בלוג לחיות את החיים

[אור_הירח*]

אז זהו, אחרי 7 חודשים בבית, עם הקטנה שהגיעה בעמל רב (אפשר לקרוא על כך בבלוג שכתבתי צריכה תמיכה בהריון הזה ) אני אוטוטו חוזרת לעבוד. מה זה אוטוטו? עוד חודשיים, כשהיא תהיה בת 9 חודשים. הקטנה- נכנסה לחיים האלו בעוז ובעזוז, כמו שתיארתי והרגשתי אותה עוד כשהיתה בבטן שלי. זוחלת כבר מגיל 5 חודשים, ערנית ופעילה, אבל גם עם רוגע פנימי שמאפשר לה לישון טוב ביום ובלילה.

למה אני חוזרת לעבוד?
כי יש צורך כלכלי- משכנתא, קניות וכו'
כי ככה היה גם עם שני הגדולים, כשזחלו והתפתחו כבר לתינוקות "גדולים" חזרתי לעבוד.
כי בעבודה כבר מנדנדים לי, ובטוחים שהם יצאו לארג'ים איתי בגלל שנתנו לי 10 חודשים של חופש (יצאתי לחודש חופש לפני הלידה).
כי אני אוהבת את העבודה שלי- לפגוש אנשים וילדים בצמתים קשים בחיים ולעזור להם.
כי אני לא אוהבת את עבודות הבית, ומתי שאני בבית אז ברור שהן רובן ככולן "שיכות" לי.

אני מתבוננת בהסברים שלי, והם נראים לי כאלו עלובים, סתמיים.
אני רוצה לומר כך:
הייתי רוצה להשאר בבית עם הקטנטנה. לקבל את פני הגדולים בשעות הצהריים לארוחה חמה ולשיחה. לישון בצהריים במיטה עם הקטנטנה ולקום, מטושטשת,לעוד אחר צהריים מלא פעילות. אני חוזרת לעבוד כי אני קונפורמית באופיי, לא פורצת גבולות (המרגיעון הזה, שבימים כתיקונם נראה לי סתם עוד אמונה תפלה אומר לי "זה גם אישי וגם אנושי"). כי הנסיון הראה לי שאני אוהבת לצאת לעבוד ולפגוש אנשים מבוגרים, כי בסביבה שאני חיה עצם זה שנשארתי עם הקטנה עד לגיל זה ראוי לציון אך מעבר לכך מעורר הרמת גבות, כי אני אוהבת כסף- לא ככסף אלא כאמצעי לקנות דברים, בעיקר ספרים וחפצים לבית, אבל גם משחקים, ואוכל לארח אנשים (אני אוהבת לארח, והמשפחות של שנינו גדולות מאוד), ליסוע לחו"ל וללכת להצגות וסרטים.

אז אני חוזרת למיינסטרימיות. ובתוך כך מצטרף לי דיכאון קל עד בינוני וחשש. אני חוששת שאכנס למירוץ הזה של עבודה- סידורים- ילדים -חברים- חוגים וכו' ואשכח לחיות את החיים.
אני רוצה לזכור לחיות את החיים:
לצאת לטייל סתם כך עם הילדים באמצע השבוע לגבעה הסמוכה
לקרוא ביום גשם ספר סוחף וטוב, ולא לעזוב אותו עד הסוף
לקפל כביסה טוב טוב עם הילדים (טוב טוב- ז"א למצוא את כל בני הזוג של הגרביים האבודות) ולהנות מזה.
לבשל פשטידה טובה , או לאפות עוגה בימי חמישי
לקום בבוקר מוקדם וללכת הליכה בוקר או לשחות
להמשיך ולישון בצהריים עם הקטנטנה, ולקום מטושטשת לעוד אחר צהריים פעיל...

בקיצור: להמשיך ולנסות להנות מכל אותם דברים שנהנתי עד עכשיו, למרות ועל אף החזרה לעבודה...
(עובדת 4 ימים בשבוע, משמונה עד אחת, למעט יום אחד "ארוך" עד ארבע)

[ציפ_ציף*]

אני מתבוננת בהסברים שלי, והם נראים לי כאלו עלובים, סתמיים. ולי הם דווקא נראים מאוד הגיוניים,את לא יוצאת כדי לפתח קרירה,את מסייעת בפרנסה,
וחוץ מזה יש כאלה שלהיות רק בבית מועך אותם לגמרי...אני למשל מתבכיינת שאני רוצה להיות בבית,אבל שהייתי רק בבית בלי לצאת הרגשתי שאני משתגעת,
אין בשביל מה להתלבש בבוקר,השגרה של עבודות הבית לפעמים ממש שוחקת,אין אף אחד שמעריך את היכולות שלי.
<וואו,איזה כיור נקי ! סחתיין עלייך, או תודה שכיבסת לי את הגרביים,אין עלייך ,רק את יודעת לכבס ככה...>

בקיצור הקלי על עצמך,ותרי על רגשי האשמה,ארבעה ימים זה לא קריטי,הבית יספוג.

