בלוג רק הריון היה חסר לי

זה לא שלא תיכננתי. תיכננתי. אבל בקלות ראש. חשבתי על זה בלי ממש לחשוב על זה.
ועכשיו זו עובדה.
אני רוצה לתעד את מה שעובר עלי, כדי שבהריון הבא בעזרת השם, אם עוד יהיה לי כוח לעוד הריון, אז אהיה פחות מופתעת.

אני עייפה נורא. ורק בא לי להיות לבד. בשקט. שיעזבו אותי כולם בשקט, ולא ידברו איתי, ולא יטרידו אותי, ושיהיה שקט. ולבד. ואני אוכל להישאר לי במיטה כל היום, כי אין לי חשק לצאת ממנה בבוקר.
זכור לי בהריון הקודם עייפות ומצבי רוח דומים, אבל אז יכולתי פשוט להתכנס בעצמי ולישון וזה עבר. עכשיו יש קפצון בבית. ובימים שאני לא מתעלה מעל היכולות שלי, בימים שאני קצת יותר עייפה וקצת יותר הורמונלית קשה לי להסתיר שאין לי סבלנות, ומתחשק לי לצרוח על הקפצון הקטן שיעסיק את עצמו כבר ויעזוב אותי בשקט, מתחשק לי לבכות שאף אחד לא עוזר לי שאני רק צריכה לטפל ולהניק ולהרגיע ולהבין ולצמוח מכל טעות, ועכשיו גם לגדל עובר, אבל אף אחד לעזזל לא מטפל בי! מתחשק לי רק להתכרבל ולהיות מוזנת, כמו עובר ברחם, ולשמוע את המים רוחשים מסביבי, ושיהיה לי חם, ולפעמים בא לי גם קצת למות, אבל אני לא ממש מתכוונת לזה ככה, אלא יותר כלישון ממש הרבה זמן וממש עמוק, ואז לחזור מלאת כוחות.

אבל אני לא צורחת עליו את הנ"ל, רק מתחשק לי לעשות את זה. במקום זה או שאני צורחת על משהו אחר, במין התפרצות זעם קצרה ומכוערת, ואז מלאת רגשות קבס מעצמי אני מנסה להיות נופת צופים מחדש, ואני רק נעשית יותר ויותר מבחילה בעיני עצמי, או שאני מגייסת כוחות אלוהים יודע מאיפה ומוצאת דרך מדהימה לפתור את המצב ומרוצה מעצמי נורא. זה בערך 50% -50%, העניין הוא שימים שבהם אין לי סבלנות רצופים בתקריות מאתגרות שכאלה...

ואולי העייפות הזאת היא לא של ההריון? היא היתה תוקפת אותי מדי פעם בימים רגילים, כשקצת שכחתי את עצמי ולא נתתי לעצמי שום דבר טוב פרט לאינסוף חובות. עכשיו זה רק יותר דומיננטי. וזה פתאום מזכיר לי את אמא שלי, והעייפות שלה. ואיך תמיד קשה לה לעזור כי היא עייפה. כי קשה לה. אולי אני רק משחזרת אותה על אוטומט? ואולי בגלל זה קשה לי כל כך להיות אחרת אבל כשאני אחרת זה מרגיש לי נכון וזורם?

חשבתי שאני אשמח בהריון הזה, כל כך רציתי להיות בהריון, צורך ביולוגי כמעט עיוור. הרגשתי את זה בגוף שלי. אז החלטתי שכן. ועכשיו כשזה מציאותי אני מרגישה שהגורל מוחץ אותי. שהייתי קלת דעת.
שבאמת מה היה חסר לי עד עכשיו? כל מה שבניתי עד עכשיו ביזע ודמעות, הולך לקרוס. אצטרך לבנות הכל מחדש. ובאילו כוחות? האם תמיד אצליח למצוא את הכוח להרים את עצמי ולהאמין שאני יכולה?
וכל כך הרבה שאלות עולות לי. ומה יהיה אם... ומה יהיה על... ומה יהיה... זה חרדות. אני לא ממש מדברת על זה, כי בדרך כלל התגובה של הצד השני היא לדאוג ביחד איתי ואז אני מוצאת את עצמי מנסה להרגיע את האדם שמולי מהחששות שאני נטעתי בקירבו, ומלכתחילה מה שרציתי היה רק הבנה ואמונה בי, והקשבה. אין לי את הכוחות עכשיו להרגיע גם את בעלי, ואת אמא שלי, והחששות שלהם מוציאים אותי מאיזון. נו טוב - זו אני כמובן שיוצאת מאיזון.
אני חייבת לזכור - אני יודעת הכי טוב, אני רק צריכה להקשיב לקול הלוחש בתוכי. אבל אני כל כך עייפה ומותשת שלא יוצא לי להקשיב לו.
אבל דווקא בימים הכי חלשים שלי, כשאני מרגישה שאני בתחתית ואין לי עזרה מאף אחד, מתהומות הייאוש, זה תמיד מפתיע אותי מחדש, אבל תמיד שם פתאום אני שומעת את הקול הפנימי שלי יציב חזק וברור.
והיום היה לי יום כזה. ובגלל זה עכשיו יש לי כוח לכתוב. כי אני יודעת מה אני הולכת לעשות, ברגע שיהיה לי כוח...

דף בלוג

מקשיבה.

מקשיבה מאוד.

תודה למקשיבות ולמחבקות, זה עושה לי הרגשה של אחוות נשים קטנה, ומחמם את הלב...

