בלוג להתראות ושלום

[בעקבות רגלי*]

למה להתראות ושלום?
לואיס קרול האליל:
"אל אלוהים, עד כמה מוזר ומשונה הכל היום! ואתמול קרו הדברים באופן כל כך רגיל. מעניין, אולי השתנתי במשך הלילה? אנסה להיזכר: האם הייתי אותה ילדה שהתעוררתי הבוקר? אני כמעט בטוחה שאני זוכרת כי הרגשתי את עצמי קצת שונה. אבל אם אני לא אותה ילדה, השאלה הבאה היא - מי אני כן בשם אלוהים? אה, זו החידה הגדולה!"
להתראות ושלום - כי נפרדתי לשלום בזמן האחרון מכל מה שהייתי "אני", ועכשיו אני מקבלת בברכת שלום את מי שאהיה.

להתראות: שינה עד מאוחר בבוקר, קימה איטית, סטלבט, עבודה, משכורת, יציאות עם חברות לבתי קפה, יציאות עם חברים לפאבים, יציאות בשישי בלילה, להתראות למסיבות, להתראות לעישונים, צ'או ביי לסקס עם בנזוגי, בכל מיני שעות, שבא לי, שבא לו, להתראות לחזה שלי, לציצי, לגוף שהיה לי, למסלול שבו חשבתי שאלך, נפרדת מהרבה ביטחון עצמי, נפרדת מלעשות רעש בבית, לשמוע מוזיקה חזק, נפרדת לשלום מהעצמאות שלי...

שלום וברוך הבא: תינוק אהוב, גרמת לי להתאהב בחיים שוב. בך, באבא שלך בי... שלום גם לכעסים על עצמי, על הבנזוג ולפעמים גם על התינוק. כעסים על הסבים והסבתות (משני הצדדים!! איפה אתם??), על הדודים והדודות (גם איפה אתם???), על החברים והחברות. שלום גם לשלל העצות בענייני אמהות/זוגיות/הנקה/גידול ילדים/שמירה על זוגיות שקיבלתי, חלקן כאילו שרציתי לקבל וחלקן כאילו שלא. שלום גם לשינה שלא עולה על 4 שעות ברצף, שלום וברכה לתחושת הגאווה שאני מניקה, שלום לתפר בשסע שלא היתאחה יפה. שלום לבקרים מדהימים עת אנחנו שלושתינו במיטה והתינוק מחייך אלינו ומאיר לנו את הנפש, שלום לויכוחים העוקצניים למי הוא דומה יותר (ברור שלי.. (-:), שלום לשנת צהריים בת חצי שעה לכל היותר, שלום גם לערימות הכביסות שממתינות, שלום לשערות הכלב שלא נאספות בבית אלא על ידי הרוח, שלום לחשבון החשמל האסטרונומי שקיבלתי (נו טוב אז שכחתי את הרדיאטור מליון שנה עובד...ואת התנור באמבטיה), שלום לשיחות טלפון שניקטעות ב"טוב, הוא בוכה, אני אחזור אלייך", שלום לטיולים ברגל, (האוטו נמכר כדי שאוכל להישאר בבית), שלום לאתר באופן טבעי, שלום לחברות וירטואליות, שלום לקפה נטול קופאין, לחצי סיגריה בסתר אחרי הנקת הערב, שלום לבלגן בבית, שלום לפתיל הקצר שסיגלתי לצערי הרב בזמן האחרון, שלום למיליון הספרים בנושא ילדים (הכנה להורות, הורים גם בלילה, ילדות בריאה, שפת הסימנים, ועוד). שלום גדול גדול לעייפות...

