גבולות וביטוי עצמי אצל תינוקות

[רוקדת_לאור_ירח*]

משהו שאני רוצה לדבר עליו כבר הרבה זמן.
הבת שלי יותר מדי עסוקה בלרצות אחרים.
זה משתפר, אבל תמיד אומרים לי "איזו רגועה", שהרבה פעמים זה נכון ונהדר, אבל כשלא- היא מביעה את זה בניואנסים כאלה שרק אני מבחינה.
הרבה פעמים היא לא מבטאת את עצמה או ת זה שהיא לא מרוצה. היא חושבת שתפקידה לבדר את הסביבה. היא באמת בדרנית ומצחיקה, עם זאת בגיל שנה וגם בגיל שמונהחודשים, איכשהו אני מצפה ממנה שתרשה לעצמה גם להתנהג "לא יפה" גם אם לי זה פחות נוח לפעמים.

אני אתן דוגמאות:
לפני חודשיים בערך הלכנו למפגש עם עוד אימהות וילדים. היא מאד נהנתה במפגש, הרשתה לעצמה מאד להתרחק ממני פיזית והה נעים. כבר אחרי שנפרדנו והיא היתה במנשא כמה זמן, הלכנו לחפש חפץ שאבד, מצאו לנו, ופתאום חשבתי לקנות משהו לאכול , היה תור ענק, בקיצר התעכבנו. בעודי עומדת שם ומדברת עם מישהי, אמא שלפעוטה ובהריון , אני אומרת לה שלא נראה לי שאחכה בתור עכשיו לאוכל כי הילדה לא רגועה. היא אומרת לי "זו ילדה עצבנית? את לא יודעת מה זה ילדה עצבנית" כמובן שדקה אחר כך בשניה שנכנסנו לאוטו , היא צרחה אימים עד הבית, אבל מה פתאום שתצעק ליד אנשים.

דוגמה נוספת:
חגגנו אירוע משפחתי. בדרך כלל רוב האנשים מאד זהירים איתי ועם הפה הגדול שלי ולא לוקחים אותה בלי רשות. אני גם לא מבסוטה שמרימים אותה סתם בלי לקרוא לה או לבקש ממנה. בכל אופן יש מישהו מהמשפחה שמסיבות פוליטיות אני לא מעירה לו כל כך בדרך כלל ומדובר במישהו שבאירוע המדובר ראה את בתי לאחר שלושה חודשים בערך שלא נפגשו- כלומר היא לא מכירה אותו. כרגיל, הוא מיד לקח אותה אליו לידיים. מאחר והיא לא התנגדה (אבל גם לא היתה שמחה) נתתי ואיפשרתי. אני בדרך כלל מעדיפה לתת אותה לידיים של אנשים שהיא מגלה בה עניין קודם מהמקום הבטוח של הידיים שלי, אבל איתו מכל מיני סיבות שאני לא רוצה לפרט, אני מאפשרת. באיזשהו שלב כשהגיעו הילדים ביקשתי שישחררו אותה כי היא רצתה לזחול וכמובן התעלמה מהחדשים הלא מוכרים ורצה בזחילה אל בן דודה האהוב שדיברה עליו שבוע וחצי שהם לא התראו, והם רגילים להתראות כל יומיים בערך וכמובן גם לשאר הילדים שאת רובם היא קצת מכירה.
בהמשך הערב, אחרי שהיא כבר היתה עייפה והמומה מכל האנשים המוכרים והלא מוכרים, היה רגע שהתכנסו להרים כוסית. שוב אותו אדם לקח לי אותה מהידיים. הפעם היא קצת יללה ובעטה, והוא מיד "הרגיע אותה" והיא השתתקה, למרות שלי היה ברור שהיא מעדיפה בשלב זה כבר להיות אצלי. ביקשתי שיתן ובסוף קיבלתי אותה חזרה רק לאחר שצעקתי עליו. זה מעמת אותי עם אחרים ואני נחשבת "אמא היסטרית" למרות שברור לי באותו רגע מה הילדה שלי רוצה ושלא נעים לה. נכון שלפעמים אני מכריחה אותה להיות אצל אחרים- נגיד, להישאר עם סבתא כשאני הולכת רגע והיא רוצה אלי, אבל סבתא אדם קרוב והסיטואציה אחרת. ברור לי שילד אחר במצב כזה היה ממשיך לבעוט ולצעוק ופה הוא פשוט השתיק אותה תוך שניה.

אני מודה שמעצבן אותי שהיא מאפשרת שישתיקו אותה ככה. רוצה שהיא תביע את עצמה, שיהיה לה ביטחון גם מול זרים להגיד מה היא רוצה ולא רק איתי, לא רק בניואנסים, שתשמיע את קולה בצורה ברורה וחזקה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני בדרך כלל מעדיפה לתת אותה לידיים של אנשים שהיא מגלה בה עניין קודם מהמקום הבטוח של הידיים שלי, אבל איתו מכל מיני סיבות שאני לא רוצה לפרט, אני מאפשרת
ברור לי שילד אחר במצב כזה היה ממשיך לבעוט ולצעוק ופה הוא פשוט השתיק אותה תוך שניה.

