בלוג להתחדשות

[שיבולת_שועל*]

עברו שנתיים בערך מאז הפסקתי לכתוב את בלוג אני אמא מבריאה , ואני שוב כאן כי לא סיימתי.
הבלוג הקודם עזר לי מאוד בתהליך שעברתי, ובסופו של דבר סגרתי מעגל עם אמא שלי לפני כמעט שנה ועכשיו הנושא הזה אצלי הרבה יותר שקט, המטען נוקה והתחדשתי שם.
הרבה זמן ידעתי שיגיע גם תורו של אבא שלי. שהמטען שם אפילו כבד יותר, דווקא מפאת השתיקה.

אבא שלי אף פעם לא היה שם. הוא היה פיזית, אבל הוא לא היה. זה קצה הקרחון, מכאן זה רק הולך ומידרדר.
אבא שלי מעולם לא התעניין בי. ולא באף אחד אחר. אני חושבת שהוא לא מסוגל. אני חושבת שהוא לא מעוניין. אני חושבת שהוא פגוע הלם קרב שלא אובחן. הוא נכה צה"ל, בדיוק במקום שבו אני פגועה פיזית. אני סובלת כבר שנים רבות ממחלת מעיים כרונית - גם הוא נפצע שם וכרתו לו הרבה מאוד מהמעיים.
יש לי דחייה פיזית קשה ממנו. הוא התעלל רגשית ונפשית באמא שלי כל השנים - ועדיין.
אני יודעת שאני צריכה לטפל בעניין שלו וקשה לי כל כך. אני מפחדת ממה שאני ארגיש, אני פוחדת ממה שאגלה, אני חוששת ממה שאצטרך לגעת בו בתוכי כדי להוציא את זה ממני. אולי לא להוציא.
להתנקות.
להתחדש.

[שיבולת_שועל*]

ועכשיו אני מבינה שאני מנסה להתחמק.
ראיתי היום קטע מסרט שבו הושפלה אשה אחת במהלך מין עם גברים רבים, לא בכפייה. אבל זה נראה כמו השפלה נוראית. משהו בי נמשך לזה, ומצד שני חשתי ממש את ההשפלה שלה והתרעמתי על "החפצתה", מלשון חפץ, גם בידי עצמה.
כשהרגשתי את כל זה הבנתי שהמשיכה שלי אל זה גם נובעת מאמונות מסוימות לגבי הנשיות ביחס לגבריות, ומייד עלה בדעתי שזה קשור למערכת היחסים האיומה בין אבא ואמא שלי. היא תמיד היתה מושפלת. אני לעולם לא נותנת לבעלי להשפיל אותי. יש לי רגישות גבוהה מאוד לעניין הזה. גם בעבודה שלי, איפה שאני יכולה לתקן ראיית עולם שוביניסטית, או "סתם" כזו שמדברת בלשון זכר אל נשים - אני מתקנת. כלומר, אני עוסקת בטקסטים, אז יש לי חירות לעשות את זה. אני מבינה שהמקום של הנשיות שלי מושפע מהתפישה המעוותת שעוד קיימת אצלי, זה ברור, לגבי מין ומיניות, אישה וגבר. אני בטוחה שהשורשים מגיעים על ילדותי, ואולי קודם. אני מבינה שפעם התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי קולות רדיפה, וצעקות חנוקות, לא להעיר את הילדים, ואלה היו ההורים שלי. זה לא היה משחק. זה היה באמת.
לא דמיינתי. בדקתי את זה אחרי הרבה מאוד שנים עם אחי, וגם הוא היה עד שקט.
שקט וחסר אונים כמוני. מפחד כמוני. משותק, לא רק שותק. היה פחד נורא. היה מת. היה כעס. היה זעם אפילו. אבל זעם שקט, מופנם, מודחק. לא העזתי להראות שאני ערה. לא פציתי פה להגן על אמא שלי. איך יכולתי? הייתי רק ילדה.
זה היה נורא.
במשך שנים לא זכרתי את זה בכלל. נזכרתי כשלמדתי אצל "מורה רוחנית", נניח, ועשינו מדיטציה בדמיון מודרך והיינו צריכים להעלות סיטואציה לא נעימה מעברנו. זה עלה. זה בא פתאום והתנגש בי. אני הופתעתי, ולא הופתעתי. זה היה שם כל הזמן. רק אני הדחקתי. וברגע שזה עלה הבנתי את הסלידה האיומה שלי מחוסר אונים. מחוסר ברירה.
אני יודעת שזה קשור לתפישות המעוותות שיש לי לגבי הנשיות שלי.
פעם פתחתי פה דף שנקרא מהי נשיות . הרבה נשים ענו, גם אני כתבתי קצת. (אני יודעת שאני שוב זזה הצידה מהנושא של אבא שלי, אני יודעת. זה קשה כל כך. אני עושה הפוגה - שגם היא קשורה, קצת פחות ישיר וצורב ושורף.)
בזמן האחרון באים ובאות אלי הרבה דברים שקשורים בנשיות: ספרים שאני עורכת, חברות ובנות משפחה ששואלות אותי על הנושא, ספרים שקיבלתי לקרוא. בכלל, כל דבר מעורר אצלי את ההקשר לנושא. אני נעשית יותר ויותר מודעת לזה, וכך זה צץ מכל פינה. אין לי ספק שזה לא מקרי. אני זקוקה לזה עכשיו.
הגעתי לכמה תובנות מעניינות בקשר לנשיות שלי ובכלל, אבל אחר כך. בעלי צריך את המחשב (גם את זה אני אסביר אחר כך)....

[שיבולת_שועל*]

ניסיתי עכשיו לשנות את השם שלי כאן, אולי מישהו עוד זוכר. מישהי שמכירה.
לא אכפת לי.
אין סודות.
"סודות הם סתם דברים". תמיד אהבתי את הדוד.