הלידה של רותם

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אמא_של_רותם*]

סיפור הלידה של רותם

ביום רביעי, 27/7/03, אני מתעוררת בהרגשה שהלידה עוד רחוקה מאוד. הפקק אמנם נפל לפני שבוע, אבל אין שום סימן ללידה מתקרבת… אני מעבירה את היום בסידורים, עד כמה שהבטן הענקית שאני סוחבת איתי מאפשרת לי, ובקריאה של הספר החדש של הארי פוטר. בלילה אנחנו הולכים לישון והאבא לעתיד מודיע לי שהוא אוסר עלי ללדת ביומיים הקרובים, כי החדר של הגברת עומד בפני שיפוצים, ועכשיו לא הזמן המתאים. למחרת אני אמורה ללכת לביקורת ב"ליס" לקראת התאריך המשוער.
בשעה 02:30 אני מתעוררת ומרגישה בגל ענק של מים נשפך ממני. בשניה אחת ברור לי לגמרי שזהו זה – המים ירדו, והלידה התחילה. הדקות הקרובות נראות כמו סצנה מסרט קומדיה: אני מסתובבת בבית, מנסה לארוז את הדברים האחרונים בתיק, ובינתיים נשפכים ממני כמויות עצומות של מים בכל מקום. המיטה, הרצפה – הכל מוצף! אנחנו יוצאים לבית החולים במצב רוח נהדר, מתקשרים בדרך לאמא שנמצאת אצל הדוד והדודה (אחי וחברה שלו, שהיא גם החברה הטובה שלי) ומודיעים להם שלא יגיעו בינתיים כי כנראה ייקח לנו עוד הרבה זמן. אז עוד לא ידענו כמה…
המיון בליס ריק, ואנחנו מתקבלים על ידי מיילדת ורופאה, שתיהן מקסימות. הן בודקות אותי ומחברות אותי למוניטור. פתיחה של סנטימטר בערך, דופק מצוין של הגברת, וצירונים קטנטנים ובלתי מורגשים. בינתיים הראש לא מבוסס ולכן אוסרים עלי לרדת מן המיטה. אני מחליפה לכותונת של בית החולים, עולה למחלקה ונשכבת במיטה. אחרי זמן קצר מגיעה אחות ומודיעה שקיבלתי אישור לרדת מן המיטה. אני מתחילה להסתובב בחדר (אנחנו עדיין בחדר רגיל, ולא בחדר לידה), יושבת מדי פעם על הכדור, מרגישה צירים, עדיין נסבלים, ומדברת בטלפון עם אמא. בשעה שש וחצי בבוקר הצירים מתחילים להיות חזקים יותר ועכשיו כבר ממש קשה לי לדבר. שנינו עייפים, ואני מתחילה כבר להרדם בין ציר לציר, מה שגורם לכך שכל העניין נראה כמו ציר אחד ארוך ומייגע. כשהצירים מתחילים להיות קשים מדי, אני רצה למקלחת, יוצאת, מתנגבת, מקבלת עוד ציר ורצה חזרה למים המרגיעים. אם זה לא היה כל כך כואב, זה היה יכול להיות משעשע מאוד…
בשעה 10:30 מגיעות אמא והחברה. אני כל כך מאושרת לראות אותן, שלרגע אני שוכחת כמה כואב לי. אבל הכאבים ממשיכים, ועכשיו אני כבר ממש בוכה ומתחננת שיבואו לבדוק אותי. אחרי עוד שעתיים של כאבים, כשאני כבר מותשת לגמרי, מגיעה מיילדת בודקת ו…יש! פתיחה של 3, אני יכולה להכנס לחדר לידה!
בחדר הלידה מקבלת אותנו המיילדת הראשונה בשרשרת המיילדות שלנו – אסנת, מיילדת צעירה ומקסימה. היא מחזיקה לי את הידיים בזמן שהרופאה מחברת לי את האפידורל ומעודדת אותי שתיכף הכל יהיה בסדר. תוך כמה דקות אני הופכת מגוש של רחמים עצמיים ליולדת חביבה ומאושרת. אמא שלי ושל האבא העתידי עומדות מולי בתדהמה: אני שוכבת בנחת, שואלת את המיילדת מתי יש לי ציר, רגועה לגמרי… מי שמע על דברים כאלה לפני 30 שנה?