אישי המקסים, שיחיה, כשהוא לא מפרנס אותי, הוא מטפל בכל מה שאין לי חשק לטפל בו וזה בעצם מתפקידי. אז אני מלאת תודה הרבה. מזל שיוצא לי תחילת ההריון, וכל הבחילות מעצמי ומהעולם כולו בדיוק על החגים, אז הוא הרבה בסביבה.
מוזר, איך למרות שזו פעם שניה שלי, אני מופתעת מכל כך הרבה דברים מחדש, וחושבת כל מיני מחשבות מחדש כאילו שלא חשבתי אותן בדיוק ככה בפעם שעברה, מוזר שאני אפילו יותר מופתעת מהפעם הראשונה. למשל היום חשבתי על זה שגברים פשוט חיים את החיים שלהם רגיל-רגיל כל הזמן. אין להם זעזועים ביולוגיים דרמטיים במשך כל חייהם. וחשבתי איך הנשים עוברות את זה? מילא כל חודש, מילא גיל הבלות (נו מילא, כי טרם חוויתי) אבל כל העניין של הריון - ולידה - איך הגוף משתנה באופן כל כך טוטאלי, כל העומס הזה על הריצפה, והטחורים, ומתיחות, ושרירים נחלשים, ושיער נושר, ושיניים נחלשות, ואח"כ הלידה, ואח"כ ההנקה, ואח"כ לאט לאט הכל משתנה חזרה, וכמעט כאילו לא היה דבר, זוכרים בצורה מאוד סוביקטיבית, ואז הכל חוזר ומפתיע...
אין לי מושג אם יש נשים כמוני שמופתעות מחדש, או שרק אני המוזרה שכאילו לא מעכלת את המציאות, אין לי מושג. אבל ככה זה אצלי.
ואני זוכרת בוודאות שגם בהריון הקודם חשבתי את זה. איך נשים עושות זה, ושוב ושוב, ואצל גברים הכל רגיל. מדהים.
מה שאני זוכרת עוד שמעודד אותי קצת, זה שאחרי הלידה חשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי רוצה להיות גבר ולהפסיד את החוויה המדהימה הזו. וממש הצטערתי על בעלי שלא יכל ממש לעבור את זה, כי אני יודעת שהוא היה מתלהב גם...
לא שהיה כל כך כיף, כמו שאני זוכרת זה הכאב הכי נורא שחוויתי מעודי, אבל זה היה נס, והוא קרה לי, ובתוכי, ואני הייתי שם כל הזמן הזה, בתוך הסערה, והיא עברה בי. ואולי זה מה שהכי מעודד אותי בכל ההריון הלא כל כך שמח משום מה הזה.
זה אמור להיות שמח. אבל אני מרגישה כאילו שזה פנצ'ר. איך זה יכול להיות? כל כךרציתי, לא? נדמה לי שכן... המוח מתערפל...
אני כל הזמן אומרת לעצמי שזו רק ההתחלה. גם בפעם הקודמת הייתי סמרטוט ריצפה בהתחלה. האמת שלאורך כל ההריון נשמתי בזהירות מפחדת מהריחות שיציפו את ריאותי ויגרמו לי שוב לרוקן את הקיבה מהפתח העליון של מערכת העיכול, ובאותה הזדמנות לרוקן את שלפוחית השתן אם יש בה משהו, אם כבר מתרוקנים, אז יש עוד איזה משהו לרוקן? הזדמנות, לא?!
אז הפעם זה לא ככה, ואני מקווה שזה לא יתחיל פתאום. הפעם סתם מצבי רוח עצובים-עצובים, וחולשה כמו של מחלה.
מי זה שאמר לי שהריון זה לא מחלה?!
ולא לשכוח - לנשנש כל הזמן. שיהיה תמיד משהו לאכול.
תחושת הרעב היא גם חידה. או שפתאום יש רעב תהומי כזה, שאני חייבת דחוף לאכול, כאילו הקיבה ריקה נורא והיא צועקת. או שיש מן בחילה כזו, ולא ברור אם זה בגלל שאני רעבה, מן תחושה מטושטשת כזו, שהקיבה מאותת משהו, אבל יש שיבושים בקשר...
ושוב מה שטעים טעים נורא! ומה שלא - ממש מעורר סלידה. היום אכלתי עגבניה שנראתה לא משהו, והרגישה לי כמו גן עדן. גם מים עם לימון. יאמי.
ומחר יום ראשון. נעמוד בזה?

היום חשבתי על זה שגברים פשוט חיים את החיים שלהם רגיל-רגיל כל הזמן
מחשבה מופלאה

אוהבת לקרוא אותך עד כה.
שבוע טוב.

גמני בקוראות... עשית לי דז'ה וו רציני לתקופת ההריון!

קוראת. בשקיקה.
תודה.

אף אחד לא יכול לעזור לי. אני מתפרקת. אני יודעת הכל על מה שקורה לי. אני יודעת לנתח את זה מכל הכיוונים אני יודעת בדיוק מה הבעיות שלי ולמה הכל קורה. אבל מה זה עוזר לי? אין לי מושג איך לפתור את זה. אני לכודה. ויש בתוכי לפעמים כזה כעס אלים, שאין לי לאן להוציא אותו. מדי פעם הצאצא עושה איזה התקף זעם, הוא עייף, או זכויותיו נרמסו, אני מנסה להכיל, אני צולחת את הימה הקטנה. אחר כך אני עושה התקף זעם לבעלי. הוא לא מכיל. הוא לא צריך להכיל. מה הוא אמא שלי? מה אמא שלי היתה מכילה? מישהו בכלל צריך להכיל אותי? אני מכילה את הצאצא מתי שרק כוחותי נותנים לי, ומנסה באמת להשתפר בכל פעם, מנתחת ומשנה. אבל הרי הגעש שבתוכי פנימה מוחנקים. האהבה ללא תנאי שלא זכיתי לה, והכי קרוב אליה זה בעלי, אבל אני מושכת אותו לקצה עד שהוא נשבר.
הוא לא צריך בכלל לסבול את זה. זה אני צריכה לטפל בעצמי. אוי הוא התעורר!

