האמא של הנסיכה

[שפע_טל*]

זה דף בלוג שהתחיל בדף אישי שלי שפע טל ושהעברתי לפה כדי לסקר את ימיה הראשונים של הנסיכה ציפ ובעיקר של אמא שלה (שזו אני) .
העברתי רק את הסיפור , אבל אני מאוד שמחה לתגובות תומכות (-:

[שפע_טל*]

את הנסיכה ילדתי ביום הנישואים שלי. טוב, לא בדיוק, יום הנישואין שלי הוא בל' ניסן והנסיכה נולדה בא' אייר, אבל ראש חודש נחשב בתור יום אחד אם ממש רוצים.@}
ללידתה של הנסיכה קדמו מערכת של צירופי מקרים מדהימים, שהם כמובן לא צירופי מקרים בכלל.
יומיים לפני הלידה השתתפתי במעגל נשים שמתקיים מדי חודש. באותו מעגל פיסלנו בחימר, ושוחחנו על היצירות. אחת פיסלה אשה עם ציצי ענקי שמעניק חלב לכל העולם. שנייה- אישה עם בטן, שלישית- אשה עם תינוק.אני פיסלתי את אהובי מוקף בילדים שכמו צומחים מתוך גופו. אחרי ששכחו קריאות ה"הצילו! גבר במעגל נשים!" התפתחו תהיות איך אני (בסוף חודש שמיני) "שכחתי" לפסל את עצמי בהרמוניה המשפחתית.בקול נמוך ושפלות רוח הודיתי שאין לי ממש מושג מה עושים עם ילדים, ושפעם אחרונה שהרמתי תינוק הייתי בת שנתיים וחצי (וגם אז לא הצטיינתי בעניין). על מנת לעודד את הבנות (ולא לצאת "לא מחוברת" ) הודיתי לה' על כך שיש לי עוד חודש נוסף "לעבוד על הנשיות שלי " ולהתחבר לעניין ההולדה, התינוקות ובכלל.
למחרת חגגנו בבית את יום הנישואין שלנו. אני הבאתי לאהובי את הפסל ("איפה את בפסל?" "מפסלת אותו"). אהובי הביא לי כובע של תינוק. רק עשיתי את עצמי לא נעלבת (זוכרות, היה לי עוד חודש שלם עד התאריך המשוער של הלידה ובהחלט חשבתי שמתנה יותר תיגע בי ) כי רק לזכור את יום הנישואין, כך שמעתי , זהו כבר צעד מרחיק לכת אצל גברים ולא רציתי לדכא אותו באיבו.
לפני השינה כאב לי קצת הגב, וביקשתי להמשיך את חגיגות יום הנישואין מחר, אולי במס'ג...

בבוקר למחרת כאבי הגב התעוררתי ב-7 בבוקר והופתעתי לגלות את אהובי ישן במיטה לידי (בד"כ הוא נעלם לעבודה בסביבות שש).
הופתעתי לא פחות לגלות שיש לי כאבים העוברים מהגב לבטן - צירים מה שאומרים.
אז הערתי אותו, כדי לדחוק בו ללכת לעבודה, וכדרך אגב סיפרתי לו שכנראה יש לי את הצירים המדומים האלה שכותבים עליהם בספרים.
הוא, מתך שינה עדיין, מלמל "טוב אז אני אשאר בבית ואראה מה יקרה..".
מכיוון שעדיין לא הכרתי בכך שבזוגיות שלנו הוא בעל האינטואיציה ה"נשית" (הוא ידע שנכנסתי להריון כבר למחרת שזה קרה, הוא סירב לעשות בדיקות כי הוא פשוט יודע שהילד בסדר ולא מבין איך אני, הרוחנית, כל כך קטנת אמונה והוא אפילו זה שהיה משוכנע שזו בת בעוד אני "הרגשתי אנרגיות של בן") התעצבנתי שוב (לי כואב והוא מבריז מהעבודה ?!), זרקתי אותו מהמיטה והודעתי לו שהוא יכול להשאר בבית אם הוא מתעקש אבל שלא יצפה ממני להשאר גם כי בימי שלישי אני רוקדת ולפני כן קבעתי עם חברה וגם אחר כך אני מאוד עסוקה.
כשראיתי שלא מזיז לו הוספתי שאם הוא כבר סתם נשאר אז שלפחות יעבוד בגינה כדי לעשות עם עצמו משהו יעיל (ועד היום ציפ נהנית בחלב אם שאוכלת מגוון תבלינים טריים שאבא שתל ביום שהיא נולדה).
חלפו להן שעתיים, הגינה כבר עמדה על כנה ולי נהיו צירים סדירים פעם בחמש דקות. גם שלשול עשיתי.
כשאחותי התקשרה ב9 לקשקש ואהובי ענה לה היא מייד הבינה שמשהו קרה (זה פשוט אף פעם לא קורה. מדובר בבן אדם עם מוסר העבודה הגבוה בתבל), ביקשה אותי ודרשה ממני לנסוע לבית חולים "לברר אם קרה משהו, או לקבל את הזריקה הזו שמרגיעה את הצירים". הסכמתי ללכת, בעיקר כי אני רוקדת ממש ליד הדסה עין כרם וחשבתי לגרור את אהובי לריקודים, שיראה מה אני עושה כל השנה. ברגע האחרון הצליח אהובי להגניב לאוטו (תוך כדי שאני מתרעמת ללא הרף) תיק קטן עם מברשת שיניים, משחה, שמן שקדים, חולצות נוחות ושאר שטויות שהוא (ולא אני) הכין מראש ("מה זה זה? למה מברשת שיניים אם אני הולכת לרקוד? תכניס לעצמך לראש שאני לא יולדת היום. נקודה !" ).

