הילד ואני איפה טעיתי

[פלוני_אלמונית*]

טוב איפה מתחילים?
יש לי ילדה מקסימה ונהדרת. אוטוטו בת 4. אני מגדלת אותה לבד. מאוד מאוד לבד.
מהרגע שגיליתי שאני בהריון החלטתי לאהוב את התינוק בכל ליבי.
קראתי על עיקרון הרצף והתחברתי מאוד.
אנחנו ישנות יחד. אני עובדת מהבית. היא ינקה עד גיל שלוש. היא בחינוך ביתי.
ילדה מאוד חכמה. מאוד אוהבת חברה. יש לה הרבה חברים.
הבעיה היא שהקשר שלנו מאוד חנוק.
אנחנו כל היום ביחד. מעולם לא השארתי אותה לבד. עם מטפלת או חברה או סבתא.
טוב לנו ביחד ונעים לנו אבל אין לה מקום בחיים לאנשים אחרים. היא לא נותנת למבוגרים אחרים להתקרב. לא מחבקת או מתקשרת יותר מדיי. זה גורם לאנשים אחרים לפחד להתקרב.
אני לא בטוחה איפה טעיתי. מה יכולתי לעשות אחרת. והכי חשוב איך אני משנה את זה.

[אורלי_נ*]

טוב, את צריכה יותר לפרט כי לא ברור למה אנשים נרתעים ממנה. איפה אבא בתמונה? איך החיברות שלה באופן כללי?

[אורלי_נ*]

חוצמזה שלא נראה לי שטעית במשהו. אולי הקשר קצת אינטנסיבי לגיל הנוכחי אבל מתאים לתינוק ופעוט והנה כשהגיע הזמן לשחרר את מחפשת את הדרך הטובה ביותר לעשות כן.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני יכולה להגיד לך שתיארת לגמרי את ביתי הבכורה.
היום בת שמונה..עדיין "קרה" יחסית אל מבוגרים אחרים
אבל הפשירה לגמרי מול סבתא ומול עוד כמה מבוגרים...
זה קורה בסוף. אפילו בטיפין...

[פלוני_אלמונית*]

_אנחנו כל היום ביחד. מעולם לא השארתי אותה לבד. עם מטפלת או חברה או סבתא.
טוב לנו ביחד ונעים לנו אבל אין לה מקום בחיים לאנשים אחרים. היא לא נותנת למבוגרים אחרים להתקרב. לא מחבקת או מתקשרת יותר מדיי. זה גורם לאנשים אחרים לפחד להתקרב._
זה מעגל סגור, לא? כדי שהיא תישאר עם אחרים את צריכה לפעמים להשאיר אותה. לא בכוח, לא בבכי, יש לכן את כל הזמן שבעולם, אבל להראות לה שאפשר גם כך והשמיים לא נופלים. היא בת שלוש, האופקים שלה הולכים ומתרחבים ובשביל זה צריך גם אינטראקציות מגוונות.
צאי מהחדר... תני לה להיות שקועה במשחק עם סבתא. רדי לחמש דקות מהבית לסדר משהו כשחברה שלך (שהיא מכירה) נמצאת בבית. ממש בקטנה, ככל שתרגישי בנוח. את לא מפקירה אותה. פרידה בנסיבות כאלה היא העשרה ולא הפקרה.

[בשמת_א*]

כדי שהיא תישאר עם אחרים את צריכה לפעמים להשאיר אותה
ממש לא מסכימה.
לא צריך להשאיר אותה.
כן כדאי, אם רוצים, להוסיף עוד אנשים ולשתף אותם בשיחה, במשחק, בעדינות, רק במידה שמתאימה לה.
אולי את לא מרגישה קרובה לכל האנשים האלה?
האם יש אנשים מבוגרים ש את מרגישה קרובה אליהם? נהנית לבלות במחיצתם? לצחוק? לעשות משהו משותף?

[בשמת_א*]

זה גורם לאנשים אחרים לפחד להתקרב
דרך אגב, הבעיה היא באנשים האחרים.
לפחד? מילדה קטנה?
מה רע בסתם לכבד אותה ואת הקצב שלה?