פגשתי חברה טובה שלי היום, שלא יצא לי לפגוש המון זמן. כבר בדרך התחולל בי שינוי. לבשתי ג'ינס, וחולצת טי שחורה. השיער הסתדר לי כזה במקרה. ולקחתי איתי מוסיקה לדרך באוזניות. ושמעתי שיר של הדייר סטרייטס שתמיד עושה לי טוב, כי הוא מזכיר לי את הזמן שהייתי נערה, ואהבתי מוסיקה, והיתה לי תמיד המון השראה מכל עלה שעף ברוח. הצאצא נשאר עם האיש.
עד שהגעתי לפגוש אותה כבר הייתי מאושרת. כאילו נשמתי נשימות עמוקות אחרי הרבה זמן של נשימות קטנות ושטחיות. הרגשתי את מי שהייתי פעם. כלום לא היה כל כך מסובך. היתי די שלמה עם מי שאני. (טוב תמיד רציתי ציצים יותר גדולים... אבל זה באמת שטחי, ולא באמת רציתי לשנות, ותמיד אהבתי את שלי, פשוט לא הייתי מתנגדת אם הם היו יותר גדולים... זה היה יותר מחמיא... לא חשוב, זו לא הנקודה) בקיצור פגשתי אותה, והיה טוב. היה לי טוב. וחם ונעים. ואז פשוט ידעתי שזה הכל ההורמונים והעייפות וזה שאני קצת מדחיקה את הדברים הקטנים שפעם חיממו לי את הלב בשביל הדברים הגדולים שעכשיו מחממים לי אותו. זה הדברים הקטנים. המוסיקה, והחברה הטובה, והרוח...
אני לא יכולה כל כל הזמן. אני חייבת לבד לפעמים. אני צריכה את הלבד הזה. מה זה משנה מה הגורמים לזה, ואיך אפשר להעריך כל רגע ורגע ולהיות נוכח בו ובלה בלה בלה, אני עכשיו כזאת, עם הסריטות שלי מהילדות ולא יודעת מה, ועכשיו אני כזאת שצריכה לבד מדי פעם. אבל לבד איכותי.
כן, אני עובדת על עצמי, ואני צומחת , ומנסה להשתפר, אבל עד אז, אני צריכה לחמול להכיל גם את עצמי.
וגם חשבתי היום על המחשבה הזו של הרצון למות שמלווה אותי המון, הרי לא בא לי באמת למות, והבנתי שבא לי כמו לצוף, לעצום עיניים להתמסר לגלים, לזרום, ללא מאמץ. אני חייבת לתת לעצמי הפסקות מדי פעם. זה כל כך חיוני. וזה כל כך עשה לי טוב.

וגם חייבת כבר למצוא לי מפגשים ללכת אליהם. חייבת. חייבת לדבר עם אנשים לא וירטואליים שיש להם ילדים ומכירים את האופציה של חינוך ביתי. אנשים שלא יגידו לי שאם קשה פשוט לחיות אחרת. מרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות.

וגם אני בטוחה שכשאקלוט שיש לי תינוק בבטן (או תינוקת, הלוואי...) אני אחזור לשמוח מזה, זה ברור. עכשיו אני לא קולטת וחווה רק את התופעות שמקשות עלי, וההורמונים גורמים לי סתם להיות מדוכדכת. זה מן דייסת בוץ כזאת, שאני מקווה שתחלוף בקרוב.

גמני קוראתותך

נשמע רעיון ממש טוב לפרגן לעצמך פגישה עם חברה. רק לעצמך!
כל הכבוד לך

קראתי את כל מה שכתבת.
מקווה שהתחושות הרעות של תחילת ההריון יפנו את מקומן לתחושה המופלאה שיש בתוכך עובר/ית קטן/ה.
הזדהתי מאוד עם:" וגם חייבת כבר למצוא לי מפגשים ללכת אליהם. חייבת. חייבת לדבר עם אנשים לא וירטואליים שיש להם ילדים ומכירים את האופציה של חינוך ביתי. אנשים שלא יגידו לי שאם קשה פשוט לחיות אחרת".
אני יודעת שהדרך של חינוך ביתי היא הדרך הקשה. אבל זו הדרך בה בחרנו כרגע. למה אף אחד לא מפרגן??

