דחייה וחשש מיחסים וילדים

[אנונימי]

שיתוף:דחייה וחשש מיחסים וילדים

[צ'אנדרה_מ*]

אני מסתובבת הרבה באתר הזה,
אני בת 24 וחיה את חיי בכמה שיותר טבעיות ופשטות.
אבל לנושא אחד, הנושא המרכזי בעצם של האתר, אני לא מצליחה להתחבר.
אהבה. הורות. הריון. גידול ילדים. משפחה.
אני לא מצליחה לראות את זה קורה לי.

אני חושבת שאני צריכה את המרחב שלי, ושאני לא יכולה לחלוק אותו עם אחר.
אני חושבת שאני לא רוצה לחיות עם מישהו באינטימיות.
אני חושבת שאני לא רוצה להתחתן.
אני חושבת שאני לא רוצה ילדים. זה נתפס לי כמעמסה, כדבר שיחייב אותי ויכבול אותי לאזור מסוים, לבן אדם מסוים, לצורך מתמיד ביציבות כלכלית. יציבות בכלל. ולכל הזמן. לכל החיים. גם אין לי את הדרייב/כמיהה הזאת שאתן הנשים מדברות עליו פה.

מצד שני אני סובלת משיעמום. מאי חשק לחיים. מחוסר סיפוק, שאיפות לעתיד או לעכשיו. מרגישה שמיציתי. לא מעורר אותי שום דבר. גם לא מצליחה להתחבר למקצוע מסוים.

כל היחסים שהיו לי עד עכשיו לא היו מערכות יחסים אלא יחסים באוויר.
קשר מזורגג עם מישהו שאח"כ נודע לי שהוא נשוי (כשאני חושבת על זה זה מגעיל וממאיס עליי גברים ויחסים עוד יותר), היינו נפגשים פעם בחודש/חודשיים ומטיילים ונמצאים בטבע ועושים "אהבה" (כך לפחות חשבתי אז). משהו שנתפס אצלי יותר כהרפתקאה, כמשהו שונה מהשגרה.
לגבי תדירות המפגשים היו לו תירוצים מספקים, אבל לא התלוננתי. ידעתי שאני לא רוצה להתחייב או להתחתן, והתאים לי.

הטיול במזרח שחזרתי ממנו לא מזמן, היה שופע חופש, אי מחוייבות, צמחו לי שם כנפיים. היו לי שם שני רומנים סוערים וחייתיים. הרגשתי שאני חיה.
עכשיו, פה, לא.
בארץ אני לא מצליחה להתאהב באף אחד. לא בטוחה שרוצה. ומה הטעם בכלל.

אני מבולבלת נורא ואבודה לחלוטין והייתי שמחה לפתוח את זה איתכן ולשפוך קצת אור, כי חשוך לי נורא ואני לבד.

[פרח_בית*]

_אני חושבת שאני צריכה את המרחב שלי, ושאני לא יכולה לחלוק אותו עם אחר.
אני חושבת שאני לא רוצה לחיות עם מישהו באינטימיות.
אני חושבת שאני לא רוצה להתחתן._

אני נשואה שנה וחצי, עם בעלי בערך 3 שנים. הייתי בת 24 כשהכרתי אותו.
לפני שהכרתי אותו לא היו לי כמעט בכלל מערכות יחסים. היה לי חבר לחודש וחצי בערך, וחוץ מזה כל מיני מערכות יחסים לא ברורות ולא מוגדרות. הרבה מזה היה בגלל חוסר ביטחון שלי, אבל לא רק.

תמיד הייתי מסתכלת על מערכות יחסים סביבי וזה היה נראה לי בכלל לא כיף. מלא פשרות, מלא וויתורים.
חשבתי שאני לא רוצה את זה בכלל.
למה אני צריכה מישהו שאני אצטרך כל הזמן להתחשב בו, לעשות דברים כמו שהוא רוצה. תמיד יכולתי לדמיין שיהיו לי ילדים, אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי מתחתנת וחיה עם בן זוג (ועוד גברים, הם כל כך מבולגנים ומלוכלכים ואיך אני אכניס אותו אליי הביתה ולחיים?).