[פלוני_אלמונית*]

_לא צריך להשאיר אותה.
כן כדאי, אם רוצים, להוסיף עוד אנשים ולשתף אותם בשיחה, במשחק, בעדינות, רק במידה שמתאימה לה._
בשמת, אני מסכימה שלא "צריך" להשאיר אותה.
אבל אם הילדה בת 3 ולאמא מפריע שאין לה שום קשר עם מבוגר אחר (ואולי גם שאין לה רגע לעצמה), אז היא יכולה ליצור תנאים שבהם מבוגר מוכר שחביב על הילדה מגיע לבקר, מתפתחת אינטראקציה נעימה, והאמא יוצאת ונכנסת מהחדר.... זו אמורה להיות סיטואציית חיים נורמלית על פי כל עקרון רצף שהוא חוסר קשר של ילדים למבוגרים אחרים נוצר בגלל תנאי החיים המבודדים של המשפחה הגרעינית.

[פלוני_אלמונית*]

האמת היא המעולם לא חשבתי שיש בנו משהו חריג. תמיד פעלתי לפי החושים שלי והחושים שלי אמרו לי שהיא צריכה אותי לידה.
בשמת עכשיו שאת אומרת את זה אז לא אין סביבי מבוגרים שאני ממש אוהבת. יש לי חברות ממש טובות בארץ ואיתן היא מסתדרת מצויין וגם נשארת איתן לבד לעיתים רחוקות. היא ילדה מאוד רגישה ועדינה ובוחרת את חבריה בקפידה. בדיוק כמוני.
ואתם יודעים מה אף אחד לא מת כי קיבל יותר מדיי אהבה ותשומת לב.

[אדמה_טובה*]

אף אחד לא מת כי קיבל יותר מדיי אהבה ותשומת לב
נכון.
אבל את לא מתלוננת על עודף אהבה או תשומת לב
את חשה שהקשר שלכם חנוק. רוצה להסביר יותר למה התכוונת? אולי את מרגישה חנוקה לעיתים? (זה בסדר גמור להרגיש ככה). אולי הילדה מרגישה ככה?
אולי את דואגת שהילדה תגדל מסוגרת ותלויה מדי? (ככה אני מנחשת מהדברים הנוספים שכתבת).
אני חושבת שילד שכל עולמו הוא רק הקשר עם אמא, עולמו אכן מצומצם למדיי. זה שיכול לייצר בטחון וקירבה גדולים, אבל אולי גם חששות ממה שמחוץ למעגל הראשון האינטימי. פשוט כי לא התנסה בשהות במעגלים נוספים קודם, וטבעי לחשוש ממה שאנחנו לא מכירים. בלי נסיון, לא לומדים, ונסיון יכול להיות רך ומאפשר.
אולי לא תיארת את כל התמונה. אתן יוצאות יחד? מבקרים אתכן? פוגשים אנשים אחרים ושוהים במצבים חברתיים?
אולי אפשר לייצר מצבים רכים שבהם את מעוניינת כדי שביתך תתנסה בהם?

[אדמה_טובה*]

מסכימה לתרגיל מחשבתי?
בזוגיות הדוקה לפעמים אנחנו מתקשים לזהות מה שלנו ומה של האחר. אני רוצה להציע לך דרך להבחין אם התחושה שתיארת היא יותר שלך או של ילדתך. כתבת על ילדתך. אם משנים את הניסוחים כך שיחולו עלייך, מה הרגשתך? זה מתאר את תחושתך? זה לא קשור אלייך? (הדגשתי את השינויים בטקסט)
_הבעיה היא שהקשר שלי מאוד חנוק.
אנחנו כל היום ביחד. מעולם לא השארתי אותי לבד.
טוב לי ביחד ונעים לי אבל אין לי מקום בחיים לאנשים אחרים. אני לא נותנת למבוגרים אחרים להתקרב._

[אורלי_נ*]

אדמה טובה, זה גאוני. לקחתי לי לחיי.
פלונית, תפרטי עוד קצת.

[נועה_ברוך*]

אף אחד לא מת כי קיבל יותר מדיי אהבה ותשומת לב.
זה נכון, ואם זאת, יש אהבה חונקת
וחנק יכול להיות תהליך איטי שבחלקו אינו מורגש. עודף (כמו חוסר) נדרש לאיזון, לא תמיד. לעיתים.
וכמו בכל תחום חשוב לשים לב ולהיות בעירנות, עד מתי זה מועיל ומתי מתחיל להזיק.

