דליה רביקוביץ' נפטרה

[ג'ינ_ג'ית*]

נפטרה המשוררת והסופרת דליה רביקוביץ'.
יהי זכרה ברוך.


סוף הנפילה / דליה רביקוביץ'
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה.

[אליס_בארץ_המראה*]

אני זוכרת את הטלטלה שגרם לי "בובה ממוכנת". היא היתה משוררת מרגשת ומעוררת מחשבה.

@}

[רון_ג*]

מה אפשר לומר ?
זה כל כך עצוב.
איך מתמודדים עם מותו של אדם שאוהבים ?
שמושפעים ממנו, שמעריכים אותו אבל לא ממש מכירים ?
זה מוזר שכואב חזק על אדם שמעולם לא פגשתי.
ובכלל איך נסתדר כאן בלי כל האנשים הטובים הללו שעוזבים אותנו לאחרונה ?
(רק לא מזמן בתיה גור נטשה אותנו)
ואיך אנשים כ"כ מוכשרים וכ"כ מורכבים וכ"כ משפיעים בכלל לא רוצים לחיות כאן ושולחים יד לנפשם ?[
אנחנו עוד זקוקים להם.
עצוב.

השיר שרובינו למדנו בתיכון, ומאז לא מרפה:

אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.
מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,
ודומה הם ללא תנועה.

• עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.*
ופתאום האבן פצועה.

• אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים.*

[ג'ינ_ג'ית*]

_איך מתמודדים עם מותו של אדם שאוהבים ?
שמושפעים ממנו, שמעריכים אותו אבל לא ממש מכירים ?_

אני חושבת שעם יוצרת ועוד משוררת יש תחושה של היכרות רגשית.
השירים של רביקוביץ' אישיים מאוד וחותכים את הכאב חתך רוחבי, כאילו היא פורשת את הנפש על הנייר ככה על כל מה שמשסף אותה, רע וטוב.
ילדות, אהבות גדולות וטוטאליות, כואבות, האב המת, מוות, בדידות.




הנסיכה/דליה רביקוביץ'


שנים היא הסתתרה בחיק המשפחה
ואת יופיה שמרה לא לי ולא לך
בדשא הרחב, בשמש הזהב
היתה כמו גרגיר של חשכה

בחורף עננים הביאו לה שמחה
ורק עם בוא הקור היתה פתאום בוכה
בדשא הנובל, מול פרח שקמל
מותה נשקף לה מן החשכה

ושוב חזר אביב עם שפע הפריחה
ורדים ונרקיסים השיבו את רוחה
באור המלבלב בזוהר הצורב
האור הטוב השיב לה את רוחה

ואז הקיץ בא עם שיבולי קמה
ותכלת הגלים הסעירה את גמה
בלהט השרב, בדשא הרחב
היתה כמתעלפת בחמה

ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה
ברוח השואגת, ברוח השקטה
בדשא הרחב, בשמש הזהב
תמיד היא מחפשת את מותה

[תמרול_ה*]

מחפשת את מילות השיר "עדנה" ואולי השם אחר קצת.
מדובר שם על אושר גדול, ועל "עדנה שלא היתה כמוה".

[פלוני_אלמונית*]

חמדה, אני חושבת - לא עדנה.

[שרון_ג*]

_אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך
ולא מחמת זקנה._
גם אני תמיד התרשמתי מהשורה הזאת.
גם מבובה ממוכנת.

הקשבתי לרדיו היום. שידרו קטעים מראיון איתה שנערך לפני שנה (עם ציפי גון גרוס) וישודר בשישי (נדמה לי) בגל"צ.
היא אמרה שם משהו על זה שכתיבת שירה לוקחת המון כוח, ומקצרת את חייו של האדם. אפילו היתה תקופה שבה ניסתה להמנע מכתיבת שירה, אבל לא עמדה באיסור שהטילה על עצמה.

[פלונית*]

מדובר שם על אושר גדול, ועל "עדנה שלא היתה כמוה".
אז ידעתי עדנה שלא היתה כמוה...

גם אני מחפשת את המילים.
יהיה זכרה ברוך

[סמדר_נ*]

חמדה, אני חושבת - לא עדנה.
פלוני אלמונית צודקת.

[פלוני_אלמונית*]

חמדה/דליה רביקוביץ

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,
וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.

וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ,
וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד.
אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.

הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ,
נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,
אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.

שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ
אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחָפְזָן וְגִבְעוֹל הָעֵשֶׂב הַשָּׁט,
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ

וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.

[תמרול_ה*]

אוי. תודה.
אכן צדקתם/ן, חמדה.
תודה...
אחרי המילים האלה, קשה לי לכתוב כמה אני אוהבת את השיר הזה.
המילים שלי הופכות לדלות כל כך...

[פלונית*]

תודה רבה לפלוני אלמוני ולתמרולה.
ולמשוררת.

[הגמד_חיוכון*]

קוים של עשן
ניטו במלוכסן
ואבא שלי הכה אותי
...
... וכל מעשה שריר וקיים...

כמה חזק, כמה קשה. איזה כישרון נדיר לתאר רגע שנחרט בזיכרון. ממש רואה את האופל של הזכרונות המאובקים, איך שהם נחים בתוך הראש.
אשמח אם מישהו יביא את השיר במלואו.

[ליאת_טאוב*]

רון,
גם אני ישר חשבתי על השיר הזה ("גאווה") כששמעתי שהיא נפטרה.
מה שהיא השאירה אחריה...

[ש_מים_וארץ*]

עוד song]תמונה id[/po]=3181&singer id=462&song title=580fc של דליה רביקוביץ' בקולה של יהודית רביץ.
שיר שתלוי אצלי בסלון למעלה מ10 שנים, ציירתי ורקמתי אותו בתכים רבים.

[ג'ינ_ג'ית*]

גם אני מאוד אוהבת את תמונה.
מעניין אותי מה המשמעות שלו מבחינתה.
מה הוא מספר על החיים שלה.