וכשהכרתי את בעלי, הוא בערך בדייט השני כבר אמר שזהו מבחינתו והוא חושב שנתחתן. אני ממש נבהלתי וחשבתי שהוא נפל על הראש ורציתי לברוח.
אבל חברות טובות שכנעו אותי להמשיך ולנסות. בחודשים הראשונים ההתלבטויות חזרו כל כמה זמן, ולא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה להיות איתו. היו המון דברים שלא אהבתי בו, שהפריעו לי. כמו שקורה עם כל בן אדם - אבל עם אף אדם אחר אני לא אמורה לדבר כל יום, בלי הפסקות ובלי להתרחק מתי שמתחשק.

ואחרי כמה זמן - פתאום הרגשתי שאני כבר לא רוצה להתרחק, שטוב לי להיות קרובה אליו. שאם אני לא מדברת איתו בבוקר אני מתגעגעת. שאם הוא לא עונה לי אני דואגת.
ואז הרגשתי שזו כבר לא ממש בחירה שלי, אם אני רוצה להתחתן איתו או לא. כי כבר החלטתי בלי לבחור.

ומה שאני מנסה לומר (מצטערת אם חפרתי פה יותר מדי, מקווה שזה בסדר...) - שגם אני הרגשתי את הדברים האלה שאת מדברת עליהם, לא יודעת אם באותו אופן ומאותן סיבות, אבל תחושות דומות. ויום אחד פתאום הפסקתי להרגיש אותם....
וגם עכשיו לפעמים כשהוא מעצבן אותי (בריב מטופש או בגלל משהו רציני) עובר לי לרגע בראש "למה אני בכלל צריכה את זה?", אבל אני יודעת שאלו החיים שלי, ושלא הייתי רוצה לחזור לחיים שהיו לי לפניו ובלעדיו.

[פרח_בית*]

חשבתי על זה שאולי התפרצתי קצת וכתבתי המון על עצמי... אם זה מפריע את יכולה למחוק או להתעלם.
זה פשוט נושא שהיה מאוד מהותי עבורי במשך שנים אז כשקראתי אותך הרגשתי צורך לכתוב...
ברור לי שמה שאצלי לא בהכרח אצלך, אבל אולי משהו מזה בכל זאת ידבר אלייך.

[צ'אנדרה_מ*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פרח בית, זה ההיפך ממפריע ששיתפת!
את יכולה לשים את האצבע על מה קרה שנתן לך להרגיש נוח עם אינטימיות בסופו של דבר?

אני אנסה להסביר למה כ"כ לא בא לי.

יש הרבה דברים שאני עושה כשאני לבד,
שאני רואה אותם ככ"כ לא חינניים. לא נעימים לעין. שלא מתאים שאעשה מול אחר.
אבל שמסבים לי נינוחות, הנאה, הכרחיים. שהם אני.
אפילו סתם להגיע הביתה, להעיף את הבגדים ולשיר שעתיים, כי אני אוהבת, תוך כדי ריקוד בחוסר חינניות משווע.
לשבת בבית כשיש יומיים כלים עומדים בכיור.
כאלה דברים.
לא בא לי לשים מסיכות בשביל אף אחד. זה יעייף אותי.
אבל אני לא רוצה שאף אחד יחזה בדברים האלה.

אני חושבת על עצמי, שאני לא נראית מי יודע מה.
כשאני עם חברות וגברברים באים לרחרח, לא הייתה פעם שזה היה מופנה אליי ספציפית. תמיד אליהן.
אני לא רוצה שמישהו "יסתפק" בי. שאני ארגיש שאני צריכה לנשק לו את הרגליים כל יום על זה שהוא "מסכים" להיות איתי.
אולי בגלל זה היחסים ללא מערכות שלי. אני לא העיקר, אני רק תוספת. אם תרצה, אתה יכול ללכת מפה. להיות עם אחרת, שבאמת שווה את זה, במקביל אפילו.

