בן זוג ללידה

[אהובוני_מקסימוני*]

לבדיקה האם שומעים עבור

[אהובוני_מקסימוני*]

נראה ששומעים

[אהובוני_מקסימוני*]

רציתי לשתף אתכם, או רק מי שיירצה, בסיפור הקצר שלי (מתחיל לפני קצת פחות משלוש שנים) כמלווה לידות של בת זוגתי. נראה לי שנקרא לה ציצקה לצורכינו כאן.
דרך אגב, השם, למי שתהה, לא אני המצאתי. הגדולה בת השלוש קוראת לי ככה כשהיא מוצאת אותי חמוד. לא קורה המון דרך אגב!!! אבל היא ינקה עד שנתיים וחודשיים וזה תמיד עוזר לי בתור תרוץ.

אז הייתי מלווה לידה פעם ראשונה לפני כמעט שלוש שנים. הריון טוב, ציצקה הרגישה מצוין, דיברה על לידת בית בשלב כזה או אחר ואני עמדתי מאחוריה, אך לא ממש היה לה האומץ וזה ירד מהפרק.
אולי לא עמדתי מאחוריה כמו שהייתי צריך, לאדע, ולכן לא היה לה האומץ.
בסוף הוחלט על איכילוב (מבולבלים!? גם אנחנו!!) ובשעת אמת לשם הגענו. ב-5 בערב הגענו, וב-8 בערך כבר היו צירים טובים ומכאיבים ופתיחה 5. בשלב הזה ציצקה די סבלה. גם היה אינטרוול זמן לא קצר שהציקו לה בקבלה בגלל שלא היו בטוחים אם ירדו לה המים או לא. על הגב היה לה נורא. עם המוניטור והבדיקות היה הכי נורא.
נראה לי שחוסר היכולת לנוע כפי שרצתה בזמן הבדיקות הממושכות גרם לחוסר ביטחון לגבי ההתמודדות עם הכאב בצירים, ובזמן שהיתה צריכה להחליט אפידורל או לא, התשובה הייתה אפידורל.
בזמן שהעבירו אותה לחדר לידה ו"חיברו" אותה לאפידורל (וכמובן לפיטוצין) היתה התקדמות לפתיחה 9 אך ציצקה איבדה את הצפון. "מסתבר" שהרופא המרדים והאחות לא היו סימפטים, וציצקה הכי בן אדם של סימפטיה. נראה לי שאחרי כמה חיבוקים היא קצת חזרה לעצמה.
האפידורל עשה את שלו והלידה הואטה בצורה משמעותית. עד הבוקר לא היתה התקדמות. ב-3 בערך הגיעה אחות שהחליטה שצריף לדחוף. אז דוחפים ודוחפים דוחפים...אבל ראש אין. ושוב...שום כלום.
מחליפים משמרת. האחות החדשה מודיעה שלא קרובים לסוף ולא ברור למה סתם לחצנו. ב-5 בבוקר. אותה אחות מגיעה שוב ומרוצה מההתקדמות ומודיעה שלוחצים שוב!!! אז לוחצים ולוחצים ולוחצים...ושוב כלום. קטינה שלנו כבר בתעלה אבל בפוזה לא הכי נוחה. ואיך נעזור לה כשציצקה על הגב?!?!?! אחרי 3 שעות, של התפוגגות האפידורל, איחור במתן המנה הבאה, וקטינה בתעלת לידה, מגיע רופא חמור סבר ומודיע שאם לא תהיה התקדמות אז יעשו ואקום. אז גם אנחנו שיחקנו אותה חמורי סבר ואמרנו לו (איכשהו יצא לנו ביחד) "תשכח מזה". אז שוב דחפנו ודחפנו וסוף סוף ראו שיער. הרבה שיער. אבל שם זה נתקע שוב. ואז הביאה האחות הלוחמנית מספריים לחיתוך גזע אלון ו...חתכה!!! בלי להרדים!!! ציצקה צרחה פעם ראשונה מתחילת הטיול הארוך הזה. אבל זה לא שינה. כי למרות שהלוחמת חתכה, ולמרות שציצקה צרחה, קטינה לא יצאה!!! ולא זז הגזר. חיתןך קטנטן נוסף, שאגת כאב נוספת מגרונה של אהובתי, דמעות שחונקות את גרוני על אפס היכולת שלי להתמודד ולעזור, וקטינה שלנו בחוץ!!!

בדרך הביתה באותו היום, שציצקה וקטינה ישנות להן, כל אחת עם הטראומה שלה, הרגשתי באחד הרמזורים חוסר יכולת לבצע כל פעולה שהיא.
עצרתי בצד, כמו ילדה בת חמש בכיתי. ולא רק דמעות!! ממש בכי עם ההתייפחות והכל.

[עשב_השדה*]

שמחה לקרוא אותך
ברוך בואך@}

[ב_דרך*]

עצרתי בצד, כמו ילדה בת חמש בכיתי. ולא רק דמעות!! ממש בכי עם ההתייפחות והכל.


אני מחכה לקרוא על הלידות הבאות. תמיד מרתק אותי לשמוע את הצד המלווה.

[ילדת_טבע*]

_שמחה לקרוא אותך
ברוך בואך_
מחכה להמשך...

[אהובוני_מקסימוני*]

איזה כיף שקוראים.
בפרק הבא ההריון הנוכחי.
חודשיים לספירה לאחור.

[אהבת_עולם*]

אתה כותב מצחיק מצד אחד, ומרגש מצד שני.
איזה אחלה מלווה אתה !