החיוניות שלי המיטב

[אנונימי]

[b]דף זה הנו תוספת לדפי [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po], העוסקים בקשר שבין התזונה והחיים[/b]

מטרתו של הדף שלפניכם לתמצת תהליך ארוך ומורכב שבו עלו שפע תובנות מועילות בנוגע למעבר מתזונה מערבית טיפוסית לתזונה חיונית ואינסטינקטיבית. התמצות מתייחס לחצי השנה הראשונה בתהליך, זו המתוארת בדף [b][po]החיוניות שלי חלק ראשון[/po][/b]

בדף זה תמצאו, תחת טקסט נפרש, את מרבית הנושאים בהם עסקנו, והוא כולל אך ורק ציטוטים, מפי (כמעט) כל מי שהשתתפה בדיון ותרמה לו.
תרמו מחכמתן הרבה (מסודרות לפי אלף בית כדי לא להסתבך): [po]אורי יורמן[/po] ; [po]במבי ק[/po] ; [po]בשמת א[/po] ; [b]גוגוס[/b] ; [b]גוונים[/b] ; [po]דנה ה[/po] ; [po]יעלפו מהמושב[/po] ; [po]מיכל בז[/po] ; [b]מצ'רה[/b] ; [po]ניצן אמ[/po] ; [po]תמי גלילי[/po] ; [po]ש י ר י[/po]

הדף נפתח לרגל חג המימונה 2011, אחד החגים המייצגים בצורה הטובה ביותר את ההתמכרויות בהן עוסק הדף. שפע גלוטן, ערימות של סוכר, אכילה מופרזת ושאר ירקות שנוגדים לגמרי אכילה אינסטינקטיבית. מקווה שתספיקו לקרוא עוד לפני :-)

[b]בברכת יציאה מעבדות, באשר היא, לחירות, גוגוס.[/b] {@

קריאה מומלצת נוספת: [po]תזונה אינסטינקטיבית[/po] ; [po]גמילה ביתית ממתוקים[/po]

[hr]



[spoiler=מהו הקשר בין ההתמודדות שלי עם התזונה להתמודדות שלי עם אלמנטים אחרים בחיי?]
|#| התזונה אצלי היא די בוודאות סימפטום ולא המחלה עצמה. לדעתי בגלל זה אני לא מצליחה לשחרר אותה. התזונה שלי בעצם כפופה למשהו אחר ולכן כאשר אני משחררת אותה המשהו האחר הזה פשוט לוקח פיקוד במקומי וזה מרגיש ממש רע.

|#| כל דבר הכי קטן שלא לגמרי מסתדר לי מוביל אותי לתחושה של קיפוח ומגיע לי [b]מול עצמי[/b] לא מול אף אחד בסביבה. המשמעות היא שאני בעצם כל הזמן דורשת מעצמי לפצות את עצמי והפיצוי הכי זמין הוא בתזונה גרועה. זה איזשהו חלק בי שכל הזמן כל הזמן כל הזמן מוצא משהו להתלונן בגללו כלפי פנים ולדרוש הכרה.

|#| אני לא תופסת את עצמי כפרפקציוניסטית ובכל זאת בנושא של התזונה קשה לי להרגיש שאני מצליחה, מתקדמת, יוצרת שינוי. כל הזמן חושבת על מה שלא הצלחתי ולא על מה שכן.

|#| אם משהו נתפש בעיניי כ"ככה במילא צריך להיות או לעשות" אז אין שום מקום לתשבחות. בשבילי זה יהיה כמו לשבח את עצמי על זה שצחצחתי שיניים למרות שהייתי עייפה. אם החלטתי שיש דרך מסוימת שבה אני צריכה לאכול או שבה ראוי לי לחיות אז אני לא סופרת את הקשיים בדרך לשם. אם משהו הוא נכון פשוט צריך להגיע אליו. ועל זה שאני עושה משהו נכון וראוי לא מגיע לי פרס. זה כמו עם פגיעה באחרים. נגיד שהתחשק לי מאוד לשקר למישהו ובכל זאת החזקתי את עצמי ואמרתי את האמת. מגיע לי שבח? בתפישה שלי לא. אז בתזונה, זה שנמנעתי מלהרעיל את הגוף שלי לא אמור לגרור שבח. ככה יוצא שה"הצלחה" שלי אף פעם לא מתוגמלת.

|#| יש לי מה שאני מכנה "בולען". זה איזשהו חור שחור שזולל [b]אותי[/b] . כלומר, שבו אני מכשילה את עצמי. משהו שלא בסדר. משהו שצריך לפתור. איזו עקמומיות שיושבת גרוע. הבולען הזה חייב לזלול משהו. עד שאני אטפל בו כמו שצריך הוא תמיד יזלול לי משהו שאני רוצה. התזונה שלי היא רק ערוץ אחד מיני כמה שחשוב לי ושאני משקיעה בו מאמץ ומודעות ומה שקורה לי בתוך הערוץ הזה מבטא את הקושי שלי בחיים באותו רגע. התזונה לא עומדת בפני עצמה. היא חסרת חשיבות בפני עצמה. היא בסך הכל תזכורת לקושי שלי. היא ערוץ חלש שאליו קל לבולען הזה לחדור ולזלול. אני מנחשת שהבולען הזה הוא השליטה. בעצמי ובאחרים. אני כבר כמה שנים נעה במעגלים סביב העניין הזה שלי עם עצמי ומקווה שיום אחד זה באמת יהיה פתור. בלי להיעלם לגמרי. אין לי ציפייה כזו. רק פתור.

|#| זה קצת עצוב לרצות משהו שכל כך קשה להשיג. שלמות. הניסוי הזה מציב לי חתיכת מראה מול הפרצוף.

[/spoiler]
[spoiler=איך נראים ההתמכרות, הקריז וניסיונות הגמילה?]
[b]ההתמכרות[/b]
|#| ההרגל לשלוח את היד מבלי דעת אל משהו שמונח. בלי לעצור ולחשוב אם רוצים או צריך או כדאי או משהו. אפילו חיות בטבע עוצרות רגע לפני שהן בולסות. מריחות, ממששות... חושבות.

|#| אני עומדת מול דברים שאני לא רוצה לאכול ואיזה מנגנון שלי נחלש, שער דמיוני יורד ואני עוברת למקום אחר שבו הכמיהה שלי מתגברת על הרצון שלי. במקום הזה משהו בי מפסיק להיות אני. משהו בי נהיה זומבי. אני מרגישה שאם ברגע הזה מישהו ידבר אלי אני לא אשמע אותו. זו בדיוק התחושה הלא נעימה שממנה אני רוצה להיפטר.

|#| אחת המורות שלי פעם תפסה ילד לועס מסטיק בשיעור, היא השתגעה קלות וצעקה עליו- זה מתחיל בלעיסת מסטיק, ונגמר ברצח ראש ממשלה! ככה בערך אני מרגישה לגבי שליטה עצמית- זה מתחיל בלעיסת מסטיק/כרסום וופל/לעיסת פיצה ומי יודע כמה רחוק זה נגמר.

|#| אני עושה דברים שמזיקים לי ואין בי שום חלק שמתקומם על זה באמת. אני מביטה מהצד במה שבשבוע שעבר הלהיב אותי והמבט ממשיך לנדוד הלאה בלי להתעכב. מתג ההנעה שלי נעלם לי.

|#| שמתי לב שאני משקרת לעצמי ללא סוף ובלי להתכוון בכלל על התזונה. הרבה אין-דברים שלא נספרים, המון מגיעים-לי שאני אפילו לא מחשבת.

|#| אמרתי לעצמי בראש, עדיף עכשיו לחסל כמה שיותר מהלזניה כדי שמחר היא כבר לא תהיה במקרר. עכשיו עוד מותר, מחר אני אצטרך ממש לעמוד מולה ולהתאפק.

|#| הייתי שמחה לו משהו פיזי היה עוצר אותי. במידה מסוימת אני מרגישה מרומה כשזה לא קורה. כלומר, איזה מן גוף אדיוטי זה שאפשר להאכיל אותו בזבל של הזבל והוא לא אומר כלום? האמת היא שהוא כן אומר. הוא פשוט לא צועק אז אני מצליחה לאטום את האוזניים.

|#| זה התחיל בקצת אורז, המשיך בכמה ביסים מפיתות ביתיות, ולאט לאט מצאתי את עצמי מסתירה את מה שאני אוכלת מהילדים שלי. זה החרא.

|#| כשמרגישים שזה קל, אז טועמים. ואז נוכחים שזה בכלל לא כזה טעים, ובכלל אין חשק לאכול את זה שוב. מדהים. שליטה חבל"ז. התגבתי על ההתמכרות, אני ולא שרף. תוך כמה ימים מנסים שוב. הצלחה מסחררת. לא טעים, לא משכר, לא תופס אותי בשום צורה. תוך זמן לא ארוך מרגישים שהנוסחא פוצחה. אפשר יום יום לאכול, זה בכלל לא טעים, מאמינים שיכולים להפסיק מתי שרוצים, ומאמינים בכל לב שלא מכורים יותר. רק משתמשים. יום יום. מבחירה. בכלל לא מהתמכרות :-) .

[b]קריז וניסיונות הגמילה[/b]
|#| מצד אחד, אני נלחמת פה בהתמכרות רבת שנים. אי לכך, אני מרשה לעצמי כל פיצוי אפשרי ובלבד שאצלח את הימים הראשונים בלי גלוטן. חסרה לי מאוד השמחה וההתלהבות שאפיינו את הסבבים הקודמים. אני בעיקר בהמתנה לאלחוש של הקריז ומאחר ואני יודעת שהוא בוא יבוא זה מעודד אותי להמשיך.

|#| יש שחרור גדול בחוויה של כל זה כקריז. בניגוד לפעמים הקודמות עם השיח של "נפילות" אני מרגישה בהחלט אחרת. אין לי שום חשק להיות בקריז, בטח לא על בסיס יומיומי. בשיח של הנפילות היה משהו רך כזה, כאילו זה לגמרי בסדר לחיות ככה. פעם נופלים ואז קמים ושוב מדי פעם וכו'. כשאני מתבוננת בזה כקריז זה נחווה לי כסוג אחר של עליבות ובהחלט כמשהו שאני רוצה לראות אותו נפסק ולא מלווה את החיים שלי.

|#| מקווה שהפסימיות שלי לא תהרוג כאן מישהו. אני חושבת שכולנו [b]כן[/b] נהיה תמיד מכורות. מה שאולי [b]לא[/b] נהיה זה מכורות כבדות. בשבילי זו מהות ההתחזקות.

[/spoiler]
[spoiler=דוגמה למזון ממכר - סיפורי פיצה (ואחד גם על תפוצ'יפס)]
|#| כשאני חושבת על פיצה או קמח משהו במבט שלי נהיה מזוגג. אני ממש מרגישה את זה. מרגישה את ההתמכרות ורוצה שהיא תיעלם.

|#| ברגע שאני נכנסת ללופ הזה של הכמיהה למזון הדפוק אני מתקשה להשתחרר מזה עד שאני גוא(ע)לת את עצמי באיזו פיצה. זה מה שקורה בדרך כלל. וזה מביך אותי מול עצמי. מה ההבדל ביני לבין נרקומן באותו רגע?

|#| הפיצה היא הזבל היחיד שעוד יש לי געגוע אליו. היא היחידה שמפחיד אותי לאבד. ואני חושבת שהיום הבנתי שלא בטוח שזה הגלוטן שקושר אותי אליה בעבותות כאלה של אהבה. זו הגבינה המותכת. כלומר, מעל שכבת הגלוטן, כמובן. משהו בשילוב הזה פשוט מנצח. מנצח את השכל ואת כוח הרצון ואת כל הכללים והתובנות. ואם זה בא עם פטריות מעל אז בכלל... זה ניצחון טכני. אני בכלל לא נאבקת.

|#| כשאני אוכלת חצי פיצה משפחתית אני יוצאת וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה לאכול פיצה משפחתית שלמה. ואני גם מסוגלת לזה. משולש פיצה מעצבן אותי כי הוא לא מדגדג את הצורך שלי. ואני חושבת שאפשר להסכים שרצון עז לאכול מגש שלם של פיצה משפחתית הוא לא בדיוק סביר.

|#| פיצה זה אגוז קשה לפיצוח. במיוחד אם יש עליה גם חצילים, אקסטרא גבינה ובשר. אפשר להוציא ממני סודות מדינה עם השילוב הזה.

|#| פיצה פעם בשנתיים זה משהו שיקרה אצלי רק כשאני אראה את אדון משיח מגיע על חמורו הלבן. ויכול להיות שגם אז אני אנפנף את העניין כפאטה מורגנה ואמשיך בשלי. בכל זאת... פיצה.

|#| עמדתי בגבורה נגד הפיצה. עברתי ליד הפיצה האהובה עלי ביותר, במקום שבו אני תמיד תמיד קונה (כי אני לבד ואין אף אחד שירים גבה), הרחתי והמשכתי ללכת. המחשבה שעברה לי בראש, בחיי, היתה שאתמול בערב הורדתי חופן פסטה אז יאללה, מה זה כבר משנה. ועניתי לעצמי שזה משנה והלכתי משם.

|#| פרידה מהפיצה, האומנם? אז... מצאתי את עצמי היום נודדת לפיצה מדהימה שאיתה עשיתי את ההיכרות בשבת. כל מה שרציתי אחרי שטעמתי ממנה זה עוד. וחיפשתי הזדמנות. אבל... משהו אצלי כבר נמצא במקום אחר. וזה מה שקרה - הגעתי, בחרתי, אכלתי. כמות שוות ערך לשני משולשים. בכל יום אחר הייתי ניגשת לדלפק שוב ולוקחת כמות זהה. משהו בי רצה לנהוג כך ומשהו אחר עצר. שילמתי ודי. ויצאתי משם בתחושת קהות. כאילו שזו הפיצה האחרונה שיתחשק לי אי פעם לאכול. במקום התחושה הרגילה, או ההרהור הרגיל, שעיקרו מתי תהיה הפעם הבאה, נשארה שם החמימות בידיעה שנפרדתי מחברה טובה בגלל שאנחנו הולכות כל אחת לדרכה. בגלל שהשתנינו.

|#| אם תהיה פיצה בבית, אני לא אנום ולא אישן, אתעורר באמצע הלילה ואסתובב כאריה בסוגר עד שאבלע אותה בשלמותה. מה אני עושה? במקום לעמוד במצב המשפיל הזה, אני מוודאת שהוא לא יוכל להתקיים. הכלל שלי איננו "לעולם אל תאכלי פיצה!" שלא אצליח לעמוד בו, אלא רק "אל תזמיני פיצה הביתה" יחד עם "אל תאכלי פיצה מחוץ לבית."

|#| פיצה ביתית מורידה מאוד את הסיכוי לאכילת פיצה בגלל ההתעסקות. זה כמו שאם את מקלפת לעצמך את האגוזים סביר שתאכלי פחות מאשר אם הם כבר קלופים ואולי זו בדיוק המטרה של הקליפה... למתן.

|#| שכחתי לספר על חוויה מזעזעת שהיתה לי אתמול בערב ושבמרכזה עמדה לא אחרת מאשר שקית ענקית של תפוצ'יפס. למי שלא בעניינים, תפוצ'יפס הוא רעל נהדר שעשוי מתפוחי אדמה, כמות בלתי נתפשת של שמן וכמות גדולה אף יותר של מלח. כל זה בשקית אלומיניום מרשרשת. מה שנקרא, לחובבי הז'אנר בלבד. נו, מי אם לא אני... שנים אכלתי את הרעל הזה בתאווה שאינה יודעת גבולות. ברוב המקרים, כדי לעמעם את המליחות, אכלתי את זה עם קופסה שלמה של גבינה לבנה. אח... בריאות. והזיכרון שנשאר לי מזה היה מענג מאוד. אתמול, במסגרת מנגנון הפיצוי המוקדם על השבוע הזה, קניתי חבילת תפוצ'יפס. מהביס הראשון זה היה לי מגעיל. הגוף שלי כבר באמת לא יודע מה לעשות במשהו כזה, אפילו בביס אחד. ובכל זאת, אכלתי לאט ובסבל את כל החבילה. לא יודעת למה. בסוף הבנתי. [b]אני לעולם לא אקנה יותר שקית של חטיפים[/b] . זה פשוט התבהר לי לגמרי ברגע שזרקתי לפח את השקית. הייתי צריכה לעבור איזה סבל מזוקק כדי שזה ייחקק לי בגוף ובראש. וזה אכן נחקק. יצא לי מזה מסר כל כך חזק וברור עד שאפילו לא נאלצתי להצטער יותר מדי על מה שעשיתי בשביל להגיע לשם.

