דיאלוג פנימי מתוך באופן 55

[אנונימי]

דיאלוג פנימי
מאת: אורנה שפרון
פורסם ב באופן 55 שיצא לאור בחודש נובמבר 2004
דף עלון

בימים אלה החושך מקדים. עכשיו רק שש וכבר חושך. גמרנו לאכול את ארוחת הצהריים המאוחרת. השולחן עוד עמוס בשאריות הארוחה. הכיור מלא כלים עוד מקודם. ויש כביסה שצריך לתלות, ועוד כמה דברים שאני צריכה להספיק - מחר אני נוסעת ולא אהיה בבית כל היום.

ינאי: "אמא, בואי נלך להתרחץ בממטרות."
אני: "אההה..."
[האחראית: לא, אני לא יכולה ללכת עכשיו. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני צריכה להספיק לעשות עוד הערב.]
[האמא: תקשיבי לו.]
ינאי: "אמא, בואי נלך לממטרות"
אני: "אולי לא נלך היום?"
[האחראית: איך אני יכולה ללכת כשיש לי עדיין כל-כך הרבה מה לעשות.]
[הילדה: מה, יכול להיות נורא כיף.]
ינאי: "אמא, גם נטע רוצה ללכת."
אני: "טוב, נלך, אבל בוא מהר, כי יש לי עוד מה לעשות"
[הילדה: למה אני צריכה ללכת עכשיו לממטרות. לא רוצה!]
[האמא: אורנה, תקשיבי לינאי, אל תהי כל כך מרוכזת בעצמך.]
ינאי: "אמא, אבל צריך לחכות לנטע עד שתגמר התכנית שלה בטלוויזיה."
אני: "נו טוב, נחכה לנטע"
[האמא: מה זה, עכשיו גם הטלוויזיה קובעת לי את סדר היום... ובכלל מה נטע רואה כל הזמן טלוויזיה...]
ינאי: "טוב, אז גם אורין בא."
אני: "טוב..."
[הילדה: נכנעתי...]
[האחראית: הנה, יש לך חצי שעה להספיק כל מה שאת רוצה לעשות.]
[האמא: ויש לך גם זמן לבלות עם הילדים.]

מתחילה להוריד מהשולחן, שוטפת כלים, תולה כביסה ובדרך עוד מספיקה להרים כמה דברים ולהחזיר למקום.
הבית כבר נראה פחות או יותר מסודר, נטע גמרה לראות את התכנית ומתחילים להתארגן ליציאה.
אורין: "אמא, איפה הבגד-ים שלי?
[הילדה: אוף, עכשיו אני צריכה להתחיל לחפש את בגד הים שמי יודע איפה שמתי אותו...]
[האחראית: די אורנה, תרגעי, תחפשי את בגד-הים בנחת, הנה תראי הספקת לעשות כמעט כל מה שתכננת.]

מחפשת את בגד-הים, מוצאת.
מתלבשים, נועלים, הולכים.

בחוץ חם. מריחים את סוף הקיץ אבל החום עדיין מעיק, לא רואים את הסוף שלו. בחושך אפשר לנשום, האויר כבר לא שורף את קנה הנשימה.

מגיעים לדשא. הממטרות מתיזות מסביב. הטמפרטורה נמוכה בכמה מעלות. אני מתיישבת על סלע גדול, נושמת עמוק, הילדים פושטים את הבגדים, נשארים בבגדי ים ורצים לתוך מתזי הממטרות.
עוצמת את עיני. שוקעת למצב תודעה אחר. חשה את קשקוש הממטרות וצחוק הילדים מתרחקים ממני לאט לאט.
כשאני פוקחת את עיני, אני שומעת את נטע: "בואו נשחק תופסת עם הממטרות" ורואה את שלושתם מקפצים ורצים בין זרמי הממטרות מנסים לא "להתפס".

רגעי קסם שלווים...

אחרי דקות ארוכות, הילדים מתקבצים סביבי, אני עוטפת אותם במגבות שהבאנו איתנו. חוזרים הביתה, רחוצים, רעננים, מסופקים ורגועים.
גולשים בנעימות אל תוך הלילה והמיטות.
סיפור,
לילה טוב.

---

[חגית_ל*]

בדיוק ככה!!!!! @}
כמה מעודד שגם אצל אורנה שפרון זה ככה @}
תודה @}