במקרה הזה לפחות - שימי לב שהיא מרצה לא את האחרים, אלא אותך. היא משקפת אותך לגמרי.
את לעומת זאת, היית מעדיפה אולי שהיא תבעט ותצעק כדי שתתן לך אליבי להוציא אותה מידיו של אותו אדם, כי אחרת לא נעים לך.
אז במקום לעשות את זה, היא קלטה ושידרה את ה"לא נעים" שלך ואת ה"אין ברירה" שלך.

[פריחה_והתחדשות*]

אני מסכימה עם קרוטונית מהמרק הגדול
יתר על כן קשה לקבל שהילד שלנו הוא אדם אחר מאיתנו. יש לו תכונות אופי אחרות , רצונות משלו ומאפיינים משלו. רב האנשים קשה להם עם זה שההורים שלהם לא קיבלו אותם כפי שהם, שלא כיבדו את הבחירות שלהם בחיים. קבלי נא את הבחירות של בתך באהבה(())

[חוט_השני*]

מסכימה עם קומ"ג .רוצה להדגיש את המשפטים האלו לדוגמא:
שמסיבות פוליטיות אני לא מעירה לו כל כך

רוצה שהיא תביע את עצמה, שיהיה לה ביטחון גם מול זרים
שימי לב לניגוד בין ההתנהגות שלך לרצונות שלך לגביה .
דוגמא אישית מלמדת המון.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני מקבלת מה שאתן אומרות. איכשהו עם אחרים אני רבה בנושא הזה אם צריך, לא איתו ואנחנו נפגשים פעם בכמה חודשים. זו אמנם דוגמה בולטת לאיך אני פועלת ההיפך ואני לגמרי מקבלת מה שאתן אומרות.
עם זאת, חשוב לדעת שגם במקומות בהן אני כן אפתח את הפה ואדבר עבורה היא לא תביע את המחאה שלה הרבה פעמים. ובקשר אליו- כשהוא לא עשה מה שביקשתי פשוט צעקתי עליו בסוף, העניין הוא שהוא מתעלם: מחוסר הנוחות שלה, מזה שהיא רוצה ללכת, מזה שהיא יללה ומזה שביקשתי ממנו שיתן לי אותה לידיים. רק כשצעקתי עליו זה עבד. יצא באירוע הזה שבאמת הייתי לידה הרבה פחות מתמיד כי הכנתי והגשתי ומדי פעם באתי להציץ שהיא בסדר, ואחרים עוד הרבה פחות נלחמים את מלחמתה. אמא שלי נואמת לו כמה הוא מפסיד שהוא לא בא לבקר יותר אבל לא מוציאה אותה מידיים זרות...

דוגמא אישית מלמדת המון.
מסכימה. אני משתדלת לבטא את עצמי בדרך כלל בקול רם וברור.

בהמשך למה שכתבתי, אני אתן דוגמא נוספת, פחות ספציפית.
מול ההורים שלי אני מאד ברורה. אם אני רוצה להעיף אותם מהבית אני אעשה ת זה, כשמשהו לא נוח לי אני אגיד. כשהם נמצאים והיא רוצה לינוק, עייפה וכו' יש פעמים שהיא ממשיכה להרים אליהם את הראש, ממשיכה להצחיק אותם גם אם עייפה מהסיטואציה וכו'. את ההורים שלי היא רואה בדרך כלל יומיום או כמעט, הם שכנים. היא קשורה אליהם ואוהבת אותם. למה היא מרגישה שהיא צריכה להצחיק אותם כשהיא עייפה או להתייחס אליהם כשהיא יונקת?
נכון, הם ממרכזים אותה המון (בעיקר אבא שלי) אבל עדיין אנחנו מדברים כאן על האנשים הכי קרובים אליה חוץ מהורים. כאן אני לא בטוחה שענין הדוגמה האישית משחק. וכן, היו פעמים שפשוט ביקשתי מהם ללכת כשהיא רצתה לינוק כי נראה לי שהיא ואני צריכות שקט.

