המראות נחיתות יומן מעקב

אנונימי

11.04

הייתה שבת נהדרת, החלטתי לבדוק מדי פעם גם מה חדש אצלי, יומ ביומו.
בהשראתה של אורית, שיבננדה, ואהובי, החלטתי לכתוב ולנסות להתחייב לחיים טובים וגם לפעילות גופנית.
היום יצאתי להליכה של 30 דקות, לא הלכתי מהר, אבל הרגשתי שהזעתי, חזרתי כמו חדשה.
הבנות היו מתוקות שבת של ריקודים, בקבוק יין ואוכל פרסי שהכנתי לאהובי, גוני מיטשל i'm falling in love again
נראה מה יביא השבוע?

דרך צלחה לך שכנה! @}
מי זה שיבננדה?

<תופסת לי מקום טוב ביציע>

סוואמי שיבננדה ייסד את שיטת היוגה שנקראת על שמו "שיבננדה"
מתרגלים וותיקים מנהלים יומנים יומיים, שבהם הם "מסתכלים" על עצמם.spiritual diary"
הם ממש מדווחים כמו טכנאים על היום שעבר עליהם. זה כלי עזר רוחני.
נראה לי קצת מוגזם מעבדתי משהו, אבל אפשר לקבל השראה.
בעלי חניך של השיטה ומהחומרים שלו מצאתי:
למשל דברים שיש להתייחס אליהם, על בסיס שבועי לפחות.
כמה זמן עשית מדיטציה
כמה זמן נשימות
כמה זמן קראת ספרים רוחניים
כמה זמן עשית יוגה
כמה צדקה נתת
כמה שקרים אמרת
כמה פעמים ובאיזה תכיפות כעסת
איזה עונש נתת לעצמך על הכעסים
כמה זמן היית בשיחה בטלה
איזה מחשבה רעה אתה מחזיק
מה הכי מטריד אותך................וכן הלאה הרשימה לא קצרה בכלל.
נראה לי שכל אחד לפי "השיטה שלו"
בשיטה שלי לחיים טובים יותר יש הקלות
אבל עדיין קשה להוציא את "הברומטר מהתחת" ולכן הכל עוסק בי, מסביבי, בחיי באהבותי ובייסורי.
לכן על בסיס שבועי יש לבדוק
כמה שעות איכות על באמת נתתי לבנות, ולבעלי.
כמה פעמים אהבתי
כמה "חרא לי לפעמים"
כמה התחברתי לגוף שלי, "פעילות גופנית............ שלא וויתרתי ונהניתי
כמה "המראות" מה ריגש אותי במיוחד השבוע
כמה פעמים טיפחתי שיחות בטלות עם אחותי, וחברותי
כמה פעמים הייתי אוזן קשבת לשיחות חשובות
כמה פעמים נכנסתי למטבח ויצא טעים
איך התקרבתי עוד קצת לעצמי
יש בטח עוד דברים,
אז קדימה יומן רוחני, בוא ננצל טוב את הזמן שקיבלנו פה.

יופי של דף. גם אני אעקוב.
סתם סקרנות
ואוכל פרסי שהכנתי לאהובי
איזה אוכל?
( מקווה שזה לא מעורר לשיחה בטלה

)

11.04

אוכל פרסי של גדעון כלימיאן, ספר חדש "המטבח הפרסי".
יש לי חולשה לספרים מעוצבים ומצולמים.
הכנתי אורז שמתהפך כמו עוגת טארטאטן. עם שכבות תפו"א שרוף ובשר טחון בתיבול מיוחד של זעפרן ותפוזים.
מממממממממשובח.
הבנות כבר שתו תה, כבר נתתי נחמה קטנה לדודות האנגליות הקטנות שלי. מתות על תה כשהן באות הביתה.
"אמורה" עוד בעבודה, ולי היה יום ככה, עוד לא אוהבת בכלל מה יוצא לי.
והתעמלות .......... המוח התעמל כל-כך הרבה אולי נוותר לרגליים.
בכל מקרה ממשיכים בדיסק של עלי באבא.

הכנתי אורז שמתהפך כמו עוגת טארטאטן. עם שכבות תפו"א שרוף ובשר טחון בתיבול מיוחד של זעפרן ותפוזים.

אחרי תאור כזה נראה לך שנוותר על המתכון?

עוגיה
המתכון יגיע בהמשך מבטיחה, חיברתי שני מתכונים ויצא לי.....................
אני צריכה להתרכז בכתיבתו, קצת מורכב הרבה פעולות וסירים אבל נראה לי ששווה.

11.04

היומן עושה לי רק טוב.לא יכולתי לפשל לו על הערב הראשון......
אז אתמול יצאה "המראה" בתשע בערב לכוון החדר כושר. 40 דקות הליכון מתוכן 10 ריצה, אני מרוצה.
קצת אינקוויזיציה לטוסיק, כמה לחיצות טובות לבטן, כולי שמחה ורטובה מזיעה, אף פעם לא הגעתי בלילה לאימון.
בזכותך יומני שברתי שיא, אני מסוגלת לחיי לילה "פעילים".
בעשר וחצי פינקתי במילקי.
מילקי אחרי אימון זה המראה או נחיתה?
בקרב על המילקי ההגיון הפסיד. אני רואה סרט של שדונים עם שערות קצפת, שמזדחלים לי בוורידים כובשים כל חלקה
מגיעים עד האצבעות של הרגליים ועושים לי קיצי מיצי.
והגשם ..............גם שם למעני.

בדרך הביתה היה נורא גשום, נלחמתי עם המטריה, כשהחלטתי להתבאס הופיעה קשת ברדיוס ענקי
עכשיו אני בבית.

לא יוצא היום ספורט, לא מצליחה לצאת בגשם, כנראה לא מספיק רוצה.
יש בעיית חיתחותים בחורף, המקרר מתרוקן מהר ועדיין לא מסופקת.
אמורה מתקין תה ומוסיף אין מתוק.
אחד המכשולים של לצאת לאימון זה להתלבש, חייבים לשים בגדים שמתאימים, ונעליים, להתלבש במיוחד מתיש אותי.
אז לסיכום בגדים וגשם זה התירוץ . החלטתי להשאר.

ועכשיו אפשר להתפנות לבישולים
אוכל פרסי של גדעון כלימיאן, ספר חדש "המטבח הפרסי".
המתכון שלי הוא שעטנז בין 2 מתכונים, ב"מקור" שכבת הבשר עשויה מעוף, אני הלכתי על בשר טחון. עוף יוצא יבש לטעמי.
והוספתי את שכבות התפו"א.

חומרים:
500 גרם אורז בסמטי (3 כוסות) להשרות 4 שעות לפני להוצאת העמילן. או לשטוף עד שאין לבן במים.
2 בצלים קצוצים דק (לבשר הטחון)
500 ג' בשר טחון (צוואר) לטגן עם הבצל הקצוץ + שן שום + מלח +פלפל. בשמן זית.
לא לגמור לטגן רק לסגור או "עד שהוורוד נהיה חיוור"

5 כוסות ציר עוף(לזרוק כמה גרונות או 2 פולקה, מה שיש בבית לציר + מלח + פלפל שחור טחון גס)

1 תפוז (לפרוס ג'וליאנים, לי יש מכשירון שעושה רצועות דקות, אפשק לקלף עם קולפן כמה שיותר דק בלי לבן,
את הפרוסות לחתוך לרצועות דקות, לבשל 10 דקות במים להוצאת המרירות, לסחוט.)
2 חלמונים טרופים
כמון לתיבול
פרוסות מ3- 4 תפוחי אדמה בעובי 4 מ"מ מטוגנות בשמן + כפית כורכום (לטגן טוב משני הצדדים שיהיה שחום)
1 כפית זעפרן שרוי ב5 כפות מים רותחים לשעה.

מלאכת ההרכבה
מחממים תנור לחום בינוני 180
משמנים תבנית פיירקס עמוקה עם שמן זית בנדיבות גם בדפנות, כדי שישתחרר.........
מניחים שכבות תפו"א מטוגנות בחפיפה ליצירת משטח בלי חורים. (שכבה ראשונה)
מכניסים את האורז השטוף לסיר + 10 כוסות מים שרתחו טוב +2 כפיות מלח ומבשלים 7 דקות,
במהלך הבישול לערבב לפחות פעם אחת שלא יווצרו גושים. מסננים ושוטפים במעט מים פושרים.
בקערה מערבבים קליפת תפוז + 3- 4 כפות הגשה גדולות של אורז, + חלמונים + חצי כפית כמון + קורט מלח + פלפל שחור.
את הבלילה משטחים על הפרוסות של התפו"א, מהדקים לשכבה יפה.(שכבה שנייה)
מסדרים שכבה מהבשר הטחון, מהדקים יפה על שכבת האורז.(שכבה שלישית)
שכבה אחרונה האורז שנשאר לשטח לשכבה יפה.(שכבה רביעית)
להוסיף את מי הזעפרן לציר העוף.
לשפוך מעל הכל את הציר.
מכניסים לתנור כשעתיים.
השכבה האחרונה נוטה להתייבש, אפשר לכסות חצי מהזמן בנייר כסף.
מוציאים מחכים 10 דקות, הופכים על צלחת הגשה גדולה או במקרה שלי הפכתי על תבנית אפייה כמו בעוגת טארטאטן.
הכי טעים אחרי לילה במקרר. הטעמים נספגים ונטמעים, הרוטב מחלחל.............
בתאבון

מישמיש טירטרה בשכל על הבוקר נתתי נביחה היא הסתכלה עלי ממושך
לא תמיד שולטת בעצמי, הבקרים מלאי אקשן ותזזית, ושוב אני מרגישה שקשה להתלבש.