אני מתאמצת לכתוב היום למרות שאני כבר עייפה ומתה לישון, כי חשוב לי לכתוב גם כשיש לי הרגשה ממש טובה בלב ולא רק כשרע.
מאז שהלכתי לפגוש את החברה ושמעתי לי מוסיקה בדרך, התחיל לדגדג לי לנגן קצת. פעם, לפני היותי אמא, שזה לא היה כל כך מזמן, אבל זה בהחלט מרגיש ככה, הייתי שומעת המון מוסיקה, והייתי גם מנגנת פה ושם, ומאז האימהות, או בעצם ההריון, זה דעך ונעלם. אם אני שומעת מוסיקה זה מה שנמצא הכי בשלף, ומה שהמערכת שלנו שנעשתה בררנית לעת זיקנה מסכימה להשמיע.
אז ניגנתי קצת הערב אחרי שהזאטוט נרדם. איזה כיף. איזה רוגע. כמה שאני נהנית. זה עושה לי כל כך טוב שאני אפילו יכולה לשאת את זה שאני לא נורא טובה בזה, ודי מזייפת, ועדיין להנות...
אולי אני כל כך נהנית בגלל שברור לי שאני רחוקה מלהיות מוצלחת ובגלל זה אין לי לחצים כאלה של לעשות את זה טוב ולהגיע לכך וכך תוצאות, או להשמיע את התוצר שלי, אני מנגנת לעצמי, ואין לי מטרה, ואז יש התמסרות, שזה בעצם כמו לצוף ולהתמסר לגלים... שזה קצת כמו למות במובן הנעים של המילה...
אני נזכרת שהריון זו תקופה של התחברות פנימה. התחלתי מסע בהריון הקודם, ואיזה כיף שיש לי עוד הזדמנות להתחבר יותר עמוק, אולי ממש אפגוש את הבחורה שהייתי פעם לפני ההגנות.
לא מזמן קראתי יומן שכתבתי בגיל 18, ממש על הקיץ שלפני הצבא, ומה שקרה אחר כך, והיה קצת עצוב לראות את השינוי שהתחולל. אולי זו התבגרות, אבל לא נראה לי שזה העניין. פתאום שם, בדיוק אז, אחרי הקיץ ההוא, ניטעו הספקות, נתלשתי מכל עוגן שהיה לי אז. ועמדתי בזה. אני חיה, לא?! אבל מאז אני מחפשת. ומחפשת, ולא מוצאת. מסתובבת סביב הזנב של עצמי, מרגישה סחרחורת, ולא מצליחה לחדול, מה שכן, אולי הרחבתי קצת את הסיבובים, או האטתי את הקצב, מי יודע, אולי בסוף אני אצליח לעצור, לנוח רגע, לתת לשיווי משקל לחזור לאיזון, לקחת צעד אחד לכיוון כלשהו, יהיה אשר יהיה.
בכל ספרי ההכוונה שקראתי, שמבטיחים לעזור לך למצוא את הייעוד האמיתי שלך בחיים, (ניסיתי כל מיני דברים כאלה, אחרי שאיבדתי את הקשר וניסיתי לתפוס את הזנב) טוענים שהתשובה נמצאת במקורות, במה שהיית לפני שהפכת מבוגר טרוד והגיוני. ואז, לפני הצבא, הייתי טרודה רק באהבות ניכזבות ומוסיקה, וגם הייתי מציירת. הכל היה פשוט, הכאב היה זמין כל כך לביטוי, זמין כל כך לשימוש יצירתי, ובעקבותיו תמיד הקלה. אז אולי הכאבים נעשו מסובכים יותר, אבל גם לא מצליחה להושיט יד ולתת לו ביטוי. מן ניתוק כזה, בין התחושה בפנים לבין מה שבחוץ.
ואולי בגלל זה הכמיהה הגדולה שלי להתמסרות, אני עורגת להתבטא, כבר שנים. את הכאב הקטן והסוביקטיבי שלי. שנשאר כלוא בי. ועכשיו משפיע על הילד שלי, ובגלל זה יותר קשה לי להמשיך לכלוא אותו, אי אפשר להסתיר מהזאטוט הקטן הזה דבר.
אני זוכרת שאמרה לי אישה חכמה לפני הלידה - הילד הזה בא ללמד אותך. פשוט תהיי מוכנה ללמוד. אני מוכנה. וצר לי צר לי כל כך שאני לומדת לאט, ושלא למדתי קודם, או שבעצם מיהרתי כל כך לשכוח את מה שידעתי פעם. אולי.