הנטייה לברוח, לא להיות באותו מקום יותר מדי זמן, לא להתחבר מדי לאנשים,
להשפיע אבל מייד לברוח. להיות נוודית, נוצה ברוח.
כדי שלא יכירו. שלא ישפטו. כי אני לא חלק מהם, אולי. מאף אחד...

מבולבל ואבוד לי מאוד

[אישה_במסע*]

אני הייתי ממליצה לך לטפח אהבה עצמית, כזו שבאורה ברור לך שאת שווה ובר מזל מי שיזכה לחיות לצדך.
אגב, רוצה להזכיר, אם נתקלת כבר ברעיון הזה, שיש הבדל עצום בין אהבה להתאהבות, וההתאהבות בלאו הכי פגה עם הזמן, האהבה היא החשובה באמת בעיניי (ודגש היתר שניתן דווקא להתאהבות בחברתנו לדעתי מזיק לחברה בכללותה, אבל זה כבר סיפור אחר)
<בת 21, בזוגיות רצינית יותר משנה, כרגע לא מתכננת ילדים בנצח הקרוב, אבל מי יודעת מה יהיה בעתיד? לא אני>

[פרח_בית*]

קודם כל
אני חייבת להגיד שממש עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מה שכתבת...מרגישה המון הזדהות.

אני לא רוצה שמישהו "יסתפק" בי. שאני ארגיש שאני צריכה לנשק לו את הרגליים כל יום על זה שהוא "מסכים" להיות איתי.

כתבתי שאצלי זה נבע הרבה מחוסר ביטחון שיש לי (גם עם גברים וגם בכלל). מההודעה הראשונה שלך חשבתי שאצלך אולי זה מכיוון אחר לגמרי (כי התיאור שלך נראה לי כל כך שונה ממני, על רומנים סוערים וטיולים בטבע...). אבל מההודעה האחרונה נראה שאולי זה יכול לדבר גם אלייך.

עכשיו כשאני קוראת אותך, נראה לי שחוסר הרצון הזה שהיה לי, להיות במערכת יחסים, נבע אולי מהרבה פחד. פחד להיחשף, פחד להתאכזב, פחד להיפגע. ולא בגלל שבאמת לא רציתי זוגיות (ולפעמים כן רציתי זוגיות, אבל לא יכולתי לדמיין שבאמת תהיה לי אחת כזאת, שאני באמת ארצה להיות חלק ממנה...)

מאוד התחברתי ל כשאני עם חברות וגברברים באים לרחרח, לא הייתה פעם שזה היה מופנה אליי ספציפית. תמיד אליהן.
אני אדם מאוד ביישן בסך הכל. באמת, רוב השנים לא הייתי בזוגיות, וזה לא שהיו לי המוני מחזרים. תמיד הרגשתי שגברים לא רוצים אותי, ולא הבנתי למה. אני לא מכוערת במיוחד, לא טיפשה וכו'. עכשיו אני יודעת שזה בגלל הביישנות שלי, העובדה שאני לא ממש טובה בשיחות חולין ועוד, מה שנקרא - "זה משהו שאת משדרת", שזה מאוד מעצבן כי אני לא לגמרי יודעת איך לשנות את זה...היום זה קיים קצת פחות, ובעיקר זה פחות מפריע לי כי אני לא מחפשת בן זוג...
את בעלי הכרתי בתקופה מאוד טובה, היה לי טוב בלימודים, ועם חברות ובכלל, וזה מאוד השפיע על ההיכרות שלנו.

_לא בא לי לשים מסיכות בשביל אף אחד. זה יעייף אותי.
אבל אני לא רוצה שאף אחד יחזה בדברים האלה._

גם זה עכשיו כשאני חושבת על זה, לפחות כלפי עצמי, בא מחוסר ביטחון. התחושה שאם את עושה דברים כאלה הוא לא ירצה להיות איתך. אז מראש להרחיק, לבלום את זה, כדי לא להגיע למצב שהוא רואה אותך שרה (בזיופים? זה המקרה אצלי...) ובורח. ואז יש תחושה שאני לא בסדר, שאני לא מספיק שווה.