[קצת_גן_הרבה_אמא*]

אור הירח@}

(עובדת 4 ימים בשבוע, משמונה עד אחת, למעט יום אחד "ארוך" עד ארבע)
זה לא כזה נורא ולא כ"כ הרבה!
ובעצם- נראה שתוכלי להמשיך לקבל את פני ילדייך בצהריים, כי הם בוודאי
אינם חוזרים הרבה לפנייך. (או שלא הבנתי נכון [-: )
לטעמי , נתת מספיק סיבות למה את חוזרת לעבודה,
עם חלקן אוכל אף להזדהות.
יש לי הרגשה שאת אמא רגישה וחמה לילדייך(())וזה הכי חשוב

[אור_הירח*]

תודה לכן ציפ ציף וקצת גן הרבה אמא...
נזכרתי למה אני אוהבת לכתוב באתר הזה, התגובות מחבקות, מכילות וגם מעוררות בי מחשבות.
מחדדות לי את הבחירות שלי.
אני אנסה להסביר את עצמי לעצמי.
אני חיה במין אמביוולנטיות תמידית. הן מבחינה פנימית, והן כעימות עם הסביבה בה אני חיה.
בניתי לעצמי איזה אידאל לאימהות, שמתוקף היותו אידאל הוא בלתי ממומש.
אני יודעת, החיים הרבה יותר מורכבים.
אבל פה, באתר הזה, אני רואה אימהות שמגשימות את האידאל שלי (וזה לא משנה כרגע אם אצלן גם יש קשיים,
זה משנה איך אני תופסת את זה).
והן בבית, וזמינות לילדיהן באופן מלא יותר ממה שקיים אצלי, כשאני עובדת.
ובתקופה הזו, כשהייתי בבית, הרגשתי את ההבדל הזה. בין להיות גם וגם (עובדת ואמא) ובין להיות ממש בבית.
למשל, ארוחת הצהריים, שבה אני מכינה לילדים אוכל חם, נהנית מעצם ההכנה, ומחכה להם, ממש מחכה, עד שהם חוזרים מביה"ס.
לעומת ארוחת הצהריים בזמן שאני עובדת, כשגם אני וגם הם חוזרים ביחד עייפים ורעבים, מתנפלים על המקרר, וצ'יק צ'אק לחמם. והם מדברים איתי, וכל מה שאני רוצה זה קצת שקט אחרי יום העבודה (שנכון, הוא קצר במונחים כלליים, אבל מתיש ומיגע ותובעני).
ובכל זאת, מצד שני (תמיד, תמיד יש אצלי צד שני) אני חושבת שהצלחתי להנות מזה כל כך כי ידעתי שזה יגמר פעם.
ואם היו נותנים לי ממש לחיות ככה כל הזמן, על הכנת ארוחת הצהריים הזו, הייתי משתגעת.
המרגיעון (האם מסתמנת פה תחילתה של ידידות מופלאה ביני ובינו?) אומר לי "אפשר להזמין הזדמנויות".
ואני מרגישה שבבלוג הזה, ובחיים בכלל (הסדר צריך להיות הפוך כמובן), אני רוצה להתיחס לתקופה הזו בבית, כמזמנת הזדמנויות. אני רוצה להאמין שכשאחזור לעבוד, הגלגל לא יחזור אחורה ושוב אשאב למירוץ המטורף של החיים.
שאזכור לחיות את החיים, את ההווה, את העכשיו. שאוכל להנות משיחה טובה עם הילדים שלי, ולא לנפנף אותם מעלי, כי אני רוצה לנוח. ולקנות פרחים בכל יום שישי, כי זה עושה לי טוב פרחים בבית, ולעבוד קצת בגינה, ולשאוף אויר, גם של גשם, כמו היום. ולא לחשוב כל הזמן על הבית, ואיך צריך לקפל כביסה, לשטוף כלים, ואין זמן, אין זמן....

[אור_הירח*]

