בת שלוש מגרדת אובססיבית בפנים דף זמני

[אנונימי]

הבת שלי בת שלוש וחצי. ילדה מקסימה, אנרגטית, שמחה בד"כ, טפו טפו. התחילה לגרד בפנים באופן שנראה בעיניי אובססיבי. כרגע רואים על הפנים הרבה פצעים קטנים, נראים קצת כמו עקיצות. היא כל רגע מרפרפת עליהם באצבע ומצבם מחמיר, לקראת זיהום. היא לא שמה לב שהיא עושה את זה וכשאני מזכירה לה זה עוזר לכמה שניות.

הכל התחיל בבת אחת לפני כשבועיים. הייתי לחוצה והלחצתי אותה למהר. והיא אכן נלחצה . הראתה קצת התנהגות אובססיבית קומפולסיבית, כפי שקרה כבר פעמיים שלוש קודם לכן במצבים של עייפות יתר. אני מתכוונת לכך שהיא צריכה שהדברים ייעשו בדיוק כפי שהיא רוצה אחרת היא במצוקה גדולה. באותו יום ראיתי שהיא התחילה לנגוע בפנים כל הזמן. היה גם יום נורא יבש, אולי זה גם קשור.

כשזה לא עבר מעצמו הראיתי לה בראי איך היא יוצרת לעצמה פצעים. הסברתי לה שלא כדאי לגרד. אז היא שואלת אותי: "אז איפה אני אגרד?" או שהיא שואלת אם בראש אפשר לגרד... כאילו הגירוד הוא רק לשם הפורקן ולא כי ממש מגרד לה במקום מסוים.
אני גם לא פוסלת לגמרי את האספקט הפיזי, במיוחד שלי יש רקע של בעיות עור. אבל בגלל אופן הגירוד ואופי הפצעים זה יותר נראה לי כמו ביטוי של מצוקה רגשית, אמצעי לשחרור מתח. אגב, בעבר הקרוב היא חרקה שיניים בשינה. זה עבר מעצמו.

באופן כללי היא נראית במצב טוב. היא אנרגטית ונראית שמחה. כן נטרפת מדי פעם כשדברים לא מתנהלים כרצונה, אבל פחות מבעבר. אולי אספר על זה עוד אחכ. דווקא היום היה לה קשה מהבחינה הזו, וגם הפצעים נראו קשים מתמיד.

אני חושבת שהדבר החשוב ביותר זה לתת את הדעת למצוקה הרגשית שלה ולתמוך בה כמה שאפשר, אנחנו משתדלים לעשות את זה.

נקודתית לגבי הפצעים, אני לא יודעת איך כדאי לנהוג. הרי אם זה אמצעי לשחרור לחץ ואני אחסום לה אותו, זה עלול להופיע במקום אחר, או גרוע מכך, להצטבר בפנים. מצד שני, אולי בלי קשר למתח ההרגל השתרש וקשה לה להיגמל ממנו והיא צריכה את עזרתי בכך.

ניסיתי לעזוב את זה לכמה ימים בתקווה שזה יעבור מעצמו כשהיא תהיה פחות במתח, בינתיים המצב החריף.
היום לראשונה התחלתי להזכיר לה באינטנסיביות. היא שיתפה פעולה. היא אמרה לי פעמיים מעצמה "אמא, לא גרדתי". אז אולי זה התחיל לחדור לתודעתה. אני מתלבטת אם להמשיך בתזכורות האינטנסיביות האלה. סתם תזכורת פה ושם לא אפקטיבית כי זה חזק ממנה.

תודה שקראתם. אשמח לשמוע את דעתכם.

[יעלי_לה]

היא היתה מרוצה מעצמה שהצלחיה לא לגרד? אם כן, זה נראה לי כיוון טוב.
בכל מקרה ממליצה מאוד להיעזר בהומיאופתיה או פרחי באך. גם בשביל זה - היא צריכה שהדברים ייעשו בדיוק כפי שהיא רוצה אחרת היא במצוקה גדולה - וגם בשביל העור.

[זרח_הפרח*]

מאז שהייתי קטנה אני נוהגת לקלף פצעים.
לא יודעת אם לזה בדיוק את מתכוונת, אבל זה נשמע דומה.
לצערי לא הצלחתי להגמל מזה עד היום, ולא עזרו הערות של המשפחה, נזיפות ודברים מהסוג הזה.
אני עצמי שונאת את זה, אבל לא יכולה להפסיק, וגם כשמצליחה לעצור את עצמי בצורה מודעת, באיזשהו שלב אני אקלף בלי לשים לב.
לא רואה שינויים בעקבות מצבים נפשיים טובים יותר או פחות, כן מחמיר כשיש לי יותר זמן פנוי של סתם לשבת מול מחשב בלי לעשות "משהו יעיל".