הגעתי לבית חולים עם פתיחה של ארבע וצוואר רחם מחוק כמעט לגמרי. הודיעו לי שהתחלתי תהליך של לידה. אני לא הפנמתי.
אחר כך שלחו אותי להסתובב בחוץ ולחזור עוד מעט לבדיקה נוספת.
הסתובבנו בפריפריה של בית החולים. הצירים התחילו לכאוב ואני רק רציתי הביתה. אהובי, ניסה לשכנע אותי להשאר והציע שנעשה פיקניק על הדשא. באקט של התרצות הסכמתי בתנאי שילך לאוטו ויביא ערכת קפה, סק"ש ואת כל הדרוש שאני ארגיש בפיקניק אמיתי (בדרך כלל אני יותר נסבלת אבל כאב לי וממש לא הייתי מוכנה לזה שאני יולדת, ובכלל לא קראתי עדיין את הפרק על לידה בטבעי ללדת וגם לא בלידה פעילה והכל היה גדול עלי ).
אז ישבתי על הדשא וחיכיתי לו , וכל פעם שהיה ציר נעמדתי על ארבע וסובבתי את התחת (זה עוזר פלאים) וכמעט שנרגעתי והפנמתי מה קורה. לצערי תהליך ההפנמה נקטע באיבו כתוצאה מאי אלו נפגשים של חוסר פרטיות -איש אחד שפירש את תנועותי לא נכון ןביקש להצטרף , שתי בנות שהתיישבו ממש קרוב ושמעו טראנס בקולי קולות ועוד נספחים של שהיה במצב אינטימי במרחב מאוד ציבורי.קמתי והתחלתי ללכת לחדר לידה להודיע לאחות שם שאניהולכת הביתה, שלום ולהתראות. בדרך קרו כמה דברים - אהובי הצטרף אלי עם כל הפקלאות, פקע לי הפקק הרירי, נמחק לי לגמרי צוואר הרחם וכשהגעתי סופסופ לאחות (ואמרתי לה שממש משעמם בבית חולים שלהם ושאני הולכת הביתה שלום) שלחו אותי לחדר לידה והתהליך התחיל.

[שפע_טל*]

כשהגעתי לחדר לידה (בסביבות 14:30) הבנתי שזהו, אני שם (לא בחדר, בלידה).
להפתעתי הייתי רגועה ואפילו שמחה. לא האחות שקיבלה את פני והודיעה לי שאין מיטות פנויות ביולדות ושאני אשן במסדרון ולא הרופא שהזמין לי אפידורל למרות שטענתי שאין צורך ("אם הייתי מקבל שקל על כל יולדת שאמרה שלא צריך והתחננה לאפידורל בהמשך...") פגמו בשמחה וברוגע.
רציתי להיות לבד.
נכנסתי למקלחת וישבתי שם על הכדור מתחת המים החמים.
נרגעתי עוד...
כל ציר שהגיע סובבתי את האגן על הכדור והמהמתי לעצמי בשקט.
ההמהום הפך למנגינה שהושרה בקולות נמוכים, בגרון פתוח.
המנגינה הפכה למנטרה.
המנטרה הפכה לשיר תפילה לאלוהים.
עם התחזקות הצירים התחזקה השירה
עם התחזקות השירה התגברה השמחה.
הפנמתי שאני יולדת לא בראש אלא בבטן.
ידעתי שאני מוכנה ושהתינוק מוכן
שמחתי בגוף שלי והרגשתי שהוא חזק ונכון ומוכן
והנפש שלי מוכנה להכיל את הכאב .
רק פחדתי שלאהובי לא יהיה מקום בתהליך הזה. פחדתי שבחיבור הזה לעצמי אהובי יינטש ולא יהיה לי מקום בשבילו במסע.
בגלל זה כשנפתחה הדלת (בפעם ה..) ואהובי והדולה שלי עמדו שם
הזמנתי אותו להצטרף.
אפילו שלא ממש רציתי ושקצת התביישתי בעירום השמן שלי שמסתובב על הכדור ובשירים הקיצ'ים שאני שרה.
והוא הצטרף והיא נשארה בחוץ ורק מדי פעם פתחה את הדלת, חייכה ומלמלה לעצמה "פשוט מצויינים"...