סיפרתי לאיש שהתחלתי שוב לכתוב בלוג. "הופה" הוא אומר, "המצב מתחיל להיות שוב קשה". ואחרי שקרא, אמר: "אבל יש לך פה איזו בעיה" "מה?" אמרתי "את קוראת לבלוג שלך לחיות את החיים, וכמו תמיד, את מודאגת ממה שיהיה עוד חודשיים, במקום להנות מהעכשיו"."ובכלל לא סיפרת על הקטנה המתוקה שלנו, את לא חושבת שאנשים יהיו סקרנים?"
כן, יש משהו בדבריו. אני מזכירה לעצמי לחיות את החיים, את ההווה, ושוב מודאגת ממשהו שיקרה בעתיד.
אז מנסה לכתוב על העכשיו (של אתמול):
שבע בבוקר, הקטנה מתעוררת לעוד יום. היא לא מתעוררת רעבה, כי היא ינקה שעה קודם. אז היא מתמתחת, ובועטת בי עם הרגליים הקטנות שלה. ומתבוננת בתיקרה, ואח"כ בי, ואז באיש. ואז היא אומרת: "בהה", ואחר-כך היא אומרת שוב, בעוצמה חזקה יותר: "בהה", ואז היא קולטת אותי שוב ומחייכת אלי, מין חיוך כזה כמו של מלכה אל נתיניה המעריצים, ככה שאני שוכחת לגמרי את עקרון אי ההתרכזות בילד, ומתפעלת ממנה נורא.
ואז אנחנו קמות לנו לאיטנו, אני מחליפה לה, ומלבישה אותה, תוך כדי מאבק אדירים (היא מתהפכת, ונשענת על אדן החלון, ומביטה החוצה בהתלהבות). ויורדות למטה, לסלון, לשטיח עם כל הצעצועים.
ואז אני שותה לי את כוס התה של הבוקר, וקוראת את הספר שלי, והקטנה מסתערת במהירות ובהתלהבות על הספר שלי, רוצה לקמט את הדפים, לקרוע אותם. ומתעצבנת עלי כשאני לוקחת לה אותו.
אז אנחנו יוצאות לנו לגינה, עם שמיכה ומשחקים, ושוב היא מתעלמת במפגיע מהמשחקים ההתפתחותיים המתקדמים שלה, ובודקת לעומק ציץ של דשא. ובוכה קצת, ויונקת, ונרדמת לשעה, כך שיש לי זמן לקרוא שוב.
ולקראת הצהריים, אני מכינה ארוחה זריזה לצהריים, ושרה לה תוך כדי שירים, כדי שלא תשתעמם ותבכה.
ואז כבר הגדולים חוזרים, רעבים, עייפים, עמוסים בסיפורים. שואלים מה יש לאכול היום. מחבקים ומנשקים בהתלהבות את הקטנה (איך הם אוהבים אותה שניהם, לגמרי, לגמרי, ואיך גם היא אוהבת אותם בחזרה, את שניהם, מחייכת אליהם בהתלהבות המלכותית שלה, צוחקת בקול רם כשהם מצחיקים אותה). ואחרי שאוכלים אנחנו עולים כולם למעלה, לפינת העבודה הגדולה. והגדולים מכינים שיעורים, ואני מקפלת כביסה, על הריצפה, על יד הקטנה שמחרבת לי כל קיפול כמעט בהתלהבות גדולה. ואז מתעייפת, ואנחנו הולכות שתינו למיטה, אני מניקה אותה בשכיבה, והיא נרדמת בצ'יק, וגם אני איתה. הגדולים מסיימים עם שיעורי הבית, רבים ומעירים אותי. ואני קמה מטושטשת, מתה מרעב. שותה עוד כוס תה, ואוכלת שתי פרוסות של לחם עם דבש, ולא ממהרת לשום מקום כי היום יש חוג רק מאוחר יותר, כשהאיש חוזר הביתה ויכול לקחת את הגדולה.
ובערב- ארוחת ערב בלי הגדולה, כי היא בחוג, אבל עם האמצעי. ומקלחות וסיפור לפני השינה, והוא הולך לישון, ואז הגדולה חוזרת, מתקלחת והולכת לקרוא ספר, ונרדמת גם היא, אבל הקטנה בכלל לא עייפה, והיא במצב רוח טוב, שמחה ועליזה, מנסה לעמוד כל הזמן ונופלת, אבל צוחקת נורא. והאיש מצחיק אותה, והיא מתפקעת מצחוק (תמיד אצלי זה ככה, הילדים שלי מתפקעים מצחוק מאבא שלהם, ולי הם מעניקים רק חיוך אוהב). ובעשר בלילה היא נרדמת, אבל אני לא עצבנית ולא מרגישה ש"שתו" לי את שעות השינה, כי גם מחר נוכל להתפנק בבוקר במיטה...

[אור_הירח*]