[/spoiler]
[spoiler=החיבור בין אכילה ורגשות כמאפיין התמכרותי]
|#| אצלי, כל דבר שקורה, כל דבר שהוא מספיק גדול כדי לסמן אותו כאירוע, גומר לי את הכוחות להחזיק את האוכל בג'אגלינג של החיים. אם זה אירוע, מיד מוצמד לו ערך כלשהו שראוי לתגובה של מזון. בלי קשר לקושי או להצפה רגשית. קרה משהו? יופי. סיבה לאבל/מסיבה או כל דבר אחר שאיזושהי תרבות בעולם נוהגת לציין בעזרת אוכל.

|#| אני במצב רגשי ירוד. האם הגיוני להפוך גם את המצב הפיזי שלי לירוד בזה שאדחף לגוף אוכל דפוק? זה פשוט לדרדר את כולי למטה במקום לעזור לי לטפס למעלה.

|#| יש הבדל בין המנעד הרגשי השלילי שמוביל לאוכל גרוע לבין המנעד הרגשי החיובי שמוביל לאוכל גרוע. כל רגש שלילי, ולו הקטן ביותר, שולח אותי ללוכל. רק רגשות חיוביים חזקים שולחים אותי ללוכל. אני מפצה את עצמי על כל רע אבל אני חוגגת רק דברים גדולים.

|#| לא רוצה לאכול רק כדי לברוח מהתמודדות עם אנשים. לא רוצה לאכול סתם כי יש אוכל טעים מולי. לא רוצה לאכול הרבה כי כולם אוכלים הרבה וזו הנורמה שם. לא רוצה לאכול כי יש משהו אחר שמאד מטריד אותי ומשפיע על מצב הרוח בשלושת הימים האחרונים ואוכל זה סוג של נחמה בגרוש שאני מורגלת אליה.

|#| אני חושבת שאפשר לבטא אהבה בעזרת אוכל. אהבה נכרכת באוכל כבר בהנקה. אישית אני חושבת שמוטב לאוכל להיות רק אוכל כדרך של שגרה. אבל זה לא אומר שאי אפשר לבטא דרכו, מדי פעם ובצורה שקולה, גם אהבה. בנוסף, אני יכולה לומר לך בוודאות שאוכל שהכנתי באהבה נראה ונטעם אחרת לגמרי מאוכל שהכנתי בלי אהבה.

|#| הבנתי למה אני נרתעת מהמילון הטבעונאי. כי הוא מנסה לחבר מין עם שאינו מינו - אוכל עם דברים אחרים כמו סקס או עונג מיני או איזו חוויה שהיא מעבר להיותו של האוכל מזון. אחרי מה שכתבתי בנוגע לניתוק הרצוי בעיניי בין רגשות לאוכל אני הולכת הלאה ומבינה שכל החיבורים האלה בין אוכל לעולמות מושגיים אחרים פשוט מעורר בי הרמת גבה.

|#| לדעתי אי אפשר ולא צריך לנתק אוכל מאיזה שלם, ולהתייחס אליו כהזנה בלבד. באוכל יש מרכיב פסיכולוגי גדול, נרצה או לא נרצה, נדחיק או לא נדחיק. נדמה לי שאף אחת לא הייתה בוחרת לקבל קפסולה שעונה על כל צרכיה הפיזיולוגים, ולהמנע מהצורך באכילה. השאלה כמה בריאות או בלגן רגשי אנחנו דוחפות לאוכל שלנו היא שאלה ראויה בפני עצמה, אבל שוב, לדעתי, אי אפשר לנתק לרגע את האוכל מההקשר הרגשי.

|#| אני שואפת לניתוק אינטואיטיבי של הקשר בין רגש כמו תחושת ניצחון לבין אכילה. אין טעם להגיד לי כשזה עובד ש"אני אלופה" או "כל הכבוד" כי הדברים הללו בכלל מנותקים. ככל שאני אוכלת חיוני יותר כך ההקשר הזה הולך ומתנתק. כלומר, אם אני שומעת פרגון כזה והוא מרגש אותי - סימן שאני עוד לא שם :-)

|#| אני חושבת הרבה על אוכל נחמה ונזהרת מזה כמו מאש. גדלתי ככה. כל דבר קשה, או כזה שצפוי להיות קשה, נגמר בוואפל או צ'יפס. הכוונה היתה טובה וזה גם באמת עזר אבל זה הרגל שנדבק ובשפכטל אי אפשר לגרד אותו. עם הילדים שלי יש רק חיבוק ונישוק וכו'. ועל אף שאני מנחמת את עצמי במזון כל הזמן (אבל הפסקתי ביומיים האחרונים!) אני עושה מאמץ כביר להסתיר מהם את ההתנהגות הזו ובמקביל להיגמל ממנה כדי לא להעמיד פנים. כמי שגדלה ככה אני כואבת את זה מאוד. כל רגש שעולה טיפה על גדותיו נגמר באוכל. את יודעת, פתאום אני תופסת שזו גם דרך להצרה של רגשות. קצת כמו שמוצץ סותם את הבכי האוכל סותם את הרגש. אין הצפה, לטוב ולרע. ושוכחים איך זה פשוט סתם להרגיש המון ממשהו.

|#| רוצה לחיות חיים שבהם אוכל הוא אוכל הוא אוכל. ואת הנחמה והחיזוק והתקווה למצוא בדברים אחרים שראויים יותר בעיניי מאשר מזון.

|#| אני שואלת את עצמי איך היו נראים החיים שלי לולא שמחות רבות כל כך היו נקשרות בסעודות. איך היו נראים ימי ההולדת שלי בלי ארוחות? והחגים? וכל מיני ימים מיוחדים אחרים? ימי שישי בערב? מה יישאר לנו אם כל זה ייעלם? הרי יהיה לי יום הולדת. במה אמלא אותו? האם בלי הסעודה הוא ירגיש לי ריק? חסר? משהו בי כמה לניתוק הזה. לאוכל שכל מטרתו להזין את הגוף (אפשר שזה יהיה בשמחה, כמובן) וכל השמחות והעצב האחרים מתמלאים במשהו אחר.

|#| חושבת על העניין הזה של לחגוג או להתאבל עם אוכל. אני חושבת שעבורי אחד הגורמים לאוטומטיות של המחשבה הזו היא הזמינות והמהירות שבה אפשר לחגוג. אם הייתי בוחרת לחגוג בחצי יום כיף על שפת הים או בהליכה להצגה יומית או בפגישה עם חברה היה נשרף לי המון זמן. זו היתה באמת חגיגה אבל יש בחגיגות אמיתיות כאלה משהו תובעני. יש הרבה אירועים שאם הם בכלל ראויים לחגיגה אז וודאי שמדובר בחגיגה מינורית כזו. מינורית כמו ללכת לקנות משהו ולאכול אותו ודי. זה מוביל אותי למחשבה שאולי יש אירועים שאין ממש טעם לחגוג. כלומר, שאם החגיגה היחידה שעולה בדעתי היא חגיגה באוכל אז אולי אין פה ממש מה לחגוג. אולי מספיק פשוט לשמוח. בלב. או לספר למישהו ולעבור הלאה.

[/spoiler]
[spoiler=מהם החסרונות של מזון מעובד (מבושל/מתובל/מותסס/מיובש ועוד)?]

|#| די מדהים אותי ששתיית מים, אחת הפעולות שמסמנת התנהגות אחראית, היא אצלי סימן ברור לתזונה מזיקה. כשאני דבקה בתזונה חיונית אני צמאה רק לעתים רחוקות מאוד. גם בימים רותחים ממש. ברגע שאני חורגת ממנה, מהחיוניות, אני חשה צמא.

|#| מזון מותסס ומזון חי הם שני דברים מאוד רחוקים. גם בגלל התהליך שהמזון עובר וגם בגלל התוצר שלו. כל הפואנטה היא להגיע למשהו מפורק לצורך הגברת זמינות החומרים לעיכול. אני מאמינה בכל לבי שלו היינו אמורים לאכול כך את הדברים האלה (המותססים) הם היו מוגשים לנו ככה או "מסוגלים" לעבור את התהליך הזה לבד בטבע באיזשהו מקום. כמו עם ייבוש או הנבטה שקורים בטבע ממילא. מזכיר לי קצת את הדיונים אודות הגזר המבושל והעגבניה המבושלת והטענות על זמינות גבוהה יותר של חומרים עקב הבישול. באופן אישי, עגבניה מבושלת וגזר מבושל מרגישים לי ממש מתים. אם במותם הם מצווים את החיים לאיזשהו יסוד עלום זה נחמד מאוד אבל התוצאה היא חסרת חיים לגמרי. והתססה מרגישה לי דומה מאוד. ובכלל, כל הניסיונות להפוך דברים למזינים יותר מכפי שהם, ובעיקר הניסיונות לעשות זאת במהירות, זרים לי.

|#| טעמתי פעם אוכל טבעונאי מיובש. חלק מהדברים היו טעימים בצורה בלתי רגילה אבל גם מתים בצורה בלתי רגילה. יכול להיות שמבחינה כימית זה עוד חי אבל בעיניי, ירקות שיובשו שעות על גבי שעות, זה אוכל מת לגמרי. וגם תיבול אגרסיבי מאוד ממית את המזון מבחינת התחושה.

|#| טעמים עזים (ולא טבעיים) מפעילים, אני חושבת, את החושים לרמת גירוי כזאת שיש התמכרות זמנית אליהם. בין ביס לביס. בגלל זה הרבה פעמים נוצרת שרשרת של מתוק-מלוח-מתוק-מלוח. החושים נכנסים לאטרף.

|#| לרוקן תרמילי אפונה בעצמנו ולאכול. (אי אפשר באמת לאכול ככה כמויות גדולות מדי, שיש בזה הגיון טבעי.) אבל לא אוכלים שום גרעין יבש. גם לא אחרי השריה והנבטה. אפשר לאכול ככה גם שעועית ירוקה ופול. מניסיון אישי ומשפחתי, לא רק מטעמי ניג'וס, לא אוכלים ככה כמויות.

|#| בטבע, דגנים וקטניות הם אכילים ונחמדים וירוקים ולא ניתן לאכול אותם בכמויות גדולות כי זה בעיקר מטרד.. לתפוס קטניות ודגנים כדברים קשים מאד ומקולפים זה לא טבעי.

|#| כשאני אוכלת את מעט המבושל שכן נכנס לפה אני ממש מרגישה את ה high הקטן שזה עושה לי. אני מרגישה את התרוממות הרוח הקלה הזו שהיא משהו גם פיזי וגם מנטאלי וזה לא מוצא חן בעיניי. מסמן לי עוד כיס של משהו שאני יום אחד ארצה להיפרד ממנו.

|#| ידעתי כבר שפתחתי את הדף הזה שיש לי סוג של התמכרות לאוכל מבושל אבל האמת שלא לגמרי הרגשתי אותה. היום, מנקודת המוצא שבה אני נמצאת, אני כבר ממש יכולה להרגיש אותה. אני מזהה מעולה את ההתמכרות לגלוטן ואני רואה שיש משהו דומה בתחושה הזו כשזה נכנס. בדיוק כמו הרצון לשחרר אנחה קלה כשלוקחים שכטה ראשונה מסיגריה או הרצון להתרווח טיפה ולגרגר בהנאה כששותים קפה. כזה.

|#| יש בחימום מרכיבים טרנספורמציות כימיות שגורמות לתגובה מאד חיובית של הגוף, חלקן ממכרות. ההרכב ממש משתנה בחימום.

|#| אני יכולה לאכול כמות מצומצמת של בטטה נאה. נגיד, רבע או חצי בטטה בסלט. אבל בטטה מבושלת, עם קצת רוטב או אפילו רק מלח, אני יכולה לחסל שלוש בלי בעיה. מבחינתי זה אומר שהכמות הזו גדולה מדי ושאני לא אמורה לאכול אותה.

[/spoiler]
[spoiler=איך נראות הנפילות? איך מגיעים לראש המדרון החלקלק?]
[b]סוגים שונים של נפילות[/b]
|#| אפרופו המדרון החלקלק, מה ששבר את תקופות האכילה המוצלחת שלי היה תמיד משהו קטן, זניח, שנאכל בדרך אגב מתוך מחשבה שאני כבר לגמרי חסינה (הו, איזו טעות של מתחילים).

|#| באתי לומר שלום. זוכרת שכתבתי איך חזרתי מההורים ולמרות ששם אכלתי מכל הבא ליד הכל עדיין בסדר? Well, זו הייתה טעות, ועוד אחת של מתחילים. אבל כן, גם הפעם לא זיהיתי את פתח מערת הארנב הזו עד שהייתי עמוק בתוכה. עכשיו בדרך החוצה.

|#| מה שהפך את תקופת הביניים של האכילה הלא מוצלחת שלי לגרועות במיוחד הוא התחושה של "אכול ושתה כי יש סיכוי שמחר הפסיכית תתעשת ותחליט לאכול המון פירות שוב". ולכן, זה לא שרק אכלתי דברים שלא הרגישו לי טוב, אלא ממש עשיתי אביוז באמצעות אוכל, כדי "לצבור" (מי יודע מה) לקראת הבאות.

|#| קל לי יותר להימנע ממזון מסוים אחרי אכילה מרובה שלו עד תחושת גועל שנחרטת בגוף מאשר על בסיס שכלתני בריאותי.

|#| דברים טובים קטנים מקלקלים לי במקום להוות תמריץ. זה שאני אוכלת בבוקר שייק ירוק ענקי ונפלא נתפש לי לפעמים כ"על החשבון" ו"מאפשר" לי לחרוג אחר כך כי לכאורה כבר עשיתי את המעשה הטוב היומי שלי כלפי הגוף. זה שאני נופלת רק קצת ויפה "מאפשר" לי ליפול יותר.

|#| הידיעה הברורה שאני כבר יודעת ליפול (קצר וקטן) מהווה תמריץ משונה לנפילות נוספות. כשכל נפילה היתה טרגדיה יוונית נזהרתי יותר ולקחתי דברים בכובד ראש. היום אני מרשה לעצמי יותר ליפול מתוך ידיעה שזה ייגמר בתוך כמה שעות. הבעיה - זה הופך להיות כמעט כל יום לכמה שעות רק בלי לקרוא לזה נפילה ארוכה וגדולה.

|#| הבעיה לא הייתה הקינוח. הבעיה היתה להגיע הביתה לתוך חור לא נסתם של חשק. חשק-חשק-חשק. אז אכלתי תמרים, לא מעט. וטחינה, לא מעט. ושומשום, לא מעט. ושיבולת שועל כמו שהיא, לא מעט. ואכלתי ואכלתי ואכלתי ואכלתי. וכל הזמן אמרתי לעצמי: "אני לא יכולה להפסיק", כאילו זאת איזו מנטרה, כאילו זה אישור. ואז, פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי לי: זה בכלל-בכלל לא נכון. אני לחלוטין יכולה להפסיק. אני לא רוצה להפסיק. אני נותנת לעצמי רשות לאכול משהו קטן שלא בתזונה שלי ואז, כאילו בשביל להקדים מכה לתרופה, או כדי לאשר לעצמי איזו מחשבה של חוסר שליטה, אני נופלת לתוך זה עם הראש קדימה. וזה משרת משהו, זאת קלישאה מהסוג הנכון, זה תמיד משרת משהו.

|#| הבסיס לגלישה במדרון חלקלק הוא הציפייה המוקדמת שדברים ישתבשו.

[b]נפילה אחרת - מתוך מודעות[/b]
|#| אני חושבת שנפילות קטנות כחלק מהשגרה הן המפתח להימנעות מאפקט הגומיה. תחשבי על הליכה בשדה פתוח שאת יודעת מראש שיש בו בורות (מכירה את תל שוכה? ממש מעל עמק האלה?) לעומת שדה שאין לך מושג מה יש בו. כשאת יודעת שיש בורות, גם אם תפלי תפלי קל, תצחקי קצת על עצמך, תצאי החוצה בכוחות עצמך ותמשיכי הלאה. כשאין לך מושג שיש בורות אז הנפילה נראית אחרת לגמרי. חזקה, כואבת, [b]מעליבה[/b] , קשה להתרוממות. הנפילות צריכות להיות מובנות לתוך התזונה. קטנות, מחושבות, על בסיס דברים שקרובים יחסית לתזונה האופטימלית שלך במקום המיץ של הזבל.

|#| אני מעדיפה פשוט ליפול מאשר לעסוק ברגע שבו אפול. אם את בתהליך מודע כל נפילה היא מתנה. את נופלת, יושבת להתבונן, מסיקה מסקנות, קמה, הולכת הלאה. ככל שאני נופלת יותר ככה אני קמה מהר יותר כי אני כבר מזהה ומבינה ויכולה. אין לי עוד מושג ירוק איך לשמר את זה לאורך זמן. אני פשוט אגלה... עם הזמן. אבל התגלית הזו לא תצוץ מעצמה בלי הנפילות. אין קיצורי דרך.


|#| הנפילות המועילות הן נפילות עם מודעות. סתם נפילה שקורסים לתוכה ומנסים לצאת ממנה בשיניים ובציפורניים בכוח ובמלחמה לא תורמת שום דבר. לפחות לא לי. האימון מתייחס בעצם לתהליך המודעות. הנפילה היא חומר הגלם שלו.

|#| היתה לי אתמול יופי של נפילה. מבוקרת, קצרה, לא הרסנית, לא מדכאת. הכמויות היו סבירות, לא הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך זה ולא יודעת מי אני בכלל וכששמתי לזה סוף פשוט הגיע הסוף. לא נעים להגיד אבל כמעט שנהניתי מזה. מלראות שאפשר ליפול ככה. שלא חייבים כל פעם לגרד את התחתית של הבור לפני שעולים למעלה.