[בעקבות רגלי*]

למה בדרך?
לואיס קרול (שוב..)
הרהרה עליסה והמשיכה: "תוכל לומר לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
הדבר תלוי מאוד במקום שאליו את רוצה להגיע" ענה החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן" - אמרה עליסה
אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי" ענה החתול

כל מה שהייתי הפך לזיכרון עמום בחיים של לפני האמהות. אני שמחה שחיכיתי להיות אמא עד אחרי גיל 30. מצד שני, בניתי את עצמי באופן מסויים, שיגרה מסויימת. עכשיו, הכל רחוק ממני. הדים של חיים.
ומה עכשיו? או. קיי, אני אמא. נכון להיום הקטנטן בן חצי שנה צמוד אלי (ואני אליו). והפסקתי לעבוד, וכיף לי איתו, וכיף לי בבית. וכיף לי שהבנזוג חושב שזה הכי נכון שאשאר איתו. וכל היום מלא בתינוק הקטן.
גיליתי שבסוף היום, כשהוא הולך לישון, אני עצובה
ולמה זאת?
כי פתאום אני כבר לא אמא של מישהו, פתאום יש לי שקט. אז מי אני עכשיו?
איך אוכל לצמוח, לגדול, להעשיר את עצמי בתוך האמהות האינטנסיבית? ללא ספק האמהות מפרה ומלמדת הרבה על עצמי ועל שסביבי.
היא לימדה אותי, היום, ששכחתי את עצמי.
נכון, נסיבות מקילות לא חסר.
אבל מוטיבציה לשנות את המצב - כן חסר.
קל לי לשקוע בתוך השגרה הצמר-גפנית של אמא-אבא-תינוק ולשכוח את הרצונות השאיפות הלבטים והפחדים כאינדיבידואל.
אבל הנה, הבלוג הזה, שנוסח מידי לילה לפני השינה בראש ולא בכתב, הנה הוא יעזור לי. ישים מול עיני: אותי.
לילה טוב

[נונה_בי*]

ברוכה הבאה או הנמצאת @}
את מתארת מצבים מוכרים...

לתשומת , כותבת ותיקה באתר כבר משתמשת בכינוי ב דרך. כדאי למצוא ניק אחר וייחודי לך.

[בעקבות רגליי*]

חן חן נונה בי
שיניתי ניק

[בעקבות רגליי*]

"עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו
לוחשים לי לילה טוב

במיטה שוכבת נורית
על ידה יושב דובון
וחתול וגם ארנבת
וכולם רוצים לישון"

מרים ילן שטקליס

לילה, בי"ח מאיר. מחלקת יולדות. כולן עייפות, חלקן מרוטות לאחר לידה, חלקן מנסות לישון עם עודף אנדרנלין לאחר הלידה. כולן מנסות להיות בשקט. לתת ספייס אחת לכאבי השנייה. כל התינוקות הקטנים והמתוקים בחדר התינוקות בקצה קצה המחלקה. לא שומעים אותם. אמא מנסה לישון...
כל התינוקות אמרתי? לא, לא כל התינוקות. תינוק אחד, התינוק שלי, לא שם. הוא איתי. ביקשתי, היחידה במלקה בביות מלא.
אחרי הלידה שהסתיימה בלילה, ביקשו מבעלי לעזוב (אסור להישאר בלילה). ההורים שלנו הלכו מזמן מזמן. ומה איתי? מה אעשה אחרי יום שכזה? אשכב לי לבד במיטה? הלא אני שונאת (או.קיי - מפחדת) מבתי חולים. אז אם אני כך, על אחת כמה וכמה תינוקי. אז הוא איתי.
"כולם רוצים לישון?" - מסתבר שהתינוק הקטן והמתוק שלי, בן כמה שעות ופיפס, לא מעוניין לישון. רוצה על הידיים, רוצה לינוק. ואני? אני גם אמא כמה שעות ופיפס, עוד לא מכירה אותו. אז הוא בוכה. באופן מפתיע אני לא בוכה אבל קצת נלחצת. נורא נורא לא נעים לי. כולן רוצות לישון, הן עד כדי כך רוצות לישון עד ששמו את התינוק רחוק מהן, ומה הן מקבלות בתמורה? את הצייצן הקטן שלי.
פלאש-בק. מסדרון המחלקת לילה שני ברציפות שני מדדה עם הטחורים והתפרים שלי עם הצייצן על הידיים. אין לי אפילו איפה להיות. בכל מקום ישנות הבנות. אין אפשרות לחדר לבד. מה הן אשמות אני תוהה ומפתחת לי רגשות "לא נעים לי". סופגת בשקט את ה"עצות" מהאחיות: "אולי הוא רעב? אה, הנקת עכשיו? אולי זה לא מספיק, תני לו בקבוק!" הבחורה שבחדר איתי מנסה לשדר שזה לא מזיז לה אבל אני רואה את המבטים שלה: "בחייאת, שחררי אותי, אותך ואותי מהסיוט הזה, שימי אותו בתינוקיה!". ההורים שלי "למה את עקשנית?? חייבת להיות יוצאת דופן??".
בחיי שאני לא חייבת להיות יוצאת דופן, והאמת היא שאני בכלל לא... אני ממש כמו כולם. אבל התינוק שלי לא כמו כולם. הוא יקבל את שדרוש לו. ככה החלטתי! אני, שלרוב נסחפת בזרם בקלילות עומדת על שלי, מתעקשת על דעתי אפילו שזה נוגד את נוחייותי!! היאח הידד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_ברוכה הבאה או הנמצאת
את מתארת מצבים מוכרים..._
@}