ותודה רבה עם חיבוק חם לכל המקשיבות והמגיבות

גם לך... הכתיבה שלך מאוד נוגעת.
שיהיה לך הריון מעצים וחג שמח @}

לא כתבתי הרבה זמן, כי האיש היה הרבה בבית, והיה לי המון זמן לנוח ולהרגיש טוב. היו לי יומיים שממש לא הרגשתי בהריון בכלל, הרגשתי פשוט מלאת כוחות ואנרגיה, ואז הבנתי שזה בגלל שהצאצא התעורר רק פעם אחת בלילה, ופשוט ישנתי טוב. עכשיו, אחרי שני לילות של חמש התעוררויות, אני שוב קצת שבר כלי.
התחלתי לחשוב על גמילה מהנקת לילה. שאוכל לישון, גם ככה זה מתחיל להיות לא כל כך נוח. אז קראתי על זה באתר, ולא בא לי עדיין. אם יש משהו שתמיד עובד בלפתור לי בעיות איתו זה ההנקה, למה להפסיק את מה שתמיד עובד? עוד לא. פשוט עוד לא. אבל מתחילה לגלגל את זה בראש.
אני במין מצב צבירה של סבל רוב הזמן. עייפה עייפה ומחכה ללילה שילך לישון ואוכל לישון גם, או סתם לנוח. הכל קשה לי, ורע לי. מרגישה שלא מצליחה להנות ממש מהגידול שלו בבית. מרגישה מתוסבכת. היה איזה יום נורא לא מזמן, שהיו לי איתו מאבקי כוח די קשים, הרגשתי כל כך רע, וידעתי שאני נכנסת לתפקיד של קורבן, וברגע שקלטתי שזו בחירה שלי, שאני בוחרת להיות קורבן, שאני יכולה לבחור גם אחרת, וכל מה שקורה לי זה בעצם תוצאה של מה שבחרתי, כי בכל רגע אפשר לבחור לעשות משהו שישנה משהו, אז פתאום הייתי שלמה עם הרגע הנוכחי שהיינו בו, ולא הייתי קורבן, והפלא הוא ששם בדיוק נגמר מאבק הכוח.
אני כל כך מודעת. אני יודעת שאני נכנסת לקורבנות הזאת על אוטומט (יש לי חשד שזה מתנה מאמא, היום היא ממש כזאת, אבל היא מבוגרת מאוד, אני חושדת שהיא היתה כזאת גם קודם, למרות שלא זוכרת) יודעת למה, יודעת מתי, ועדיין לא מצליחה שלא.
ועדיין כמהה לצוף על המים, כל הזמן. כמהה לחדול.
המרגיעון - החסרונות הם היתרונות. מה אני צריכה ללמוד מזה? פשוט לבחור אחרת. אישי כבר שנים אומר לי, אם רע לך, פשוט תשני, מה זה עוזר לך שאת בוחשת במה קשה, פשוט תעשי כבר משהו. איך זה כל כך פשוט אצלו? ולמה בעצם אצלי לא? למה אצלי הכל כואב? והנה שוב אני תוהה על הכאב, ולא איך לשנות אותו. פשוט לחיות. פשוט לזרום עם החיים. להפסיק להתנגד. להרפות. להרפות. לצוף. אבל הילד לא נותן לי לצוף. או שמא זו אני? או שמא זו תגובתו לחוסר יכולתה של אימו לצוף? ילד לא צריך אמא צפה, ילד צריך אמא חזקה, שלמה עם עצמה, שיודעת מה היא רוצה, מכוונת, מדריכה. ומה אני? מחפשת לצוף, ובינתיי צפה, במקום להיות עוגן. יוצא לי מבולבל ומעוך כמו ההרגשה שלי. אבל זה בלוג. הבטחתי לעצמי להיות כנה, בגלל זה העילום שם. שלא אתפתה לרשום איך אני מסתדרת נפלא וגם אם קשה תמיד אופטימית. לפעמים אני לא אופטימית וסתם סמרטוטית, ולפעמים אני ממש ממש רוצה להיות מישהי אחרת, להחליף אישיות, לא אוהבת את עצמי מי יודע מה. לפעמים. ולפעמים אני מרגישה שיש לי קליפה שעוטפת אותי ומבודדת אותי מהעולם. מהחיים. והיא מגינה עלי, אבל גם לא נותנת לי לצאת לחופשי.

יום יפה. הדברים הקטנים שעושים טוב. אני מרגישה יפה היום. יש לי תקווה בלב. הצאצא שמח. יש לי תכניות פעולה לשבוע, לסוף השבוע אני מתכננת לי סוכריה מתוקה במיוחד.
האמת היא שהייתי כזו מסכנה, שנתתי לעצמי לשחרר בכמה נקודות, כמו למשל הייתי אצל הורי המון, שניהם היו בבית והם חגגו עם הנכד, כולנו היינו מאושרים, והחלקתי על כל מיני דברים שלא ממש נראים לי, ווואלה, לא קרה כלום, הילד עדיין לא נהרס... ראיתי אצלם טלויזיה המון-המון, פרקים של חברים, והחבובות וזה הכניס אותי למצב רוח משועשע משהו. ואכלתי די בריא כרגיל, אבל גם דברים לא הכי בריאים שסתם עושים כיף על הלב. מותר לפעמים, לא? לא יודעת. אין לי כוח להחזיק כל כך חזק כל הזמן כל הזמן. כיף לשחרר ולהשתולל קצת...
אלי, אלי, שתשאר האנרגיה הטובה לעולם...

אולי אני מחזיקה חזק מדי? אולי אני לא נהנית מהחיים כי ביטלתי את כל מה שהיה גורם לי הנאה ונשארתי רק עם חובות? אבל אם מרגישים שלמים אמורים להנות מכל רגע לא משנה מה הוא טומן בחובו, לא?! מצד שני עד שאני אהיה שלמה ואלמד להנות מהרגע, אני חייבת להתענות? מצד שלישי, למה אני חייבת להנות רק מדברים שמזיקים לבריאות?

אני הולכת לחפש לי משהו מלוח ומשהו מתוק. דחוף.

ממליצה בחום על פרוסה של לחם חי מעניין כזה עם שקדיה ריבה ומלפפון במלח.
רק אם אין לך בחילות כי לא כיף להקיא חמוצים S-:

בתיאבון.

תודה על הכתיבה הזאת שמנקזת בשבילי כל-כך הרבה תחושות ורגשות. מחזיקה לשתינו אצבעות ומאחלת מצבורי אנרגיה בלתי נלאים שיעזרו להתאזן מחדש{@

כלכך מזדהה עם העייפות - לאות התהומית של תחילת ההריון (כך גיליתי שאני הרה..)
בדיעבד גיליתי גם שהB12 שלי מתחת לרצפה.. ושזה גורם בד"כ לעייפות דכדוך וקור (בינגו)
כך שממליצה לך לעשות בדיקות דם מקיפות (הפסיולוגיה גם משפיעה לפעמים)
שימשיך להריון בריא וטוב.