[שפע_טל*]

מכאן אני לא זוכרת בדיוק את הסדר אלא רק רצף אנקדוטות:

אחרי שעתיים של צירים חזקים והולכים ראינו של היתה שום התקדמות בפתיחה (נשארתי כל הזמן על ארבע). הרופא, שנכנס בדיוק, הודיע שיתנו לו פטיצין. אני התנגדתי. החלטתי ללכת על ה"שיטה הטבעית". הסתגרתי עם אהובי במקלחת. הוא עיסה לי את הגב עם מים חמים ואני עשיתי לעצמי מסג' בפטמות.
"אחת שתיים שלוש" - ציר! "עוד פעם!" , אחת שתיים שלוש ציר! עוד פעם! . בשיא הראבק, בשיא הנחישות.
יצאנו משם אחרי חצי שעה עם פתיחה של שבע וחצי.

כשהיתה כבר פתיחה של שבע וחצי הציעו לפקוע לי את המים והסכמתי. הדבר הוביל לרצף צירים חזקים בטירוף וכואבים במספר רמות יותר ממה שהיה עד אז. הייתי על המיטה בעמידת כלב ובין ציר לציר נחתי על כריות.
בשלב מסויים צעקתי "אני כזו מסכנה".
הדולה מייד קטעה אותי - " את לא מסכנה, את מצויינת. אל תתני לצירים להוריד אותך, תרכבי על הצירים, תשאבי מהם כוח".
בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה, אבל פתאום הכל התבהר בפנימיות של הדברים.
רכבתי על הכאב כמו שרוכבים על סוס לא מאולף.
כל ציר הפתיע אותי ורומם אותי.
פתאום נזכרתי שראש חודש היום
ושבראש חודש אומרים הלל.
וחלק מההלל הוא קריאה" אנא ה' הושיע נא אנא ה' הושיע נא

אנא ה' הצליחה נא אנא ה' הצליחה נא".
התחלתי לקורא את זה. בהתחלה בלב , אחר כך במלמול ואחר כך בקריאה.
קראתי לאהובי להצטרף לשירת ההלל.
שרנו ביחד (יש לצייןשזה ממש לא הקטע שלו ושהיתה ממש הקרבה מצידו כששר איתי במרץ )
לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה
יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני,
פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה
זה השער לה' צדיקים יבואו בו
אודך כי עניתני ותהי לי לישועה ...
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו "
שרנו ושמחנו וכשכאב לי מדי קראתי לו "אהובי, תשיר לבד" והוא המשיך לבד.
זה נתן לי כוח.
פתאום התרוממתי ואמרתי - "אפשר לקרוא לו הלל"
"לבן או לבת ? "
"גם וגם" .
והצירים המשיכו.

[שפע_טל*]

כשהצירים כאבו אף יותר (לא ידעתי שאפשר) התיישבתי זקוף על הברכיים (אני לא יודעת לכרוע) ונתליתי על צווארו של אהובי .
כל ציר צעקתי, בכיתי, שרטטתי את גבו ונשכתי את כתפו.
הדולה עודדה אותי - "תבכי, תפתחי את הגרון, תתני לעצמך".
ידעתי שזה כואב לו, השריטות והנשיכות אבל לי כאב יותר.
המיילדת האמיתי של בית החולים נכנסה ובדקה פתיחה - " פתיחה של עשר והיא בפלוס שתיים" היא אמרה .