ויש גם ימים כאלו, כמו היום. הבית מבולגן נורא. בכל מקום זרוקים צעצועים של הקטנה, גם למעלה וגם למטה. החדר של הגדולים עולה על גדותיו מבגדים וקישקושים. גם החדר שלנו מבולגן נורא, מלא בגדים. הכיור דוקא נקי, אתמול הצלחתי לפנות את שאריות ארוחת הערב בשארית כוחותי. אני מחליטה להסתער על פינת העבודה והמשפחה. שם אנחנו שוהים חלק גדול מהיום. מחליטה לסדר רק קצת, כדי שיהיה נעים, ובאמת, תוך חמש דקות המקום נראה כבר יותר נעים, אבל אני מרגישה שאם הייתי מקדישה עוד שעה- זה כבר היה ממש נהדר. מנסה לא להרגיש קורבן: למה הסידור תמיד קשור אלי??? האיש- גם לא אוהב לסדר, וגם לא מפריע לו אי סדר, וגם מבלגן נורא. תמיד שהוא נוסע לחו"ל, לכמה ימים, הבית נשמר הכי מסודר. אני תמיד אומרת לו שהוא הילד הכי מבולגן שלי. כשהכרתי אותו, היה בזה חן מסויים. להתפשט ולזרוק את הבגדים על הריצפה, עכשיו, כשאני אמא- זה מעצבן!!! טוב, אני מחליטה לא להיות קורבן (כמה זה קל לי שיש לי את כל היום, עוד מעט אחזור לעבודה ואתחיל להתעצבן עליו באמת- אני גם עובדת, ואין לי כוח, ולמרות זאת אני מסדרת, ואתה מה?) הקטנה ישנה. הבוקר היא זכתה לטיול בוקר במנשא. ליוויתי את הגדולים לביה"ס כי האיש היה צריך לצאת מוקדם. למרות שקיטרתי לו (למה אני צריכה לקום מוקדם, אני לא ישנה בלילה, ולמה שאני אכין להם סנדוויצ'ים? אני שונאת את זה) היה נחמד. הלכנו 5 דקות ברגל, האויר רענן בבוקר, ודיברנו. הגדולה סיפרה לי שלחברה שלה יש חבר. נזכרתי בחברויות של כיתה ה', וסיפרתי לה זכרונות שלי (החלפתי חברים כמו גרביים, כל שבוע אחד אחר, אבל האחד האמיתי לא רצה בכלל להיות חבר שלי). בדרך חזרה דיברתי עם הקטנה. היא הייתה בהיי רציני- כל כך מעניין בחוץ: המכוניות נוסעות, העלים זזים, ואמא הולכת- ממש הולכת- ולא קמה רק לשניה וחוזרת לספר המעצבן שלה. כל כך כל כך מעניין, עד שממש נעצמות לי העיניים, אני נרדמת...

[א_ל_א_ן*]

מעניין הבלוג שלך.
כדאי לך לצאת לעבודה ולנשום קצת אויר מבוגרים, בלי רגשות אשם. יהיה לך כיף. וכיף שיש לך עבודה שמחכה לך.

[אור_הירח*]