מה לצאת? את משוגעת?
מילאתי דלק וכמעט נתלשו לי האזניים
לא מצאתי את הדלת של הבית מרב עלים וענפים שהתאספו לי במרפסת
זה לא היה ערב לצאת בו החוצה

ותודה על המתכון

שוב בדרך הביתה הופיעה קשת, והיה אור של ציורים הולנדיים, הכל היה ברור לגמרי, אי אפשר לפספס ציפור.
החברים בדרך,הפיצות כבר יצאו מהפריזר, מתארגנת פה זלילונת.......
אמורה תקוע בעבודה, מת מרעב.

ושוב היום בערב אולי אחרי יום עבודה תגיעה המראה, כבר בא לי להזיע הגוף רוצה,
אני משאירה הכל פתוח, טסה לגמור פרויקט, הסוף תמיד קשה, יש אנרגיות של מתח, כולם לחוצים,
אולי אני צריכה להיות שקטה ורגועה ולהקרין לכולם שפיות, זה גם תלוי בי, אם אני משדרת לחץ זה מחלחל לכולם.
אז היום אני מחליטה שהירוק לא מתעצבן לי, אני שולטת גם במצבי לחץ.

הלחץ התברר כמחזור, אני נהיית פקעת עצבים, זה קורה די הרבה, אני נובחת על הילדות,
אין לי סבלנות לאנשים בטח לא לאנשים מוצצי אנרגיה. יש כמה כאלה ברדיוס שלי.
התפרצתי על אמורה, נרגעתי הכל יצא. מזל שהוא מבין. "למה לא אמרת שאת במחזור".

השבת בדרך עם סערה, ואני כבר מבשלת בראש מרקים, תבשילים.
אני אוהבת לראות את אהובי מתמוגגים מאוכל, אני אוהבת לפתוח שולחן, אין להכנס בלי להתכבד.
שרי אנסקי, תודה על ההשראה והספרים, אצל אמא שלי לא מבשלים רק מנקים.
איזה נחת מביא לי המטבח.

סוף שבוע נעים,
עם מאכלים נפלאים המחממים את הבטן והלב.

תודה ענבל
בדיוק עכשיו יוצא לדרך, עוד תבשיל בשר עם לימונים פרסיים, זעפרן וקליפות תפוז.
אהובי רחוצים וישנים, אני אוטמת את הקרטושקה, מסתכלת בשמיים, מתה על החורף.

והיתה המראה של שעה וחצי. היה אימון מצויין, אפילו שאני במחזור הגוף השתחרר נהדר,
הליכון + מכשירים כמו שאני אוהבת, אינטנסיבי עם זיעה .
המאמן אומר לי להפוך את הספורט להרגל, כמו צחצוח שיניים.
אני מקווה שאמשיך כך עד הזקנה, זה בריאות לגוף וגם לא רע לנשמה.
יש מקומות בהם אני צונחת מתרסקת, והספורט זה המקום שממנו אני לומדת להמריא,
אני חייבת להצליח להגיע לפחות 3 פעמים בשבוע.
אז אבקש מהיקום ומעצמי לא לוותר למה שמרומם אותי, אפילו שזה קשה להתעמל אחרי יום עבודה.
ותודה לאמורה על הבית הנקי שחיכה לי.

הייתה שבת זורמת, הכל הגיע אלינו.
בשבת מרגישים את האהבה באוויר, הבית מלא בכוונות טובות, יש זמן ל"קטנות".

לקחנו את הקטנות ואת עצמנו ל"אחיזה מקפת" בפרדס.
היה נפלא, הבנות התלהבו מהשלוליות, בישלו לנו מרק תפוזים.............ובוץ.
נוני התלהבה נורא, זאת הפעם הראשונה שלה בשלוליות, חייבת לקנות לה מגפיים.
אני ואמורה רק רצינו להמשיך ולהגיע לאלון שלנו, לתה ולעוגיות קינמון. אבל לבנות יש מזימות רטובות....
ובכלל אני ואהובי אוהבים כמה דברים טובים בסל, בקבוק יין לא חייבים לנסוע הרבה, עצים יש בכל מקום, (גם אנשים......)
סדר הדברים אצלנו, חוש הבטן, חוש הטעם, ואח"כ טבע.
בפרדס יש עצים קולגות, כאלה שאנחנו כבר מתחבקים, יש את הברוש הענק שעומד באלכסון.......?
ובבית האריזה יש את האלון הענק, שנותן השראה לפיקניקים קטנים, חייבים להתיישב יש לו חופה ענקית.
ובהמשך יש את עצי הלימון, שאני מוקירה במיוחד.
וכשהולכים תמיד מחבקים את העץ הנדיב. נפרדים מכל היופי עד לפעם הבאה.
ואין משמח יותר ממרק חם שחיכה אחרי הליכה של 2 ק"מ עם נוני על הידיים.
ואופס עוד שבוע הגיע,
שיהיה שבוע עם זמן "לקטנות"

זו נשמעת שבת קסומה.
את כותבת באופן מעורר השראה, על הרגעים הקטנים והיפים של החיים.
עושה חשק להיות במקום דומה.

ענבל שוב תודה,
אני מרגישה שאני לומדת לכתוב את עצמי.
אני מצלמת כל פיסת חיים, אובססיה לתעוד.......
ועכשיו גם המילים באות,
יש הרבה ג'יפה בדרך לעצמי שאני לא מעיזה לכתוב, לא מרגישה נוח עם חשיפה,
לא פשוט לי עם עצמי לפעמים.
בכל מקרה משאירה קצת לאהובי, שיהיה משהו לכרסם עם הקפה של הבוקר.
בקיצור לא הכל ב"וורודים" אצלנו.

יש עלי ענן קטן, גדול, השבוע.
צריכה להכניס רוח חדשה במפרשים.
בעיקר לחוץ בעבודה,
לא יכולה להיות יצירתית ,להמציא את הגלגל כל פעם מחדש.
אלוהים נתן לי יכולות, ובא לי לבעוט בהכל לפעמים.
בעיקר לא משלימה עם היותי אמא מפרנסת,
לפעמים בא לי להיות מליונרית, או סתם אישה יוצרת בלי לקוחות על הראש.
עכשיו אני צוחקת.
אתמול הייתי קרובה לבכי.

היה שבוע מצוין.
אתמול המראתי לאימון של שעה וחצי. אני יכולה לרוץ את כל החצי שעה אבל הראש לא משחרר את הרגליים.
אני בדרך ללרוץ. ההליכה, משעממת אותי, אני אוהבת להתאמץ, אוהבת להרגיש את הגוף בתנועה.
הייתי יוצאת לריצה באוויר הפתוח, לא מרגישה נוח, (מלא סיבות ללמה לא).
אחרי כל אימון הגוף שלי מרגיש קפיצי, גמיש, מסוגל,מרוצה, חתולי.

הייתי אוזן קשבת לחברה בעבודה. נתתי לה לשפוך,
עמדתי על שלי בעבודה, ובדרכי שלי השגתי את מטרותי.
אני צריכה ללמוד לא לעשות מערבולות גדולות מדי, אני יכולה להתעמת לבד, לא צריכה את הרעש הנוסף.

הקטנה שלי הורסת אותי, יש לה קארמה של אישה עם הרבה נסיון.
נוני משחילה חרוזים הכי קטנים שיש, ומכניסה את החוט לפה כמו תופרת מקצועית, אין לי מושג מהיכן היא למדה את התנועות.
יש לה ידע של נשים מאוד מיומנות במלאכתן, משהו בה מאוד בוגר והיא אפילו לא בת שנתיים. כפרה שלי.
ספר הג'ונגל עכשיו הלהיט.
אמורה חוזר מוקדם השבוע וזה מאפשר לנו להגיע כל אחד לעצמו.

השבת בפתח ואני כבר מרגישה את האהבה מתפשטת לי.
שתהיה שבת נפלאה.

אתמול אמורה חזר עם בשורות לא טובות מהעכביש.
אני מחליטה לא לאבד את העשתונות אולי זאת פריצת הדרך,
אולי בכל זאת אנחנו לא צריכים שותפויות, הגבלות, וזיוני שכל.
אולי זה הסימן שאנחנו יכולים לבד.
אולי אפשר אחרת לגמרי,
אולי הסיפור של הצפון והמעבר נפתח מחדש.
אולי אנחנו צריכים לעשות משהו אחר בחיינו.
ושוב חכמה הדרך מההולך בה.
אנחנו צריכים להרגע להאיט , לבחון מחדש דברים, בלי לפחד.
אני מאחלת לנו שבת בלי פחד, חיים בלי פחד.
תמיד תהיה פרנסה כזו או אחרת.
חבל נורא שאנשים מאכזבים אותי, אבל אין לי שליטה עליהם, רק על עצמי ועל התגובות שלי.