תודה לכן בנות יקרות, קט קטית, עושה רושם שיש לי רק גועל כללי, ולא הקאות, אז ננסה מה שהצעת... דומה לך כל כך - מה גם את??? מאחלת לך את אותו הדבר, ושנעבור את הכל בשלום. ולפלוני אלמונית, אני באמת די קפואה, יותר מתמיד, הרבה יותר מתמיד. אבדוק זאת. שוב תודה לכולכן. @} @} @}

זה התחיל. אני מבחינה בריחות שהאדם הרגיל לא מבחין בהם. אני מריחה בווליום גבוה. זה כל כך רגיש לקטנות, כך שכל מוקש גורם לי להפרשת רוק מוגברת, וקיבה מתהפכת. אני אוכלת צימוק ומסניפה קליפה של פומלית שכרגע נפצעה. תודה , אלי, על ריחו של פרי ההדר.
הייתי במפגש. (אל תזהו אותי, בבקשה... כדי שאוכל להמשיך להתבכיין בלב שלם...) איזה יופי היה. מאז המורל שלי גבוה. הנה, אנחנו לא לבד. אני לא מבודדת את הילד מחברה בבית. הנה, אנחנו פוגשים אנשים. לא שזה עניין אותו במיוחד. אבל אני ממש הייתי בהיי חברתי. הוא היה בהיי כללי כי זה היה בחוץ והיה אפשר להתפלש בכל מיני דברים.
וחוץ מזה שמאז אני מרגישה שאני מנצחת על התזמורת הקטנה שלי באיזון ממש נכון, כמו שאני תמיד רוצה. אני מבינה והולכת לקראת ההרכב, אבל אני זו שמנהיגה את הכיוון הכללי. וזה גורם לי להרגיש פחות נערת טיפשעשרה שמצאה את עצמה עם ילד, ויותר אישה חזקה ושקולה שיודעת בדיוק מה היא עושה. כי זה מה שתמיד הכי רגוע לי להיות, אם אני פתאום מרגישה שאין לי מושג מה לעשות עכשיו, ואני קצת בתקופת ביטחון עצמי ירוד, כי הייתי יותר מדי בבית ולא ראיתי אנשים, אז אני פתאום נורא מופתעת למצוא את עצמי ככה, הרי רק עכשיו סיימתי תיכון ({;-)}), ואני ישר מחפשת איזו דמות אב בסביבה, שתציל אותי. ומתי אני באמת פורחת? כשאין דמות כזו בסביבה ואין לי ברירה אלא להסתדר לבד, אז אחרי כמה ימים של מאבקים בתוכי, בדרך כלל יומיים שלושה, אני משנסת מתניים והכל מסתדר נפלא, ואני אישה חזקה, בוגרת, חכמה, שטועה אבל יודעת להמשיך הלאה בלי להישבר, ולומדת, בקיצור לא נשברת מכל משב רוח. אולי בגלל זה תקופת החגים היתה קצת קשה. שהאיש היה בסביבה והיה על מי להישען. בשבוע האחרון הוא עבד ה-מ-ו-ן, והיה קשה ואח"כ נפלא. באיזו אובססיביות אני מחפשת הסבר לכל דבר. די. מספיק. מה זה משנה. מה שרציתי לומר זה שסה"כ אני מרוצה מהימים האחרונים. ומתפללת שלא יהיו הקאות.

ותודה גם לך מיכל צמות, וחיבוק בחזרה

לקרדה זה טעים. זה נורא נורא לא בריא?

פתאום קלטתי משהו. ממש תובנה. אני תופסת את החיים כמאבק. והמוות הוא השיחרור, ההרפיה. זה לא צריך להיות ככה. אפשר להרפות גם בעודי בחיים, לא? אם אני חיה במאבק, אז משהו לא בסדר. הבעיה היא שאני חושבת שלחיות זה להאבק, אני לא נותנת צ'אנס לאי מאבק, זה לא קיים במושגים שלי, זה לא במסגרת החיים, זה במוות. התזונה שלנו היא מאבק, כדי שתהיה בריאה, זה לא פשוט לי, זה לא בא לי בקלות, החינוך - איך להתמודד עם כל הקשיים, כל האי כפיה, יש בתוכי מאבקים אינסופיים בין מה שאני לבין מה שאני רוצה להיות.

וחוץ מזה גם הייתי אצל הרופא סוף סוף. לא ה-רופא, סתם רופא, שחושב שהוא ה-רופא, עוד שוביניסט לאור היום. פשוט נזכרתי שגם בהריון הקודם הגעתי למסקנה שאם אני באה עם הבעל מתייחסים אלי הרבה יותר יפה, ונותנים לי יותר אינפורמציה. ואם אני באה לבד, ההרגשה היא של - ממילא לא תביני כלום. אני מחליפה רופא. שוב. ארחיב בהמשך, אין כוח ואין זמן כרגע. אבל המצב בכללותו ממש יותר טוב. (למרות שתזונתית אני מתדרדרת, אני צריכה לעצור את זה, אבל זה קשה, חשקים של הריון, קשה לי לעמוד בזה)

אוי אוי, כמה שאת מזכירה לי הכל... והריחות.... והכל....
חיבוק גדול וקליפות הדר!

