ואחרי שעברנו תהליך היא החלה לאכול נורמלי.
ולכן אני מתלבטת עם כל עניין ההסחת דעת.
הרי אם היא שובתת לי, יש לזה סיבה, לא?
ואני צריכה למצוא את הסיבה בפנים גם במחיר שכל היום אני מחליפה לה מכנסיים...
מצד שני, איך שתיארת את זה... זה גם נשמע בסדר.
לא יודעת...