הסערה שכחה תודה.
מזל שהנובמון חברה הכי טובה עובד ומשפיע עלי, נשיקות מגיע לה.
אני מאריכה את השבת לכל השבוע, זמן לעצמי ולעשות רק מה שאני אוהבת.

אני מעלה חיוך ממזרי אם יש לי עגבניות שמקשטות את השיש.
הגיע תורן, לקפוץ לתוך הסירים, אני מסתכלת עליהן שיבשילו כבר כמה ימים.
עגבניות תמיד אוהבות סוכר וקצת חומץ, הממולאים רוחשים על אש קטנה והקציצות קיבלו על הדרך לימון פרסי.
חייבת לחדש לנסות טעמים חדשים.
אפשר גם לנקות פה ושם אבל אני אוהבת להיות במטבח.
הסירים כבר עומדים מחכים לרעבתנים שלי.
ושוב אני נוכחת שהחיים שאני אוהבת מתרחשים בחצר האחורית שלי.
אישה תהילתה בבית פנימה.............
עוד מכונה אחת ואני משוחררת.
ועוד חצי יום לפני
לאהוב את אהובי.

איזה יופי. זה ממש לחיות אתך, להתרגש ולקנא

היום היה יום ניקיון ברחבי הגלקסיה
נשפכו 2 דליים שלמים, לא מרחתי היום.
בתמורה העובדת פונקה בכבד מוקפץ, 2 כוסיות קסיס, וסלט תפוחי אדמה.
הברזל אמור לפצות על כל כך הרבה אנרגיה שיצאה על נקיונות.
ועוד חצי יום לפני לאהוב את אהובי

וואוווו
אני כלכך נהנית לקרוא את מה שאת כותבת.
ריחות, טעמים, חשקים, אהבה,
ניקיון, אנרגיה, שקט, איזון.

סוף שבוע נפלא לך @}

היום הייתה אצלנו קייטנה.
2 בנות נוספות הגיעו לחגוג
בינתיים הן זורמות מעסיקות את עצמן, אני מתבוננת ממלצרת, בעיקר מאכילה.
חשבתי שיהיה בית משוגעים הכל זורם בינתיים.

רציתי לנסח לעצמי chil-out "אקונה מטאטה".

כשהמחשבות נצמדות אלי כמו פרווה לכלב אני חייבת ל"צאת החוצה" להתאוורר ולהפסיק לטחון,
לקרר את המדורה שלי.
הכי טוב להרגע "אקונה מטאטה".
זה לא קל כי מחשבות נצמדות עם דבק בלתי נראה.
דרוש מסיר דבקים חזק.
כנראה שההסרה כרוכה "בעזיבה עצמית" מלאכותית מיידית.
אחרת אני אמשיך לדוש, ולטחון ולא לישון. לא ישנתי כך מאז נוני.

chil-out
מקום ירוק עם עצים מייד יוציא ממני את ה"סטיק" של הפיה.
מלאכות הבית עשויות לעזור.
אני ממליצה לעצמי מיידית להכנס למטבח לרקוח משהו.
נקיונות תמיד משחררים ליכלוך תקוע.
נומבון תמיד בשטח אפשר לנסות אצלה
לצייר ככה סתם, זה לא פשוט, הבית דורש הערכות מיוחדת, הייתי שופכת כמה שליכטות שיצאו משליטה.
לצאת לסיבוב או לאימון (צריך חשק ותנאים בבית שמתאימים)
כוסית מרטיני + סודה תמיד אפשר לארגן.
מוסיקה יכולה להוציא את עצמי מעצמי (לא בטוח שארצה עוד רעש.)
לתת לבנות לקחת אותי,(לא מבטיחה לא להיות עצבנית)
ל ש ח ר ר

לנסות את עצמי ברווחים גדולים יותר
להתמקם בתוך רווח, לא לתת לו לברוח.
המלאכה מרובה
המעבדה פנויה
והנה עוד גל גדול מאחורי, (יש קצת נזקים בסירה, כמה סדקים באמון שנתתי באנשים, התחברתי לכעס, שנאתי,
יום ראשון מחכה לי אחרי שבוע של מנוחה שלקחתי לעצמי. להתחיל מחדש להתחבר ולהתעלות על עצמי לא לשנוא.)

לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לגעת בבצק.
יש לנו למשחק קופסא מלאה עוגיות פריכות מממממממממממ
מממממממממחייב מחר אימון הסיפור הזה.

אני חייבת לאכול אותה, חייבת לזכור................
את הקטנה שלי בגיל שנתיים, זה כל כך טעים.
אני מתקרבת לעיניים שלה כמו ללוויתן קטן נכנסת הכי קרוב שהיא נותנת ומסניפה.
פרצוף ירח ואף קטן כפתור בערך כמו "פו האדומה" הטלטאבית.
גזרתי לה פוני עקום, אבל רואים את העיניים
חבל על כל שערת דבש שנשרה, (אבל כולם לחצו שאני הורסת לה את הראייה.)
עיניים שוקולד מריר, חום כזה בלי חריץ קטן, והיא מגשימה את עצמה שרופה על "קולד".
עכשיו פורץ לה הדיבור וזה כל כך מתוק,
היא יכולה להתקיף אותנו בנאום שאף אחד לא מבין, מין גונבאדעכיכגוג כזה
ויש כבר הרבה מילים שהיא אומרת והן יוצאות לה בניגון כל כך יפה.
בוא נחש בוא, ועושה עם הכוכבים ידיים שלה "תנועת בו הנה"
והפרצופים הורסים מכווצת את האף ושואגת עלינו.
יוצא לה מין "בוסקילה" רועם.
כמו דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייי, או מפייייייייייייייייייייייק במקום מספיק,
משתמשת הרבה בסיומות של מילים ואז הכל הופך לחידון,
ואהבה כמה יש לה לכולם, מתחבקת, מתנשקת, כל הזמן רוצה ללכת לסבא וסבתא מחלקים הרבה chuyot,
ואם אני כועסת היא הולכת למישמשוני להתלונן בגיבריש, מקבלת חיבוק
התחילה לבקש שנצייר לה, נעמדת עם עט שלא כותבת ואומרת פיל
(השבוע קלטנו שהראש של הפיל שווה כמעט לגודל הגוף פרופורציה קשה שאם היא לא נשמרת זה הופך לחיות אחרות)
דעתנית לא קטנה, לצחצח שיניים צריך סנקציות שכנועים לא עובדים.
מפרקרת 4 כנפיים בקלות אוהבת דברים פיקנטיים שיהיה טעים.
לובשת חצאיות של אחותה מבקשת לרקודעלי-באבא
יודעת לאכול עם כפית אבל מנגבת את המעדן עם הידיים.
מאז שהיא התחילה ללכת הולכת על קצות האצבעות, קטע שלה לגמרי.
חורזת חרוזים קטנים כל כך, נעזרת בפה בזמן ההשחלה, כמו סבתא מיומנת.
אנחנו מרגישים שהיא נולדה קצת בוגרת לא נאיבית יש בה משהו שמאוד יודע............
אני מאוהבת.
הילדה שלנו פורחת ומתהווה לנו מול העיניים.
ועוד מעט אני כבר לא אזכור אותה תינוקת.
אני יודעת שיש מקום לעוד אחד בחללית שלנו.
בטח מישהו שמחפש בית שומע אותי............................................................................................................

פשוט מקסים. ממלא בעונג.

שחררתי 20 דקות ריצה ו15 הליכה.
מוסיקה דינמית עושה טוב לקצב שלי.
פרסומות עוצרות את הרגליים, המוח מתפתה להפסקה.
הייתכן שיש קשר בין מוסיקה מצב רוח אנרגיה כח סיבולת, יכולת.
שווה לשאול מישהו מבין.
בכל מקרה מוסיקה טובה מדרבנת אותי ומאפשרת לי לא להסתכל על השעון,
אני בוחרת לרוץ עד שיגמר השיר.
יש לי הרגשה שאוכל לרוץ את כל הזמן,
ושוב הכל בראש.
אחלה שבת

300 גרם סינטה, מסיבת חנוכה בכפר סבא
20 דקות ריצה,15 הליכה
מכשירים 40 דקות
גם בשבת משלמים ונהנים.

חיוכים זה מצוין.
תראי מחשבות זה חומר שיש לרוקן, כמו מים שיורדים
גמרתי לקרוא "זכרונות של גיישה" (מומלץ לכל אישה)
הגיבורה הייתה יושבת ומקשיבה לגברים שלה, פיטפוטי סרק על מנהלים, כסף, גחמות מכוניות, רגשות, ושוב כסף
כל זה נאמר לא כדי שבאמת תקשיב, או תחכים, אלא כדי לרוקן את היום......................
והיא בחוכמתה הייתה מאזינה לסאונד של המחשבות מתי הן נאמרות בדחיפות, בכעס, בעצבים, ומתי כבר מרגיש שזה הסוף
מתי משתחרר הלחץ.
מה זה המחשבות האלה, זה ההתעסקות שלנו בעצמנו.
גם אני עברתי השבוע טלטלה לא קטנה, וראיתי שביום שיצאתי החוצה מהראש שלי, הכל הפסיק בבת אחת.