[b]ליפול בלי פחד[/b]
|#| חייבים להתאמן על נפילות בשביל לדעת ליפול. מי שלא מתאמן הרבה לא יודע ליפול ואז כשהוא נופל הוא שובר את היד או הרגל. ככה גם בתזונה. גם במצבי הנוכחי אין לי שום בעיה לקרוס בתשעים מעלות כלפי מטה. אני פשוט יודעת איך להתרומם.

|#| הכי טוב להגיע לג'יפה בלי להתנגד, כי ככה מוצאים כוחות להתרומם הרבה הרבה יותר מהר. (בהנחה שכבר מתורגלים יפה בנפילות, ויודעים לסלוח, ומאמינים בכוחנו להתרומם עם הגל הבא ושבכוחנו לראות את הגל הבא, אם לא נעשה יותר מדי אבק.)

[b]לחוש חמלה כלפי עצמי כשאני נופלת[/b]
|#| אני מרגישה שאני משנה פה דברים שמקובעים בי כל כך עמוק ולכן משתדלת (לא תמיד מצליחה) להיות סלחנית כלפי הנפילות. או במילים של הסטיקר של רוכבי האופניים: אם קשה, תדע שאתה בעליה...

|#| הנפילה האחרונה היתה כואבת אבל קצרה מהרגיל. וככה זה אמור להיות. הרגשתי שאני מצליחה לחזור לעצמי במהירות ובלי יותר מדי רגשות אשם. היה, נגמר, הולכים הלאה מחדש על שתי הרגליים. וגם הנפילה עצמה היתה סבירה וכרגיל למדתי ממנה משהו חשוב.

[/spoiler]
[spoiler=האם יש יתרונות בהגדרת המצב כ"הפרעת אכילה"?]
|#| חשבתי לעצמי אתמול מחשבה בהירה מאוד - יש לי הפרעת אכילה. צריך להגיד את זה. נכון שהפרעה כזו יש לחצי מהאנשים שאני מכירה, כל אחד וענייניו בנוגע לאוכל. ועדיין, הפרעה. ההתנהגות הנורמלית עם אוכל, או לפחות זו שאמורה להיות נורמלית, נראית אחרת. אי לכך, הפרעה. סוג של קלקול. ככה זה גם מרגיש. וקלקולים כדאי לתקן.

|#| אני מנחשת שככל שהלמידה מאוחרת כך קטנים הסיכויים שזה יהיה כפי שהיה צריך להיות מלכתחילה. כשאני חושבת על עצמי ועל היחס שלי לאוכל זה גורם לי לשנות את הציפיות שלי מעצמי ולראות, שוב, את הדרך של הלמידה. אני מרגישה שיש דברים שבשביל ללמד את עצמי אני צריכה לראות בעצמי סוג של נכה. זה נשמע בוטה וקיצוני אבל זה ככה.

|#| עד שלא החלטתי להגזים ולקרוא לכל מערכת היחסים שלי עם אוכל "הפרעת אכילה" (קודם נרתעתי מהמונח הזה כי הוא מתאר דברים כמו אנורקסיה או בולימיה, שאין לי), ולראות בעצמי סוג של נכה, ובכל התופעות של הקשיים שקשורים לאוכל - סוג של הפרעה, של מחלה - עד אז, לא ידעתי איך ללמוד. מרגע שהחלטתי שזו "מחלה", פתאום היו לי כל מיני רעיונות יצירתיים איך להחלים ממנה.

[/spoiler]
[spoiler=למה קשה כל כך לעבור שינוי תזונתי?]
|#| אני מנסה להבין את המנגנון הזה. למה דבר שהוא באמת כל כך טוב ונעים ומרגיש כמו הדבר הכי נכון בעולם נזנח לטובת הפחות טוב, פחות נעים ופחות נכון? ולמה מה שמלהיב כל כך בהתחלה נראה פתאום משעמם אחרי זמן קצר כל כך כמו חמישה או שישה ימים? מה גורם לאלו שמצליחים לחיות כך ולהתמיד באמת לעשות זאת? משהו בי עדיין רוצה להאמין שאם אחזיק בזה מספיק זמן זה יהפוך ל"טבע" שלי. יכול להיות שזה נאיבי בצורה שלא תאמן וטרם הבנתי את זה. יכול גם להיות שאני דווקא צודקת מאוד ועם עוד מאמץ קטן (הוא באמת קטן?) אני אוכל לבדוק את זה.

|#| בכל פעם שדברים מתעקמים לי אני בוחרת תאריך יעד חדש שעד אליו אני אעשה דברים כמו שצריך בדיוק בדיוק. ברוב המקרים הרעיון הזה נשאר בתיאוריה. אפילו אם אני מחליטה על שלושה או ארבעה ימים של טבעונאות אני מתקשה לעמוד בכך. ולמרות זאת... למרות שזה רחוק מלעבוד... אני ממשיכה בזה. ערב לפני היום המיועד אני "מפנקת את עצמי" במשהו זדוני באמת כמו פיצה ובוקר אחרי מתחילה מחדש. התחלתי מחדש כבר מיליון ושתיים פעמים ונפלתי עם זה כבר מיליון ושתיים פעמים ובכל זאת, כל פעם מחדש, אני באמת באמת מאמינה שהפעם זה יצליח. מאחר ואני רחוקה מלהחשיב את עצמי מטומטמת אני תוהה לעצמי למה. למה לבחור שנים ארוכות כל כך בפרקטיקה שמסרבת לעבוד? מה יש בה שמשרת אותי כל כך טוב?

|#| מנסה להבין למה אני כל כך בתוך אכילת ה"לוכל". אני חושבת שזה קשור אצלי לתחושה של חופש, של ההפך הגמור מלהחזיק, החופש לעשות הכל (ובעצם, למרבה הצער, החופש לא לעשות כלום). החירות, לוותר לעצמי, זו חירות מחלישה. זה החופש, שאכן יש לי, לפגוע בעצמי.

[/spoiler]
[spoiler=מהו החיסרון שטמון בניסיון לעשות דברים לנצח?]
|#| כשאני מתחילה משהו שמוצא חן בעיניי אני מרגישה שאוכל להתמיד בו לנצח. איכשהו הנצח תמיד מתקצר ממש מהר.

|#| הרציו שלי בונה על זה שמתישהו הכמיהה תיעלם. הוא בונה תילי תילים של תיאוריות על בסיס מה שקורה לגוף בתקופה האחרונה ועל בסיס ההתגברות שהולכת ומתחזקת. אבל משהו בלב יודע שאין לזה באמת סוף. משהו בלב יודע שזו התמודדות יומיומית עד אחרון ימיי. וזה, בהחלט, מעט מדכא.

|#| ריצה תמיד נגמרת בסוף. אפילו במרתון כפול היא נגמרת. וזה ידוע מראש. ואפילו אפשר להעריך פחות או יותר על מה מדובר. באורח חיים הקטע הזה של הסופיות חסר. ואני חושבת שבגלל זה כל כך קשה. איך אני יכולה להעריך כמה כוח נדרש לי אם המשימה היא אינסופית?

|#| להפסיק לחשוב במונחים של הנצח. במונחים של האינסוף. והכי גרוע, במונחים של [b]מאמץ[/b]. ככה קיבעת את השינוי שאת רוצה בתוך כלא של כפייה.

|#| קשה לי לעשות דברים פעם אחת או לפעמים. אם הם טובים וראויים אני רוצה לעשות אותם תמיד וכך לנכס אותם כמרכיב בזהות שלי. אם אני לא יכולה לנכס אותם כמרכיב בזהות שלי הזוהר שבהם מתעמעם. וחשוב לומר - זה משהו שהוא בעיניי עצמי הרבה לפני שזה בשביל מישהו אחר, חיצוני. אני רוצה לראות את עצמי כמישהי מסוימת, בעלת תכונות מובחנות. לא כמישהי שמדי פעם עושה ככה ומדי פעם אחרת. יו, זה די דפוק. אני קוראת את זה ורואה איך זה מכשיל אותי ואין לי מושג איך להתנתק מזה.

|#| אני חושבת שזו הפעם הראשונה שזה הולך לי בקלות כזו מדהימה שאני בעצמי משפשפת את העיניים... נראה לי שזה בגלל שזה "רק" לחמישה ימים. ברגע שאני אתחיל לחשוב במונחים של "נצח" זה יתפרק וייכנס אלמנט של פחד ושל אבדן ושל מה לא. אני חושבת שאני צריכה בכל שבוע לבחון מחדש מה מתאים לי ולהחליט. אחרת זה לא יעבוד.

|#| בחרתי, ואני עדיין בוחרת, לומר לעצמי את הדבר הבא - כבר חשבתי כך מיליון פעמים. והסתבר לי כבר מיליון פעמים ששום דבר אינו נצחי. אי לכך, המחשבה הזו כנראה אינה נכונה ומרבית הסיכויים הם שלא אתמיד בדבר הזה לנצח. ואז מסתבר שצדקתי. ואכן לא התמדתי לנצח. זה הרבה יותר מוצלח לדעתי מאשר לחשוב שאתמיד לנצח ולגלות שטעיתי. פשוט צדקתי. ואז אני יושבת ומתבוננת באני הצודקת הזו והרבה יותר קל לי לשאול את |#| השאלות. להבין למה התקשיתי להתמיד במשהו שטוב לי ואני נהנית ממנו. והתשובות עולות. ואני מנסה אותן. וחוזר חלילה.

|#| אני חושבת שלהגיד "חמישה ימים ואז נראה" זו טכניקה לא רעה לעשות את הצעד הראשון לקראת הנצח. זה מה שאני עשיתי. אסור לחשוב על נצח, זה פשוט מועד לכישלון. אבל מבחינת הגוף, צריך לזכור שנצח זה מה שהוא צריך. באופן מוחלט ולא משתמע לשתי פנים. אז כל ה"נופל וקם" הזה שאנחנו עושות? זה כי אנחנו מכורות, וכי אנחנו צריכות למצוא את הדרך להגיע אל העגלה ולהישאר עליה. עוד לא נולד האלכוהוליסט (האמיתי) שיכול מדי פעם לקפוץ מהעגלה, ללכת בפנאן עם כוסית סקוצ' ביד לידה, ואז לדלג חזרה אליה כאילו כלום (כמו שאמרו גדולים ממני "והנה נשארת מאחור...").

|#| אני צועדת בדרך התזונה הבריאה כבר כמה שנים ומשהו בי מאס בדרך האיטית. מרגישה שהגעתי לאיזו ישורת אחרונה שהשיפוע בה כל כך עדין שכבר כמעט שכחתי שאני צועדת כלפי מעלה. ויש תחושה שגם אם אצעד עוד המון זמן, החלק האחרון שבו אני באמת אוכלת כמו שאני רוצה ומאמינה פשוט יישאר מחוץ להישג יד. כלומר, מתי זה יגיע?

[/spoiler]
[spoiler=מכשולים אישיותיים בדרך להצלחה - קיצוניות, אובססיביות, שליטה וחברים נוספים]
|#| שליטה עצמית היא סוג של גומי, תמתחי אותו אחורה, ובמוקדם או במאוחר הוא יזנק קדימה. בדיוק בגלל זה חשוב לעשות שינויים כל כך קטנים, שאפילו אנחנו נוכל להאמין לעצמנו שאנחנו לא מוותרים ומקריבים אלא מחזיקים חזק ושולטים.

|#| העולם המודרני ממש צועק לנו- אתם יכולים לשלוט, במה אתם אוכלים, במה אתם חושבים, בהווה שיוביל אתכם לעתיד שאתם שואפים אליו. ולפעמים, זאת אומרת, עכשיו, אני מרגישה שזו אשליה רצינית.

|#| כשאני אומרת למשהו "לא" אני מוציאה אותו החוצה. ככל שקטן מספר הפריטים הנשארים כך גדלה הוודאות. ככל שגדלה הוודאות כך השליטה קלה יותר. ככל שגדלה השליטה אני [b]מרגישה[/b] שאני מתחזקת. ככל שאני מתחזקת אני אמורה לשלוט בקלות רבה יותר. ובכל זאת, המנגנון הזה פועל כנראה אחרת. אני מנחשת שככל שגדלה השליטה אני רק מרגישה שאני מתחזקת אבל בפועל כנראה קורה משהו אחר שאני עדיין מתקשה לזהות. יכול להיות שמידה מסוימת של שליטה אכן מחזקת אותי בעוד שמידה רבה מדי של שליטה מחלישה.

|#| בכל הנוגע למה שמכניסים לפה, אני מרגישה ששחרור מהתמכרויות יהפוך אותי לחופשייה במובן מסויים. פעם חשבתי ששחרור מהתמכרות יעביר אותי ממצב שבו אוכל או שתייה או סיגריות מנהלים אותי למצב שבו אני מנהלת אותם. היום אני חושבת שהשחרור האמיתי הוא להעלים את המילה מנהל מהלקסיקון. לנתק את הקשר בין ניהול (שליטה?) לבין מה שנכנס לפה מביא לדעתי סוג של חופש.

|#| התזונה שלי היא אחד הדברים שבו אני עושה דברים מאחורי הגב של שאר העולם ובעצם קצת מאחורי הגב של עצמי. יש הרבה דברים אימפולסיביים שאין מצב שהייתי עושה לו הייתי חושבת שמישהו מביט בי. רגעים שבהם אני נראית כמו חיה או רגעים שבהם אני פועלת נגד ההצהרות הכי ברורות שלי.

|#| את צריכה ללמוד את הדרך, לחזק את הקול שיודע מה טוב לך, מה מתאים לך, מה הדרך האישית המיוחדת שמתאימה לך - ולסלק את הקולות שמתנגדים בכל צורה, כולל את ההתנגדות הפנימית, שמתבטאת בהחלת כל מיני תקנות, כללים ועונשים עלייך.

|#| אני חושבת שתובנה קיצונית היא רק תחילתו של תהליך. החיים פשוט מורכבים מדי בשביל קיצוניות אמיתית. אני עסוקה הרבה באיסורים ובהימנעות אבל אני מקווה שזה בגלל היותי מתחילה. מאחר ותחת המונח "מדרון חלקלק" במילון יש וודאי תמונה שלי בפוטו רצח אני בהחלט נזהרת. אני רואה בחלק הקיצוני ניסוי מוגבל בזמן שמטרתו לבדוק מה נשאר שם אחרי שכל הזבלה נעלם. אני חושבת שיש ואמור להיות הבדל בין יציאה למסע לבין המשכו של המסע לבין סופו. סביר ביותר שעם כל הרצון העז שלי להיות קיצונית לכמה זמן אני בסוף אהיה משהו אחר. ובכל זאת... אני מאמינה שזה טוב לאיזו תקופה מוגבלת של למידה.

|#| אחרי ארבעה ימים בלי גלוטן וחבר מרעיו אני מרגישה חזקה מאוד. ממש בעלת עוצמה. אני חושבת שזה בגלל היכולת האבסולוטית הזו לשלוט כך בתזונה שלי. זה טוב לי וזה רע לי. החלק הרע הוא בגלל שמי רוצה לשלוט? ועוד ליהנות ככה מהשליטה. החלק הטוב הוא שזה מצליח, שאני בסך הכל שמחה, ושאני מקווה שזו רק עמדת פתיחה. אני בונה על זה שמתישהו תבוא ההתרגלות למצב החדש והוא כבר ירגיש טבעי וכך ייעלם הצורך לשלוט ואיתו ההנאה מהשליטה. פעם אהבתי את זה. היום זה נחווה בעיניי כפאטתי.

|#| הבעיה בדיאטות קיצוניות כאלה, היא שהן לא לוקחות בחשבון את העונות של החיים. זאת המסקנה העיקרית שלי. הן לא לוקחות בחשבון את מצבי הרוח המשתנים, ההיצע המשתנה (תפוחים ירוקים, כל השנה, כל הזמן), המחזור. יש גבול לפרק הזמן בו אפשר להיות כל כך נוקשה, אני חושבת.

|#| קוים אדומים מרתיעים אותי כמו גם הגדרות נוקשות וטוטאליות. זה ישר מוציא ממני את יצר המרדנות החבוי וגורם לי לרצות לפרוץ אותם.


|#| הכוחות הפיזיים שלי קטנים מכוח הרצון שלי, ולכן יש גבול לכוח הרצון. זה לא מתאים לאישיות שלי, להחזיק הכל רק באמצעות כוח הרצון. הצלחתי בזה כשהייתי קטנה, כי הצלחתי לרמוס גם את המחיר. אבל לטווח ארוך אי אפשר לכפות על האישיות שלי משהו. אם זה לא בא מבפנים, אם אין הסכמה מלאה של כל החלקים, זה לא יקרה. כל פעם שאין הסכמה מלאה, צריך לחזור ולדבר עם החלק שזה לא מתאים לו. לבדוק מה לא מתאים פה.

|#| יש איזה צורך אנושי להגיד משהו מאוד גדול וכוללני על משהו. לחפש את ההמשכיות. לנסח חוקים, עקרונות, כללי אצבע ... אני מאוד כזאת. ועד היום זה עשה לי בעיקר שירות דוב.

|#| התזונה הרקובה היא בגלל שאת אוטמת את האוזניים ומוכנה לשמוע רק "אני טובה" או "אני רעה". זה לא משאיר לך ברירה אלא לשחק את התפקידים האלה ולהיות רעה או טובה. וכמה אפשר להיות דמויות כאלה?

|#| אח... דרעק כל הדרעקים. למה נתתי לחמותי להביא אלינו את הקציצות והטחינה, למה... ובכל זאת, בניגוד לפעמים קודמות בהן ישבתי לי אבלה וחפויית ראש, משהו בי חייך חיוך קטן. אני עדיין עצמי. הגוף שלי הרוויח חמישה ימים של שקט והם הסתיימו מעט מוקדם מהצפוי. זה הכל. נ.ב - האמת היא שברגע הראשון אמרתי לעצמי שאני מטומטמת וחזירה. ואז עצרתי ועניתי לעצמי שאני לא. ושאני מעיפה מהלקסיקון את כל דימויי "הילדה הרעה".

|#| הרבה זמן השאיפה הסודית שלי הייתה לחזור לאכול "כמו כולם" (השמיים...). ידעתי שהתזונה שלי עשתה לי טוב, אבל קינאתי בעולם כולו שכאילו 'מותר' לו מה שלי 'אסור'. עכשיו השאיפה המוצהרת והסודית שלי היא לאכול בריא, טרי וטעים. כמה שיותר. לא עם החלטות מרחיקות לכת ובלי איסורים נוקשים.

|#| כשאני בגל פחות מוצלח זה נחווה ככישלון. כישלון להימצא בגל טוב. הגל הטוב נחווה כסטנדרט. הגל הרע נחווה כסטייה מהסטנדרט. כשאני מקבלת את הגל הרע כפי שהוא אני מרגישה כניעה ותבוסתנות.

|#| עניין התזונה אצלי הוא חלק מתהליך ארוך של להקשיב לעצמי. למה אני רוצה מתחת לכל דרישות החברה, ההורים וכל זה. ויחד עם זה, אחד מהדברים שאני לומדת על עצמי כשאני מתבגרת הוא שאני לא רוצה לעמוד כל הזמן על הרגליים האחוריות. אני לא רוצה ולא יכולה להילחם על הגבולות שלי כל הזמן. זה מתיש אותי.

|#| אם אתן חורגות מהמטרות שהצבתן לעצמכן, זו לא "נפילה", זו לא "התדרדרות", ואתן לא בקאנטים, אלא אם כן אתן מרגישות רע פיסית. זו פשוט חריגה. לא עשיתן שום דבר רע.