תודה.
איזה כיף שקוראים אותי, מין הרגשה כזו ש"רואים" אותי, שהיא הרגשה שמאוד חשובה לי, שלא היה לי שהייתי קטנה מספיק, שאני מחפשת אותה בכל מיני דרכים, לפעמים טובות יותר, לפעמים פחות...
היום קטנה ואני אפינו ביחד עוגה. הגדולה התלוננה שמאז שקטנה נולדה לא אפיתי לה את עוגת הגבינה שהיא אוהבת. נכון מאוד, חשבתי לי. חודש אחרי שקטנה נולדה כבר חזרתי לעצמי, ואיתה במנשא עשיתי כמעט הכל- כביסות, סידור הבית (עסק גדול וחשוב אצלי, כל יום בין חצי שעה לשעה, אף פעם לא מספיק, ומיד מתלבגן מחדש), ארוחות צהריים וערב (בתורנות עם האיש, לא תמיד אני, אבל לפחות היו בבית ארוחות). אבל את נושא האפיה זנחתי. גדול עלי, הרגשתי.
פעם, כשרק התחתנו והיינו זוג סטודנטים צעיר בדירת סטודיו קטנה ויפה (ומאוד מסודרת...) אז אפיתי עוגה בכל יום שישי. ככה הרגשתי שצריך להיות "בית". אחר כך הגדולה נולדה, ונשאבתי לבועה שלי ושלה, וזנחתי את ענייני האפיה. ואז הקטנה קצת גדלה ונולד הקטן, ונשאבתי לבכי הבלתי פוסק שלו, ואפיתי רק עוגת שוקולד-דובי פעמיים בשנה, בימי ההולדת שלהם (הילדים שלי תמיד מזמינים עוגת שוקולד דובי, מאותה תבנית ומאותו מתכון).
אבל בשנה האחרונה חזרתי לאפות. איזה כיף זה ריח של מאפה בבית. ואיזה כיף שעשרים דקות עד חצי שעה של עבודה מניבים כל כך הרבה הנאה. הגדולה אהבה לאפות איתי, וגם לאכול.
אז החלטתי לחזור לאפיה. ולריחות של יום שישי. הקטנה בהתחלה שיחקה קצת בסלון, עם הצעצועים שלה, אבל מהר מאוד זחלה במרץ עד למטבח, מייללת קלות. החלטתי לשים אותה במנשא.
איזה מעניין! הביטה בי בעניין רב בוחשת, ומשטיחה בצק בתבנית. ואח"כ מערבבת גבינה, ושיא השיאים: מקציפה קצפת!
הסברתי לה איך מקפלים קצפת שלא תשבר, שתדע כבר מעכשיו את מה שהנחילו לי מימים ימימה...
אחר כך נחנו, והרי הררים של הכלים נחו גם הם. את זה אני לא אוהבת. נרדמה- ומיד שטפתי (אני יודעת שאומרים שצריך לישון איך שהם הולכים לישון- אבל אני ש ו נ א ת כלים בכיור!
כשהתעוררה- החלטתי להמשיך את "עקרון הרצף" ולעשות איתה כביסה. קטנה אוהבת את חדר הכביסה. האמת- גם אני אוהבת אותו, וכולם צוחקים עלי שהוא היה אחת הסיבות שבגללן קניתי את הבית הזה. הוא קטן מאוד אבל מסודר ומכיל כל כך הרבה: מכונת הכביסה כמובן, ומעליה המייבש, ולצידן ארון "איקאה" צר וגבוה עם כל חומרי הניקוי והכביסה, ושתי סלסלות כביסה, כמו שתמיד חלמתי- אחת לבגדים הלבנים ואחת לצבעוניים שלא אצטרך למיין הכל מהתחלה. הנחתי את קטנה על ידי, והתחלתי להכניס את הבגדים הלבנים למכונה. קטנה זוחלת מהר מהר ומטפסת עלי. מנסה לעמוד. הרעש של המייבש מטריף אותה ומלהיב. היא מצליחה לעמוד ומביטה אל על בעניין רב, מה זה שמסתובב כל כך מהר, מרעיש לי ומשמח אותי, איזה יום של כיף אמא עושה לי!
מורידה את מדבקות ה"כל הכבוד" ו"מצוין" מהחולצה של האמצעי. {תמיד תעבתי את המדבקות האלו. מה כל כך "כל הכבוד"? ומה "מצוין?" הוא לא אמור לעבוד? לא מזמן קראתי שוב את עקרון הרצף ונזכרתי שגם שם היא (לילדוף) מדברת נגד החיזוקים החיוביים. היא מסבירה את זה כל כך יפה. אני לא יכולה להסביר כמוה, אבל ממש ממש מרגישה את זה. (הבן שלי, תוצר מקולקל כמובן של מסגרות חינוכיות דוקא לא מסכים איתי, וכל הזמן מבקש שאומר לו "כל הכבוד" על כל צעד ושעל)}. מוציאה עוד המון המון שטויות מהכיס שלו, וכלום מבגדים של הגדולה. זהו, איזה הספק מרשים...
(משהו בי רוצה לחזור ולעבוד, להתעסק בדברים חשובים ומעניינים, משהו בי מתעצב על ימים כאלו שלא ישובו... המרגיעון- מה זה? אני ממש ממש לא אוהבת אותו, אז למה הוא "שולח" אלי משפטים מחוכמים כאלו, אומר- הכל נכון, גם פרשנות לקויה)

[אור_הירח*]