[בעקבות_רגליי*]

"שחררי קצת את הרסן, שלא יהיה כל כך מתוח
שחררי עוד מהקסם, שירגיש שהוא בטוח
בתוך, לתוך, מתוך הברירה."

חיים אוליאל ושאנן סטרייט

למה שחררי קצת את הרסן? כי כשהכרנו אני הייתי פרח ובנזוגי היה כשם שהוא היום. צריך ספייס. אוהב ספייס.
אני הייתי מאוד משוחררת ומאוד אהבתי את הלבד שלי.
מאז שהבייבי נולד, הפכנו למאוד ביחד. אני המון בבית אז יוצא שנפגשים הרבה יותר. בנזוגי עובד קשה ולכן בימי שישישבת הקריזות עולות. אני מרגישה "כל השבוע לא עזרת לי, וזה בסדר כי אתה עסוק אבל הנה ספ"ש, תפוס פיקוד וקדימה תעזור". מטרטרת אותו. למה? כי הוא פה. הוא מצידו עבד כל השבוע. רוצה לנוח, להתפנן עם הבייבי.
אז אנחנו רבים. חנוק לנו בסופשבוע. היינו רגילים להיות ביחד עם הרבה ספייס. הרבה סופי שבוע שהוא נוסע לחברים או אני לחברות. התקשורת היתה כיפית. מרצון. היום יש לנו העברת אינפורמציה: "עשית כך וכך? דיברת עם ההוא?". כאילו בולשיטים שממלאים לנו את החיים. לשיחות העמוקות קשה להגיע. קשה פתאום להיזכר מה רציתי להגיד שהיה כל כך חשוב לפני 3 ימים אבל אז הייתי צריכה להניק/להרדים וכד'.
אז אני שואלת את עצמי למה לא לשחרר קצת? הלוא אני אוהבת את החיים שלי כמו שהם, ובאמת לא כזה קריטי שהבנזוג יעבוד בפרך בספ"ש. אני מנג'סת מתוך עקרון. פרנציפ. "אתה בבית? יופי, אז תעבוד".
אז למה הצורך הזה בשיוויון? שגם הוא יכבס/יבשל/כלים וכד'? בעיקר כשאני נהנית ואף מסתדרת עם הכל? למה גם הוא חייב? הלוא לי נוח, אני פטרתי את עצמי מעבודה והשארתי לו את עול הפרנסה. זה גם לא שיוויני!!!
אולי השבוע אנסה לחיות את היומיום כמו שאני רוצה בלי ציפיות. לראות מה אני רוצה. איך טוב לי. אחר כך לראות איך הכל ישתלב.
אני מקווה שזה עוד נתבך, משהו שיעצים אותנו. משהו שיחזק אותנו. שאלמד מזה. שלא נריב.
סבלנות, אמפתיה, לב אוהב - חיזרו אלי...

[שחר_חדש*]

יפה את כותבת. מאד נוגע ואמיתי.