[/spoiler]
[spoiler=מתי כדאי (ומתי לא כדאי) לשנות דברים מתוך תחושה של מאבק וקושי?]
|#| יש איזו תפיסה (מערבית?) שרק מה שמגיע במאמצים גדולים שווה משהו. הרבה שנים הייתי שפחה של התפיסה הזו, נותנת לה לנגוש בי. כל מה שבא לי בקלות רבה מדי לא היה שווה כלום. רק בשנה האחרונה אני לומדת להעריך גם את מה שבא בקלות. אם זה קל, כנראה שזה במקום.

|#| אין לי עניין בקושי. כשקשה לי אני תמיד מחפשת את הטעם ולעתים נדירות מוצאת. מה שאני באמת רוצה לעשות בא לי בקלות. מה שאני לא באמת רוצה לעשות בא לי קשה. והקשה תמיד נראה לי חסר טעם. ויש לזה גם פן ממש קיומי אצלי. כשאני תוהה מה הטעם אני לרוב תוהה בשביל מה בעצם אני פה. ולרוב התשובה היא ההפך של רעיונות כמו "להתאמץ" או "להשיג".

|#| אין לי עניין בקושי (אלמנטרי, לא?) מצד שני אני מרגישה שהדברים ש"שווים את זה" דורשים קושי או מאמץ או התכוננות מיוחדת. זאת אומרת, מבחינתי עיקר הקושי הוא ביכולת להתמיד, והתמדה דרושה כדי להצליח בכל דבר כמעט. אז זה הבור שאליו אני מועדת בכל פעם מחדש.

|#| במקום שבו אני מניחה קושי אין לי בכלל סיכוי. זה כל כך מרפה את ידיי לחשוב על הקושי או לדמיין אותו עד שמוטב לי כבר להישבר מהתחלה. אני אוהבת לפני התחלות פשוט להבטיח לעצמי שיהיה קל ומוצלח.

|#| אני, גם אני משאב מתכלה, ולצערי לא ניצלתי אותי בצורה אקולוגית בעבר. אני מעוניינת למקסם רווחים ולמזער עלות, ומבחינתי פיסי ורגשי הם היינו הך. לדעתי אם התזונה שלי מיטבית ברובה הגדול בלי להוציא הרבה אנרגיה זה עדיף לי על מצב שבו התזונה שלי מיטבית במאה אחוזים, אבל אני מתאמצת קשות. כי גם לחץ רגשי מתבטא מיד ברווחתי האישית בדיוק באותה צורה.

|#| הרגשתי שהגוף שלי לא ממצה את הפוטנציאל שלו. נכון שנדרש מאמץ רב כדי להביא אותו למיצוי הזה אבל המאמץ מרוכז בתחילת הדרך בעוד שההמשך קל בהרבה. והשוס - מיצוי הפוטנציאל הוא לא סתם עוד קפיצת מדרגה. מיצוי הפוטנציאל הפיזי שלי הוא חיים באיכות אחרת לגמרי. ואחרי שטעמתי מזה אין לי שום כוונה להתפשר על פחות.


|#| להשקיע אנרגיה בזה, זו השקעה ממוקדת שהשכר שלה ניכר בצורה דרמטית בכל מובן של החיים שלי. בהורות, בזוגיות, בתחושת הערך העצמי, בקוגניציה, במיניות, באנרגיות לעשות דברים, בתקשורת... תקצר היריעה. אוכל זה ממש לא רק אוכל. זה כל כולי. אבל הייתי חייבת להגיע לנקודת ההתחלה שלי בשביל להבין את זה. אני יודעת על עצמי שלא היתה לי דרך קלה להבין את זה. זה הולך אצלי רק בקשה והארוכה.

|#| אני חושבת שלו היינו נכנסות לזה היינו מגלות כל מיני אבחנות שניתן לערוך בין קושי, מאמץ, סבל, התכוננות וכו'. מבחינתי, קשה זה כשממש ממש אין לי חשק לעשות משהו. וזה לאו דווקא מוביל לוויתור. לפעמים זה מוביל לקיצורי דרך, לפתרון יצירתי, לניסיון בשלב אחר בחיים ושכאלה. ולפעמים זה אומר לוותר.

[/spoiler]
[spoiler=אכילה מחוץ לבית, תגובות הסביבה כלפי האכילה שלנו וכמה רעיונות טובים]
|#| כאן יש חנות שוקולד ושם פלאפל אהוב ואחריו פיצה שאין כמותה. אוכל אוכל אוכל. או ליתר דיוק - לוכל לוכל לוכל. יצאתי מהבית וכבר היה לי רוק בפה מהמחשבות האלה וקשה לומר שזה היה נעים לרכב ככה על האופניים דרך כל זה. הרגשתי כמו מישהו שיצא לשדה והוא יודע שעצי הפרי המניבים והמפתים מורעלים כולם. הפתרון שלי היה לרכב ממש מהר ולעבור את החלקים האלה אבל הייתי חייבת לשאול את עצמי כמה פעמים אוכל לרכב מהר דרך הפיתויים של החיים? זה כמו לחצות את ים סוף בתוך מעבר הביטחון אבל בלי לראות את הסוף. מתישהו המים האלה יהיו חייבים ליפול ולסגור עלי.

|#| אני מרגישה שאני חיה בהתנגדות לסביבה שלי. לאן שאני לא מביטה אני רואה אוכל שאני רוצה שלא לרצות. אני מוצאת את עצמי כל הזמן אומרת "לא" לדברים שאני רוצה לאכול. זו לא הרגשה טובה. אני רוצה להגיד "כן" למה שראוי ומתאים בעיניי.

|#| יש שם באג. אני בוחרת דברים שלא היו אמורים להיות במסגרת הבחירה שלי. אני בוחרת בהם רק משום שמישהו יצר אותם בעולם והם קיימים. כשאני נמנעת מהם אני בעצם בוחרת לבטל את הקיימות שלהם בעולם מבחינתי. להצהיר שאני חושבת שהם לא היו צריכים בכלל להיות חלק מהעולם הזה. מהעולם שלי, לפחות.

|#| דמיינו את החיים לפני המצאת הפיצה. דמיינו חיים שבהם מעולם לא דמיינתם את קיומה של סופגניה. דמיינו חיים ללא לחם אפילו. ללא סוכר לבן. קשה מאוד לקחת את עצמנו כמו שאנחנו היום, עם ההיסטוריה הקולינארית שלנו, ולדמיין חיים שבהם נרצה בשמחה את מה שיש, וזה גם בדיוק מה שאנחנו צריכים.

|#| מי שיש לו צרכים גופניים שקרובים יחסית לתזונה המערבית קל לו יותר להישאר מאוזן כי אין שם מאבק. יש עיסוק גדול יותר בכמויות או בשפע, אבל לב התזונה לא נמצא בקונפליקט עם מה שמקובל. אני כבר יודעת בוודאות שלחם ובשר אדום ומוצרי חלב עושים לי רע. אני יודעת בוודאות שמזון מבושל ממכר אותי. זה משאיר את הצרכים הגופניים האמיתיים שלי בהתנגדות בלתי פוסקת למה שמסביב ומקטין מאוד את היכולת שלי להתמודד היטב עם הצרכים האלה.

|#| בתור אחת שהצליחה לחיות כמעט אך ורק על לחם+מוצרי חלב במשך כמה שנים - להוציא מהתזונה בדיוק את שני אלה, זה להשאיר אותי עירום וערייה. ואני לא איזה כישרון קולינארי. זה לא קטן עלי. זה גדול בכמה מספרים להתחיל ללהטט במטבח רק עם מה שעושה טוב לגוף שלי )-:

[b]הסביבה מרימה גבה[/b]
|#| מה שברור לי שזה שהגלוטן היה צריך מזמן להיזרק החוצה. מה שעוד ברור לי זה שיש גבול לכמות המלחמות שאפשר לנהל בנושא מסוים עם בן זוג מסוים ועם ילדים מסוימים. צריך לתת לשינויים הגדולים שעשינו לשקוע ומתישהו לעורר שוב את הדב הזה מרבצו. זה שאני גייסתי את כל המרץ שלי כדי להיפטר ממשהו מזיק אין משמעו שכל אחד עכשיו צריך להתגייס גם רק משום שהוא חלק ממשפחתי. גם ככה אני מהלכת על החבל הדק של הכפייה בכל הנוגע לתזונה ואני מעדיפה להישאר עליו במקום ליפול לצד של הכפייה.

|#| תוהה למה בכלל אנשים [b]מצפים[/b] שמי שמחזיק ברעיון מסוים יצליח או ירצה ליישם אותו באדיקות. הרי כל אחד יודע כמה זה קשה להטיל מגבלות על העצמי ולעמוד בהן. אז למה מצפים שמישהו יצליח בזה ויהווה דוגמה? למה אין זה מספיק לשמוע רעיון חדש, לתהות על קנקנו, ולעשות בזה מה שרוצים? למה חשוב מה עושה מישהו אחר ויותר מזה - מה עושה בעל הרעיון?

|#| אני לא משכנעת, לא מטיפה ואפילו לא מספרת. פעם ניסיתי, אבל גיליתי שממילא כולם משתמשים בי כנקודת משען לאחת משתי תדמיות: מטורפת או נערצת. מעטים האנשים שבאמת לוקחים את הזמן להבין למה אני אוכלת מה שאני אוכלת וזה בסדר גמור מבחינתי. מצד שני לכולם יש דיעה על זה, גם בלי ממש להקשיב. אבל ככה זה אנשים, לא?

[b]אכילה מבוקרת מחוץ לבית[/b]
|#| סטייק טוב למשל זה דבר שאני אבקש רק במסעדה ממש שווה. וגם דג שלם. והנה, עברו כמה חודשים מאז הסטייק האחרון שאכלתי וטעמו... נשכח. וגם הגעגוע. ופתאום, מסעדות גורמה יוקרה ושף נראים רחוקים כל כך. ויש בזה טוב. ויש בזה תחושה של החמצה אדירה.

|#| אני כבר פיצחתי את זה, מהצד שלי: במסעדה - להזמין את הסלט המעולה. בלי מרכיבים שאני לא רוצה. הלכנו למשל למסעדה איטלקית, לא זוכרת מה שמה והזמנתי את הסלט הירוק. היה מ-ה-מ-ם. לא יהיה לי כזה בבית. התיבול היה מדוייק, המינון של הירקות וכו' היה מדוייק, הכל טרי. תענוג. בכל מסעדה אני מזמינה את סלטי הירקות, וריאציות על סלט ירוק. ונהנית. ויוצאת עם הרגשה טובה, חיונית, עירנית. במקום האיכסה בבטן שרובץ אחרי ארוחה "רגילה".

|#| אתמול הלכנו למסעדה לחגוג. אני הזמנתי את המנות הכי הכי מוצלחות: כמנה ראשונה, מרק עגבניות. היה טעים להפליא, ממש ליקקתי את הצלחת. כמנה עיקרית הזמנתי סלט עלי בייבי עם פטריות, חמוציות, גזרי תפוחים, גזרי גבינה ובוטנים, באיזה רוטב ויניגרט אלוהי. גם פה, היה כל כך טעים שליקקתי את הצלחת. לא השארתי פירור אפילו. הילדים שלי התפלאו, למה אני באה למסעדת פסטה ולא מזמינה פסטה. בסוף מי שהכי נהנה מהמנות שלו היה אני (-:

[/spoiler]
[spoiler=איך מאפשרים להרזיה להיות חלק מהתהליך בלי להשתלט עליו?]
|#| העיקר מבחינתי הוא באמת השינוי התזונתי, אז איך זה שאני מוצאת את עצמי כל יום מתישהו על המשקל? ואיך זה שמשהו כמו 5 ק"ג מיותרים (שאני רואה אותם כמיותרים, הסביבה ברור שלא שמה לב) גורמים לי עוגמת נפש כזו גדולה?

|#| אני בעסקי האמת - אם עליתי במשקל אז אני נראית פחות טוב. אם העור שלי התייבש מחוסר נוזלים אז אני נראית פחות טוב. והגוף שלי מדבר אלי ואומר לי את כל זה ומבקש ממני לעשות משהו. אפשר לאהוב אותו עד מחר אבל כשמישהו מבקש ממני עזרה אני נוטה לעשות משהו בעניין. ולפעמים חיבוק פשוט לא מספיק.

|#| אני צועדת כרגע בדרך להביט במראה ולעסוק במשקל כאחד הדברים שמעידים על הבריאות שלי. בדיוק כמו דברים אחרים שרואים במראה. מצב השיער והעור, מצב הציפורניים וכו'. גם אלו קשורים לאידאלים של יופי, אבל כאשר אני מסתכלת בהם אני מסתכלת על בריאות. אם נושר לי השיער אני חושבת לעצמי שמשהו קרה. אם עור הפנים שלי משתנה אני חושבת על בריאות לפני שאני חושבת על יופי. אני חושבת שככה זה צריך להיות גם עם המשקל שלי.

|#| שכחתי לספר שהבטרייה במשקל שלנו סיימה את חייה. קשה להבין כיצד שרדה שלוש שנים תוך שימוש תכוף כזה שנכפה עליה. היא וודאי תשמח לא להידרך עוד לקריאת המשקל ולא להידרך עוד ברמיסה. ואנחנו... אנחנו נצטרך לסמוך על עצמנו שאכלנו היטב ולכן גם |#| משקלנו משקף זאת היטב ואת כל המספרים נשאיר לבעלי נטיות כפייתיות בעוד אנו מנסים להתרכז בעיקר.

|#| הרזיה עשויה להיות תופעת לוואי משמחת של תזונה טובה ושל מספיק פעילות גופנית, נדמה לי שאולי לא כדאי להציב אותה כמטרה ראשית.

|#| הפועל היוצא של התזונה הזו, פרט לתחושה חיונית, אנרגטית, שמחה, בריאה, הגונה (כלפי הילדים) זה שאני גם יותר אסתטית בעיני עצמי.

|#| במהלך הקטסטרופה הקרויה "סוף שבוע ארוך" הצלחתי להשיג לעצמי שלושה קילוגרמים נוספים. בחיי... זה כמובן הזדחל אלי עוד מלפני אבל סוף השבוע היה השיא. משקל שכבר שכחתי מזמן הופיע פתאום על הצג. וההשלכה המיידית של זה, עקב שהייה ממושכת על הרגליים, היתה כאבי רגליים. אי אפשר היה להתעלם מזה. פתאום בבת אחת נהיה כבד יותר על הרגליים וזה מורגש. בהחלט דירבן אותי לחזור לעצמי. אני אוהבת להרגיש קלה ושהשלד שלי סוחב את מה שהוא אמור לסחוב.

|#| לגבי המשקל - מהניסויים המגוונים שלי אני יכולה להעיד לגבי עצמי שרק מאה אחוז תזונה חיה וטבעונית הזיזו למשקל שלי בצורה שהיתה משמעותית לאורך זמן. אין לי מושג אם הירידה שלי במשקל היא בגלל שהתזונה גם חיה וגם טבעונית. בהחלט יכול להיות שזה היה מתרחש גם אם התזונה היתה כוללת בשר. פשוט מעולם לא ניסיתי.