ואת מתארת את הקשר חנוק. ואת מבינה שיש לרווח ולאוורר וזה נכון וטוב לשתיכן.
מנסיוני, את הנזק גיליתי מאוחר מידי.
גם אני כמוך חשבתי שכמה שיותר עיטוף, חום ואהבה זה מה שנכון וצריך.
הזמן שהשארתי את ביתי עם מטפלות היה לא מאוד משמעותי, רוב הזמן הינו שתינו יחד, לבד או בחברה, אבל אני איתה.
משפחה וחברים (בוגרים) כמעט ולא היו נוכחים.
הילדה, כמו הוריה, גדלה להיות אוהבת לבד, חברה מצומצמת, ובעיקר מתקשה להיפרד ורגישה לשינויים.

אז ישנם דפוסים שהיא קיבלה "בירושה" וישנם דפוסים שהיא סיגלה לעצמה מתוך הרגל ונוחיות.
ההרגל הכי "דפוק" הוא חוסר הפתיחות והנכונות להכיר ולפגוש את החדש.
אם היתי היום יכולה לתקן משהו זה בוודאי זה:
לחשוף אותה ליותר אנשים, לסמוך עליה יותר שתסתדר גם בלעדי, לסמוך על עצמי שאני אסתדר בלעדיה.

אם יש לך "עניין" עם פרידה, מציעה לך בחום לא לחכות ולטפל בעצמך, אני חושבת שאם אני הייתי מטפלת בנושא הזה מוקדם יותר, היום היה לנו הרבה יותר קל. וכמו שאת בטח מבינה, זה עדיין קשה והיא עוד מעט בת 9.

גידלתי אותה כמעט לבד, עטפתי אותה בהמון צמר גפן כדי שלא יהיה לה קשה, ובאמת היא חוותה קלות.
את הקלות הזו היא לקחה למקום של חוסר התמודדות עם אתגרים, אתגרים הנדרשים מכל ילד. במקום הזה אני חנקתי אותה ולא היתי בעצמי מספיק חזקה לתת לה להתמודד
חוסר התמודדות מחליש. כן, יש לה תחומים שבהם היא חזקה מאוד, אבל אני חושבת שצריך להיות איזון מסויים, או לפחות סקרנות ופתיחות להתנסות.
בעיני אם ילד אינו סקרן וחושש להתנסות זו נורית אדומה.
את חוסר האיזון ניתן לראות ככל שהילד גודל, ואין כמובן להשוות אותו לילדים אחרים אלא לעצמו בלבד.

כמה נקודות להארה בתחום המאוד מורכב של גידול הילדים קרוב אלינו.
זהו חלקו של הסיפור הפרטי שלי, ואין זה אומר שהוא יתאים לך. אם יש לך כאן משהו לקבל, יופי. אם לא, לא.
כל אחד פועל כראות עיניו ומתוך עולמו, וכל אחד עושה את הטוב ביותר שהוא יכול ויודע

"איפה טעיתי?" תוכלי רק בדיאבד לגלות. מאחלת לך גילוי מעצים ומפתח.

<הערת עריכה: אם את כותבת כ פלוני אלמונית קשה מאוד לזהות אותך, כי יש אחרים שכותבים באותו שם. בבקשה תבחרי לך שם אחר. תודה @}>

[פלוני_אלמונית*]

טוב זה היה מעולה. אהבתי. תודה.
אוקיי אז לאחרונה עברנו לגור ביחידת דיור. אנחנו חולקים חצר עם משפחה נוספת. יש להם שלושה ילדים. והאמא אמרה לי שהילדה לא נפתחת אליה ושנראה לה שהקשר שלנו ממש סגור.
הקשר שלנו היה באמת מחניק ורק עכשיו שעברנו דירה ושיניתי עבודה יש לי מקום גם לעצמי. היא ילדה מאוד נוחה. תמיד הייתה. מעולם לא היה לי קשה איתה. אני באמת נהנית להיות איתה.
אבל נגיד אם היא משחקת בשכונה ונופלת ומישהו אחר יגש אליה וינסה לעזור היא תתחיל לצרוח אמא אמא. היא לא יודעת כל כך איך לתקשר עם מבוגרים. גם אני לא. אולי זאת הבעיה.
קשה לי לפעמים שאני לא יכולה להשאיר אותה עם שכנה לשעה.
השכנה החדשה אמרה שאולי כדאי למצוא לה בייביסיטר ושלוש פעמים בשבוע לצאת קצת. שעה כל פעם. לתת לה להתמודד. משהו ברעיון הזה מבחיל בעיניי. בשביל מה עשיתי את כל העיקרון הרצף\חינוך ביתי\מיטה משותפת אם לא כדי שנהיה קרובות. שיהיה לה בטחון עצמי. שתפרד ממני כשהיא מוכנה ובשלה.
הנה לפני 3 חודשים באה ואמרה לי שהיא רוצה מיטה לעצמה. אמרתי לעצמי וואללה זה עובד. ועכשיו האישה הזאת באה וערערה לי את הביטחון.