[ענבר*]

ממה שאני קוראת, נראה לי שיש לך ילדה הבוטחת בעצמה ובאחרים, שנותנת אמון באנשים. וזה בזכות ההקשבה והביטחון שהיא מקבלת ממך. יש לי תחושה שמה שאת רואה כרציה חברתית, זה בעיקר פרשנות שלך. אם סבא וסבתא האהובים נמצאים והיא עושה להם חנדלך גם כשיונקת בעיני זה מעיד שהיא פשוט לא פנויה כרגע לינוק, ומעדיפה להשתעשע עם הסבים או שרוצה להשאיר אותם בתמונה, כאילו לשתף אותם במעשיה. וזה מקסים. נראה לי שהיא לא צריכה להביע מחאה בקול חזק כל כך כי את מרגישה אותה גם כשמראה סימנים עדינים. בדוגמא שנתת כשעמדת בתור והרגשת שהיא לא רגועה. יתכן שאם היית נשארת איתה ולא חוזרת אל המכונית היא בסופו של דבר היתה מביעה מחאה חזקה יותר. בדוגמא שנתת עם אותו קרוב משפחה שהרים אותה בפעם השניה - אז היא דווקא כן הביעה מחאה, אבל אולי מכיוון שאותו אדם כבר הרים אותה קודם והיא ילדה שכולה אוהבת ובוטחת , לא היה לה עקרוני לעבור אלייך. היא ראתה שאת לידה ושומרת עליה. אני לא יודעת אם מה שכתבתי מדבר אלייך, אבל, לפחות מהדוגמאות שנתת חשוב היה לי להראות לך שאפשר לראות את הדברים גם אחרת (. וזאת מפי אמא שילדיה אף פעם לא הסכימו לעבור לידיים של אחרים ואפילו לא של סבא וסבתא האהובים וזה מאוד מאוד תיסכל ..איזה ילדים חסרי ביטחון ..צמודי אמא.)

[חוט_השני*]

ענבר,מאוד אהבתי את מה שכתבת.

[רוקדת_לאור_ירח*]

ענבר, אני מתחברת חלקית.
צריכה לחשוב על מה שכתבת. אני לא משוכנעת שזו פרשנות שאני מתחברת אליה. אני חושבת שהיא באמת חסרת ביטחון לפעמים בעניין של להביע את עצמה.
אנחנו הולכות למטפל אלטרנטיבי, חזרנו אליו אחרי כמה חודשים של הפסקה. לפני כמה חודשים , באחת הפגישות האחרונות אצלו הוא עשה לה ביד משהו שלא היה לה נעים. היא הזיזה את היד והוא המשיך והיא שוב הזיזה את היד.בדיוק דיברנו באותו יום על הקטע הזה שלה לפני כן והוא אמר לי "ילד אחר פשוט היה בועט בי עכשיו".
לעניין הזה של חוסר ביטחון יש גם סממנים פיזיים- נניח העיכוב בישיבה נובע בין השאר כי היא פוחדת להיות במקום לא בטוח וליפול וכל הזמן צריכה להיות יציבה. קשה ככה ללמוד לשבת טוב כשכל נפילה זה סוף העולם. יש אנשים שהיא הולכת אליהם בכיף ושמחה, וזה לא תמיד היה ככה. בגיל כמה חודשים לא הסכימה להיות בידיים אחרות חוץ משלי וכשזה השתפר הסכימה לדקה וחזרה אלי מייד. כשגדלה קצת וגילתה שכיף עם סבתא וסבא התחילה להתנהג אחרת.
אני באמת מרגישה אותה גם כשהיא מראה סימנים עדינים. זה נהדר, אבל לפעמים זה יוצר מצב שאני מתעצבנת על אנים אחרים שלא מקשיבים להלדעתי בעוד שהיא לעומת זה מביעה את עצמה פחות בקל רם. אולי זה בעיקר לידי, כי אנשים שראו אותה בלעדי אמרו לי שהיא יודעת יופי לבקש בדיוק מה שהיא רוצה.
אני קצת מבולבלת כל מה שכתבתי עכשיו וממה שאת אומרת, ענבר.

[ענבר*]