[/spoiler]
[spoiler=האם תחושות השובע והרעב משתנות כאשר משפרים את התזונה?]
[b]רעב ושובע בתזונה שאינה חיונית[/b]
|#| אני נגד רעב. זו תחושה בלתי נסבלת בעיניי. החוסר הכי חוסרי שיש. אני חושבת שיש סיבה לכך שהמילה הזו נקשרה בקשר שלילי לאהבה - רעב לאהבה. רעב למגע. רעב לחום. זה בגלל שרעב הוא תחושה גרועה במיוחד שקשה להשוות אותה לדברים אחרים.

|#| בחיים הקודמים שלי הייתי פעמים רבות רעבה כי תפוז או בננה או פלפל לא היו אופציה מבחינתי. ואם לא היה לי חשק להכין משהו או שלא הגיע זמן הארוחה פשוט הייתי רעבה. האמת, לרוב לא הייתי רעבה כי כמה אפשר להיות רעבים? פתרתי את זה בדברים גרועים ולא מזינים. היום זה לא קורה לי בכלל.

|#| לקח לי הרבה שנים ללמוד שמה שבמשך כמה עשורים טובים אני קוראת לו "רעב" הוא בעצם קריז. היום, אני מזהה את זה ישר שזה קורה ויודעת מה זה, ויודעת שזה יהיה לא נעים ויודעת גם ששום תפוח לא יעזור. הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה. הבעיה היתה שלא הייתי מזהה את זה, והייתי נכנסת לאטרף של להשתיק את התחושה הזו, בלי אפילו לדעת שזה מה שאני עושה.

|#| גיליתי שיש שני שלבים של שובע. מתישהו בצהרים הייתי קצת רעבה ואכלתי תפוח. לא ממש שבעתי, אבל היו לי דברים לעשות, והחלטתי שכשאגמור לעשות אותם אחמם לי קציצות. עד שנגמרו הדברים לעשות, התפוח kicked in והרעב חלף, אבל כיוון שהראש שלי היה בלחמם קציצות המשכתי באוטומט, ואכלתי את הקציצות, ואז באמת הייתי שבעה. כך היתה לי הזדמנות (נדירה מבחינתי) להתבונן בהבדל בין "כבר לא רעבה" לבין "שבעה".

|#| העניין עם סוכר לבן ופחמימות פשוטות זה שהן גורמות לסוג של היי, סוג של היי שאנחנו מתמכרות אליו. הרעב, כמו עם הניקוטין, הוא לא באמת רעב "אמיתי", אלא רעב שנוצר ממחסור בהיי הזה. או ברגיעה הזאת. תקראו לזה איך שתקראו. מה שלא יהיה שהלבן-הלבן הזה עושה לך בגוף.

[b]רעב ושובע בתזונה חיונית[/b]
|#| איך נראים החיים שלי? לא נשארים רעבים אף פעם משתי סיבות: 1) מוותרים על התבנית של ארוחות ולכן אוכלים בכל פעם שמתעורר רעב, גם בהפרשים של חצי שעה אם צריך. 2) מאחר והאוכל לא דורש שום הכנה וזמין תמיד אין סיבה לפתח רעב. פשוט ניגשים לקערת הפירות הגדולה ושולפים מה שבא ואז עוד אחד ועוד אחד עד ששבעים.

|#| בשורה התחתונה, מה שבא לי טבעי ובקלות עכשיו זו האפשרות יותר מאשר הביצוע. אין לי צורך אמיתי לנשנש כל היום ואני לא רעבה כל היום. אפילו להפך, כשזה קורה אני מרגישה שאני מתעסקת יותר מדי באוכל ולרוב אני מזהה שזה בגלל שלא בא לי לעשות דברים דחופים אחרים ואני בעצם בורחת ממשהו.

|#| רעב [b]נורמלי[/b] הוא לא בור בבטן שכמעט כואב, אלא משהו באמת עדין ואפילו קצת נעים.

|#| כשאני אוכלת "לוכל" יש לי ציפייה כלשהי. אני מצפה לתחושת שובע מסוג מסוים. מצפה שיהיה לי מאוד טעים. מצפה שיהיה לי מנחם. כשאני אוכלת מזון חיוני אין לי שום ציפייה. הציפייה היחידה שלי היא שכאשר אחליט שסיימתי אהיה שבעה.

[/spoiler]
[spoiler=האם כדאי לתת את הדעת על כמויות המזון שלנו בתזונה חיונית?]
[b]כמויות בתזונה שאינה חיונית[/b]
|#| כשאני אוכלת "לוכל" אני מפיקה מזה את המירב (בחוויה) אם אני אוכלת כמות גדולה. נגיד, משולש פיצה זה פשוט בדיחה. זה כמעט מעצבן אותי. אני צריכה הרבה פיצה בשביל שיהיה לזה את האפקט הנעים. אני מרגישה שבהתחלה הגוף מקבל את שלו ואחר כך המוח. בלי שהמוח מקבל את שלו, שזה סוג אחר של שובע, ההנאה מזה אינה שלמה.

|#| אני חושבת שחלק מהתחושות הרעות שלי כלפי אוכל נובע מכמויות גדולות מדי עד שלעתים קשה להפריד בין המזון לבין הכמות שלו.

|#| ההתמכרויות מובילות לאכילת יתר.

|#| מניסיון ארוך אני מזהה שאין לי יכולת להרגיל את הגוף שלי למשהו בכל הנוגע לגלוטן. נגיד, לאכול רק מעט. זה הסימן הכי מובהק עבורי להתמכרות קשה - חוסר שליטה מדכא. ולכן אני בוחרת לסמן אותו כ ה בעיה ולהיפרד ממנו לשלום. ניסיתי להרגיל את הגוף שלי לחיות עם כמויות קטנות של גלוטן אבל זה לא עובד. הקטנות הופכות להיות גדולות בכל שנייה שבה משהו לא מסתדר לי בחיים, בעיקר רגשית. התמכרות.

|#| הבעיה עם נחמות זה הכמויות. סליחה שאני חוזרת לזה אבל בשביל להתנחם מעוף אני צריכה לטחון הרבה עוף. בגלל השריטה הזו הנחמה היא בסוג של תחושת מלאות מהאוכל הזה. זה מעבר לטעם או לטמפרטורה. כמו עם פיצה, זה כמעט מעצבן אותי לאכול מעט.

|#| לגבי כמויות- אני דוקא במקום הפוך. יש לי נטייה לצמצם. ולצמצם. ולצמצם עוד קצת. עד שלא נשאר כמעט כלום. ככה אני מרוצה ואוורירית עד שאני קורסת אל רעב ענק.

|#| בתזונה הכל עבר בשלום עד הערב. אכלתי חריץ גבינה טובה סתם ככה כי נגמר לי הכח וזה היה מתחת ליד. שטות. הגדול שלי, בן חמש, שכבר טעם כמה דברים בחייו, העיר שהגבינה מלוחה לו ולכן הוא אוכל אותה לאט. הדהים אותי שבגלל שאכלתי אותה בלי חמדה נעדר אצלי הרישום של מליחות היתר. פשוט אכלתי. ובעצם כשאוכלים ככה אין רישום אמיתי של שום טעם. במקום זה יש רישום של תחושות עונג שאין להן תמיד קשר לאוכל עצמו בגלל שהן מהראש. ויפה לראות שאצל ילד שיכול ליהנות מאוד מתפוצ'יפס עדיין נרשמת תחושת המליחות והיא גורמת לו לאכול יותר לאט. הקלקול שלו עוד קל יחסית. אני צריכה ללמוד ממנו כמה דברים. למשל, שגם את הלוכל צריך לאכול בתשומת לב וזה מקטין את ההנאה ממנו ואולי גם את הכמות.

[b]כמויות בתזונה חיונית[/b]
|#| אם באמת תאכלי חי, טבעי, עונתי, טרי, אורגני, אז באמת באמת באמת תוכלי להרפות מהכמויות. לאכול כמה פירות שאת רוצה, כמה שומן שאת רוצה (לא מחומם!) ולתת לגוף שלך לכוון את הספינה מבחינת כמויות, מבחינת עיתוי, מבחינת בחירה במה לאכול. השבוע

|#| כשאני אוכלת חיוני, וזה אומר כמובן גם בלי גלוטן, מסתבר שאין לי בכלל בעיה של כמויות. הכמויות אצלי קשורות בקשר ישיר לתזונה שיש בה מבושל וגלוטן. כאשר אני אוכלת חיוני הכמויות בכלל לא מטרידות אותי, לא משנה מה הן באותו יום.

|#| האם אין הגיון בכך שכמו שאני נלחמת בגלוטן אני אלחם בכמויות הגדולות? קשה לומר שהכמויות שאני אוכלת לפעמים מרגישות לי כמו משהו טבעי. מי שיש לו שפע קבוע אין לו צורך לאכול המון. נראה לי סביר יותר לאכול עכשיו כמה שנעים ואחר כך לחזור לאכילה אם וכאשר וכו'. קשה לי עם ההנחה הזו, שטבעי שאנשים מסוימים פשוט זקוקים לפי שלוש או ארבע אוכל מאחרים.

|#| אגב, נזכרתי שפעם הכינו לי פיצה חיה פשוט מדהימה. עונג צרוף. אממה? אחרי שני משולשים קטנים לא היה מקום להכניס סיכה. ואם אני אומרת שלא היה מקום להכניס אפילו פירור נוסף של פיצה אפשר להאמין לי. זה שעשע אותי מאוד שכאשר משהו הוא אמיתי ומלא צריך ממנו כל כך מעט כדי לשבוע ולהתרווח בנעימות, בעוד שעם פיצה רגילה, ריקה וכלומניקית, אני אשבע אולי אחרי שלושת רבעי מגש משפחתי. אולי...

|#| אני חושבת שאם הגוף משדר לי לאכול מעט או אפילו כלום אז זה מה שאני צריכה לעשות. למה בעצם שהגוף יוביל אותי לרעב? איפה ההגיון בזה? אם אני קשובה לגוף באמת באמת (וזה מה שאני משתדלת לעשות) אז אני צריכה להיות קשובה גם לזה. ואם המשמעות היא שבמשך יום או יותר אוכל ממש מעט אז זה מה שיהיה. כנראה יש שם איזה צורך כזה.

|#| את הדוגמה היפה כל כך של הטחינה מול החלבה צריך לדעתי למשוך עוד צעד אחד הלאה ולהציג את השומשום מול החלבה. טחינה זה כבר מעובד. נראה כמה כפות שומשום אפשר לאכול לפני שעוצרים. וגם את האבוקדו כדאי לבדוק. כמה באמת נעים לאכול ממנו בלי כל המלח שלרוב נבזק עליו, גם אם הוא חלק מסלט.

[/spoiler]
[spoiler=היתרונות והחסרונות של אכילת בעלי חיים כחלק מתזונה חיונית]
|#| לכשעצמי, אין לי שום בעיה לאכול בשר. אני די בטוחה שאנחנו זקוקים לבשר. הבעיה שלי טמונה בקושי להשיג בשר שאני מאמינה שראוי להיאכל. כשאני מניחה יד על בשר כזה (למשל עוף אורגני שאני מכירה את שיטת הגידול שלו ומאמינה במגדל) אני אוכלת.


|#| בשר לא ממכר. רק מספק וממלא. עובדה שלהפסיק לאכול בשר זה קל. תוקעים עוד פחמימות ומסתדרים. פח היקוש זה להיגמל מהתמכרויות לעמילנים, לגלוטן, לסוכרים לא בצורתם הטבעית, החיה והמזינה.

|#| לא יודעת למה, אבל כשאני מפסיקה לאכול בשר אני בהחלט מרגישה יותר בריאה. הימור אחד שלי הוא שהתחושה באה מכיוון שהפסקנו לצרוך את כל הגועל שבא בעסקת החבילה עם הבשר הסטנדרטי. הימור נוסף הוא שמכיוון שצמחונות היא כיום חלק מאופנה של בריאות אז יש לנו כבר תבנית במוח של צמחונות=בריאות.

|#| בשר זה לא בריא. התחושות שלכן נכונות. כל המחקרים מראים את זה. כבדות, עייפות, מחלות לב, הכל נכון. החלק המבריק בבשר אחרי חימום (ובפרט טיגון) מוכח כמסרטן. אז למה אני משחקת לכן עם הראש? כי כל המחקרים הם על בשר תעשייתי לא אורגני. אם כבר הולכים במסלול של אכילת בשר, חייבים לקחת את זה בחשבון. לא לחזור לאכול מהדבר הזה, הוא לא בריא. לא בריא, ומוכח כלא בריא.

|#| קשה לי המחשבה שאני גורמת סבל [b]מתמשך[/b] לבעלי חיים. אין לי בעיה לאכול בשר ציד. קשה לי לאכול בשר שגודל לצורך אכילתו. קשה לי בכלל עם ביות של בעלי חיים ויותר מזה עם שימושים תעשייתיים בבעלי חיים. בלי להשוות אותה לתעשיות אחרות, תעשיית בעלי החיים היא סופר מזהמת. אם אני יכולה לחיות היטב בלי לקחת בזה חלק אז אני מעדיפה. פשוט וקל. נטול גינונים. העדפות אישיות מוסריות שאני משתדלת למלא כמיטב יכולתי במקום לשקוע בלוגיקה כזו או אחרת.

[/spoiler]
[spoiler=שומן בתזונה חיונית]
|#| שומן בריא בתזונה מסייע להתגבר על קרייבינג/התמכרות למתוק. הוא נותן מענה שלם ואמיתי יותר לאותו צורך גופני. כמות קטנה נותנת הרבה מבחינה קלורית ותזונתית. (אפשר לחיות אך ורק על שומן. אי אפשר לחיות בלי שומן. אפשר לחיות בלי פחמימות.)

|#| אני חושדת שיצרני מזון תעשייתי מודעים היטב לטרייד אוף הזה. מאכלים תעשייתיים "דלי שומן" מכילים בדרך כלל תוספת של עמילנים כדי לחקות את המרקם והטעם של שומן (קרי: לרמות את התחושות והצרכים של הגוף).

|#| לא מגבילה שומן. מאז הלידה השלתי כבר יותר מ-25 קילוגרם ממשקלי בזכות ההנקה ותזונה שטובה לי.

|#| נורא קשה לי להשתחרר מהתפיסה של שומן= השמנה למרות שכבר שנים זה לא עובד אצלי ככה. זה ממש מוזר.

|#| פחמימות לא חיוניות = השמנה. אוקיי? זה לא "כבר שנים לא" עובד אצלך ככה, זה כנראה מעולם לא עבד אצלך ככה. ;-)

|#| עשית פעם ניסיון להוריד כל פחמימה ריקה ולאכול רק המון אבוקדו? ממש להעיף, נגיד למשל שבוע, את כל הפחמימות והסוכר, ולהשאיר כמה שומנים מהצומח שבא לך? אני חושבת שזה מסקרן כי אישית אני לא מכירה אף אחד שמשמין מאבוקדו אבל כן מכירה הרבה שממש מעט פחמימות, אפילו מלאות, מתבטאות אצלם בעלייה במשקל או בקושי לאבד משקל.

|#| באכילה ספונטנית שלא דופקת חשבון לכמויות, מה שקורה זה שברגע שאת מוסיפה פחמימה (שאיננה בצורתה החיונית וללא עיבוד כמו תפוח למשל) הכל נכנס לסחרור ואת פשוט תאכלי יותר. מהכל. גם מהפחמימה וגם מהשומן, ואת השומן תאגרי בהיסטריה. אם אוכלים שומן בלי התחכמויות, יש גבול לכמה אפשר, [b]וזה גבול נכון שבא מהגוף[/b] ולא אילוץ חיצוני שעושים עם הראש. קלוריות זה כל כך פאסה בעיניי... מה ההבדל בין 10 או 20 כפיות (או כפות :-P) טחינה? תני לי לתת לך אותן ככה בלי כלום ונראה אותך אוכלת את זה... אבל שימי בזה סוכר, תחממי, תקראי לזה "חלבה" ותראי כמה שקשה לעצור.

|#| אני מרגישה שהדיון פה על השומנים גורר אותי בכיוון של אכילת בשר וזה משהו שקשה לי בתוכו. דווקא בגלל שאני מאוד אוהבת. אני מזכירה לעצמי לאתר את מרבית מקורות השומן שלי בצומח ולשמור את החי למקרים נדירים. זה חשוב לי.