אני למשל שנים לא בכיתי ליד אנשים. כשהייתי רוצה לבכות הייתי בורחת לחדר או לשירותים, כדי שאף אחד לא ייראה, גם לא ההורים שלי. הרגיש לי כמו המצב הכי פגיע, ואני לא רוצה שאנשים יחזו בו. כשהכרתי את בעלי היה לי מאוד קשה לבכות לידו. הבעיה היא, שכשאני לפני מחזור למשל, אני לא תמיד שולטת בזה. לא יכולה להתאפק. פעם הייתי פשוט מתחבאת בבית כדי שאנשים לא יראו.

אבל הזוגיות שלנו הגיעה למצב שאני לא יכולה להתחבא ממנו לכמה ימים, כי אנחנו רגילים להתראות כל יום. בהתחלה זה היה לי מאוד קשה, אבל הוא קיבל את זה, והכיל אותי, ולמרות שהוא קצת נלחץ, הוא לא גרם לי להרגיש לא בסדר או משהו כזה. ולאט לאט התרגלתי, ועכשיו כשאני בוכה, אני רוצה אותו לידו. החיבוק שלו מרגיע אותי. למדתי להשתמש בקרבה הזאת במקום לברוח ממנה.

זה משהו שגם היום לפעמים אני מרגישה איתו קשה. כשאני במצב רוח ממש לא טוב (דוגמא טרייה מהימים האחרונים...), אני מרגישה כאילו הוא עוד מעט לא יוכל לסבול את זה ויילך. שאני יותר מדי בשבילו. אבל הוא מוכיח לי כל פעם שזה לא נכון. וגם אם הוא לא יודע להתמודד עם זה באותו רגע, הוא בא אליי אחר כך, ואנחנו מדברים על זה.

כמובן שיש עוד המון דברים שלא דמיינתי שאי פעם אעשה ליד אדם אחר, והיום אני עושה אותם בטבעיות. למשל ללכת לשירותים, או סתם להשתגע (לטוב ולרע), לשיר וכו' - אלה דברים שהייתי יכולה לעשות עם ילדים למשל (בני דודים קטנים, בבייביסיטר), אבל לא הייתי מסוגלת לעשות ליד מבוגרים. ולאט לאט למדתי לעשות את זה גם לידו.
בהתחלה לא הצלחתי לישון לידו, הייתי שוכבת לילה שלם ערה... לקח לי חודשים אני חושבת עד שהתרגלתי...

ועכשיו אני מרגישה שהדבר הכי משמעותי קיבלתי מהיחסים האלו זה החופש. חופש להיות מי שאני באמת ליד אדם אחר. בלי להתבייש או לפחד.. הוא רואה אותי בכל מצב, הוא יכול להסתכל עליי כאילו אני משוגעת, אבל זה לא מרתיע אותו כי כבר החלטנו שאנחנו ביחד, ומפה הקשר וההיכרות יכולים רק להעמיק.
זאת התחושה שבאמת חיפשתי, של בית ומשפחה.

[פרח_בית*]

אני הייתי ממליצה לך לטפח אהבה עצמית, כזו שבאורה ברור לך שאת שווה ובר מזל מי שיזכה לחיות לצדך.
מסכימה מאוד. ההבנה שלצד כל הדברים ה"מביכים" יש גם המון טוב שאת יכולה לתת.
ולאט לאט גם ללמוד שהדברים המביכים האלה - לא בהכרח מביכים. שזה הכל בעיני המתבונן, ויש אנשים שמבחינתם להשאיר כלים שבוע בכיור זה סטנדרט, אז יומיים ייחשב שאת ממש עקרת בית למופת

[פלוני_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ההגדרות המדויקות והפתיחות לכתוב על הכל זה ממש מרתק ונותן הרבה פתח ואור כאחת.
נראה לי כנמצא בעולם הטיפולים. ישנם היום שיטות עם גישה ישירה לפתיחת חסחמות אם זה נשימה בריברסרינג או שלושת המימדים.
רק כדאי לברר טוב טובלפני שהולכים על מקצועיות ותוצאות מוכחות. זה יכול להועיל בגדול.
הצלחה והחלטה טובה.