"את לא צריכה ללחוץ?" פנתה אלי
ולא הצטרכתי ללחוץ.
"תשכבי על הצד, תלחצי בכל ציר ותגידי לי אם זה עוזר לך" הורתה לי .
הכל כאב לי , הייתי מותשת ומעל הכל לא הצטרכתי ללחוץ.
מאותו רגע היה קטע שהזכיר לי (אחר כך) מגרש כדורגל.
כולם מסתכלים לי בין הרגליים ובכל ציר צועקים "תלחצי , קדימה, תעצרי את הנשימה ותלחצי, קדימה ברבק!!!"
ואני לא מרגישה שאני צריכה ללחוץ ויודעת שאסור לעצור את הנשימה אבל לא זוכרת מה כן
התומכת הלידה פתאום משחררת ממני את האחריות .
"תגידי לי את מה לעשות" ביקשתי ממנה, והיא, כנראה בשביל שלום בית ענתה " לא רוצה, יש כאן מיילדת מנוסה" .
והמיילדת ממשיכה "קדימה! קדימה ללחוץ! לעצור את הנשימה!".
היה מדכא, רק רציתי לישון , בין ציר לציר כבר נרדמתי ופתאום -
"הנה , הנה הראש , הנה". הזמינו את אהובי לגעת בראש "אל תעזוב אותי! " הוא ויתר.
"תלחצי, די, עוד קצת, די , עוד טיפה, די יופי ".
וזהו בפבפבפפפפבפפ והיא בחוץ, התינוקת שלי , הבת שלי , החמודה , בחוץ .
ואני רק רוצה לישון.
הביאו לי אותה, שמו לי אותה על החזה והיא ינקה הקטנטונת, בקושי שני קילו
ואני רק רוצה לישון.
פתאום כולם יצאו ונשארנו אני , אהובי והנסיכה.
אני יודעת שעכשיו צריכה לקרות "הטבעה"
ואני רק רוצה לישון.
אספתי את עצמי וחייכתי, מלמלתי לו "תיצמד אליה, אתה אחראי עכשיו"
וכנראה שנרדמתי.
הנסיכה ציפ התחילה את דרכה בעולם...

[שפע_טל*]

מיד אחרי הלידה אחותי נכנסה לחדר - מסתבר שהיא ישבה כל הלידה ליד החדר וקראה תהילים.
"איך את מרגישה ? " שאלה
"בעיקר גאה בעצמי " עניתי (לא התשובה הנכונה, אבל זה מה שהיה).
גם הדולה חייכה מעלי ושאלה "איך היה? "
בהיתי בה ולא ממש הבנתי מי זו האשה הזו ומה היא רוצה ממני .
עייפות אין קץ...

בשבע בבוקר, העירה אותי אחות אותי ממקום משכבי במסדרון - "הבת שלך רוצה לאכול " אמרה לי
ואני לא הבנתי מה זה אומר בכלל. לא נגמר ?

[שפע_טל*]

אחר כך היו יום וחצי של ביקורים, שיגועים, סיפורים והתלהבות כללית. לא ישנתי, לא אכלתי, וגם ציפ לא קיבלה מי יודע כמה תצומי.
אחר כך, כבאנו לקחת אותה לחדר (להניק, להשויץ לא זוכרת למה) חסמה את דרכנו אחות שאמרה "התינוקת שלכם הצהיבה , שמנו אותה באור. יותר אי אפשר לקחת אותה ".
חמישי - שישי- שבת שכבה ציפ על שולחן האור , פרושה כמו קרפדה על שולחן הניתוחים, שומעת את קול צפצופ המכשיר (ולא מכאן שמה) שמשום מה הצטרך איפוס כל חצי שעה, ומשום מה הצפצופ שלו הטריף רק אותי ולא את האחיות שלא מיהרו להפסיקו.
חמישי-שישי-שבת ישבתי בחדר או במסדרון ובכיתי, מסרבת לקבל אורחים.
כל פעם שנכנסתי לתינוקיה דרכי כאילו נחסמה על ידי אחות תורנית שלא היתה צריכה שאיזו אמא תתערב לה בטיפול. על מנת להניק הייתי צריכה לגייס את כל כוח הרצון שעוד היה לי (אין לך מספיק חלב והתינוקת שלך חלשה מדי בשביל שתסכני אותה) , ובסוף פשוט שאבתי ונתתי לה בבקבוק בגלוי , והכרחתי אותה לינוק מהשד בסתר. כל פעם שלקחתי אותה להנקה , צפצפה לי הקריזה בחדר אחרי חצי שעה שאני אחזיר אותה כי היא צריכה לשכב באור.
הייתי מאוד מסכנה וכך גם היא.
כשבמוצאי שבת שלחו אותי הביתה ואותה השאירו שם התפרקתי . השדיים שלי טפטפו חלב, ההורמונים חגגו, וחזרתי הביתה בל י הנסיכה.)-:

[מיכל*]

הי שפע טל
איזה יופי של סיפור וכמובן גם לידה
בעקבותייך התחלתי גם לכתוב את הסיפור שלי ואולי גם אפתח לי בלוג
חוץ מזה מצטערת על הקטיעה בשיחה ביננו אתמול, פצפונת הביאה יציאה ענקית על כרית ההנקה שלי

[שפע_טל*]

תודה מתוקה . עכשיו אסיים סוף סוף את הסיפור כי אני רוצה כבר לחיות בהווה (וגם להחיות את הבלוג הזה).
ביום ראשון הגעתי לבית החולים שבורה ומפורקת. התיישבתי בחדר ההנקה, הסתכלתי על האמהות המניקות ובכיתי. למזלי זכיתי לעזרה משתי מלאכיות - יועצת ההנקה בבית החולים והדולה שלי שהתקשרה לשאול מה קורה.
שתיהן הבהירו לי שהתגובה שלי נורמלית ושאני באמת במציאות קשה - אמיתית והורמונלית.
שתיהן הציגו בפני את השאלה - מי באמת אחראי על הילדה שלי - האחיות או אני ( ותאמינו או לא, פעמיים לא ידעתי את התשובה והן היו צריכות לגלות לי - אני !!!).
שתיהן שלחו אותי אל התינוקיה להתחיל לתפקד כמו אמא (מה זה אומר?).

אז נכנסתי לתינוקיה, גררתי כיסא והתישבתי ליד הנסיכה הצעירה. לאחיות שניסו לחסום את דרכי הודעתי שאני יושבת כאן עד שהיא יוצאת מבית החולים.
הנקתי אותה שם ובגלוי.
סירבתי לתת לה תוספות קלוריות לחלב שלי, וכשהן התעקשו הבאתי את רופא המחלקה לגבות אותי.
ישבתי לידה כל היום, נגעתי בה ושרתי לה שירים.
אחרי כשעה האחות הראשונה התיישבה לידי לקשקש.
אחרי כשעתיים הן נתנו לי להחליף לה חיתול (פעם ראשונה בחיים שאני מחליפה חיתול!!).
בצהריים בערך כבר הפסקתי לשאול אם אפשר להניק/להחליף/לעשות reset למכשיר כשהוא מצפצף.
למחרת כבר היינו חברות והן סייעו לי בכל.
אני לא יודעת אם זה מקרי או לא אבל באותו יום התחיל לרדת לה הבילירובין והיא התחילה לעלות במשקל,
ולמחרת בערב יצאנו מבית החולים. .
יצאתי מבית החולים , באיחור של מספר ימים אבל עם תחושה חזקה של אמהות, בוטחת בעצמי, בנסיכה שלי ובקשר בינינו.
סוף סיפור לידה

[שפע_טל*]

אני חושבת שמהלידה שלי למדתי כמה דברים חשובים שילוו אותי גם בלידות הבאות.
למדתי על חשיבות הידע, שדווקא הוא מאפשר לך לזרום. בעקבות היוגה להריון והספרים שקראתי היו לי מגוון רעיונות לתיפקוד בזמן הצירים, מימשתי את כולם והיה מדהים. על שלב הלחיצות לא קראתי ולא ידעתי והוא היה הקטע היחיד הקשה בלידה (יש לי ביקורת על הדולה שלא היתה לצידי בשלב הזה אבל אני מבינה אותה - הרצוןלהמנע מאינטריגות של בית חולים).
למדתי על כוחה של אהבה ברגעים החשובים באמת. למרות שבדרך כלל כשאני בכאבים אני בלתי נסבלת, הצליחה האהבה להפוך את הכאב לחוויה זוגית שעד היום (ציפ בת חודשיים) אנחנו נזכרים בה בערגה (אבא של הנסיכה קצת פחות, כי היה לו קשה לראות אותי בכאב).
למדתי שלידה היא כמו מסע. דווקא כשכל הגוף כואב והשרירים דואבים, והסוף לא נראה לעין, דווקא אז מרגישים באמת את האוויר בריאות, את הנוף הנפרש, את החיים.
למדתי שכאב הוא לא דבר בהכרח רע. כאב יכול גם להגדיל, להרחיב אופקים וליצור חיים.
למדתי שאפשר לרכב על הכאב כמו על לוייתן ולנסוק לגבהים.
למדתי על כוחם של החיים ועל כוחי שלי.