היום הגדולה ואבא יצאו להחליק על גלגליות. היא למדה להחליק ביום כיפור, ומאז לא מפסיקה להחליק בבית, ומבקשת שיצאו איתה, אז יצאו לפארק הירקון להחליק בשניים. נשארנו בבית- קודם כל כביסה, והאמצעי רואה טלוויזיה (אני שונאת את הטלווזיה הזו). ואחר כך, יוצאים לטיול לגבעה הסמוכה לבית, כמו שאני אוהבת. הבן לא רוצה להתנתק מהטלווזיה- "את רוצה לטייל בטבע, אז את תצאי, אני נשאר". רק שהודעתי לו חד משמעית שגם אם נשארים אז נגמר זמן הטלוויזיה שלו, הוא התרצה והתלבש. יצאנו מהבית, כשהגעתי לכאן, כל כך שמחתי להיות בעיר הרחק הרחק מהילדות הכפרית שהיתה לי במדבר (מוזר- ילדות כפרית במדבר, אבל ככה אני מרגישה לגבי המקום בו גדלתי) שהצטיירה לי כחונקת- כולם מכירים את כולם, כל המורות המעצבנות חברות של אמא שלי, אין לאן לברוח, ובשבתות יוצאים תמיד לאותו טיול לואדי. עכשיו, עשר שנים אחרי, יש לי הרהורי חרטה, שאולי היינו צריכים לגור במקום יותר כפרי... אבל לא עושה כלום עם החרטות האלו כי הגדולה מתה על העיר שלנו, ולא מוכנה לשמוע על להתרחק מטר מביה"ס והחברות.
הגבעה- מקום קסום ושקט. הקטנה במנשא- שני טיולים באותו שבוע, איזה כיף, אם ככה משפיע על אמא השטויות שהיא מתקתקת מול המסך המוזר שלה, אז אני מוכנה לסבול... הטבע. הלכנו לנו בשקט. פתאום הבן שואל- "אמא, מתי מגיעים? אין לי כוח" ואני עונה לו: עוד מעט, אנחנו נצליח כי אנחנו גדולים וחזקים" והוא- "אבל אני עייף ועצלן..." אבל אחרי עוד כמה דקות של שקט הוא אומר לי- "אמא, אני אוהב את הטבע". "גם אני!" אח"כ הגענו למעלה הגבעה, נחנו בצל, ואכלנו כל אחד קלמנטינה. על ידינו ישבה אישה לבדה, רוקמת (רוקמת!) על חולצה. מיד התקנאתי בה, והמצאתי לה סיפור מסגרת שלם, תמיד אני עושה את זה כשאני רואה אנשים מסקרנים (היא גרושה, היום הילדים אצל האבא שלהם, היא גרה בדירה קטנה וחנוקה, היא רוצה לצאת לפארקים אבל הם מלאים בילדים, היא רוצה שקט ושלווה בתוך העיר, כאן היא מוצאת אותם, היא רוקמת לבת שלה בהפתעה על חולצה, לכבוד יום ההולדת שלה). המשכנו בטיול. הבן מזהיר את הקטנה שלא תידקר מקוצים גדולים, והיא צוחקת, מדברת (אההה, אהה) לא אכפת לה שענפים דוקרנים מעט נוגעים בה במהלך הדרך. בסוף הגענו למין חלקה עגולה, ללא שיחים. "הינה האחו" הוא אומר לי "איפה במבי?". אח"כ חיפש חלזונות, ומצא אחד, אבל הוא נפל ונשבר לו. "לא נורא אני מנחמת אותו, בטח תמצא עוד אחר" "או שלא" עונה התבוסתן הקטן, "או שכן" אני מתעקשת באופטימיות לא מתאימה לי "או שכן או שלא" הוא חותם בסוף בדיפלומטיות. חזרנו למקום בו התחלנו. שוב ראינו את אותה אישה, הפעם כותבת. (אולי כותבת ספר? אולי אנחנו נהיה דמויות בספר שלה? אולי היא ממציאה עלינו סיפור מסגרת- אם חד הורית, עם ילד וקטנה, פורצת גבולות ומסגרת,חיה לה בעיר קטנה ). אני מתה להחליף כמה מילים עם האישה, אבל היא סוגרת את עצמה מפני(או כך נראה לי?) , שקועה בעולמה. הינה הפסדתי הכרות עם חברת נפש...
חוזרים הביתה. הבן כן מצא בדרך חזרה שבלול קטן אחר. מחכה להגיע ולשים אותו בקערת מים. אוסף לו שני עלים לאכילה. הקטנה רוצה עלה אחד, אבל הוא לא מוכן לתת לה- זה האוכל של השבלול שלי. שואל אותי אם אחותו הגדולה תסכים שנגדל שבלול (הויכוח הקבוע בין השניים- הוא רוצה כלב, היא מפחדת ולא מוכנה, ואני בין שניהם, לא יכולה להחליט או לשכנע, וככה בנתיים אין לנו כלב). אני אומרת לו שבטוח שבלול לא יפחיד אותה (אבל אי אפשר לדעת אצלה, פעם היא פחדה מזבוב). הקטנה מדברת, צוחקת, מבסוטה, כל כך אוהבת להיות בחוץ, כל כך מעט זוכה לכך עם האמא חובבת הבית שלה
איך שחוזרים, ואני מוציאה אותה מהמנשא לחמם את ארוחת הצהריים, היא מקטרת. אני מנסה לתת לה אוכל טחון, ונכשלת בפעם העשירית. אין כמו ציצי ! יונקת ונרדמת. והוא- אחרי שמיצה את השבלול בקערת המים- חוזר לטלוויזה אוףףףףף. טוב, זה הזמן שלי למחשב...

[אור_הירח*]