[/spoiler]
[spoiler=האם המזון יכול לשמש אותנו כתרופה? ואם כן, האם כדאי לעשות בו שימוש כזה?]
|#| ובכלל, מי קובע מה בריא ומה נחוץ? אני זוכרת שהאזנתי להרצאות של עדיאל תל אורן והוא שולח את מאזיניו לאכול כמויות גדולות של ירקות ממשפחת המצליבים, תרופה נגד הסרטן האורב לכולנו מעבר לפינה. אני ממש זוכרת את הבעת הפנים שלי נוכח המידע הזה. קודם הפתעה (באמת?) אחר כך נחישות (יאללה כרוב! יאללה ברוקולי!) ובסוף ייאוש (הם אכן טעימים כתרופה...) ואז הפסקתי. קיוויתי שמצב רוחי הטוב בדרך כלל והאושר והסיפוק שיש לי במנות גדולות בחיים יגנו עלי מפני הסרטן הערמומי במקום כל העלים הבלתי טעימים בעליל האלו.

|#| תזונה מדויקת לא עושה תיקון. הגוף מתקן לבד. תזונה לא מדוייקת יכולה לשבש את תהליכי התיקון. תזונה מכוונת הבראה מדגישה את הצרכים של הגוף החולה. תזונה [b]קשובה לצרכים העולים מהגוף[/b] (בסייג של קשב נקי, שזו התורה כולה) לעולם תהיה הכי מדוייקת ומבריאה.

|#| אני לא אוהבת יישורים... לא אוהבת שמיישרים את הגוף.המשל שלי לזה הוא שאם יש לנו מקל שנוטה הצידה, אז כדי ליישר אותו הכי טוב לנדנד אותו בעדינות, ומהתנועה יבוא האיזון. אבל אם נפעיל כוח לכיוון שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לשבור, או גרוע מזה, לכופף וליצור במקום חוסר איזון אחד, שני חוסרים. אז בגדול, רק בעדינות. בתנועה. על הרגליים. עם האצבע על הדופק.

|#| [u]אם יש לי משהו שמרגיש לי כמו דלקת אני אוכל הרבה פטרוזיליה כי היא נחשבת לאנטי דלקתית. אם זה יעשה לי רע אני אדע שטעיתי. אבל אני מתחילה ממשהו שהוא סוג של קיצור דרך. הנחת המוצא שלי במצבים כאלה היא שכל דבר שאני אחליט לצרוך בדרך כזו הוא במילא מזין. כמה נזק הוא כבר יכול לגרום? מה דעתך על זה?[/u]
אני לא נוטה לעשות את הדברים האלה כל כך, וכשאני כן, זה מרגיש לי כמו כוסות רוח למת :-) לא מועיל, יכול להזיק/לעכב/ליצור בעיה אחרת (למשל, צמחים לא בזמן ובמקום המתאימים). בעיניי זו פעולה שהיא תולדה של חוסר אמון בגוף. כשיש אמון בכוחו של הגוף לטפל בעצמו, מסירות למתן תנאים סביבתיים/תזונתיים ואחרים לבריאות שלמה, אין צורך בהם.

|#| אני מאמינה בכל ליבי, שקביים מחלישים, מעקמים ויוצרים בעיות במקומות אחרים. תרופות, לצורך העניין, הן קביים שאנשים משתמשים בהן תוך עצימת עין גדולה למחירים שלהן. להכל יש מחיר, גם לתרופות טבעיות לגמרי.

[/spoiler]
[spoiler=רעיונות לשמירה על גישה חיובית כלפי תהליך שינוי התזונה]
|#| ברירת המחדל היא עוצמה וחדוות חיים. ברגע שתנפי את המחלישים ותתחזקי ממימוש הכוונות הקטנות יותר, את תראי איך את משתנה באמת, במקום כל הזמן לשאוף ולשאוף לשינוי.

|#| נותנת צ'אנס לגישה החיובית - נמנעת משימוש במילה "לא" ומספרת לעצמי מה אני כן רוצה לאכול. וזה כל דבר שנתן לי הטבע, בצורה שבה הטבע נתן אותו, עד כמה שאפשר. פירות, ירקות, עלים, זרעים, אגוזים. כמה שיותר טבעיים. כמה שפחות מעובדים. אם קשה לי לאכול משהו בצורתו הטבעית אני תוהה האם בכלל עלי לאכול אותו.

|#| אין צורך להגדיר את עצמנו כצמחוניים או טבעוניים, טבעונאים, סוציאליסטים, אנרכיסטים או קפיטליסטים. במקום ההגדרות, פשוט לחיות ולבחור במה שנראה לנו.

|#| אז מה בעצם ההבדל בין כל הפוגענות כלפי אחרים שאני עוצרת את עצמי מלשחרר לבין הפוגענות כלפי עצמי? כמו שנראה לי טבעי להתאמץ כלפי אחרים צריך להיות לי טבעי להתאמץ כלפי עצמי. עד יומי האחרון. ובמקום למסגר את זה כסיזיפי אולי צריך למסגר את זה אחרת. כמחווה של רצון טוב. כאדיבות כלפי הגוף.

|#| תזונה טובה היא משמחת אבל גם ברורה מאליה. היא המצע למרגש ולטוב, לא ההתרגשות עצמה. כשאני אוכלת היטב משהו בי נפתח והיכולת שלי לשים לב למרגש ולטוב וגם ליהנות ממנו עולה פלאים. תזונה טובה היא מקור לפתיחות מסוימת לעולם כי היא מביאה למצב שהכל בסדר. ויש פנאי להתבונן בעולם מתוך נקודת המוצא שהכל בסדר.

|#| אל תכעסי על עצמך על התזונה, נשמה! רק חמלה. רק חמלה. תזכרי שכל מה שאת לא מצליחה, זה כי מיכרו אותך (מהכוונות הכי טובות) מינקות. בנו לך דפוסים של ג'אנקית במוח, עוד לפני שיכולת לחשוב. צריך אישיות ברזל כדי להצליח ולהתמיד נגד המוח שעוצב עוד לפני שהיתה מילה. לזכור שזה אידיאל שמסמנים, וכל צעד בכיוון ראוי למסיבה ולטפיחות של כל החבר'ה על הכתף, ולמשאית עם מדליות.

|#| היה לי יום מושלם מבחינה תזונתית וזאת על אף מספר מכשולים פוטנציאלים שעקפתי באלגנטיות. זה מתגמל פעמיים, גם התחושה הפיזית הנעימה בסוף היום וגם תחושת הסיפוק על כך שאני עומדת במטרה שהצבתי לי. ברגעים כאלה אני פשוט לא מבינה איך לפעמים זה קשה כל כך.

|#| תזכורת לעצמי - אני בת מזל. אין דבר בעולם הזה המונע ממני להיות מי שאני לבד מפחדיי. אין דבר בחיי שחסר לי לבד מאומץ. על אף היותי בת אדם יש לי מנוי פתוח לחדר הכושר של הציפורים, בו ישנם מכשירים ייחודיים לאימון שרירי הכנפיים. להשאיר את הפחדים בחוץ, לחזק את הכנפיים ולצאת משם בטיסה אל השמים.

[/spoiler]
[spoiler=איך הגוף מרגיש כשהתזונה שלו חיונית? ואיך הוא נראה?]
|#| תזכורת לעצמי - יש הבדל גדול בין ה high שאחרי לוכל וזה שאחרי כמה ימי תזונה חיונית. הראשון מחזיק מעמד לזמן קצר ומרגיש כמו סימום. השני מחזיק מעמד להרבה זמן ומרגיש כאילו יצאתי לשדה והוא מלא פרחים והאף שלי פתוח לשאוף את הריח שלהם.

|#| כשאני אוכלת חיוני האנרגיה שלי שונה לגמרי. אני מרגישה צלולה. התחושה הפיזית היא של קלות. הצעד שלי בעולם קל יותר. לפעמים זה מרגיש כמעט כמו ריחוף. מדהים בעיניי שיום או יומיים של תזונה מדויקת יכולים לעשות את זה, כמעט בלי קשר למה שאכלתי לפני. כאילו הגוף שלי מתרונן כל כולו מול הטוב שהוא מקבל עד שהוא מוכן מייד לשכוח את אתמול. באותה המהירות שבה אני מקבלת "עונש" על לוכל, כך אני גם מקבלת מחילה מהירה מול מזון איכותי. יש בזה חן מסוים, בעקביות הזו של התגובה.

|#| שמתי לב שמאז תחילת הניסוי הזה אני הרבה יותר רגועה. בצורה ממש משמעותית. כולם מרוויחים מזה. גם הילדים ובן הזוג ואפילו... השכנים. משהו בי פחות מתעסק בקרבות וניצחונות וכישלונות ופשוט... חי.

|#| יש לי תחושה, שכל פעם שאני אוכלת משהו שלא טוב לי, יש לי פתאום פריחה וגירודים באיזה מקום בגוף! וכשאני אוכלת משהו שמדויק לי, זה עובר. זו תחושה, כי יכול להיות שזו לא אלרגיה אלא משהו אחר, ויכול להיות שזה לא קשור לאוכל. בכל זאת, כל פעם שזה קרה, אמרתי לעצמי: את לא מדייקת והגוף שלך מדבר!

|#| שמתי לב, שכעולה הסטרס ועולה התזונה הרעה בחיי, מתגבר השיער הלבן. כשיורד הסטרס ועולה התזונה המתאימה לי - מתמעט השיער הלבן.

|#| אני רואה בצורה ברורה שהעור שלי נהיה זוהר כשאני אוכלת חיוני לגמרי. וכשאני אוכלת חיוני לגמרי הגוף שלי ממש משתנה. אני גם מורידה מעט במשקל ומשהו בי מזדקף. כאילו שהגוף נושא את עצמו בקלות רבה יותר.

|#| כאשר יש לי חוסר שביעות רצון בנוגע למראה שלי הפתרון טמון הרבה פעמים בתזונה. ואני מרגישה שזה משהו שהתרבות שלנו מסתירה. הפתרונות המוצעים לנו הם אלו שאינם טבעיים או אלו שעוסקים בקבלה עצמית. והתזונה, זו שנמצאת בדיוק באמצע, והיא כל כך נגישה וזמינה, מודחקת לגמרי. מוכרים לנו בריאותנות בשביל להיות בריאים. זה טוב ויפה אבל לדעתי חסרה איזו חוליה שבה מסבירים מהי המשמעות של הבריאות הזו בטווח הקצר. איך היא נראית? היא פשוט נראית ממש טוב!

|#| פתאום קלטתי שלא מציק לי כלום (בגוף). הייתי אחרי חצי שנה של דיאטת קנדידה רצינית, ובכושר מעולה אחרי מאות (בודדות) של קילומטרים הליכה באויר הצח הניוזילנדי. ולא גרד לי כלום, ולא הייתי אלרגית לכלום, ולא היו לי גזים, ולא כאבי שרירים, ולא לאות, ולא חוסר שינה, ולא צהוב בעיניים בבוקר, ולא ריח רע מהפה בבקרים, ולא נדודי שינה, או בעיות זיכרון, "פשוט" כלום. שם הבנתי שלהיות מאושר זה לא איזה אקסטזה, זה פשוט שלא מציקים מלא דברים קטנים.

|#| כשאני אוכלת את מה שטוב לי, מהר מאוד אני שוכחת את כל התחלואים הפיצפונים של היומיום בתזונת ג'אנק. וכהרף עין אני מתרגלת לעירנות (זה הדבר הראשון שהתזונה משנה אצלי, ובאופן משמעותי) ולקלילות ולחדות המחשבה ולשמחה (אני אולי קצת קיצונית, ואולי זה גם עניין פסיכולוגי, אבל ככה זה מרגיש לי). ואז פתאום, כשלמשך יומיים או שלושה אני חוזרת לג'אנק, ופתאום העיניים שלי כבדות מכדי להיפתח בבוקר ויש לי חצי כאב ראש טורדני ואני עצבנית- אני נזכרת. (עדיף מאוחר מלעולם לא).

|#| ובשבילי, הבחירה בתזונה החיה והטבעונית היא בחירה מאוד דומה. היא פותחת לי פתח להיכרות עם הגוף שלי אישית פשוט לא תהיה בשום דרך אחרת. לא האמנתי שדברים כאלה בכלל קיימים אבל הם הגיעו. אחד אחרי השני, והיום אני לא יכולה לחיות אחרת.

|#| אני רק יכולה להעיד שתזונה מדויקת באמת [b]משפרת[/b] את המראה החיצוני. לוקח זמן למצוא אותה, אבל כשמגיעים לשם, זה נס קטן.

|#| מתרפקת בפעם האלף על החודש הרציף היחיד שבו אכלתי חיוני בלבד. אנשים זרים עצרו אותי ברחוב להגיד לי כמה שאני נראית טוב. בחיי. ההרגשה הכי טובה בעולם. הסתובבתי כל היום עם חיוך של מיליון דולר. מאז אני לא מצליחה לשחזר את המראה הזה, רק משהו קרוב שנראה קצת חיוור כשזוכרים את המקור.

[/spoiler]
[spoiler=אז איך עושים את זה בפועל?]
[b]לחכות לצורך אמיתי בשינוי[/b]
|#| יש שינויים שהם גדולים כל כך שמוטב לחכות לידיעה פנימית חזקה שהם רצויים. יכול להיות שתמצאי לך דרכים להביא את הידיעה הזו מהר יותר ויכול להיות שהיא באמת תנחת עליך משום מקום ותקנה לה אחיזה יציבה.

|#| את מנסה לעשות משהו מאוד גדול עם כמות בינונית של שכנוע עצמי שזה באמת טוב לך ושזה באמת מה שאת רוצה. זה פער שמביא עליך המון תסכול ואולי כדאי לסגור אותו לפני שאת מחפשת קווים אדומים ומנסה ללכת לפיהם.

[b]לבדוק למה בעצם התמכרנו ולהתחיל ממנו את השינוי התזונתי[/b]
|#| מה שהכי מתסכל בתזונה זה הקושי לענות על השאלה [u]למה אני מכורה[/u] ? כי במצב הזה יש תחושה כללית כאילו ההתמכרות היא ענקית, כוללת, וזה מאיים מאוד. ברגע שמצליחים להבין איפה בדיוק יושבת ההתמכרות הפתרונות גלויים יותר והתסכול פוחת.

לוודא שאנחנו בזרימה, לא בהתנגדות
|#| צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות. זו התורה כולה לגבי איך לעשות את זה "קל". אבל אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח.

[b]להימנע מראייה של הגוף ככזה שנע רק במחזורים של 24 שעות[/b]
|#| משהו כמעט ברור מאליו אבל שאני עצמי שמתי לב אליו רק עכשיו - אין הצדקה ממשית לחשוב על הגוף במחזורים של 24 שעות. מסיבה כלשהי תמיד חשבתי כה על הגוף שלי. בוקר, צהריים, ערב, סוף. ביום שאחרי מתחילים מהתחלה. אני בטוחה שברמות מסוימות הגוף אכן פועל כך. יש משהו שמתחיל בכל בוקר ומסתיים בכל ערב. ובכל זאת, שמתי לב שיום אחרי זלילה גדולה, אם רק אקשיב לגוף, אשמע אותו נאנח ומבקש מנוחה מאוכל בכלל, בריא ומזין ככל שיהיה. ולעומת זאת, אם אכלתי כמה ימים מעט מדי אוכל אני אשמע את הגוף בא בדרישות להגדלת הכמויות. יש משהו שמצטבר.

|#| אני כבר מזמן לא מתייחסת ליום כאל יחידת המידה האולטימטיבית. מבחינת הגוף, חשוב יותר מה עושים על פני תקופה.

[b]לעצור אם מתגלה עיסוק יתר בצדדים הטכניים של עשיית השינוי[/b]
|#| כשהכל שלם מבפנים מתייתר הצורך לעסוק בצדדים הטכניים של איך עושים את זה. הם פשוט מסתדרים וזהו. אצלי, כל עוד אני עסוקה באיך לעשות את זה ובמה לקנות וכמה ומתי, אני יודעת בוודאות שני דברים: 1) שאני לא שם. שמשהו לא שלם בהחלטה. 2) שאני עוסקת במסביב כדי להסיח את דעתי מהעיקר, שהוא הצורך להתמודד עם העניין העקרוני. כשיש לי תשובה לשאלה מה אני רוצה מסתבר שבלי הרבה מאמץ הדברים פשוט מסתדרים מעצמם.

[b]לבקש (ולוודא שמקבלים) תמיכה[/b]
|#| התחזוקה של הדף הזה היא סוג של התחייבות שלי כלפי עצמי שהתהליך הזה לא יקרוס כמו כל קודמיו אלא שהוא יחזיק מעמד ויהפוך אותי בסוף לחזקה יותר מול מה שמאיים.

[b]להתעלם ממה שאומרת הסביבה[/b]
|#| חמותי התעניינה היום מה הילדה אוכלת (שמונה חודשים) ואחרי רגע "התעשתה" ואמרה בקול נמוך: טוב, מה היא כבר יכולה לאכול אצלכם? הרי אין אצלכם אוכל אמיתי. הסתכלתי עליה וחייכתי. כל כך הרבה זמן והיא עדיין תקועה ברעיון שפירות וירקות אינם אוכל אמיתי.