[שלווה_במדבר*]

קוראת ונהנית
את כותבת מאוד יפה

[אורית*]

ברוכה הבאה @} (מוטב מאוחר מ...)
מה שאת כותבת כ"כ מזכיר לי את ההתחלה. אחרי יותר מחמש שנים ג. גילה פתאום שיש לו ילד בן חמש וקצת, וילדה בת שנתיים וקצת, ושהם מאד שונים ממבוגרים (מפיתום שילדה בת שנתיים תישן בצהריים? בזבוז זמן )

מי שעזר לי אז היה חבר טוב (ומתקשר) שכל פעם שהייתי מקטרת לו היה אומר: תעזבי אותו, יומחד הוא יבין. אז יומחד הוא הבין. היום זה הרבה הרבה יותר טוב. (וגם הילדים גדלו).

[בעקבות_רגליי*]

אולי השבוע אנסה לחיות את היומיום כמו שאני רוצה בלי ציפיות. לראות מה אני רוצה. איך טוב לי. אחר כך לראות איך הכל ישתלב
"אני יושב בשקט בספסל לא ציבורי
ולא שואל את אף אחד מתי תורי
נשען על הירח ומביט
איך העולם מסתובב כמו תקליט
יש אנשים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן
אבל אני לא נוע
אני לוקח אותו
לוקח ת'זמן, כן"
יהונתן גפן

טוב, אז השבוע לקחתי ת'זמן. במקום להסתכל "מה הוא עושה" לעומת מה אני עושה או מה הייתי רוצה שיעשה - עשיתי מה שבא'לי!!
אז הימים עברו בכייף גדול. זרמתי עם הבייבי ועם עצמי. אם סיכמנו שבבוקר הוא איתו איזו שעה (הבנזוג עובד אחה"צ), אז שבא לי השעה חופש הזו - לקחתי אותה. יום אחד היא הייתה ב- 10:30, יום אחד אבוי ב- 7:30 ויום אחד בכלל לא רציתי להתאוורר קצת.
מצד שני נתתי לו השבוע גזר ובטטה. ולמה? כי די, הוא מסתכל ודורש בכל פעם שאנחנו אוכלים, יש לו 2 שיניים (כולו פרעוש קטן בן חצי שנה), מנסה לשבת.
אני בכלל לא רציתי לתת לו. גם לא בנזוגי. רצינו לקחת ת'זמן. מצד שני הבייבי, יש לו זמן משלו. והוא לגמרי בעניין. הוא נהנה מהאוכל, אין כל ספק אבל אני עצובה.
מה, זהו? לא בא לך על ציצי באופן בלעדי? פתאום אחרי שחירחרתי וציפצפתי ודרשתי עזרה וקצת חופש ואויר. פתום העזרה הגיעה מכיוון בלתי צפוי... הבייבי החליט לעזור ו"לשחרר" אותי קצת. (מעלה מחשבה על טלאפאתיה בין אם ותינוקה?)
בכל מקרה, חזרה לשבוע הכייפי שלי. כיוון שהחלטתי להיות קשובה לצרכים שלי, לצרכי התינוק וצרכי הבעל ופחות קשובה לקולות שהם לא בהכרח שלי שאומרים "מה צריך להיות", או "אצל אחרים זה אחרת, יותר טוב", היה שבוע פורה. היה אפילו סקס!!!!!!!!!!!!!!!! (מאוד מרגש, ניתן לראות לפי ריבוי סימני הפיסוק) שאני יזמתי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (התרגשות גדולה, שוב ריבוי מטורף של סימני פיסוק ).
אז עכשיו לא אעשה לעצמי עין הרע (טפו, טפו, טפו)
אפסיק כאן
ואמשיך שוב
בפעם אחרת
להתראות חברים שלי (נו, באמת, לא מזהים?? זה קישקשתא!)