[שירה*]

אני פותחת הדף. תודה לכן על התגובות.
יעלי, חשבתי באמת על באך.
פרח, לא בטוח שזה דומה, אבל תודה על השיתוף.

אשמח לתגובות נוספות.

[נועה_ברוך*]

אז היא שואלת אותי: "אז איפה אני אגרד?"
יש לה צורך לגרד. אני הייתי דואגת למלא את הצורך הזה הרחק מהגוף .
תחשבי איפה היא יכולה לגרד, אולי קיר בחוץ שהתחיל להתקלף, אולי תקחי דבק פלסטי ותמרחו אותו על משטח ואז היא תקלף, אולי עוד קודם היא יכולה לקרוע מלא גזרים של נייר עיתון (גם עבודה טובה לאצבעות שיש בה שחרור אנרגטי) ואז להדביק אותם ולאחר שיתייבש, לקלף.
תני לה ביצה קשה, שתקלף את הקליפה.. אולי יבואו לך עוד רעיונות.
תמלאי לה את היום בקילוף או גירוד של חפצים.
זו העזרה הראשונה שלך למצב שלה!
עזרה שניה?
כאילו הגירוד הוא רק לשם הפורקן ולא כי ממש מגרד לה במקום מסוים.
תנסי לחשוב על הצורך העמוק שלה, רק לשים לב בשלב ראשון, מה מלחיץ אותה?

אני מתלבטת אם להמשיך בתזכורות האינטנסיביות האלה. סתם תזכורת פה ושם לא אפקטיבית כי זה חזק ממנה.
היתי ביחד איתה מחפשת תזכורת נחמדה. אולי שיר, או סיסמא, אולי משהו "סודי" שרק שתיכן יודעות עליו.
לא לפני שאת מסבירה לה בשיא הנעימות שאת לא יכולה לתת לה לפגוע בגוף שלה, לא לה ולא לאף אחד אחר. את השומרת על הבריאות שלה ואת ממלאת את תפקידך באהבה רבה. את אוהבת אותה ושומרת עליה.
לאחר שהסברת אתן מחליטות על תזכורת מוסכמת, ולאחר שהוסכמה התזכורת יש בינכן הסכמה לאיזה מקום מתועל הצורך שלה לפרוק - מיידית.
משהו שהיא יכולה לעשות תוך שניות מרגע שעולה הצורך לגרד.

דרך אגב, גם מים הם כלי נפלא לפרוק ולשחרר. למשל אוכל שהתייבש על הצלחת היא יכולה לגרד ולשטוף.
ודרך אדב שני, יש לדאוג שלא יגרד לה בפנים. מה יש לך לריפוי הפצעים ולהרגעה?

בהצלחה@}

_

[פלוני_אלמונית*]

נסי לא לדבר על זה , לא לעשות עניין, והדברים יחלפו מאליהם . כרגע מרוויחה המון התעסקות מצדך במצב.

[אובססיבית*]

נסי לא לדבר על זה , לא לעשות עניין, והדברים יחלפו מאליהם . כרגע מרוויחה המון התעסקות מצדך במצב.

כבעלת הרגל טורדני כפייתי שהחל בילדות, הלוואי שההורים שלי היו שולחים אותי לטיפול הולם במקום להעמיד פנים שהבעיה לא קיימת או לומר לי פשוט להפסיק (הייתי ממשיכה, רק לא בנוכחותם).
הלוואי שהיו עוזרים לי לצאת מהלופ הזה שעכשיו צרוב בי.
בשיא הנעימות שאת לא יכולה לתת לה לפגוע בגוף שלה, לא לה ולא לאף אחד אחר. את השומרת על הבריאות שלה ואת ממלאת את תפקידך באהבה רבה. את אוהבת אותה ושומרת עליה.

[לירי_יער*]

אני חושבת שקשה להגיד בוודאות איפה עובר הקו
בין לטפל בעדינות בהתנהגות קצת כפייתית לבין להתבונן ללא התערבות
אישית מה שאני הייתי עושה
מטפלת בפרחי באך ובמקביל בלילה כשהיא ישנה מורחת רסקיו קרם= בידיעתה כמובן
מנסה בעדינות \ עקיפין לשאול אותה על זה-
ורק את יודעת איך לעשות את זה איתה בלי באמת לתת לזה תשומת לב עודפת- תוך כדי משחק או משהו
ורק אז לפי תגובותיה בוחנת את התגובה שלך
בכל מקרה הייתי מתייחסת לזה גם בפניה וגם בתוך עצמך מתוך שלווה ונשימה
אם תעשי מזה סיפור זה יהיה סיפור- גם אם זה סיפור וגם אם לא.....
מכל מיני סיפורים שהיו לי עם ילדיי זו דרך ההתנהלות שהכי אפקטיבית לי . בנתיים

[שירה*]

נכנסתי לרגע, אקרא מחר בשום לב. תודה בינתיים.