זה לא כזה שוס להחזיק תינוק בידיים כשזה לא התינוק שלך. לא מבינה את ההתלהבות חסרת המעצורים של המשפחה, את ההסתערות הכוחנית משהו שזכורה לי מהפעם הקודמת ואני חווה שוב מהצד כשאני רואה את חברתי עוברת את אותו הדבר. בחיי שאני לא מבינה. תינוק, חמוד, קטן, חסר אונים, מריח טוב, גם, האמת, מריח לא רע, בסדר, אולי בגלל ההריון הכל מריח לי אחרת, התינוק שלי הריח לי אחרת... נו אז מה? לא מבינה. פשוט לא.
החברה הכי טובה שלי ילדה. איזה כיף זה. קודם כל היא בחופש, שזה כבר אחלה, מישהו אהוב לפגוש בשעות היום. וחוץ מזה זה גורם לי הרגשה נהדרת כשאני עוזרת לה, ואחוות הנשים הזו שכל כך חסרה לי בחיים...
החוויות שלה כל כך הזכירו לי את החוויות שלי, זה ממש כמו חזרה גנרלית לפני הלידה הבאה. כל הקשיים הראשוניים של ההנקה, והקשיים עם המשפחה, והסימביוזה הזו עם היונק הזעיר, מעניין איך עושים את זה עם השני. אני לא מסוגלת לגמול את היונק הגדול שלי (יחסית) מהנקה. לא מסוגלת. בינתיים זה גורם לי פה ושם אי נוחויות קטנות, שאני מניקה כשיש לי בחילה, או כשאני עייפה או צמאה, בשאר הזמן, זה מאפשר לי לנוח ולהרגע, ולפתור המון בעיות. אבל מה יהיה אחר כך? להניק שניים? אני מפחדת שלא יהיה לי נוח, שארגיש מותשת, שיכאב הגב, שלא יודעת מה. זוכרת את חווית הנקת אחד, ורוצה מאוד לחזור עליה, להניק רק את התינוקת. אבל לא מסוגלת לגמול אותו. הוא צריך את זה עדיין מאוד. וחוץ מזה חוויה של תינוק אחד לאמא אחת, בלי שותפים לא תחזור לעולם. אז אם כבר שניים, למה שלא שניהם ינקו אם זה מה שהם צריכים? ומה איתי? אני אעמוד בזה? אולי כמו כל דבר בחיים אני אקח את זה די קשה, עם סערת רגשות, ואעמוד בזה בגבורה בסופו של דבר?

תובנות חדשות אחרי טיפול דיקור.

שכבתי על מיטת הטיפולים.
בהתחלה לא היה לי קר עדיין.
אבל היה לי קר בלב.
רציתי חיק חם - זה מה שחשבתי אחר כך.
והמחטים - לא נעים העניין הזה.
אחרי שתי דקות ככה ממוסמרת ידעתי בכל גופי שזה לא משבילי, ושאלתי את עצמי למה אני עושה את זה בכלל (רטורית) כי הרי אני כל כך מפחדת מחדירות חיצוניות, ורציתי ללכת.
החלטתי שזה לא נעים מהמטפלת שבאמת היתה מקסימה, אז החלטתי להעביר את זה איכשהו, ואז לא לחזור יותר. לא נפתחתי. התרגשתי. לא מתאים לי. לא בשבילי.
בהתחלה, עוד לפני המחטים שאלה מה הבעיה. אמרתי לה רק על הדברים הפיסיים. כאילו הכל בסדר נפשית. רק אחר כך, אחרי הטיפול בכלל כשדיברתי עם חברה, וסיפרתי לה, נזכרתי שאני גם מרגישה תקועה, שלא טוב לי ממש בשום דבר שאני עושה, שאני לא תמיד אוהבת את עצמי מי יודע מה, שאין לי מושג מה יעשה לי טוב, ושזה משהו פנימי.
ואז התובנות התחילו לצוף לי.

בדיקות דם, התערבויות בלידה, מחטים, רק שלא יחדור אלי העולם מן החוץ פנימה. שלא יגע בי מבפנים.

יחסי מין. יש לי בעיה עם החדירה, אני בדרך כלל נותנת לזה להישאר גופני ופחות נהנית, רק שלא יגע לי פנימה. ורצוי בלי חדירה בכלל, ואז זה הכי כיף. בכלל קשה לי עם המילה הזו חדירה. חדירה. חדירה. מילה אחת שאומרת את כל הבעיה שלי.

הריחות. אני נושמת זהיר. מגעיל אותי. רק שלא יחדור לי גורם עויין פנימה, לנשמה. רק שלא יכנס לי הריח הזר הזה לגוף. גם אוכל. אני אוכלת זהיר - זהיר. ולא כיף לי אוכל. (כל עניין הריח והטעם זה רק בהריון, זה לא היה קודם, אבל בהריון דברים מתחדדים)

אני תמיד יודעת מה לא. וגם די יודעת מה כן. זה מאוד מוחלט. לזה מותר להיכנס, ולזה לא. כך עם אנשים, חברים, משפחה.

ההנקה היתה לי אינטימיות נדירה וכך גם הלידה. ההורמונים סיממו אותי כל כך שנתתי לדברים לקרות לי, נתתי לתינוק לעבור בי, נתתי לתינוק למצוץ את שדי. אבל בעצם תינוק זה עדיין חלק ממני, זה לא התערבות חיצונית, אז הגיוני שנתתי לזה לקרות, לאור כל זאת, יפה שנתתי לזרע להיקלט בי...

ונפשית - אני תקועה. לא נהנית מדבר כמעט. לא מרגישה סיפוק, לא יושבת, לא נחה, לא עוצרת, אבל רצה במקום, ועייפה-עייפה...
פשוט כי לא נותנת לעולם הזה, לחיים האלה לחדור לתוכי פנימה. שחלילה לא יגעו לי בנשמה.