[b]להשקיע זמן בהצבת המטרות כדי שתהיינה ריאליות[/b]
|#| אני לא מסוגלת לעשות דברים "כי ככה." אני עושה דברים רק כי הם קוהרנטיים עבורי. מתי קשה לי? כאשר אני לא מרוכזת ומחוברת לאינטואיציה העמוקה שלי, ואז מנסה להחיל כללים מלאכותיים מתוך איזו שכלתנות או אוטומטיות. אז אני בסבל. כי ה"פשטות" לכאורה, שנובעת מעצם קיומו של כלל, מקשה עליי בצורה שלא תתואר, כאשר אני לא מחוברת בכל נימי נפשי [b]למהותו[/b] של הכלל.

|#| להציב מטרות קצובות בזמן בתוך המגמה הכללית. זה מאוד מאוד מחזק. מתגבר על המכשול של ה"נצח". מעלה מוטיבציה. נותן חוויה חיובית וחשוב מזה - זיכרון חיובי לחזור אליו כשקשה. אני ממליצה לבחור מטרות ממוקדות במקום כלליות ולהרשות לעצמכן קצת להתרווח בדברים שאינם המטרה הנבחרת.

|#| יש הבדל תחושתי בין מטרות "כן" ומטרות "לא". כן - טובות לצורך כניסה למסלול כללי טוב יותר, סוג של הבטחה. יישום - משהו שעושים. היתרון הוא שקל יותר להיצמד אליהן והן מקנות תחושה של חיוביות וחופש. החיסרון הוא שלרוב אין להן כוח סחף לתזונה כולה. לא - טובות לצורך דיוק של הקיים. יישום - משהו שנמנעים ממנו. היתרון הוא שהן מכניסות למצב תודעתי מסוים של עיסוק בתזונה כיוון שאת כל הזמן בודקת את עצמך, נשמרת מהנפילה. החיסרון הוא שאת במצב תודעתי של שלילה והימנעות. אולי כדאי לך לחשוב מה מבין השתיים יעשה לך יותר טוב. הניסיון שלי הוא שכדאי לקחת לפחות אחת מכל סוג.

[b]להוריד מהתפריט בשביל לבדוק את ההרגשה – לתת לזה פרק זמן משמעותי[/b]
|#| איך יודעים שמשהו הוא טוב/רע? אני מגלה את זה רק אם אני מורידה את זה לגמרי מהתפריט להרבה זמן ובודקת אם התפקוד של הגוף שלי השתפר. יש דברים שעושים לי נעים בבטן אבל בלעדיהם עוד יותר נעים לי.

[b]להוסיף לתפריט בשביל לבדוק את ההרגשה – לתת זה צ'אנס אמיתי[/b]
|#| יש דברים שמרגישים לי מוזר [b]בהתחלה[/b] . אם הם באמת טובים לי אני אתרגל. זה מה שקרה עם השייק הירוק. בהתחלה כמעט הקאתי את נשמתי. אחר כך התרגלתי. היום אני מתה על זה. אם אי הנוחות נמשכת אני מסיקה מזה שכדאי לעזוב. יש דברים שהיו מחוץ לתפריט שלי כל כך הרבה שנים עד שיכול להיות שהם טעם נרכש. או תחושה טובה נרכשת. אני מנסה לתת להם צ'אנס הוגן.

[b]לנסות, להעז, להתחיל :-)[/b]
|#| מניסיוני, ככל שחושבים יותר כך עושים פחות. בעיקר משום שזה נתפש ככל כך שונה משאר העולם... אם זה מה שבא לך לנסות פשוט קני לך המון פירות וירקות ועלים ותתחילי לאכול אותם. אם וכאשר תתעורר בעיה תפתרי אותה במקום לשבור את הראש עוד לפני שהתחלת מה יהיה ואיך יהיה.

|#| אחרי שעמדתי בגבורה רבה בפיתויי הלביבות והסופגניות פעם אחת אני מרגישה שהפעמים הבאות כבר תהיינה קלות. יש שם איזשהו הרגל של הושטת יד שצריך להישבר פעם אחת כשזה באמת קשה ואז זה עובר. וזה מה שקרה לי.

[b]בהתאם לאישיות, לשקול לבצע שינויים קטנים במקום דרמות גדולות[/b]
|#| קודם כל להוסיף דברים טובים ולא לגרוע את הגרועים. וכשאני גורעת דברים, לעשות את זה לאט לאט ובשקט ובלי הרבה שינויים משמעותיים בבת אחת.

|#| קראתי על מחקר בו הסתבר שהסיבה ששינויים קטנים לרוב מחזיקים מעמד היא שאנחנו פשוט מרמים את המוח :-) ישנו מרכז כלשהו במוח שאחראי על כך שאם מתרחש בחיינו שינוי פתאומי - הוא מייד מכוונן את המוח לחזור כמה שיותר מהר למצב המקורי, מתוך "הנחה" שהמצב המקורי הוא איזון ואורח חיים שמתאים לנו. לכן, כאשר השינוי מתרחש לאט לאט, המרכז הזה בעצם נשאר רדום, כי המוח לא חש שיש כאן סכנה של שינוי גדול.

[b]בהתאם לאישיות, לשקול פרידה חדה וסופית מהחומרים הממכרים[/b]
|#| קראתי בשעתו את הספר הגרוע אך בו זמנית מצוין של אלן קאר על איך להפסיק לעשן. אאני חושבת שזה עובד ככה גם עם גלוטן. צריך לקום יום אחד בבוקר ולהפסיק עם זה לגמרי ולא לגעת יותר לעולם. צריך. הממ... בדרך כלל כשאומרים "צריך לעשות..." מתכוונים, או מקווים, שמישהו אחר יעשה.

|#| מבחינת זמן לשינוי - כל יום שאנו נמנעים בו ממשהו, כמותו יורדת בגוף במשהו כמו 60% (נדמה לי), וכל יום זה 60% ממה שנשאר, כך שהבדל משמעותי אפשר להרגיש כבר אחרי כמה ימים, אבל אחרי חודש פחות או יותר, הכמות בגוף היא שואפת לאפס (אם באמת נמנענו לחלוטין) ואז חלק גדול מן הכמיהות שמקורן בחומר שעדיין בגוף - נעלמות.

[b]לאכול כמה שרוצים מהמזון הטבעי[/b]
|#| אם האוכל כשלעצמו בריא, תעזבי את כל השאר. תני לגוף את הזמן שלו למצוא את האיזון הטבעי בעצמו בתוך המזונות הטבעיים. תני לו זמן להתרגל ושכל הדרעק ייצא מהמערכת, יחד עם התשוקה לדרעק. אין טעם לדחוף את האיזון. הוא חייב לבוא מתוך השקט. מתוך זה שאת אוכלת מה שבא לך מתי שבא לך מתוך המבחר הטבעי, ויודעת בביטחון שבסוף הגוף יאזן את עצמו בעצמו.

[b]לפשט עד כמה שניתן את ההתעסקות במזון[/b]
|#| היתרון של אכילה חיונית הוא שאין סיבה להתעסק בהכנה של משהו. לוקחים ליד את הפרי או הירק שהכי קל להגיש לפה וזהו.

|#| הכנה היא שורש כל רע אצלי. למה? כי היא מכוונת לחשיבה על אוכל במקום פשוט ל... אכילה של מה שמוכן, שזה כמובן פירות וירקות זמינים. בנוסף, כשמכינים יש נטייה לחשוב במושגים של "טעים" מה שמוביל לדברים טעימים. מה שמוביל ל... כן, כן, לוכל. כשאין תכנון ואין הכנה נמנע מהמוח העיסוק באוכל ונשאר רק לאכול.

|#| אני נורא אוהבת לשחק עם האוכל לפני שאוכלים: לקטוף אותו מהעץ/אדמה, לפצח אגוזים וגרעינים, לפרק רימונים, לאכול פומלה בקבוקון בקבוקון... לפעמים ההתעסקות הזו יותר מספקת בעיני מהאכילה עצמה, ובכל המקרים אני הרבה יותר נהנית לאכול אוכל שקילפתי תוך כדי, ולא להכין מראש.

[b]ההכנה היחידה שהיא חובה - לא לצאת מהבית בידיים ריקות[/b]
|#| נסעתי היום לירושלים ולקחתי איתי המון אוכל בקופסה, בעיקר פירות. חזרתי הביתה עם חלק גדול אבל זה הזכיר לי שוב, בפעם המיליון, איזה ערך יש לקופסה כזו. היא מונעת עיסוק בתחושות של רעב מעצם היותה. אין סיבה לחשוב על אוכל. אם אני רעבה אני שולפת ואוכלת. אין צורך לתכנן ולחשב ולהתחבט. זו הקלה גדולה מאוד.

[b]להקשיב לגוף אחרי שאכלנו[/b]
|#| תשוקה אחרי שאכלנו יכולה להעיד על חוסר. כשעולה חוסר אחרי ארוחה משביעה מכל בחינה אחרת, אפשר להניח שהארוחה היתה לא מאוזנת עבור הגוף. שהיה בה יותר מדי ממשהו שהוא לא צריך, ופחות מדי ממשהו שהוא כן צריך.

|#| מאוד חשוב לגלות את המאכלים שעושים לך טוב, וגם את הצירופים שעושים לך טוב. ד"ר מרקולה, למשל, טוען שאם אכלת משהו, ואחרי זמן קצר את רעבה שוב - זה סימן שהאוכל הזה או השילוב הזה, לא טוב לגוף שלך. כמו כן הוא טוען, שאם אכלת ארוחה יפה, אבל מייד אחריה יש לך חשק למשהו מתוק - זה סימן שהארוחה הספציפית הזאת, לא טובה לגוף שלך. כמו כן הוא טוען, שאם את מרגישה עייפות וכבדות אחרי הארוחה - זה סימן שהיא לא טובה לך. לעומת זאת אם אחרי הארוחה את מרגישה קלילה, עירנית ומרוכזת - זה סימן טוב.

[b]להישיר מבט אל הקושי ולהישאר במודעות. לא לעבור למצב של אוטומט[/b]
|#| כל פעם שהתחלתי בכמה ימי תזונה חיונית זה היה קל, לפחות לשלושה ימים. היו בזה שינוי והתרגשות והתחדשות. אבל זה מתמסמס. אני חושבת שהסיבה לזה היא שאין שם משהו מודע בנוגע [b]למזון[/b] . כלומר, זה מצליח [b]בלי[/b] שאני חושבת על אוכל. אני פשוט מחליפה את האוטומט של האוכל המזיק באוטומט של אוכל מזין. ואוטומט הוא אוטומט. זה סוג של זומביות. וזומביות תמיד נכשלת. הטוב יחזיק מעמד רק אם הוא מודע מאוד. אם עומדים שם מול הקושי ומתמודדים. הרי אין לי באמת סיכוי לסלק מדרכי את כל הקשיים באשר הם. אי לכך, מול אלו הקיימים אסור לי להפנות את המבט. בכמה שניות שבהן המבט מאתר את הקושי הוא נצרב. והוא יחזור להטריד אותי מאוחר יותר גם אם הרגשתי שניצחתי אותו בכך שהסבתי ממנו את המבט. אני צריכה להביט בקושי כאשר אני נתקלת בו ולהתייחס אליו. כשאני נמנעת מהתייחסות (=זומבי) אני אדחוס את הקושי פנימה בצורת בליעה או שאני אדחוס אותו לחור שחור תודעתי והוא יצוף לי אחר כך בכל מקרה.

|#| יש אצלנו באופן קבוע פיתות מקמח מלא בבית. אני קונה אותן כשהן יוצאות מהתנור בניצת הדובדבן, בבית חוצה לשניים ומקפיאה. כמעט תמיד, הפעולה הזו של ההתעסקות בפיתות הטריות נגמרת בזלילת פיתה עם או בלי משהו מזיק בפנים. ואתמול... הרגשתי איך עולה לי החשק. וקניתי מלא פיתות כך שזה נמשך הרבה זמן. אשכרה עצרתי כי הרגשתי שאני מתחילה לעשות את זה מהר מהר כדי שייגמר. נשמתי עמוק ושאלתי את עצמי למה. למה בעצם אני ממהרת? הרי מונחת לפניי ערימה של דבק, שתעשה לי סמטוחה בבטן, וזה מורגש אפילו במגע המעט דביק שלהן. התבוננתי בריכוז, בלי לברוח מזה, והמשכתי לחתוך בנחת עד שזה נגמר. והרגשתי שניצחתי משהו או מישהו. אולי את עצמי. אולי את עצמי הישנה. וידעתי שזה עוד יקרה לי ושזה מה שאני צריכה לעשות. חייבת לעצור ולדבר עם עצמי. כי אני עונה לי די יפה :-)

|#| טוב, העסק הזה של לדבר אל האוכל, עובד. אתמול נשארו על השולחן פרוסות לחם משובח ביותר. שוחחנו (בלב, כן? מפחדת מאשפוז כפוי) ונפרדנו כידידות. ממש הרגשתי שאני רואה אותן ושזה בסדר להמשיך הלאה. אני חושבת שגם הן הרגישו ככה :-)

|#| כל חיי האף שלי סיבך אותי בצרות. כשאני מריחה אוכל אהוב אני בדרך כלל הולכת בעקבות הריח, כמו בסרט של דיסני, ולא נחה עד שהוא מגיע לפה. אני יושבת בארומה והם מוציאים מהתנור הזדוני שלהם מגש קוראסונים. זדוני זה לא מילה. כל האוויר מלא בריח המשכר. ברגיל אני קמה וקונה. ברגיל החדש אני בולעת את הרוק ומתבאסת ומשתדלת לחשוב על משהו אחר. ברגיל החדש באמת, זה שבו אני מדברת עם פיתות ומקווה לא למצוא עצמי באישפוז כפוי, עשיתי משהו חדש. עזבתי את המחשב, נשענתי אחורה, ונשמתי מלוא נחיריי את הריח המשכר הזה. עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב. עד שמיציתי. נרגעתי. פשוט הייתי עמוק בתוך החוויה הזו, בלי לדמיין ובלי לחשוב ובלי לעסוק בזה יותר מדי. יש ריח? נריח. ייגמר הריח? נמשיך הלאה. וזה עבד יופי. נעלם כל שריד של חשק לאכול פשוט כי נתתי לעצמי להישאב לחוויה הזו עד הסוף. יש ריח באוויר. הריח נעים. אני לא מתעסקת בכלל במקור שלו, בתוצרים של המקור שלו או במה אני חושבת עליהם. הוא נעים. אני מתמסרת אליו. כשהוא נגמר אני מכבה את מתג ההתמסרות. אני לא עוברת דרך הקופסה השחורה של הקוראסון והתכולה שלו. מדלגת מעליה לתוך חוויה נעימה ויוצאת ממנה הלאה.

|#| פשוט הבנתי שהגלוטן הזה ילווה אותי בכל מקום. באוכל של הילדים, בבית, בארוחות מחוץ לבית. ואני מנסה להתמודד איתו. יותר מזה - אני מתרגלת את ההתמודדות איתו כדי שגם כאשר הוא יבוא לי בהפתעה אני אדע מה לעשות. וההתעקשות הזו מחזקת את הפרידה שלי ממנו ומחלישה את המחשבות המזיקות דוגמת "כמה הוא טעים" או "כמה זה נעים". כשאני אשב לי במסעדה ומישהו יחתוך מולי איזה מאפה טעים וריחני אני אהיה עם זה לבד בלי אף אחד לזרוק עליו את האחריות להתמודדות הזו. ואצלי, כשאין לאן לברוח אני פשוט מרימה דגל לבן. אני רוצה ליצור לעצמי כוך מחשבתי שאליו אפשר לברוח. שכבר נוסה בהצלחה ולכן יש טעם לחזור אליו.