אני מאוד נרגשת מהיכולת של האנטרנט לחבר אנשים לשיחות אינטימיות.
או שאולי זה היכולת שלנו של נשים לעזור אחת לשנייה, רק שיתנו לנו ערוצי תקשורת, ואת השאר נעשה לבד.
בכל מקרה האנונוימיות הזאת מעלה בי שאלות לפעמים.
שיהיה יום פורה וטוב
אני מנקה היום זה מאוד משחרר לי את הראש, אוהבת לראות את התלתלים של האבק והג'יפה נשטפים פעם בחודש.

נר שישי אוכלים מרק צהוב כדברי משמשוני הכל צהוב, העוף, התירס, השקדים, הביצה,
נכון מרק צהובים
חוכמה של כמעט בת חמש, "המרק מרטיב לי את הלב"
"והלב אומר או אני כבר לא חולה יש לי אהבה ממיה"
מחמם את הלב.

אמא לקחה את מיה להצגה, היא חזרה כמו סמרטוט רצפה.
למה היא לא יודעת לעשות יום כיף, אמא שלי, למה הכל עצבני ומטורף.
למה לריב על קציצה במקדנונלד, למה היא לא מסוגלת להיות סבתא קשובה, מבינה,
אנחנו לא לוקחים למקדונלד, אפשר לצפות מילדה בת 5 שלא תאהב לאכול בחוץ.
למה שתאכל עוגות בבתי קפה, לא בא לה לאכול ,שתאכל בבית, מרוב פיטום היא היא מזלזלת באוכל.
היא לא מבינה ילדים, אין לה גמישות, סבלנות, יותר מדי מבוצרת בעולם התפישות של עצמה,
נכון זה מבאס לשלם על 2 ארוחות ילדים ולזרוק כסף לפח.
למה לעשות כיף בכאילו, למה לא יוצא לה כיף באמת, למה לאמלל ילדים קטנים בגלל אוכל.
הרי היא לא מגדלת אותה ומאכילה אותה כל יום, אז לא תאכל יום אחד, לא תפרוץ מזה מלחמת עולם.
אני מרגישה כועסת, מישמשוני מושפלת והשד יודע מה היא אמרה לה שם באוטו.
אין לי מושג מה נאמר אבל נראה לי שמיה עברה אינקוויזיציה לא קטנה.
הילדה חזרה נטולת חיים, מרוטה, ומבואסת מהיום כיף, קצת מבוהלת ומתרחקת מסבתא.
איזה יכולת יש לה להרוס הכל.
אני מקווה שהיחסים ביניהן יחזרו לתיקנם. אולי צריך קצת לעזור,קצת לרכך,
וללמוד לצערי, שלא קל לשחרר את מיה ליום שלם עם סבתא, יכול להגמר בנזק.
למה אין לה גישה לילדים, למה אני כועסת,
למה לא הייתה גישה אלי. (וזה כבר נושא כבד אחר)

ממשיכים בנחיתה, כמה אפשר לרדת
אפשר, הגוף שלי הודיע על שביתה.
עצירות, טחורים בגודל של ביצים, אין על מה לשבת.
ראיתי כוכבים יום שלם, כמובן שלא הלכתי לעבודה.
איתות כזה לא מפספסים, מספיק עם הלחם והסנדוויצים - בעבודה, טוסט בערב, תזונה משביתה.
עצלנות ,התעוררות מה שלא יהיה אני חייבת לטפל בגוף שלי, לחם לא מתאים לי.
חייבת לחזור לירקות גם אם בחורף זה לא עושה חשק,
אני חייבת להתעורר לגוף שלי, מגיע לו יותר, ובטח שלא ליסבול.
אני מתפקדת בזכות הגוף, אז קדימה להתייחס אליו בכבוד לא לזרוק לו באמצע השבוע סנדוויצים,
הוא לא מסתדר עם מזונות גסים.
ביומיים של ירקות מבושלים הוכחתי לעצמי, שאני מזיקה לעצמי בשאר ימות השבוע.
אז קדימה לאהוב את הגוף שלי, מגיע לו, הוא משרת אותי יפה עד עכשיו.
אני לא יכולה לעשות אימוני משקולות, חדר כושר, להעלות את מסת השריר, לאכול מה שבא,
לחשוב שהגוף שלי מושקע ולהתעלם מנזקי הלחם. בריאות טובה יש לייצר בכל החזיתות.
גם אם זה דורש לוגיסטיקה מורכבת, בישולים קניות חימום- האוכל.
אני יכולה לקנות מיקרו קטן ולשים בעבודה, הגוף מבקש פיתרון.

ממשיכה לנחיתה סופית, אולי אראה את ה"קרקע" השבוע.(ואולי הקרקע עוד רחוקה ממני)
יש בי מחשבה שכל העצירות קשורה להחלטה שאנחנו צריכים לשחררררררררררררררררררררררררר.
ממשיכים בשותפות, ממשיכים לבד, עושים מישפריש.
חשבתי שנגמרו לי החלומות שאני כבר לא רוצה כלום מהעולם.
שכחתי,
אני רוצה פינה משלי, בית בטבע על אדמה,
אפילו יש אפשרות להקים שבט קטן, יש חברים טובים שרוצים לבוא.
אמורה מת לשינוי ומפחד להוריד ידיים מהמושכות, לא בא לו להתחייב לחתונה נוספת אני מרגישה....אותו מתפתל
בתוך הקושי.
אני לא מחפשת קריירה מהעולם, אני כמו מים זורמים מחלחלת, מעצבת גראפית כי אמורה עושה עיצוב, ויש לנו סטודיו עכשיו,
מפרנסת בעיקר כדי להשיג לבנות ולעצמנו "מקורות מחייה".
אם צריך גם אבנה גגות רעפים, כן כזאת אני שדה מוכשרת.
לא רוצה להפוך את הכשרון למגדל- שן. לא חסר לי אהבה מהעולם אני לא צריכה שיקנו אותי.
(בגיל 16 חלמתי על עיצוב בגדים) יכול להיות שזה נגמר... בא לי לתפור לעצמי חצאיות, לא רוצה לקנות במחירים מופקעים.
אני לא רוצה להרשים אף אחד, לא רוצה לעצב בגדי חלומות, לא רוצה להעסיק תופרות, לשלם לתדמנים,
לעשות עסקים, לשבור ת'ראש מי אמר למי, להקטין לוגו , לחפש פרצופים יותר מחייכים, כן רוצים אותי, לא רוצים אותי.
מצליחה לא מצליחה. אין לי כוח לפלונטר הזה, אולי הייתי צריכה להוולד במאה קודמת, או למשפחת איימיש כפרית.
אני רוצה שמסביב לראש שלי יזרום אוויר נקי, אם אפשר שיהיו עצים, בית קטן, כמה בונגביליות.
ככל שאחייך יותר מכל זה, כך האוויר סביבי יהיה יותר צלול,
והראש והגוף יחיו בהשלמה, הבנות יקבלו פיסת שמיים לרקוד, אהובי יוכל לעמוד על הראש ולחייך.
כן מי אמר שאין חלום, אתמול הכל נראה גמור שבלוני, עבודה, עבודה,עבודה ,החלטות, משכנתא, ביזנס, שותפים, חנק, עצירות. (לעצור הכל ולהסתכל)
נראה מה יהיה עוד חצי שנה עוד שנה, מה נחליט ומה יתגלגל, הכל מכתוב אנחנו דוהרים לשם בלי לדעת.
כן, אני רוצה שושלת אנטוניה, שיבואו כל החברים לאכול ולשתות הרבה יין בצהריים,
שלא אלך עם סנדוויצים לעבודה.
אני רוצה להזמין את זורבה שיבוא להשתכר, שירביץ לנו סירטאקי ליד המדורה.
בשביל מה יש שכנים טובים, כדי להנות מהחיים.............................לצחוק לחגוג ביחד.
נשמע אולי הזוי, יין בצהריים, חלומות של עשירים אבל זה מה אני רוצה.
כל יום שיהיה טרי, אם ריח חדש של יום חדש.
אני רוצה לעצב
את החיים שלי.

הגיע הזמן לעצב את עולמי.
כל הדברים הטובים קורים לגמרי במקרה.
אני מחפשת את עצמי דרך הבית, דרך הכשרונות, יכולות שלי.
השילוב והסה"כ נראה כבר קיים מתחת לאף, אני צריכה רק להמריא על מנת לנחות בגינה האחורית שלי.
מאחלת לעצמי שנה של בדיקה, בנייה ובעיקר להיות חיובית.
סופשבוע של מפנה חיובי, מחשבות מעצימות, אולי הכעס סלל את ההתנתקות מדברים שאני לא אוהבת בחיים שלי,
ומסמל את המפנה, חיבור לעצמי שחיפשתי. הכעס חייב לחלוף אך נתן פירות, זעזוע מעצים.
אם אני מסוגלת להדליק את עצמי, אהיה מסוגלת להדליק את העולם בשבילי.

חייבת להכנס בכעס
לתת לו לחלוף, לסלוח,
כנראה הוא מסמן את הניתוק ואני מתחילה לראות אותו, בלי לכעוס.
אין אשמים, מ. לא רוצה ברעתי, אני אסלח לו לאט לאט.
אפרוש כנפים ואגיע למקום שלי.