לפעמים יש דברים שאני יודעת שאני צריכה לעשות למעני. ומתחמקת מהם במיוחד. מוצאת סיבות מתחת לאדמה למה לדחות. דברים כמו מפגשי אימהות, כמו שיחת טלפון למישהו שאני רוצה מאוד לשמור איתו על קשר, ואני מרגישה את עצמי שמה לי רגלים בדברים שאני יודעת שיעשו לי טוב.
אני דוחה את הטלפון ולא מתקשרת חזרה, ולא יוצא לי להיפגש, עד שהקשר מתנתק, ואני אדע בתוכי שזה בגללי, ואני אפטור את עצמי בסיבה - פשוט לא יצא, הייתי בתקופה קשה, או משהו דומה. העיקר לא לתת לחיים לגעת בי מדי. העיקר לא לתת לדברים מסויימים לקרות לי. זה בדרך כלל דברים שעלולים להוציא אותי מהתקיעות.

השאלה היא אם רציתי לברוח מהדיקור בגלל הפחד שזה יוציא אותי מהתקיעות.
לא.
הרגשתי שהחדירה הזו לא טובה לי. אני לא רוצה לתת לעולם לחדור אלי.
אולי עדיין לא.
אולי לא בבת אחת, ובכזה קור.
הרגשתי שאני רוצה את החיק החם, המחבק, החומל, הרגשתי שאני רוצה טיפול יותר נוגע. יותר אישי. מטפל שיהיה אינטימי. שיציץ בי פנימה ויגע בעדינות. ואולי זה גם לברוח?
זה לחפש מישהו שיגיד לי - זה בסדר גמור, את יכולה להמשיך להיות תקועה...
אולי אני דווקא צריכה ללכת על הטיפול שהרגיש לי חודר מדי?
ודווקא IPEC נשמע לי מעניין. זה הרי טוב לטיפול באלרגיות. וזה נשמע לי שהגוף שלי דוחה את העולם. זה כמו אלרגיה קשה. אני עסוקה בלהאבק ולשמור שלא יהיו חדירות.
זה כל כך חמור, שהתחלתי לייחל לסוג של מוות. להפסקת המאבק, לתחושה של התמסרות לחיים ולעולם, לבני אדם, לרגשות.
התחלתי לייחל לטיפול שיביא לי רגע של הרפיה טוטאלית כזו, שאוכל לשחרר, ובלי שאשים לב, במסגרת התומכת של הטיפול, העולם יכנס דרכי לרגע, ואז אולי לאט לאט עם הזמן כבר אתן לדלת להיפתח גם בזמנים שאני יותר בהכרה.

ובגלל זה הלידה היתה כזו חוויה אדירה בשבילי, הגעתי לשיכרון חושים כזה מהכאב והעייפות וההורמונים, שהדלתות שלי נפרצו לחלוטין, והרגשתי איך זה לחיות. אני חושבת שרק אז חייתי ממש. טעמתי את השיחרור, את חוסר השליטה, ומאז אני משוועת לזה, ואולי בגלל זה רציתי הריון כל כך, ואני מצפה בקוצר רוח ללידה, רק לחוות שוב את האקסטזה ההיא, את הצלילות המעורפלת ההיא, צלילות שמתאפשרת רק תוך עירפול חושים, שאז מוסרות החסימות ומפסיק המאבק, אני חושבת שזה החיים. זה האושר. השלמות. האור. אי המאבק, ההתמסרות המוחלטת, ההרפיה, סוג של מוות. או בעצם לידה. לידה.

אני יכולה ליישם את זה בחיי?
ולא רק ללדת כדי לחיות?
מה שהיה טוב בלידה זה שזה קרה לי בעל כרחי, זה פשוט קרה לי, לא יכולתי לעצור.
השעות שהלידה ארכה, בטח היו רבות במספרן רק בגלל הזמן שהיה נחוץ לשבור לי את כל ההגנות והחסימות, לא יכולתי לעצור את התהליך, היה לי תינוק בבטן, והוא היה צריך לצאת, והעדפתי בדרך הטבעית של הגוף ולא מבחוץ. היתה התנגשות של פחדים, והפחד מן החוץ ניצח, הובסתי. נכנעתי לתהליך הלידה הטבעי. וטעמתי את החיים.
איך זה יכול לקרות לי ביום-יום?
מה יכול לפתוח לי את החסימות?
לפתוח דלת בטיפול מוגן ואוהב, ואז לאט לאט לפתוח אותה בחיים?
זה לא עובד לי. בטיפול אני נונת, מחוץ לטיפול לא.
ואולי דווקא דיקור - עימות חזיתי - יכול לעזור?
ואולי דווקא IPEC יפ]תור לי את האלרגיה לעולם?
אני צריכה לנסות IPEC, אני יודעת.

קוראת אותך.

לי כל הזמן עלה בראש "עוצמת הרכות", מכירה ?

רוצה שאשלח לך למייל כלשהו (המייל שלי מופיע בדף הבית שלי למעלה...) בכל מקרה היא מקיבוץ גזר, שזה בין רמלה ללטרון, מתאים לך ?

אני מאושרת ומאוששת אחרי טיפול אנרגתי שעברתי, כבר שבועיים. זה מה שזכרתי בלהיות בהריון. זה הבטן המבצבצת המחמיאה, אהבת הגוף, חיבור לתוכי פנימה. יש לי סוד בבטן. יש לי בת. בת, אלי. ועכשיו אני זוכרת למה כל כך רציתי להיות בהריון, ואני יודעת שארצה בכך שוב, משהו טוב קורה. יהיו קשיים, בעיות, אתגרים, אבל זה בסה"כ דבר טוב.