רוקדת יקרה, מצטערת על הבילבול שעוררתי בך. הכוונה שלי היתה דווקא להרגיע. הסיפור שלך מחבר אותי למקום של הציפיה מהילד שלנו, שיהיה כל מה שאנחנו ואף יותר מכך.
בתי הבכורה נולדה במשקל נמוך מאוד ,היתה תינוקת מופנמת ,פנימית כזאת, שונה באנרגיות שלה מילדים אחרים, שכל הזמן העיזו וחקרו ויזמו. בה היה משהו פאסיבי שתסכל אותי באופן מאוד דומה לאיך שאת מתוסכלת או מודאגת מביתך. לא יכולתי לשאת את השיקוף שהיא עשתה לי בנוגע לפאסיביות שלי בעולם. כל כך רציתי שהילדה שלי תהיה אחרת.
והייתי מאוד מודאגת. הדאגה שלי , האכזבה שלי מהילדה היו שם ועברו אליה, לא עזרו לה להרגיש יותר טוב בעולם. היום היא בת 7, ילדה עצמאית שמחה יצירתית, לומדת כל הזמן איך להשמיע את הקול שלה בעולם. (בדיוק כמו אמא שלה, שמנסה כבר שנים..) מהתהליך שעברתי איתה אני יכולה לומר שהיא ילדה מיוחדת במינה, ואני מבכה את זה שלא הצלחתי לראות ולהתחבר ולהעצים את החלקים המדהימים שהיו בה , השקט הפנימי הזה, ההתבוננות, הרוגע, שהיו כל כך חסרים אצל ילדים אחרים. התעסקתי רק עם מה שאין ומה שחסר .למדתי בדרך הקשה שלכל אחד מאיתנו יש את הדרך הייחודית לו. יש ההולכים (טסים) בכביש המהיר ויש ההולכים בשולי הכביש בין הפרדסים, לאט נהנים מהנוף, מתרחקים מהרעש עוצרים הרבה, ניזהרים. ושתי האפשרויות נורמליות , ולשתי האפשרויות יש רווחים ומחירים.ורוצה גם להרגיע שהביטחון עולה עם הההתפתחות והגדילה. וגם שיש דברים שקשה להבין בגיל שנה, קשה לאבחן, עוד אין שפה, אפשר להתבונן, כמו שאת עושה, ולחשוב, ולנסות להכיר את הישות הקטנה הזאת. עם מה היא באה לעולם...
חשוב לי להגיד לך שלא התכוונתי לומר שמה שאת מרגישה בנוגע לביתך לא קיים, בוודאי את מרגישה משהו, שאולי ורק אולי הוא נקודה רגישה או משמעותית עבורך, ולכן את מעצימה אותו. וגם זה בסדר ואנושי ואימהי ומקום שאפשר רק לצמוח ממנו.

[רוקדת_לאור_ירח*]

ורוצה גם להרגיע שהביטחון עולה עם הההתפתחות והגדילה
אני מאד מקוה. לקח לי הרבה שנים להיות מסוגלת להגיד לאנשים אחרים כשלא נעים לי או לנוח ליד אחרים. אני מודאגת מהמקום הזה. אבא שלה לעומתי, מעולם לא למד את זה בכלל, ככה שהגנים עובדים פה טוב משני הצדדים.
מצטערת על הבילבול שעוררתי בך
בלבול זה לא דבר רע. בלי בלבול אין שאלות, הכל ברור ויודעים הכל- לא מגלים דברם חדשים. בלבול, כמה שהוא נוח, גורם לחשוב עוד ומחדש. אל תצטערי.

אני משתדלתללכת איתה הרבה להנות מהנוף , הציפורים, החוץ. כשלא הולך לי אני מתאכזבת מזה, אבל לפחות אני בוחרת את האנשים שמטפלים בה (כבייביסיטר) ככאלה, ככה שגם אם אני טסה על הכביש נחה דעתי כשאני יודעת שלפחות באותו זמן היא נמצאת מתחת לאיזה עץ מכרסמת בלוטים להנאתה. וזהו, שהיא כזו, אני רוצה לתת לה מקום לזה. יש לה מקום פנימי שיודע להעסיק את עצמה, לחשוב, לבהות. לפעמים אני מרגישה שכל ההו הא לא עוזר לה. אני מאד חברותית ואוהבת חברה, אבל אני לא מוחאת לה כפיים בכל פעם שהיא עושה משהו. אתמול אבא שלה נכנס איתנו למקלחת כשהיא עשתה אמבטיה , אני לא זוכרת מה היא עשתה כבר שהוא ביקש או ששנינו ביקשנו, אולי ציצחה שיניים, והוא הריע לה ומחא לה כפיים. קשה לי עם זה כי היא מחפשת את זה אחר כך ולי זה נראה טריוויאלי וברור שהיא מבינה. זה לא אומר שאני לא נותנת לה פידבק אבל אני לא מאלפת אותה. לפעמים עם אחרים סביבי, בעיקר גברים, אני מרגישה שמאלפים אותה.
יותר מזה, עכשיו כשהיא בוכה וקשה לה כי היא לא רוצה נגיד להתלבש וכאלה, אז אני מוצאת את עצמי על תקן צוות הווי ובידור עם "ידיים למעלה" וכיוצא באלה. תמיד שרתי לה להרגיע, אבל איכשהו זה היה אחרת, לא יכולה להסביר אפילו מה מפריע לי, קשה לי למצוא למה זה מציק.

[רוקדת_לאור_ירח*]

לפעמים עם אחרים סביבי, בעיקר גברים, אני מרגישה שמאלפים אותה.
אולי בגלל שגברים מחפשים "לעשות" או "להפעיל" בעוד שלי זה בסדר פשוט להיות לידה. היא דווקא אוהבת הפעלות כאלה, אני צריכה ללמוד לקבל אותן. ם זאת, יש פעמים שאני מרגישה שזה בא על חשבונה במובן של לבטא את העייפות או הנרגזות שלה.