אפרוש כנפים ואגיע למקום שלי.
אמן

רציתי לצטט עכשיו משפט שלך כדי להדגיש את דבריך ולחזק אותך.
אבל כל המשפטים שלך כלכך חזקים, נבונים ומחוברים.
לכן, בלי ציטוט,
רק לאחל לך סוף שבוע נעים, מפנק, עם מאכלים טובים שבטח הכנת
עם המשפחה העוטפת שלך.
מנוחה והתחזקות. @}

"בובה פרפר" אמרה לי נועם
אמרתי לה פיה.
חודש של ניסים,
קדימה פיות להוציא את שרביטי הקסם, מרקורי בנסיגה,
אני מאמינה בניסים,
אסימונים נופלים / ניסים
שינוי דפוסי חשיבה / זה כמו לזכות בנס.
תודה ליקום ותודה לעצמי,
השתנות מודעת / עוד סנטימטר פנימה.
נותר רק להבין וליישם,
חופש בלתי מוגבל ליצור כל יום מחדש.

מרגיש כמו "בדק בית",
סוף שנה, כמו ד"וח שנתי של מאזנים נפשיים.
אצל כולם זה בכיפור אצלי זה בדצמבר, פתיחה וסגירה של מעגלים.
מסתכלת על החזיתות החשובות בחיי עושה חשבון נפש.
ציון דרך להמראות חדשות לשנה החדשה, הסתכלות מודעת על דוחות נפשיים.

אני נושמת יותר קל

את כותבת נפלא,מרגשת,מעוררת,מרטיטה מיתר.
את בדרך להמראה הגדולה.
שיהיה לך שבוע נפלא.

אני בזמן האחרון מסתכלת על שפת גוף ופנים של אנשים.
מה אני רואה שם, יש אנשים נורא סגורים וחתומים, אם ארשת של סבל, אני יודעת שאלו לא מתאימים לי,
אין לי יכולת להכיל את כולם, אני בוחרת,
יש אנשים שאני רואה דרכם את העולם מחייך, הומור, השראה, משהו ללמוד, אנרגיה מרוממת, חמלה.
לאלה אני אנסה להתקרב, כי מראש אני מזהה כימיה של רגע, משהו שתפס אותי, עניין אותי.
משהו שהייתי רוצה להסתכל ולחוות את עצמי במראה שלו.
כמו שהדף שלך תפס אותי מעצם הכנות או היכולת שלך להפגין חולשה.
וכן, חברים זה גינת ירק, אם רוצים פרות צריך לאהוב אותם, את החברים.

הגוף מבקש ספורט, אני צריכה לתת לו את מבוקשו.
נו צאי כבר להתעמל!!!!! אני מתחבאת מאחורי הטחורים, יש לי תרוץ.
נו צאי כבר, זה יעשה לך טוב, את יודעת.
אין לי עם מי להשאיר את הבנות,
טוב אז מצאת עוד תרוץ, יאללה מותק צאי מהקונכיה.

אני מחפשת את המניפסטציה שלי בעולם.
זה חייב להיות מדויק.
זאת חזית שאין לי שקט ממנה. המצב במשרד ממחיש לי את חוסר הדיוק.
אני רוצה להיות אומניפותנטית. קצת מטורף אבל זה תמיד מגיע לשם.
לא יכולה לעבוד בצוות. האדם היחידי שהסתדרתי איתו זה בעלי,
אבל החיים דופקים לי בדלת ומאותתים, שאולי החיבור עם בעל ופרנסה בלתי אפשרי לעתיד שלנו,
במיוחד כשנכנסים שותפים לתמונה, העסק גדל, אני לא.
אבל שוב אם אדייק זה לא בשבילי לנהל משרד עיצוב עם עובדים (עבודה, עבודה,עבודה).

מגיע לי שפע יצירתי, וכספי.
אין לי מנוס מהחזית הזו, אני לא יכולה להתפנן בבית ולפרוש, בוחטה לא מחכה לי.
אני רוצה למצות את הפוטנציאל שלי, יש לי מנוע יצירתי אני לא יכולה לכבות אותו.
אני צריכה לרתום אותו לצרכי ורצונותי.
גם אם אסגר בבית אמשיך לייצר וליצור,
(מיה מייצרת 20 ציורים והיד נטויה היא לא נגמרת, הציירת) אני רואה כמה היא דומה לי,
זה לא בשליטה "ההמצאות", האסטתיקה, הצורך לעצב משהו, להתחדש, הצורך להביע את עצמי,
הצורך "להשתמש בעצמי".

זה כמו חידה אצלי,
איך עושים לבד (לא סובלת זיוני שכל מכל סוג שהוא), מרוויחים טוב, נהנים בדרך (חדוות עשייה),
מתמידים, ממצים את הפוטנציאל, מגיעים.............
אני מזמינה לעצמי שפע יצירתי וכלכלי, גדילה ובגרות מקצועית, שביעות רצון.
אני בדרך כבר הרבה שנים, ואולי כך צריכה להראות הדרך שלי ואולי לא.
אולי כבר אכנס לאולם הגדול, אשב שם מרוצה, כמו מלכה במגרש שלה, מתי כבר אדע שהגעתי לארמון שלי.
לא הייתי מסוגלת לתקוע יתד במפעלי עיצוב, (זה מה שקורה לסטודיו שלנו) לשמור על התחת שלי,
להיות פליסרית, שאמא שלי תהיה מרוצה מהמשכורות הענקיות שיכולתי להביא.
שמ. יגיד לי כן אוהב לא אוהב, יעשה פרצופים, ולסיום יחתור תחתי (ואולי עשה לי טובה).
לכן אני ממשיכה לחפש את הדיוק שלי בעולם, לא אתפשר על דברים שאני לא אוהבת.
ההתנתקות החלה להסתמן,
נראה מה יביא לי היקום, ולאן אני אקח את עצמי.
במקרה שלי, חכמה הדרך מההולכת.
ועדיין אני בוחרת כל פעם שבילים ירוקים יותר, מרגשים יותר.

דצמבר 2004 סיום והתחלה חדשה.

פגישות והתחלות חדשות, נפתח חלון אצל סמדר
אצלי שלח לחמך,לשנה החדשה שלי

היום הפעלתי את כל הפיות, האגמים, השושנים.

סיימון וגרפונקל הכפול נחתו אלינו לשבת, אנחנו ממריאים.
אני מתרגשת מהמילים, הבנות רוקדות, אמורה מתקלט, מחפש ברשת עוד מילים.
מרגישים כמו ילדי פרחים, עפים ממוסיקה שמגיעה ללב.
גבוהה גבוהה אפשר לעוף כשאוהבים.
תודה .

בבוקר הבטחתי לעצמי וקיימתי שעתיים חדר כושר.
הריצה הייתה מרוממת, נראה לי שהאמפיטמינים התחילו להדלק
באיזשהו שלב כבר לא היה גוף, לא קשה, ולא שעון, היה שקט ריכוז, הצלחתי לעוף בריצה.
חייבת להתמיד יותר, זה פשוט נפלא, ועובד עלי בכל המישורים.

חזרתי להתקין תבשילון חורפי.
ושוב סיימון וגרפונקל, עכשיו על בטן מלאה אני מרגישה כמו תינוקת בעריסה.
המוסיקה האקוסטית עושה לי את זה. יש להם אפיל של חורף, נכנסים טוב לנשמה מתאים להם הגשם לניו-יורקים.

שבת שלום, לא רוצה לחשוב יותר, לנתח להבין רק להיות כאן עם אהובי.
מיה אומרת אני מרגישה את זה בגוף, למה היא מתכוונת? (מפצח האגוזים, נסיכות, משהו מפעיל אותה רגשית)
ונועם כל כך קסומה בא לי להכנס לתוך הצחוק שלה, להבלע בשמחת - החיים שלה, להיות שם בתוכה,
לזרוח מרוב אושר כשהיא מתפוצצת מצחוק, להיות אחת איתה, לאהוב חזק.
אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה הייתי מחבקת נורא חזק אנשים שאני אוהבת, מין צורך שכזה.
איזה כיף לכתוב את עצמי.להזכר, לזכור לאהוב את החיים שלי.

שבוע נפלא לך, מקסימה.
לקרוא אותך זה להתחבר להודיה הגדולה על החיים הנפלאים כפי שהם.
את השראה עבורי.

נועם נכנסה לגיל הקשה terrible two
היא לא מפסיקה לבכות, על כל דבר היא מגיבה בבכי
אנחנו נושמים, צריך הרבה סבלנות להכיל את זה.
אני מבקשת אורח רוח איתה, שאוכל לשלוט בעצבים שלי, לא להגיע עד לעצבים.
לעצור להסתכל להבין מה היא מנסה לבקש בהתנהגות הקפריזית שלה.
לא קל
כמו צונמי שעובר עלינו, רטובים מדמעות.
אני מחכה שהגל יעבור, שנכנס לתקופה יציבה ומאוזנת.

מיה אמרה לי בבוקר שהתחת שלי זז כשאני הולכת,
שאלתי אם גם שלה,
אמרה לא רק של גדולות זז.