היום צרחתי על הבן. צרחתי ממש, כמו שלא צרחתי חצי שנה, מאז שהקטנה נולדה. הטריגר הישיר היה נדנוד שלו, ו"עוד חמש דקות" ו"עוד דקה" לכל בקשה שלי (להכנס להתקלח, לצאת מהמקלחת, ללבוש פיג'מה). הטריגר האמיתי, לדעתי, ההרגשה שאוטוטו נגמרת לי החופשה בבית. אני יודעת שיש עוד חודשיים (וזה כבר חודש וחצי בעצם), אבל בעבודה נושפים בעורפי. היום התקשרו לומר שמתגעגעים, ובעצם היה להם כל מיני שאלות ובקשות. עניתי ועזרתי, אבל הרגשתי שזה לא מתאים לי. עוד נוסף לזה שהייתי לבד היום, האיש חוזר מאוחר בימי ראשון. אני שונאת להיות איתם לבד בשעות הערב. שונאת שבארוחת הערב הוא לא נמצא, שהכל עלי- מקלחות, ארוחה, סיפור לפני השינה. אני יודעת שאין מה לעשות, לפעמים הוא נשאר, ובניגוד למשפחות אחרות שאני מכירה, מצבנו יחסית טוב: פעמיים בשבוע הוא חוזר באחר הצהריים המוקדמים, בערך בשש, ומספיק להיות בכל הטררם של הערב, ופעם אחת הוא חוזר ממש מוקדם, בארבע, ומספיק לבלות איתנו את כל אחר הצהריים. ובכל זאת, נשארים שני ימים בהם הוא חוזר מאוחר מאוד, ואני לבד.
אז צרחתי עליו, ממש ממש צרחה: "די, מספיק, נמאס כבר, עוד פעם אחת לשמוע את העוד חמש דקות שלך, תצא עכשיו מהמקלחת". הקטנה בזרועותי, פרצה בבכי. הגדולה על ידי, השתתקה ושקעה עמוק בספר שלה. והוא- מסכן קטן שלי- מייד יצא, לבש בזריזות פיג'מה, וביקש לכתוב ביומן שלו. מה אתה כותב? שאלתי, עדין כועסת. אני כותב לעצמי לזכור לא להגיד לך עוד חמש דקות כדי שלא תכעסי שוב. ילד יקר שלי, ליבי יוצא אליו. מה עשיתי לו? אני עצובה. רוצה להחליט לעצמי כמה החלטות:

• לא להוציא עליו, או על האחיות שלו את העצבים שלי
• אפילו שיהיה לי עומס בעבודה, ובימים שאני לבד- לקחת נשימה ארוכה
• לנסות לקבוע איתו איזה הסכם, או דיבור על כל ה"חמש דקות" הזה- מצד אחד לאפשר לו איזה מרחב משלו, אבל מצד שני לא למרוח את כל הערב ולהגיע בשעה סבירה לסיפור שלפני השינה

(כי אח"כ אני מתה מעייפות, ומספרת בלי רצון ואני לא אוהבת את זה)

• לא לכעוס עליו, או על האחיות שלו, על דברים שלא קשורים בהם
• לא לכעוס, לא לכעוס, לא לכעוס (כותבת ויודעת שזה כל כך קשה לישם, צריך משהו אחר, אין לי תובנות עכשיו, רק עצב גדול... הולכת לכסות אותו, לחבק אותו, ולבקש את סליחתו)

[אור_הירח*]