[ההולכת_בדרכים*]

ועכשיו האישה הזאת באה וערערה לי את הביטחון.

כן, נשמע שהשכנה ביאסה עם ההערות וההצעות שלה, אפילו אם באו מכוונה טובה.
אני מניחה שאם היית בטוחה שהיא מדברת שטויות והילדה שלך אחלה, אז זה לא היה מערער אותך אלא משעשע אותך...
אבל מהתיאור שלך אני מבינה שאת לא בטוחה עד כמה ההתנהגות של בתך "נורמלית" או מעידה על בעיה.

אני לא מבינה גדולה במהי ההתנהגות הנורמטיבית המצופה מילדים בגילאים שונים ובכלל, אבל אם זה מטריד אותך אפשר לגשש ולבדוק בהמון צורות,
ולאו דווקא להגיע למסקנה הבנאלית שאת עשית משהו לא בסדר, ושאת חייבת לעשות שינוי התנהגותי ומהר פן תזיקי לילדה.
יש אפשרות שהבת שלך בסדר גמור וזו התנהגות נפוצה לחלק ניכר מבני גילה (אין לי מושג)
אפשרות נוספת היא שבתך סובלת מבעיה אישית כלשהי שלא קשורה לחינוך שלך אלא למבנה הרגשי או הנוירולוגי שלה...

במקרים כאלה של התלבטות, אני אישית פונה לבדיקות שריר (אייפק, קינסיולוגיה, לייף אליימנט...) שיעזרו לי לראות תמונה מלאה יותר,
לבדוק אם יש משהו שדורש טיפול, ולטפל אם צריך... אולי אם את הספק מטריד אותך זה יתאים גם לך? @}

[נועה_ברוך*]

_ולאו דווקא להגיע למסקנה הבנאלית שאת עשית משהו לא בסדר, ושאת חייבת לעשות שינוי התנהגותי ומהר פן תזיקי לילדה.
יש אפשרות שהבת שלך בסדר גמור וזו התנהגות נפוצה לחלק ניכר מבני גילה (אין לי מושג)
אפשרות נוספת היא שבתך סובלת מבעיה אישית כלשהי שלא קשורה לחינוך שלך אלא למבנה הרגשי או הנוירולוגי שלה..._

אין כאן כל עניין דחוף לטיפול, אלא נושא שיש לבדוק ולחקור ולגלות, בעיקר באופן מאוד אישי (של האמא)
ניואנסים קטנטנים שאפילו לא תמיד תצליח לתאר בכתב, אך היא תוכל לראות, לחוש ולדעת. זו אינטואיציה של אימא.
יש כאן אימא מאוד רגישה ומודעת ולכן כעת עם התעוררות השאלה יתחילו להתגלות לה כיווני התפתחות והתנהגות שעל פיהם תפעל.

הדרך שבה האם תבחר היא המשמעותית ולא דווקא איבחון של הילדה. שינוי אישי או קבלה והסכמה עם הבחירה שלה זה הדבר הנדרש כעת, לדעתי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

עיקרון הרצף מאודדדד רחוק מאיך (בהכללה כמובן) שאנחנו מגדלים.
חינוך ביתי הוא רק חלק קטן אבל בעיקרון הרצף יש קהילה. לילד יש תמיד מבוגרים זמינים באיזור. לא רק אחד...וזה משנה את כל התמונה.
אצלנו עד לפני שנה שהגדולות היו בנות שבע וארבע לא היתה נוכחות מאסיבית של עוד מבוגרים. מלפני שנה יש נערה שבמשך שנה הגיעה אלינו כל יום לעזור. גרה בית ליד. אין לך מושג אילו קשרי אהבה הן רקמו איתה. כמו משפחה ואפילו יותר...