הבנות משחקות
אהובי בעתונים
אני בוחשת ריבה חדשה (אגסים בוניל)
את סוף השנה חגגנו במסיבה פרטית.
קניתי שמפניה גבינות ואת השאר היקום סיפק.
תודה לאהבה, כל יום נחשב.
מאחלת לנו שנה יותר טובה, ממה שהיה כבר טוב.
שנאהב ונתחזק ונעלה ונמריא...................
אם נרצה לשנות, נוכל לשנות בזמן המתאים לנו.
שאגיע להיות עצמאית, פרנסה כלבבי.
נקבל בברכה את כל מה שאנחנו מייצרים לעצמנו,
שהכדור שלנו ירגע, שיהיה בית בטוח לכל תושביו.

רק של גדולות זז.

ועל כל השאר אמן ואמן

נועם מחברת מילים, המשפטים בדרך.......
אני ארנב, וזוחלת על הרצפה.
שבת שכולה טוב כל אחד הגיע לעצמו, בסוף.
אני אוהבת את השבת יש זמן איכות לדברים.
הכריכים בערב יוצאים עם מלפפונים מסודרים מסביב לצלחת.
יש זמן לפנק את הצלחות,
אבא מלך הכריכים, מיה מלכת הציורים.
תפוקה מדהימה, וכל הדפים מלאים בלבבות.
אני מאושרת אם היא מצליחה לפגוש את הלב שלה דרך הציור.
כולם שותים תה אחרון, ולמיטות.

כיף לקרוא!!!

חזרתי חזקה מעודדת ושמחה ושום פרצוף תחת לא יערער את שמחת החיים שלי ואת האהבה והיצירתיות שהיא שלי ורק שלי.

never ending story
אני לא פורצת החוצה, כולם אומרים שאני פצצת יצירה, אם רק ארצה.............סיימתי לימודי עיצוב גרפי ,לימודים בשנקר, ספרות.
כל יומיים יש לי עסק חדש ב"ראש", כבר עשיתי בגדים, תיקים, שרשראות, כובעים, מנורות, צעיפים והיד נטויה כמובן.
זה לא פוגש את הכסף, כל עוד אני יוצרת הכל נפלא, ברגע שאני יוצאת מפתח הבית למכור לעולם את עצמי הכל קורס.
שמתי פעם שמלות בחנות למעצבים צעירים והמוכרת שאלה אם אני בטוחה שלמדתי בשנקר?
ימים כאלה כמו הוריקן בשבילי.
לא הצלחתי "לעבות" את היד שלי מרוב התחלות והרפתקאות, רצה למרחקים קצרים,
לא פיתחתי שום תחום, אולי לא האמנתי בעצמי.
כל פעם התחלה של רעיון שאולי יצליח.
כשהייתי קטנה נורא אהבתי לצייר, השתגעתי על עצים על ה"קוויות" של הענפים, עד היום עצים בשלכת
גורמים לי להכנס בין הענפים.
אני עובדת עם בעלי בסטודיו שלנו (גם גרפיקאית) אבל זה לא מרגיש מימוש אלא פרנסה, וגם כינור שני.
הייתי רוצה ממלכה של יצירה שלי, ארמון קטן עם מחשבים, צבעים, חרוזים, מכונות תפירה.
בעלי אומר שבאתי לעולם כדי לתת אהבה, "את מרגשת אנשים הוא אומר לי", מגדלת בנות נפלאות, ליבך ענק.
אבל חום ולב זה לא קריירה, ובטח לא הולכים עם "לב רחב" למכולת.
אמא שלי קרייריסטית - מנהלת מחלקה בבית חולים.
אבא שלי תמיד עזב, פוטר, פיספס.
אחותי סומנה כבעלת משכל גבוהה מהרגיל, יושבת בבית מגדלת שני בנים, שפנים, כלב וחתולה חדשה,
חולמת על הצלחות, מה להיות ואם בכלל? בעלה מפרנס.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי וכמובן שהגענו למימוש עצמי, כשהתחלנו לצלול לעומק הרגשתי חנק,
עמד לי בגרון כל המימוש הזה.
הפתרון הגיע ממקום בלתי צפוי הודעתי לפסיכולוגית שאני בהריון ואני מפסיקה את הטיפול לא עמדתי בלחץ.
עם בטן לא מחפשים עבודה, ובטח לא מטפלת אחר- כך. יצאתי מתא הלחץ.
האם אני שיכורה לא רואה את הרצף של הסיפור שלי.
האם אני צריכה להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית, פשוט להיות יומ-ביומו לחיות.
או שיש תוכנית גדולה שאני צועדת, ומטפסת, מזיזה אבנים גדולות, עד שתתגלה האמת התעסוקתית שלי.
אצלי זה ממש הקלות הבלתי נסבלת.
הרבה כשרון שלא מצליח להתרומם. וסבלנות שמתחילה להגמר.
אוף קשה קשה, קיטורים לשבת.
בכל מקרה אהבה ותמיכה לכולן, בכל החזיתות שאתן נמצאות.
שבת שלום.

גם זה קשור לעקרון הרצף. ולמערכת היחסים עם ההורים. התחושה של יעוד ברור, היא בדר"כ משהו ש"הושתל" אצלנו בגיל מאוד צעיר, בגלל העיסוק של ההורים, לפעמים בגלל השאיפות שלהם. גיליתי במהלך חיי (וגם בלימודי), שילד שחוה את עקרון הרצף כפי שלידלוף מדברת עליו, ז"א היה חלק מחייהם הפעילים של המבוגרים, לא רק צפה בהם אלה גם לקח חלק. הרבה פעמים יהיה לו הרבה יותר ברור מה הוא רוצה לעשות (או לפחות מה לא). יש לנו נטיה טבעית לרצות להמשיך את דרכם של הורינו לתפוס את מקומנו במארג החברתי שאליו אנו שייכים באותו מקום שבו הם נמצאים.
שכנה של זורבה , לאור זה שאני מקבלת את האקסיומה הזו ש מיכל שץ הביאה, מה שכתבת משקף לי את הדברים הבאים (לכאורה אני קצת מקצינה את הדברים, כדי לחדד נקודות). ובסוף יצא לי ממש ארוך, אז, נשימה עמוקה:

אתם משפחה עם "הצלחה" אחת:
אמא שלי קרייריסטית - מנהלת מחלקה בבית חולים.
את ממקמת את עצמך באותו הצד עם אבא שלך ואחותך, אמא שלך היא בצד האחר. היא הצלחה, ואתם "כשלונות". למרות שהיית נורא רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך מציבה אותם. (את בודאי גם מזלזלת קצת בהצלחה של אמא שלך ולא ממש מאחלת אותה לעצמך - זהו צידו השני של אותו המטבע).
האם את באמת רוצה לעמוד בקריטריונים של ההצלחה כפי שאמא שלך (המייצגת את ה"עולם"), מציבה אותם?
מה הם הקריטריונים שלך להצלחה? קריטריונים המשוחררים ממה שמקובל להחשיב כהצלחה?
אין לך מושג.
למה?
כי הקול של אמא, שמופנם אצלך, משתלט על הקול שלך, ולא מאפשר לך להצליח בכלום. כי את מנסה לעמוד בקריטריונים שאינם שלך. אף אחד לא יכול להצליח ככה. כל השיפוט העצמי שלך מבוסס על קריטריונים חיצוניים, ומטרפד כל התפתחות בשטח. הקול הפנימי המכתיב את החיים הוא: "אני דפוקה וכזאת אשאר". (כמו אבי ואחותי - הם מין גיבוי כזה, ותעודת ביטוח לכך, שהדפוס שלהם מחייב גם אותך, ללא מנוס).
כדי למצוא את הקול שלך, צריך לזהות את השיפוט העצמי ולהתנקות ממנו.
במקביל,
האם אני צריכה להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית, פשוט להיות יומ-ביומו לחיות.

בהחלט פשוט לחיות, בכל מקרה. כמה שיותר פשוט - יותר טוב. ההיפך מ"אני דפוקה" הוא פשוט להיות.
להפסיק לנסות? לא. אבל להתחיל לחפש את ההבדלים בינך ובין מה שנדמה לך שהעולם (בדמותו של אמא) מצפה ממך.
מה שמקובל להחשיב כהצלחה, הוא הרועץ העיקרי . כלומר, להתחיל לגלות מה גורם לך עונג אמיתי. מהי הצלחה משמעותית ואמיתית עבורך? איזה מימושים קטנים וחסרי משמעות ל"עולם", את יכולה להתחיל לממש מיד?
חדר משלך, סטודיו משלך, פינה משלך - יוכלו לעזור, אך גם אותם יהיה עליך להפוך לשלך, כלומר - תוך ניקוי הקריטריונים החיצוניים המשתקים.