[תמי_גלילי*]

כותבת קצר מפאת השעה המאוחרת, רק כדי להגיד לך שבאתי וקראתי ברפרןף ואין לי רעיונות בשלוף, אבל אני אחשוב על זה.
אני אישית בחרתי לא לעשות עניין מתופעות כאלה או לעבוד עליהן במישור ההתנהגותי. חלקן השתרשו ונשארו וחלקן עברו, או התחלפו באחרות. אבל הילד שבו מדובר במקרה שלי הוא אוטיסט וקשה היה יותר לדבר אליו בהיגיון או להשיג שיתוף פעולה.

אני תמיד מתחילה לחפש סיבה פיסיולוגית ישירה (מגרד לה בגלל בעיה פיסיולוגית שגורמת לגירוד), או עקיפה (יש בעיה אי שם בגוף שגורמת לה לרצות לגרד. אולי כאב במקום אחר שהגירוד בפנים מעמעם אותו, אולי זיהום כלשהו, ואולי משהו שגורם למצוקה רגשית שגורמת לרצות לגרד...). סיבות פסיכולוגיות הן תמיד משניות בעיניי לסיבות פיסיולוגיות. בתור הנחת עבודה כמובן.

עוד משהו קטן = את כותבת שזה התחיל כשהיית לחוצה והלחצת אותה. זה יכול היה (אולי) להסביר למה היא גירדה לפני שבועיים. זה כבר לא הסבר מספיק טוב, לדעתי, למה היא עדיין מגרדת היום.

[שירה*]

נעה, תודה על הרעיונות. השתמשתי היום בכמה מהם.

תנסי לחשוב על הצורך העמוק שלה, רק לשים לב בשלב ראשון, מה מלחיץ אותה?
ביומיים האחרונים שמתי לב שבשעת הארוחה ההתעסקות בפנים מתגברת מאד. כל כמה שניות האצבע מרפרפת. באחת הפעמים כשהזכרתי לה, היא אמרה "אני לא מגרדת, אני רק בודקת אם התלכלכתי". ובאמת, כבר כמה שבועות היא שואלת המון פעמים בארוחה אם היא התלכלכה.
מעבר לזה אני די יודעת מה מקורות המתח בחייה ומנסה להקל עליה כמה שאני יכולה...

מים הם כלי נפלא לפרוק ולשחרר.
איזה קטע, היום היא יזמה שטיפת כלים והתעסקה בזה מלא זמן.

[שירה*]

הייתי מתייחסת לזה גם בפניה וגם בתוך עצמך מתוך שלווה ונשימה
תודה על התזכורת


תמי, לגבי פיסיולוגיה, בעקבות המלצותייך לאחרים קבעתי פגישה עם חיה לוטנר. יש לבת שלי נטיה לשלשולים מאז הלידה. מאז שהיא הפסיקה לינוק לפני שנה השלשולים החריפו. היה גם טפיל בשלב מסוים והיום הרפואה הקונבנציונלית לא מוצאת סיבה. אז קוראים לזה "toddler diarrhea"...
לחשוב שאולי זה קשור לגירודים האלה... זה מצד אחד עושה לי רע כי איכשהו לא הבנתי עד עכשיו עד כמה המצב הפיזיולוגי שלה חמור ועכשיו זה מתברר. מצד שני זה אומר שהעניין הפסיכולוגי יפתר מעצמו כשנפתור את זה אז זה מעודד. תודה תמי על הכיוון הזה.

[שירה*]

תודה גם לשאר המגיבות. קראתי בעניין רב.

[פלונית*]

בעיני אין הבדל בין הצד הפיסיולוגי לפסיכולוגי- בתור הנחת עבודה. שניהם נובעים מאותו אדם.
אם ביתך מאוד רגישה לנושא מסוים שגרם לה להגיב כך (מה שקרה לפני שבועיים), מאוד יכול להיות שהגורם חלף אף התגובה שלה, לא.
אם יש סיבה פיסיולוגית לגירוד כ"כ קיצוני, גם הוא דורש התיחסות.
הומאופתיה ושיטות טיפול אחרות מטפלות באופן הוליסטי באדם. כך גם שלשול לא מוסבר וגם הפן ההתנהגותי מקבלות מענה וליתר דיוק מי שמקבל מענה זו ביתך שמביעה מצוקה בדרכים שונות.
גם אם התופעה הספציפית של הגירוד תחלוף כרגע, אני מציעה לך לשים לב טוב טוב אם מגיעות תופעות אחרות במקומה.
אגב, גירוד לפעמים מצביע על משהו כמו התלבטות או קריעה בין שני צדדים. יכול להתחבר למשהו בחיים שלכם?