[נועה_ברוך*]

וזה משנה את כל התמונה.
לגמרי. ותודה על התזכורת החשובה

[אדמה_טובה*]

שנהיה קרובות. שיהיה לה בטחון עצמי.
הבסיס לבטחון עצמי הוא אכן קירבה והתקשרות בטוחה לדמות משמעותית אחת. אבל זה רק הבסיס הראשוני. כדי שהבטחון העצמי יתרחב ויתעצם דרושה התמודדות של הילד בעצמו עם אתגרים. אתגרים מותאמים, שאפשר להצליח בהם. ואפילו להתנסות מדי פעם בכשלון ולראות שנשארים בחיים ושום דבר לא נהרס ואפשר לתקן כשצריך. כמו שחשוב ביחסים שיהיו לא רק הרמוניה וקירבה אלא גם קונפליקט ועימות, ונראה שהקשר ממשיך וצומח גם אחרי שאנחנו רבים.
אבל אם ילדים נמנעים מהתמודדות, ונשארים רק באזור הנוחות שלהם (גם מבוגרים, אגב), הבטחון מתחיל להפגע. ואז עלול להווצר מעגל קסמים בו חוסר בטחון מזין המנעות שמזינה חוסר בטחון וכן הלאה.
לפעמים אנחנו כל כך מקדשים את הקירבה והתמיכה שאנחנו שוכחים לאזן עם אתגר וצמיחה והפרדות. שהם חלק מאוד מאוד משמעותי וחשוב מהחיים. ויותר קל לי לדבר ברבים

[אלה_לי_לה*]

שני הסנט שלי נוגעים לביביסיטר

לפי אמונתי כולנו צריכים לחיות בשבט,השבט כולל מבוגרים נוספים ואוהבים שאתן אוהבות ובוטחות בהם, הם חלק מהמשפחה ומהחיים שלכם
זו אמונה נפלאה שמסתדרת באופן חלקי עם הרצון החזק שלי בשקט וזמן איכות בבדידות
אז מה עושים?

ביביסיטר טובה יכולה לספק לכן את זה, היא הופכת לחברה עם זמן וחשק לילדה. הרעיון הוא לא להתנתק ממך, להפך, הרעיון הוא להגדיל את המעגל הקרוב.
לא בכפייה ולא בבכי, אלא בחברות ובשמחה. מה לגבי טיולים לגינה הציבורית?
למוזיאון? לאפות יחד?
רצוי שהפעמים הראשונות יהיו בשיתוף של שלושתכן כשלאט לאט את נותנת לה להכיר את הביביסיטר יותר ולרצות להיות איתה.

ככה אני עושה את זה
העניין כמובן הוא למצוא את האדם המתאים.

[גשם*]

אני לא מומחית לגידול ילדים, ומעולם לא הצלחתי לסיים את הספר "עיקרון הרצף"... אבלמניסיון של גידול 4 ילדים כמה נק.
1) היא רק בת כמעט 4 , היא באמת עדיין קטנה.לא טעית, לי זה נשמע מאוד נורמלי בעיקר לבת. אם זה מפריע לך זה משהו אחר,אבל זה שלך לא שלה.
2) אובר פרוטק'טיב יכול בהחלט לסרס ולפגוע ביכולת ה"תעופה" העצמאית שלהילדה.אבל קירבה רבה אינה בהכרח אובר פרוטקטיב.
3) אני מאוד מסכימה עם אדמה טובה , אבל לילדים יותר גדולים.
4) תני לה להתפתח בקצב שלה! אל תאיצי אבל גם אל תפריעי!
5) חינוך וגידול ילדים, אינו מתכון ולא לומדים אתו מספר, אלא זה יותר כמו שריר שככלשמאמנים אותו הוא יותר מתפתח.( וכל ילד הוא שריר חדש...). לעולם לא תהיי האמא המושלמת וכמעט אין שום דבר שתעשי שהוא טעות פטלית. זה סתםתזכורת כי גם אם את טועה אלתקחי את זה קשה מדי... עם אהבה ( ונשמע שינה הרבה) כמעט הכל אפשר לתקן.

[ר_ו_ת_ה*]

איזה יופי כתבת גשם