להפסיק לנסות להצליח להמריא כלכלית, יצירתית
תראי כמה מילים גבוהות במשפט אחד קטן, להצליח, להמריא, כלכלית, יצירתית, כל מילה כזאת טומנת בחובה עולם שלם של ציפיות ואכזבות. נסי להתחיל להגיד "רוצה להרוויח כסף", במקום "להצליח כלכלית", "רוצה לתת ליד שלי לזרום על הנייר ושיקרה מה שיקרה, לתת לציור ללמד אותי לצייר" במקום "להיות יצירתית".
נסי לרדת מעץ הציפיות הגבוהות, אלו שקבלת מאחרים. הן אינן מאפשרות מימוש. הן חלק אינטגרלי מדפוס הכשלון.
להתרכז בדברים ה"קטנים": סוד עלה קמל, נוגה פרי בשל... לאפשר לעצמך להיקסם, להיגנב, לצלול לדברים, בלי לחשוב על התוצאות... לתת לקסם להוביל אותך...
כל מה שאת מחפשת יוכל להתחיל לצמוח משם.
זה מצריך עבודה, תהליך.
את לא יותר דפוקה מאף אחד. את לכודה בדפוס פשוט ושכיח שאפשר לצאת ממנו.
צריך ללמוד לזהות את השיפוט העצמי, כל פעם שקצה זנבו צץ, ולהתנקות ממנו, טיפין טיפין.
לאפשר לעצמך להיקסם - מה שיכול לקרות ברגע שקולו של השיפוט העצמי יחלש קצת.

הייתי רוצה ממלכה של יצירה שלי, ארמון קטן עם מחשבים, צבעים, חרוזים, מכונות תפירה.
נשמע כייף. וגם נשמע שיש לך המון אפשרויות לעשייה. לדעתי זהו עושר שלא רבים זוכים בו.
אולי מימוש הוא קודם כל לעשות את מה שאוהבים ורוצים, בלי כל קשר לפרנסה?

אולי מימוש הוא קודם כל לעשות את מה שאוהבים ורוצים, בלי כל קשר לפרנסה?
מסכימה עם כל מה שכתבת בפיסקה הקודמת. אולי כדאי להתחיל פשוט מהמקום הזה. ממלכה , חדר משלך, מאובזר כראוי. לפנות זמן מוגדר לעשיה.
איזה כייף.

שכנה של זורבה
אני רוצה לחזור אחורה לגיל הינקות, יש שם חומר מאוד חשוב להתהוות שלי.

בשביל לתקן, בכלל אין צורך לחזור לינקות. זה יכול להיות מעניין מאד לחזור לינקות, זה יכול להאיר כמה נקודות, ולחדד כמה תובנות, אבל יש מלא שיטות, לא פחות יעילות, ואולי אפילו יותר. וגם אם לחזור לינקות, עדיף שזה יקרה מתוך החוויה הפנימית שלך, ולא מהידע ההיסטורי על מה ש"באמת" היה. ("באמת" - כי אין אמת אחת. כל אחד - אמא, אבא, אחים, דודים, שכנים - ראה בעיניים אחרות את מה שקרה אז, ורק את בפנימיות שלך יודעת מה את עברת. לכן נדרש צורך בחידוש הקשר עם הפנימיות).

את מדברת על החלפת תוכנה? בדיוק. בשביל להחליף תוכנה אין צורך להבין מה דפק את התוכנה הישנה, ולדעת בדיוק איזה חלק בתיכנות אינו מתפקד. רק צריך להבין באופן מהותי באיזה אופן היא דפוקה. מה היא לא משרתת. ולרכוש תוכנה מתקדמת יותר, אמינה יותר, מקדמת יותר.
החלפת תוכנה דורשת נכונות עצומה ואף כורח - להשתנות.

לפי לואיז אם אני מדחיקה רגשות כעס על הורים, יש לי שק של רעל על הגב.
לפי לואיז היי, בשביל להפרד משק הרעל, מספיק להגיד כמה פעמים ביום (ועדיף עם התכוונות עמוקה, כמו בתפילה, או מדיטציה): "חיי מלאים שמחה, אני אוהבת ומעריכה את עצמי ואת האחרים", או משהו דומה, תלוי בסימפטומים שלך. זה אמור לשחרר גם את הכעס המודחק.
אבל את לא תהיי פתאום שלווה ושמחה וזהו. זה יפתח תהליך. את עשויה למצוא את עצמך פתאום באמת כועסת עליהם, וזה עשוי להיות נורא מפחיד. הרי שנים שאת נזהרת לא לכעוס עליהם, כנראה יש לזה סיבה טובה.
אז תקראי את "בסוף מוצאים אהבה", או אולי תשתתפי באיזו קבוצה שעובדת בשיטה דומה, שם תהיה לך תמיכה של קבוצה. זה יכול להיות נהדר. עבודה בקבוצה יכולה להיות עוצמתית ביותר, ושלב חשוב בתהליך.

מקסים, מעורר השראה, מעורר מחשבה, נפלא לקרוא.

שבת
אנחנו צפים בתוך הפעילויות של הבנות
ריקודים והשתולליות כמו שילדים אמורים לחוות.
אנחנו מתדלקים להן מרק, שניצלים פירה שיהיה כוח לרקוד ולתקלט.
הייתי כותבת מייל לפול מקרטני לשמח אותו, גם הקטנה והגדולה מבקשות hey jude
אנחנו מתקלטים, הבית על גלגלים, בטח נסדר רק בערב, בשבת אני לא ממהרת לנקות את השמחה.
בבוקר הייתי באימון, שניים שרצו על ידי נתנו לי כוח, מעניין שבקבוצה זה ממש סוחב.
אני נמצאת בתוך פעילות פנימית עם עצמי, מתחילה לשים דברים במקום, אולי להרגע.
מתחברת לבוס הגדול, ל"דויד הכי טוב" וסומכת על היקום שהכל יהיה טוב ונכון עבורי.
אני נרגעת מהדרישות הגדולות ונכנעת לרגע, יומביומו רגע ברגע.
השעון היחידי שיש לנו התקלקל, ישן בן12 ויש לי הרגשה שאני אוהבת בלי שעון, מזמן שחררתי את שעון היד, הטבעות....
לא רוצה להלחץ, נחמד לי הזמן האמיתי שלי, גם אם נסחב טיפה ,הבוקר חשוב ויקר לא רוצה קוצב חיים.

ועוד מחשבה קטנה בנושא מימוש,
כל יום דקה, שעה, אני נותנת לאנשים לשפוט אותי, כן אוהבים לא אוהבים את העיצובים שאעשה.
אני שמה את הנשמה, את האגו שלי בפרונט, לפעמים בא לי פשוט, למשל לעבוד בחקלאות בעזרת השרירים,
המוח האהבה, לא תמיד למצוא חן. רק להיות, לעבוד פיסית, להיות בתנועה כמו בריצה.
אני חושבת על המתנה של היצרתיות אולי לא חייבת ללחוץ על השפורפרת עד הסוף, אולי לשלב יצירה וכישורים אחרים.
אולי לזרום, להבין מה קורה לא לשפוט את עצמי, לא לרצות מעצמי.
לתת לדברים לקרות. כבר יש לי הכל, אני בתוך הממלכה שלי.
הבוס בטוח דואג לי, יש הרבה עבודה לעשות, לאמן את הלב לאהוב, לתת לבנות שפע, לאהובי
המלאכה רבה למה להעמיס? במיוחד בשבת זה מתחדד, ההגזמות שלי.
שבוע נפלא פורה ואוהב לי ולבני משפחתי ולכל ישראל.

@} @} @} @} @}
נהדרת
שבוע נפלא לך.

כיף לקורא את השינויים המיוחדים הללו.
חיבוק.

_אולי לזרום, להבין מה קורה לא לשפוט את עצמי, לא לרצות מעצמי.
לתת לדברים לקרות. כבר יש לי הכל, אני בתוך הממלכה שלי._

איזה יופי. אמן ואמן.
לאהובי המלאכה רבה למה להעמיס?

כמה נכון, כמה פשוט, ובכל זאת לא מובן מאליו.
חיזוקים ממני. את עושה דרך יפה. @}

לאהוב את מה שיש!
ספר שראיתי בסטימצקי, נראה לי מפתח חשוב ל'דלת שעלי לפתוח.
מתחברת למחשבה הניו איג'ית, מדיטציה בפינה מבודדת בבית לא תעזור לי
להיות כאן ועכשיו, ולא בתוך המחשבות שלי, בתוך המזימות של המוח החושב, המוח המטרחן, רב המעללים.
איך אבין שאני לא חיה בתוך מוח, אני חיה בתוך גוף נפש לב, מציאות עוטפת, זה מה שיש,
ויש הרבה מיותר ועודף, צריך להגיע באהבה למה שיש.
היום צעקתי על מיה, קצת הגזמתי ובקשתי סליחה, לפחות אני יודעת שזאת תגובה עודפת.