בשלב זה אמנם הכאבים נעלמים, אבל עכשיו מתחיל הפרק השני והארוך מאוד… אני אחסוך מכן את כל הפרטים, אבל אציין רק שהחל משעה זו (להזכירכן, יום חמישי, 2 בצהרים, 12 שעות אחרי ירידת המים) ועד ליום שישי בשעה 5 בבוקר, הייתי בחדר לידה, עם פתיחה שמתקדמת בצעדים של צב נכה, עוברית שלא רוצה לרדת למטה (ראש בספינה מינוס 2), הקאות, חום, תגובה אלרגית לחומר של האפידורל, צרבות, שוב הקאות… המלווים המותשים שלי מתחלפים ביניהם, והמיילדות מתחלפות (זכינו להכיר את אסנת, את ישראלה ואת יעל, ש"זכתה" ליילד אותי – כל אחת מהן היתה נפלאה, רגישה ומקצועית).
בשעה 4 בבוקר, אני תשושה לחלוטין, האפידורל מתחיל להתפוגג… זמן קצר לפני כן הגיע רופא חדש, ד"ר רטן, שראוי לדעתי לזכות בתואר "רופא השנה". הגיע, הציג את עצמו, בדק אותי בעדינות, עודד, ולא שכח להסביר בדיוק מה קורה. אחרי החוויה שהיתה לנו בבוקר עם אחד הרופאים במחלקת היולדות (הגיע, לא אמר מי הוא, דחף יד באמצע ציר…), זו באמת חוויה מתקנת… ד"ר רטן מודיע שהוא נותן לי עוד שעה, ואם אין התקדמות - יאללה לקיסרי. בשלב הזה אני כבר מתחננת בפני המיילדת שתיקח אותי לחדר הניתוח, הבעל מתחיל להתווכח איתה, ואני מבין ענני העייפות והכאבים שמתחילים להגיע, שומעת אותה מסכמת את הוויכוח ב"מה אתה חושב, שקיסרי זה ריצ'רץ'?!". היא אמנם לא אופטימית לגבי הסיכויים שלי ללדת בלידה רגילה, אבל היא הוכיחה את עצמה בגדול בשעה הבאה… למרבה הפלא, איך שהוא אני מצליחה להגיע לפתיחה מלאה ועכשיו מגיעה השעה הכי ארוכה והכי קשה בחיים שלי: אני צריכה להוציא מתוכי (157 ס"מ, לא גדולה במיוחד…) עוברית במשקל שמתקרב לארבע קילו, ושאין לה שום כוונה לצאת מביתה החמים והנעים… בגלל גודל הגברת מצטרפים למיילדת הרופא ושתי מיילדות נוספות, הבעל מחזיק ברגל אחת שלי, אמא בשניה וכולם פותחים בקריאות עידוד. בשלב זה האפידורל הפסיק לגמרי לעבוד, כך שאני מרגישה היטב כל ציר, ובשלב כלשהו אני מגיעה למסקנה שלא מעניין אותי מי שומע אותי ומה קורה מסביב – ומתחילה לצעוק בכל ציר. הצעקות דווקא מוכיחות את עצמן – המיילדת מציינת שבזמן צעקה אני לוחצת טוב יותר, אז אני יכולה להמשיך… לדברי החברה, שישבה בחוץ (ומגיע לה צל"ש על כך שלא זזה מן המקום ועל כל הליווי הנפלא שלה בזמן הלידה) , לפחות הייתי היולדת הכי מגוונת, כי לא רק צעקתי, אלא גם דיברתי אל הקטנה… (נו, תצאי כבר!!!). במשך דקות ארוכות אני לוחצת ולוחצת, רואה בזווית העין את המיילדת מתיישבת על כיסא בין ציר לציר ומוחה את הזיעה… כשכולם מסביבי מתחילים לראות את הראש של הקטנה יוצא ומיד חוזר פנימה, אני מתחילה להתייאש. בשלב כלשהו הרופא לוקח את היד שלי ומניח אותה על קצה הראש של הקטנה. אני מרגישה משהו עגול, רך מאוד ועדין… רק אז אני מאמינה לו שהיא באמת בחוץ ובלחיצה הבאה באמת משקיעה את כל מה שיש לי, מרגישה את המיילדת חותכת אותי, נקרעת בלי להרגיש ו… הראש בחוץ! הם מושכים את הכתפיים ואני מרגישה מין "בלופ" ו… היא בחוץ!!! מניחים עלי תינוקות מדהימה, ענקית, רכה ומושלמת, ואני בהלם מוחלט. היא פוקחת זוג עיניים כחולות ומסתכלת עלי. אני מסתכלת על האבא הטרי בהלם, לא מאמינה ששנינו הצלחנו ליצור משהו כל כך מושלם…
מניחים עלינו סדין חם והמיילדת עוזרת לקטנה להגיע אל השד ולינוק קצת. בעלי שואל אותי איך נקרא לקטנה, אני מסתכלת עליה, עדיין מופתעת מהשיער והעור הבהירים (ציפינו לילדונת שחרחורת, כמו המשפחה שלו…), ובוחרת מיד בשם רותם. המיילדת לוקחת אותה לשקילה וכולם בהלם: 3.940!!! עוטפים אותה כמו בובה קטנה, מצלמים שוב ולוקחים אותה לתינוקיה. אני נשארתי בחדר הלידה עוד כמה שעות לאחר מכן, עם שליה שלא רצתה לצאת והיה צורך להוציא אותה באופן ידני, ועם ליטרים של נוזלים בגלל החום וההקאות. שעתיים אחר כך הגעתי למחלקה, ובשעה עשר וחצי, כשסבא וסבתא שלי הגיעו, ביקשתי מהאחות להביא אותה אלי, כי היה אסור לי עדיין לרדת מן המיטה. האחות מביאה אותה תוך דקה, וסבא וסבתא זוכים לראות את הנינה הראשונה שלהם. אני עדיין לא קולטת שהיא באמת שלי, ורק מסתכלת על הפנים המתוקות ושואפת את הריח הנפלא שלה.
היומיים הבאים עוברים עלינו באושר גדול, עם המון מבקרים, שעות של צפייה בקטנה הישנה, וציפייה לרגע בו היא תפקח עיניים לרגע, דבר שמשכיח מיד את כל הכאבים בלידה, את התפרים, את הבצקות, ואת כל מה שמציק.
רותם בבית כבר שבוע, ואנחנו עדיין מסתכלים עליה כל בוקר בתדהמה, ועוד לא מבינים איך יצור כל כך קטן יכול להפוך שני אנשים מבוגרים כל כך מאושרים…

[תבשיל_קדרה*]

מזל טוב!
זהו דף סיפור לידה, אני משערת.

(ד"א - התאריך הראשון בדף - האם הוא אמור להיות ספטמבר ולא יולי?)

[ענת_גיגר*]

מזל טוב!
@}