[בעקבות_רגליי*]

"אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה.
אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה.
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם..."
אני רוצה גם - יהודה פוליקר

אני רוצה לקום בבוקר אחרי 8 שעות שינה רצופות. אני רוצה לקום 15 דקו לפני הבייבי. אני רוצה גם להספיק לצחצח שיניים, לשטוף פנים עם ג'ל ניקוי, לשים קרם לחות. לשים מים לקפה. אני רוצה גם שאז בדיוק הבייבי יקום, חייכן ושקט. אני רוצה לשים אותו ידי לשתות קפה ולאכול עוגה שהספקתי להכין אתמול. חיוכים.
אני רוצה גם אז להניק אותו ושיחזור לישון לשעה.
בזמן הזה לשטוף כלים, לשים מכונה ולהתלבש. אז הוא יקום.
תהיה לנו תוכנית לאותו הבוקר: טיול, פיקניק, מפגש אמהות, חברה, בית קפה, הסתלבט בבית.
אני רוצה גם לחזור הביתה, שהבנזוג יקח אותו קצת שאוכל להתקלח.
אני רוצה מקלחת אמיתית: שמפו, מרכך, סבון גוף, קרם לחות לפנים, קרם לחות לעור, להסתרק, לאסוף את השיער, לשדר גבות ולהיפטר משערות מיותרות.
אני רוצה אח"כ לאכול ברנ"צ כייפי של גרנולה שהכנתי, פירות ויוגורט.
בצהריים הבייבי יישן שעה ואני איתו.
כשנקום אני רוצה אחר הצהריים: חברות באות אלי או אני אליהם, ההורים באים לבקר את הנכד, קניות בסופר, לשחק איתו. אני רוצה גם שידע כבר להתהפך, שיאהב להיות על הבטן, שיזחל, שילך וידבר.
אני רוצה גם להספיק לבשל, לנקות, לסדר, לגלוש במחשב, לדבר בטלפון, לעשות סידורים.
בערב נעשה נעשה עיסוי, אמבטיה ו... לישון
אני רוצה גם שבשעות הערב המאוחרות אוכל עם הבנזוג ארוחה טובה, לשתות קפה, קינוח מתוק (אלא מה??), סיגריה לילית מחשב ולישון.

אני רוצה בית מסודר, בלי כלים בכיור, בלי שערות של כלב, בלי ערימות של כביסה עם ההתלבטות האינסופית האם להפעיל את המייבש או לחכות לשמש. אני רוצה השגינה תהיה מסודרת, עם פינת זולה ראוייה, עם תבלינים שצולחים את השמש או הגשמים.
אני רוצה לתת תשומת לב לבנזוג, לכלב, לאחיינים שנדחקו עם בוא הבייבי, לפתח סבלנות לעשות מדיטציה, להפסיק להיות עייפה.
אני רוצה לדעת לאן מכאן? לאן עוברים באוגוסט שנגמר החוזה? האם לנצח אשאר בבית? האם ומתי עוד ילד? האם להתחיל ללמוד? אם כן אז מה?
אני רוצה גם להסתפק במה שיש, לשמוח בחלקי, לא לפחד, לחיות את הרגע, להיות אישה תומכת, אמא מדהימה, זונה במיטה, לחזור חגיזרה, להיות בכושר.
"אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם..."
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם..."
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם..."

[בעקבות_רגליי*]

רשימת מטלות יום א' 9.4.05:

• לשלם דו"ח של העירייה
• לדבר עם ביטוח לאומי ולהסדיר את עניין דמי אבטלה
• לשלם מיסי עירייה
• לדבר עם הבנק למשוך כסף מפיקדון
• חיסונים לכלב
• לבקר חברה שילדה לשפני שבועיים
• לקנות ירקות אורגניים לרסק של הבייבי
• לקנות כוס שתיה למים לבייבי
• לקנות מתנות לאחיינים לכבוד פסח
• לסדר גבות
• להוריד שיער לפני ההתעמלות מחרתיים
• לסדר את הבגדים שקיבלתי לבייבי
• פיזיוטרפיה לבייבי 10:00
• להכין תפ"א וקציצות
• לכתוב בבלוג שלי

[פלוני_אלמונית*]

אני רוצה לקום בבוקר אחרי 8 שעות שינה רצופות
זה עוד יגיע, אולי ייקח זמן, אבל יגיע @} @} @}

מעניין וכיף לי לקרוא אותך.

[פלוני_אלמונית*]

היי בעקבות, מה עם המשך?

[פלוני_אלמונית*]

מהמם, ומעניין באמת אם הושלמו המשימות ממרחק השנים?

[פלונית*]

האחרונה לא כל כך