[b]איך לבחור את המזון?[/b]
|#| היום ביליתי זמן איכות באמבטיה. אחרי החום של האמבטיה התחשק לי משהו. לא יודעת מה. משהו. הלכתי למטבח ומצאתי... אשכולית. כמעט לא היה שום דבר אחר. וברגע שראיתי אותה כל מה שהתחשק לי זו אשכולית. בכל מאודי. אכלתי אותה והתחשק לי עדיין משהו. לא יודעת מה. משהו. מצאתי רימון. וברגע שראיתי אותו כל מה שהתחשק לי זה... אותו. בכל מאודי. והמתיקות שלו מייד אחרי מרירות האשכולית היתה לא פחות ממושלמת. ואז הבנתי! במקום לדאוג שהגוף שלי ירצה דברים שאי אפשר, פשוט לסמוך עליו שהוא ירצה את ההכי טוב וההכי מתאים באותו רגע מתוך המבחר שיש. כמו אצל חיות בטבע.

|#| אני בכלל לא שואלת את עצמי מה אני אוכל בזמן נתון. אני פשוט בוחרת, כמעט מבלי דעת, מה לאכול. ירק או פרי עם או בלי אגוזים וכו'. אני מרגישה קצת כמו חיה בטבע. ניגשת לאיפה שיש אוכל ובוחרת מתוך הקיים. אין אצלי אופציות אחרות ולרוב גם לא מעסיקות אותי אופציות אחרות כיוון שהן ממש מוגדרות אצלי תודעתית "לא אוכל" (=לוכל).

|#| זה עידן כזה שהשאלה: "מה לאכול?" היא אקוטית. כי התשובה היא כבר לא - "מה שיש". ואז זה נהפך לעוד יותר קשה ומסובך לאיזון רגשי. פתאום זאת שאלה כל כך מסובכת והיא כבר נהפכת לחלק מאיזו הגדרה עצמית. וזה גם עידן כזה של הגדרות עצמיות. ניסיתי את זה. לא מומלץ. אפשר, ולדעתי אף רצוי, להימנע מהגדרה עצמית דרך המזון. זה חותר תחת ההנחה שמקשיבים לגוף כי זו שאלה של הראש ותשובה של הראש. כשזה חלק מהגדרה עצמית קטן הסיכוי שהיום תאכלי כך ומחר אחרת בגלל שזה מה שהגוף שלך דרש.

|#| אני רואה אצלי בצורה מאוד ברורה איך ה"טעים" מקבל פנים חדשות והופך בתהליך הדרגתי ואטי מ"טעים מאוד" ל"סתם טעים" ל"טעים אבל משאיר טעם לוואי" ל"לא טעים" ול"מגעיל". אני רואה איך בהתאם לזה משתנה האהבה שלי לסוגי מזון, והפיתוי באשר לחלקם הופך עם הזמן ממשהו שאי אפשר לעמוד מולו ליותר משתי שניות למשהו שבכלל לא חוצה את סף המחשבה הבסיסית ביותר שלי. כל אלו מובילים לכך שכאשר אני נתקלת במזון כזה יש פער גדול ופתאומי בין החשק שנובע מהיסטוריה והרגל לבין הגוף שפתאום צועק לא, לא, לא! אם הוא צועק מספיק חזק אני מוותרת. וזה קורה די הרבה. כלומר, בעיית הפיתוי הולכת וקטנה ככל ששמים לב יותר ויותר לתגובות של הגוף.

|#| הבעיה? חברת שפע. יש יותר מדי, יש לוכל. דווקא בזמנים האלה [b]חשוב שבעתיים[/b] להיות על תזונה כמה שיותר עתיקה ומחוברת לחייתיות (פליאוליתית) כלומר להתמקד בעלים, בשורשים, זרעים, גרעינים, בשר, וגם ירקות ופירות. את אלה אפשר ורצוי לאכול בלי הגבלה. אני לא אציין את מה לא, כדי להשאר במיקוד בחיובי, סבבה?

|#| אני נוטה לחשוב שהאמת הכי בסיסית היא שמה שבאמת עושה לי טוב הוא כאן ועכשיו. ואני נוטה לחשוב עוד שיכול להיות משהו שיעשה לי רע שלושים שנה ופתאום יתאים לי מאוד. ולהפך. ואלו הנחות שחותרות תחת הרעיון של אמת ושל מבנה בסיסי.

|#| זה פשוט לבדוק מה עושים לי הדברים ברמה הכי נמוכה ובאופן כללי. זה נעים לי? וזהו. אם זה נעים אז הכל בסדר. אם משהו מרגיש פחות נעים אז התחושה מאוד מתחדדת ויודעים מהי בלי לשאול שאלות מיותרות. אם צורב לך או הופך לך את הבטן או מתיש אותך את כבר תדעי. ואין מה לשכוח. זה פשוט משהו שעם הזמן בא באופן טבעי.

|#| אין תזונה אחת נכונה - בכל רגע את זקוקה למשהו קצת אחר, לפי מזג האוויר, ההורמונים, העומס הנפשי, עומס העבודה, רמת הפעילות הגופנית ועוד ועוד.

|#| במקום לשאול את עצמי מה אני רוצה אני מכבה את עצמי רגע והרצון שלי עולה בעצמו. ממש מהגוף. כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה לרוב זה מסתבך לי וכמעט מעצמם עולים שם דברים שלא ממש קשורים לרצון המזוקק שלי.

[/spoiler]
[spoiler=קטעים מעוררי השראה וגם כמה רגעים מתוך הדף שסתם מעלים חיוך]
|#| כל יום את קונה טרי. כל יום את קונה בדיוק את גודל המנה שאת צריכה (תקני נתח בשר שיתאים למשפחה שלך, תקני כך וכך תפוחי אדמה בדיוק לארוחה, תקני ירקות לסלט אם תכננת סלט, או פירות אם תכננת פירות. בדיוק בכמות). אין שאריות. לא קונים פעם בשבוע כדי שהכל יתקלקל במקרר. יותר בריא לקנות אוכל שהגיע רק הבוקר לירקן או לשוק. את חייבת לצאת מהבית כל יום וללכת כדי לערוך את כל הקניות. הארכיטקטורה עוזרת לך: הכל בטווח הליכה. כך בנויים היישובים והערים. אז את הולכת, ובחוץ, כל יום. זה מגביר את החשיפה לויטמין די. מגביר את החשיפה לאוויר, לאור טבעי, לשמש. פעילות גופנית תוך כדי, לא משהו שצריך לייחד לו זמן. גיוון עונתי לפי מה שמוצע בשוק, לפי מה שזול בשוק. קשר עם אנשים, אפילו מינימלי. בריאות.

|#| אני לא יכולה לאכול דברים שהיו במקרר. ליתר דיוק, אני כן יכולה, אבל זו חוויה שאני שומרת לאכילה בעמידה, בלי להרגיש מה אני אוכלת. זו אכילת אין-ברירה. מבחינתי המקרר הוא תחנת מעבר בדרך לאשפה או לזבל, ואין לו הצדקה. עכשיו עכשיו, יש לנו כ-6 קערות ע-נ-קי-יות מלאות ירקות ופירות אורגניים יפהפיים וטריים על הדלפק.

|#| אני אפתח בזה שאגיד לך שאשכרה שלחתי את האיש לקנות 4 מעדן הגולן. ממש ככה. כל אחד קיבל אחד. אז אכלתי את שלי. רגע של נוסטלגיה. איזנתי עם המון שום. לא נגעתי בלחם. לא נגעתי בלחם. לא נגעתי בלחם.

|#| טוב, אני כבר ביום השלישי בלי לחם. וואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו. זה כל מה שיש לי להגיד.

|#| אני מנסה לגייס את כל התכונות ש"מפילות" אותי לכדי אישיות זוהרת. מה רע בלהיות פראית, גמישה, אפילו קצת חסרת סבלנות אבל מהירה מאוד? מהירה להתאושש? כדור אש? קצת אחרת? אישה שמנסה? אני חושבת על כל הנשים הערצתי בימי חיי, תמיד הן היו נשים שמנסות, שעברו תהליך. דמות זוהרת, מופלאה ועמוקה: אישה בתהליך.

|#| יצא לי כבר כמה פעמים למלמל לעצמי "מותר מותר מותר מותר מותר מותר מותר" ולדמיין אלפי חוטים מותרים ממני, ואת עצמי נוסקת לשמיים. ([po]עוברת אורח[/po] מתוך [po]עוברת אורח מהגגת[/po]) קראתי את הגריין המעולה הזה ותהיתי לעצמי מתי ה"שמיים" יהיו הבריאות והקלילות במקום להיות האוכל המקובל, המפתה והגרוע. הראש שלי בשמיים הבריאים. הלב עודו באדמה. אולי אני צריכה לעשות עמידת ראש?

|#| חשבתי גם על מילה שמתחשק לי להשתמש בה כדי לתאר את המצב האופטימלי בעיניי, זה שאליו אני צועדת - [b]מאוחדת[/b] . גם "מחוברת" יכול היה להתאים אבל יש בו משהו ניו אייג'י שמרתיע אותי והוא מזכיר לי את הקצוות יותר משמזכיר את הביחד שלהם. אני אוהבת את ה"מאוחדת" בגלל שהוא מזכיר לי שאני אחת. גם אם אני מורכבת. מזכיר לי להימנע מפיצולים שגורמים לי נזק. להימנע מניתוקים בין חלקים שונים שלי. אז אני במסע. מסע להיות מאוחדת. ואני ממש בדרך הנכונה.

|#| אגב, עשיתי את זה חודשיים לפני שנכנסתי להריון האחרון שלי, כחלק מהרעיון של ה"איתחול" הזה שדיברת עליו. עשה לי טוב גם בגוף וגם בנפש והרגשתי שהגוף שלי ערוך ומוכן לחיים חדשים. במשך חודש אכלתי מה שנקרא בפי אז טבעונאי. שפע של ירקות ופירות, המון עלים ירוקים, אגוזים ופירות יבשים. בלי שום כלום פירורי של משהו אחר. לא קימצתי באגוזים ובפירות היבשים. להפך. השתמשתי בהם כדי לא ליפול לתוך הדרעק שממנו ברחתי. ארבע שבועות והלכו להם ארבעה קילו שנלחמתי בהם הרבה שנים. והם הלכו בשמחה והתלהבות. ויומיים אחרי זה נכנסתי להריון בניסיון הראשון.

|#| בזמנו חשבתי על זה המון, על מה שאני מפסידה. בכלל לא העליתי בדעתי שאפשר לחיות חיים שבהם זה לא הפסד. חשבתי שהוויתור שלי לנצח יירשם אצלי כוויתור. כל פעם מחדש. בעיניי זה החלק הכי משתלם בתהליך שאני בעיצומו, האבחנה החדשה בגמישות הבלתי נתפשת של הגוף ושל המוח, בדברים שהייתי בטוחה שאין לי בכלל גמישות לגביהם.

|#| אני מסתכלת על הגוף שלי ומרחמת על הגמישות הזו שהושגה בעמל אינסוף שנות אבולוציה ושמאפשרת לי לאכול זבל ועדיין לתפקד היטב. ואני זוכרת את זה יום יום ושעה שעה. שגם מכונית תסע על דלק לא מתאים אבל בסוף, מוקדם מהצפוי, משהו יתחרבש ואני אהיה בפנים. ואת הסיכון הבטיחותי הזה אני לא רוצה לקחת. זו אני וזו הסיבה שלי למה לעשות דברים עכשיו גם אם הם לא לנצח.

|#| בשיחות שלי עם עצמי עולות לי לא מעט השאלות: למה תמיד את צריכה להיות חריגה? למה לא טוב לך מה שטוב לכולם? ומאיפה הצורך הזה לסבך הכל? אז הנה כמה תשובות מניחות דעת: [b]למה את תמיד צריכה להיות חריגה?[/b] קשה לי להאמין שאת תמיד חריגה. בטח יש הרבה דברים שבהם כולם נוהגים באופן שפוי ואז גם את. איפה שהעולם השתגע שם מוטב לחרוג מהנורמה. [b]למה לא טוב לך מה שטוב לכולם?[/b] מי אמר שזה טוב להם... זה אולי נוח או שגרתי או מוכר. אולי הטוב נמצא במקרה דווקא במה שאת מחפשת? [b]ומאיפה הצורך הזה לסבך את הכל?[/b] להפך, זה הצורך לפשט את הכל בחזרה. המציאות שבה נלחמת היא המסובכת. נשבעת לך שמאז שהפסקתי לבשל חיי הפכו להיות הרבה הרבה יותר פשוטים. וזו רק דוגמה אחת. הפסקתי גם לחלות, שזה שיא הסיבוך בעולם מודרני ותובעני. ועוד ועוד. שאלות טובות. תשובות קלות.

|#| החיים הם בגלים. כדאי לקבל את זה. יש תקופות של אכילה טובה, תקופות של אכילה גרועה, תקופות של הרזיה ותקופות של השמנה, תקופות של שליטה ותקופות של הרפיה, תקופות של אושר ותקופות של דכדוך, תקופות של שלווה ותקופות של אנרגיה מתפרצת והכל צפוי והרשות נתונה. קיץ-סתיו-חורף-אביב וחוזר חלילה.

|#| וזה מה שעשתה לי התזונה הגרועה במשך שנים. היא החליקה את הקמטים שלי. הרבה בעיות נפתרו בעזרת אוכל. הרבה כעסים נדחקו לשם. הרבה חוסר רגישות ועוד כל מיני. והיום, כשהתזונה הזו נעלמת לה מחיי, הכל צף ומאלץ התמודדות. וכמה זה נעים. בדיוק התחושה שהיתה לי כשהחלטנו לפני שנים לזרוק מהבית את הטלוויזיה ולסמן וי על עוד התמכרות שנעלמה לה. היום אני רואה את ההתמודדות עם התזונה כמסע ארוך להיפרדות מכל המשתקים והמאלחשים והממסכים שיש לי בחיים. זה יושב על רצף וזה משמח אותי מאוד לצעוד בדרך הזו.

|#| השקר זה שאת לא נורמלית. השקר זה שכולם אוכלים אותו הדבר, אותו דפוס, שיש אחד נכון. שיש גודל מנה או כמות אחידה שנכונה לכל אשה בגובה מסויים. איזה בולשיט, תסלחי לי.

|#| אז מסתבר שזה לא הכל בראש. זה הכל בגוף. וטוב שככה כי כשאומרים למישהו שהכל בראש חותרים תחת הידיעה הכי עמוקה שלו. גם בתזונה אבל כנראה שגם בכל דבר אחר. הראש בעיקר מסבך את החיים בדברים האלה, שמתן לב?

|#| הנה המחשבה שאיתה קמתי היום בבוקר: כשאני מתעסקת באוכל אני בעצם מזכירה לעצמי כמה זה חשוב וזה מעודד אותי להמשיך וללכת. כשאני מרפה אני נעצרת. כשאני נעצרת אני בעצם נופלת. כשאני נופלת רע לי בגוף. כשרע לי בגוף רע לי גם בהמון אספקטים אחרים. אי לכך, כשאני מנפה את הרעל מהתזונה שלי אני מנפה את הרעל מעצמי. זה נשמע פומפוזי אבל זה בדיוק כך!

|#| בשאר הזמן אני אוכלת יחד עם הילדים שלי וכמותם, וזה ממש נהדר מכל הבחינות. אני חוזרת להיות הרבה יותר נינוחה, רגועה, ומבסוטה. יש לציין, שזה הכל בא יחד, ואמנם קל ומשמח לייחס את כל הטוב לשינוי התזונתי, אבל חייבת להגיד שהשינוי התזונתי לא יכול שלא לבוא על איזו קרקע שמתחילה להיות שוב דשנה ממילא.

|#| אני נקייה מסוכר וגלוטן כבר יותר משנה וחצי. נקייה לגמרי (חוץ מכמה טעויות כמו שלקחתי שלוק מקפה עם סוכר שחברה הכינה לי בטעות...). נקיה באמת ברמה מולקולרית - קונה מוצרים של חולי צליאק וקוראת את כל האותיות הקטנות ומתקשרת למסעדות לפני שאני מגיעה לשם לברר אם יש מנות ללא גלוטן וסוכר ולא אוכלת כמעט כלום באירועים, ולוקחת איתי ארוחות לעבודה וכו'. אני נשמעת אולי קיצונית אבל אני ככה בגלל שכל דרכי הביניים, ותאמיני לי שניסיתי מיליון דרכי ביניים אפשרויות, לא עבדו בשבילי והביאו למשקל עודף של 45 ק"ג, למחשבות כפייתיות בנושא לוכל וחוסר שליטה מוחלטת מול מזונות מסויימים. זה מרגיש נפלא! הגוף שלי שמח, המוח שלי שמח שהוא פנוי לחשוב מחשבות עצמאיות. יש קצת התעסקות סביב אוכל אבל זה הרבה פחות ממה שחשבתי או ממה שהיה קודם לכן כשבעצם כל הזמן אכלתי, או חשבתי על אוכל, או חשבתי על מה אכלתי והצטערתי על כך.

|#| הנה כל הדברים שאני זוכרת כרגע שהשתנו אצלי בשש השנים האחרונות של שינויי תזונה. תזכורת טובה לעצמי מהקודקוד ומטה:
[list]
[*] השיער שלי היה פעם מאוד מאוד יבש והיו לי קשקשים. היום כבר לא.
[*] העור שלי היה מאוד מאוד יבש. היום כבר לא ואני שותה פחות ופחות מים.
[*] היתה לי ליחה כמעט כרונית. היום כבר אין.
[*] היו לי בעיות שיניים בלתי פוסקות. היום כבר אין.
[*] היו לי דלקות חניכיים על בסיס קבוע. היום אין.
[*] היו לי פצעונים קטנים על הפנים. היום אין.
[*] היו לי סתימות של שעווה באוזניים. היום כבר אין.
[*] ריח הגוף שלי בלי דאודורנט היה לא משהו. היום אחרת.
[*] היו לי כתמים לבנים על העור והציפורניים. היום כבר אין.
[*] הציפורניים היו מתפצלות לי. היום כבר לא.
[*] העיכול שלי היה קשה. היום קליל.
[*] היתה נדרשת לי מנוחה אחרי ארוחה. היום אני מרגישה קלה ונמרצת אחרי ארוחה.
[*] היו לי כאבי ברכיים וחשבתי שהם יישארו איתי לנצח. היום, עם כל הסחיבה האינסופית במנשא שנים רצופות אין לי כאבי ברכיים בכלל.
[*] היו לי כאבי מפרקים בכפות הרגליים. היום אין.
[*] היה לי עודף משקל. היום (לדעתי) אין.
[*] לקח לי הרבה זמן לצאת ממחלות. היום אני פשוט לא חולה. מרגישה שאני כמעט נכנסת למשהו ויוצאת ממנו עוד לפני שהוא באמת מתחיל.
[/list]

אני קוראת את הרשימה הזו. יודעת ששכחתי דברים ובכל זאת מרגישה שמחה גדולה על כל הברכה הזו. זו חתיכת רשימה ארוכה.
[/spoiler]