היום בבוקר הלכתי הליכת בוקר. כל כך קשה לקום מוקדם, בחמש וחצי בבוקר- אבל איזה כיף ללכת בחוץ בשעה הזו. האויר רענן, קפוא, הרחוב שקט, ויש זמן למחשבות. חשבתי על הקטנה שנולדה לפני חצי שנה. איך שהיא נולדה, למרות (ואולי בגלל?) שחיכיתי לה כל כך הרבה- לא הרגשתי שום רגש כלפיה. כל כך שונה מאיך שהיה שהאחים שלה נולדו. כמובן שטיפלתי בה, והכל, וחיבקתי וגם נישקתי, אבל לא הרגשתי את עוצמת האהבה כפי שהרגשתי שהגדולה נולדה, או את רכותה כמו שהבן נולד. כלום, פשוט כלום. סיפרתי את זה לחברה טובה, והיא אמרה שזה טבעי להרגיש ככה בשבוע-שבועיים הראשונים. הבעיה שהרגשתי ככה גם אחרי חודש וחודשיים. במיוחד הדבר בלט לי לעומת האיש- שהיה מאוהב בה אהבה טוטאלית וגדולה מהשניה הראשונה שהיא נולדה. ושוב ושוב טרח לומר לי: "איזה כיף שהיא נולדה לנו, את לא חושבת?" אני לא הייתי בטוחה שאני חושבת, או יותר נכון מרגישה ככה. הנקתי אותה בצורה מכנית מאוד, טיפלתי בה בצורה טכנית מאוד, ולא הרגשתי כלום. אחרי חודשיים וחצי כבר הייתי די מודאגת. החיוך הראשון כבר הגיע, אבל אני עוד לא הרגשתי כלום. ואז, אני לא זוכרת מתי זה קרה, אבל לאט לאט זה קרה! החיוך המתוק הזה, שמפציע אצלה כל בוקר, נגע בי עמוק עמוק. היינו לבד שתינו בבית, בבוקר, והרגשתי פתאום שהיא כולה גוש של חמידות ומתיקות. פתאום רציתי לשיר לה, כמו ששרתי לאחים שלה. רציתי לחבק אותה חזק חזק, ולנשק אותה, ממש, מתוך אהבה גדולה. עכשיו, שהזמן שלנו ביחד עומד להתקצר, ואני עומדת "למסור" אותה לאנשים זרים (לא באמת זרים- שתי מטפלות מקסימות שאחת מהן היא דודה של האיש, והשניה שכנה שלה) אני מרגישה כזה כאב. איך אפשר לתת מישהי כזאת מתוקה לאחרים? למה שהם יהנו ממנה? ומי ירגיע אותה כשהיא תבכה? מצד אחד, שאני מנסה לחשוב באופן הגיוני אני אומרת לעצמי ככה- הקטנה תהיה במקום טוב, הדודה של האיש היא אישה מקסימה- מין סבתא (אבל ללא ילדים או נכדים, היא לא נישאה מעולם, והאיש ואחיותיו הם כמו הילדים שלה, והילדים שלי הם כמו הנכדים שלה) כזו שופעת חום ופינוקים. השכנה שלה גם היא אישה מקסימה, עם הגיון בריא והרבה נסיון עם ילדים (יש לה ארבעה משלה, והיא עבדה כסייעת בגנים במשך שנים ומאוד אהבו אותה, עד שיצאה לפנסיה). היא תהיה שם רק כמה שעות (המקום פתוח עד ארבע ליתר התינוקות- עוד 3, אבל איתי יש הסדר מיוחד שרק פעם בשבוע היא תשאר ליום מלא, והשאר- אני אקח אותה כבר בצהרייים), ישמרו עליה טוב, יפנקו אותה, וגם יהיה לה "אקשן" של ילדים נוספים ושתי סבתות, כמו שהיא אוהבת. מצד שני, כשהלב שלי מדבר, אני אומרת לעצמי, איזו שטות זו למסור אותה לידיים אחרות, גם אם אני סומכת על הידיים האלו, הכי טוב אצל אמא!
קטנה שלי, אני רוצה לומר לה, אני אוהבת אותך. אני אוהבת איך שאת דומה לי שהייתי תינוקת, אבל גם מזכירה באיזה אופן את האיש. אני אוהבת איך שאת מחייכת לכל אחד שאנחנו פוגשות, אבל תיכף מתחפרת לי בשקע הצוואר, כאילו מתביישת. אני אוהבת איך שאת יונקת ונרדמת, איך שאת עושה אמבטיה ומשתוללת ומשפריצה לכל עבר, איך שאת זוחלת לך מהר מהר אלי כשאני עוזבת אותך לשניה ועוברת למטבח, נתלית לי על המכנסיים, ובוכה- כדי שארים אותך תיכף ומיד.
אני אוהבת אותך כל כך, אבל יש לנו עוד חודש וחצי כזה של ביחד לגמרי, ועוד מעט תגדלי לי ותגיע למשפחתון, ואח"כ לגן, ואח"כ... אני רוצה לנצור את הרגעים האלו איתך... קטנה שלי.

[אור_הירח*]

ימים של בית. אנחנו נשארות בבית, לפעמים יוצאות לשעה-שעה וחצי לסידורים, אבל תיכף חוזרות. הקטנה אוהבת לצאת, נהנית מאוד להיות בחוץ-מנשא או עגלה, מה זה משנה? העיקר שרואים בדרך: מכוניות שנוסעות מהר, עלים שזזים עם הרוח, ואנשים, המון אנשים, וכולם מחייכים אלי- איך גם הם יודעים שאני כזאת מקסימה?
אבל אמא אוהבת להיות בבית- בעיה. ובמיוחד היא אוהבת לשבת בלי לזוז, ולהסתכל בדפים האלו שלה שזזים פעם במאה שנה. כל כך פאסיבית האמא הזאת. לפעמים אין לה ברירה, היא נאנחת, קמה והולכת למטבח, או לחדר הכביסה- אז אני מתעוררת לחיים, איזה כיף, האקשן מתחיל! היא מקלפת, חותכת, קוצצת, פורסת, שמה בסיר, ממינת, דוחפת, דוחסת, שמה כף אבקה לבנה והופה- הגלגל הצבעוני משמיע קול וגם מסתובב, למה אמא לא אוהבת את הדברים האלו?
הכי כיף לינוק! שתינו אוהבות את זה מאוד. אני אוהבת לשחק עם הזרוע של אמא בזמן שאני יונקת. אני לשה ומועכת אותה. אמא גם אוהבת את זה, אני יודעת. אמא מסתכלת לי על הפנים, אני מתחפרת עמוק בציצי. רגעים של שלווה. אמא נוצרת את הרגעים האלו חזק חזק בליבה. (עוד מעט משפחתון, ובקבוקים ואח"כ אפילו כוס וכפיות, אבל עדיין מותר לנו להתענג על ההנקה).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אור הירח , מה שלומך?

[פלונית*]

וואו, זה בדיוק מה שעובר עלי כעת - יכולתי לכתוב את הבלוג הזה בעצמי. קצת עצוב.
סקרנית לדעת את המשך הסיפור...