ושוב צומת
אנחנו מחפשים את עצמנו בעולם הפרנסה, כנראה נרדמנו ונתנו לאנשים זרים להשתלט על חיינו.
שכחנו מה אנחנו רוצים, איפה אנחנו שלמים ושמחים.
אנחנו בדרך להמראה נוספת, החיים מעניינים אצלנו, כל הזמן בתנועה ובשינוי,
לא מתחברים למוסדות ונתקעים שם עד הפנסיה, לא רוצים קידום, ולא העלאה בדרגה, לפי משנתה של אמי.
לא רוצים לעבוד עם אנשים שלוקחים לנו את החופש.
אני מאמינה שנסתדר גם בלי השותף, המשתלט שלנו, ונמצא לעצמנו בטחון כלכלי.
העיקר לא לפחד, רק קצת, לא לתת לפחד להרדים אותנו, כי התוצאה היא סבל רב, לא להיות אנשים חופשיים.
כן, אנחנו רוצים להיות אנשים מאושרים חופשיים, בעל ואישה שעבדו מצוייין יחדיו, ורוצים לחזור להרמוניה של השיתוף.
אין מקום לשותפים שמשתלטים על נשימה שאנחנו לוקחים. כנראה שלא בנויים לשותפויות, או שנתקלנו בשותף הלא נכון לנו.
הגיע הזמן להחזיר את העבודה הביתה.
אני מאחלת לנו שנת גדילה, דיוק, וחיבור אמיתי, הצלחה אמיתית.
ואם יהיה לי בוס אי פעם הוא יהיה רק זה שלמעלה.

אמן!!!!!!

הקטנה שלנו קיבלה מאמורה ניק משאית פיק-אפ.
היא שועטת לסלון ועליה כל הבית, כובע על הראש עם צמות, חצאית ריקודים עם סרטי משי,
שלש בובות, ימימה, רותי ושושה החדשה. בקבוק שוקו, צימוקים והיד נטויה.
משאית בקיצור.
יש לי הרגשה שהיא חסרת מעצורים, רוצה ומקבלת.
אני נותנת לה להבין לבד מתי יש עומס.
כבר יש הבנה שאי אפשר להכנס אם כל המשאית לאמבטיה.
באוכל הולך קשה, כל הבובות אוכלות מרק, "מריחות נפלא", ישנות ברוטב עגבניות במיטה שלה.
אני לא רצה לכבס בטירוף. חשבתי שנקשרים לחפץ מעבר אחד סימבולי, אצל נועם הכל הולך ובריבוי.
זה הקסם שלה, עוד עוד ועוד.

שבוע מטורף, הרבה מתח בעבודה
שבת מנוחה ואסיפת כוחות.
לתת לגוף לזכור מה הוא צריך. מנוחה, אוכל, אוויר, אהבה.
שבת של דברים פשוטים, לא לדבר על פרנסה, מנוחה לראש.
קמנו משנת צהרים, להקרנה של שרק2, פופקורן, האוכל כבר מוכן.
מפסיקה לחשוב מהיום עד יום ראשון.

מסכימה עם כל מילה. מנוחה אמיתית. שבת.

אהבתי כלכך את התיאור שתיארת את ביתך הקטנה
היא שועטת לסלון ועליה כל הבית, כובע על הראש עם צמות, חצאית ריקודים עם סרטי משי, .....
את נותנת לי הזדמנות להתבונן בילדי במבט יפה כזה.
שבת שלום.

אני עליתי על ספר בסטימצקי
"לאהוב את מה שיש"
מישהו מכיר, הוא מדבר על "פתלתלותה של הדרך"
אני מרגישה שאני חופרת ב"רצוי" ולא "במצוי". נמאס לי לרצות לשנות, לשדרג, לייעל, לרוץ.
הייתי רוצה להתמקד במציאות כאן ועכשיו. יש לי תחושה שבעידן שלנו יש תופעת אסקפיזם............
כולם מסביבי מתחילים מחדש, בוחנים את החיים שלהם,
אם החיים, הדרך כל כך קשה למה צריך לברוח לחיים חדשים.
הרי זה דפוס, אם נפצח בחיים חדשים מי הבטיח שיהיה יותר קל.
אולי אני מפחדת משינויים.

הייתי רוצה להתמקד במציאות כאן ועכשיו
זה רעיון נפלא.
את כבר מישמת אותו. וככל שתמשיכי כן הוא ירבה....

@}

@}
שבוע טוב.

אני מאחלת לנו שנת גדילה, דיוק, וחיבור אמיתי, הצלחה אמיתית.
גם אני מאחלת לך @}

_כולם מסביבי מתחילים מחדש, בוחנים את החיים שלהם,
אם החיים, הדרך כל כך קשה למה צריך לברוח לחיים חדשים.
הרי זה דפוס, אם נפצח בחיים חדשים מי הבטיח שיהיה יותר קל.
אולי אני מפחדת משינויים._
אולי זה רק עניין של הגדרה?
הרי כל רגע הוא חדש כאשר אנחנו חיים כאן ועכשיו. וכל רגע משתנה ואינו ידוע... כשבאמת חושבים על זה!
נכון, זה יכול להפחיד - חוסר הידע, אך גם טומן בחובו קסם.
כולנו בוחנים במקום פשוט להיות ( עד שהספקנו לבחון כבר הרגע עבר ), מקווים שהצעד הבא יהיה קל יותר -
זה בגלל שמתעסקים בעצמי, ברגש, בחשיבה במקום פשוט ללכת.
הבטחה? אין ! רק שהסוף ידוע.

< מזכירה בעיקר לעצמי >

למה לי לרצות ללכת
זה לא מספיק, הבחירות שלי
למה אני רוצה את מה שאין לי
למה אני לא רוצה את מה שיש לי
איך מתקדמים בחיים, ה"מנגנון לרצות" צריך להוביל אותי?
למה אני מטילה ספק בבתים על גגות, למה הדשא ירוק יותר?
למה כשרוצים אין כוח לעשות?
ואולי הפחד........................
לא מבינה בקסמים, מחפשת פיה טובה שתסביר לי, שתכיר לי.

תודה לכן על ההשתתפות
צמתים, שאלות, תהיות?

מיה מסתכלת עלי, מחפשת את עיני.............................נראה לי הבוחנת
בא לי לשחרר את המבט, להיות קצת בשקוף, אני רואה שהיא ערה לנוכחות שלי.
רוצה יותר חופש, אני לא מאמינה שאני מתחילה לשחרר כולה הייתה תינוקת לפני 4 שנים.

מיה אמרה לי שהפה שלנו דומה ללב.
גם יוצא לה מלא לבבות בציורים, מעניין למה נתפסה ללב.
שאלתי וקיבלתי תשובה: נו, כי אני יודעת לצייר לבבות נו,!
הכל בעיני המתבונן. יש פה לנשיקות, נשיכות ,צעקות, דברי סרק, בלה בלה,
העיקר שיצא באהבה.
טוני בא הביתה קיבל מרק מהביל, כמה מילים על העבודה
התיישב לצייר עם הבנות בצבעי מים.
המרק מתפשט לי בגוף כמו מזגן שעבד שעתיים.
נועם מציירת כשכל הבית עליה. חצאית פלמנקו אדום לוהט, מגפי שלוליות של מיה, שרשר ששוקל 2 קילו.
הכל מסתובב לה, וזז ולי נראה לא נוח. היא נראית מאוד מרוצה, כבר צובעת את הפנים.

אם יש ביסנס שאני מתמידה בו זה בטח "מחפשים", הייתי רוצה להגיע "למוצאים" לחתום על חוזה +שנת שבתון.
למצוא לי שקט, איזון, בית מלבנים (אם אין בחוזה בתים יפים אסתפק בקראוון), אח מבוערת ברושים ושביל ארוך עד הכביש.
ובעצם אני שואלת למה בכלל להטיל ספק בכל חזית?
החזרה וההתמדה שלי זה בעצם בחיפוש.................
איך מבינים שאפשר לאהוב את מה שיש? לחבב את המציאות, אני חוששת שלקיתי באסקפיזם קל.
ביקשתי לפני יומיים בדף שלי עזרה מהיקום בנושאי איזון, שקט.
לפעמים כולם נראים כל כך שלמים בעולמם בלי קונפליקטים בלי שאלות.
אני מרגישה כמו במעבדה,כל הזמן בניסויים. חוקרת את טבע האדם.
באחד מהסיבובים ב"מחפשים" התעסקתי בלימודי עיצוב אופנה. ועיני ואוזני נתפסו על ראיון עם ג'ליאנו.
איך הוא מקבל השראה לבגדים שלו: הוא עובר את כל התהליך בעצמו. יענו קם בבוקר שם רטייה על העין, חולצה של אופרה, טייץ
ונהפך לשודד ים. וככה הוא זורם עד שכל הקולקציה עומדת על הרגליים. ולעומתו ולנטינו או ארמני שמים חולצה+עניבה
וברור להם מה אישה צריכה כדי להראות טוב.
אני מרגישה יותר קרובה לאסכולה של ג'ליאנו עוברת כמו חיית מעבדה בכל קונפליקט, חייה בועטת, מתעלפת, בוכה,
נרגעת ושוב לובשת עלי קונפליקט חדש.
ולכן אני מרגישה שיש לי קונפליקט למה בכלל להיות בקונפליקט.
יש אנשים שברור להם איך לחיות, ממה להתפרנס ,כמה ילדים, בבית או בגן?, "מה אעשה כשאהיה גדול"
הם לא רוצים כל הזמן. הם פשוט פועלים בתוך חייהם.

הייתי רוצה לומר לך משהו, אך לא ברור לי מה.
כי את מתארת את חיבוטי הנפש שלך באופן כלכך קליל. אין כבדות בכתיבה שלך.
אני קוראת אותך כבר כמה ימים ומבינה שיש בך איזושהי מצוקה. מצוקת עייפות החיפוש?

אני מקווה שאת לא סובלת .