בלוג היריון מהורהר

[עוֹדלא*]

אני במטוס נוסעים קטן, חוזרת מחו"ל, כנראה ממשימת עבודה. במטוס קורים דברים מוזרים: נוסע אחד מעורער בנפשו מצמיד אקדח לגרונה של נוסעת אחרת, אולי כוכבת, ולוחץ עלי לנחש כמה היא שוקלת, מבטיח שכך או כך לא יאונה לה כל רע. הטייס מרגיש שהדברים יוצאים משליטה ומטה פתאום את המטוס בזווית חדה שמכריחה את כולם לחזור למקומותיהם. מכל מקום, בסוף הטיסה אני יולדת, כלומר, פתאום התינוקת בחוץ, קטנטונת ועטופה היטב.
אני מגיעה לעבודה ומספרת לא. ו-א. (שתי חברות לא מאוד קרובות) שזה עתה ילדתי, ומבקשת שיעזרו לי למצוא תחבושות סופגות. הן עוזרות לי למצוא תחבושות כאלה על מדף במין מחסן גדול. פתאום אני נזכרת שעדיין לא ילדתי את השלייה וצריך להגיע לבית החולים, והן עוזרות לי להגיע לשם. בבית החולים אני פתאום נזכרת שהתינוקת לבדה באוטו מאז שנכנסתי לעבודה, ואני מבקשת מהן שיוציאו אותה משם ויביאו אותה אלי.
אני מספרת לפקידת הקבלה שילדתי תינוקת אבל השלייה עדיין בגוף שלי. היא מתחקרת אותי ארוכות ובנימוס, כאילו לפי הנחיות של עובדת סוציאלית, אם יש לי בית לגדל בו את הילדה. אני מסבירה לה שיש לילדה שתי אחיות גדולות ובעצם יש לה גם אבא שאני נשואה לו (רגע של התלבטות בנוגע למצב היחסים בינינו - האם אנחנו פרודים?). כשאני נזכרת בבעלי, אני מתקשרת אליו בסלולרי להגיד לו שילדתי ולבקש שיבוא. הוא בחו"ל.
אחר כך אני בהמתנה שיקראו לי ליילד את השלייה. המון חדרים, נשים, אנשי צוות. פתאום מופיעה אילנה פ. (אישה אצילית ומאופקת שהייתה מורה שלי לספרות אנגלית). עכשיו היא אילנה שמש, אחות. היא מכניסה אותי לחדר שבו מחכה דר' ר., רופא המשפחה שלי. הוא במקרה עושה עכשיו תורנות. לא נעים לי לתת לו לראות לי בין הרגליים, הרי היחסים בינינו קצת פאמיליארים. אבל אני מחליטה להתגבר על המבוכה. "רק תנו לי רגע אחד לקפוץ לשירותים", אני מבקשת מהם.

[עוֹדלא*]

מה החלום הזה מגלה לי על עצמי? לא הרבה, בינתיים.
אני מנסה כל מיני פירושים: אולי אני מרגישה שאני אמא כושלת, אולי הבית מתפרק והעבודה תפסה את מקומו, אולי ואולי - אבל אף אחד מהפירושים האלה לא מהדהד.
כשאני מנסה להבין את החלומות שלי, אני לרוב מתחילה מן הרגשות שהתעוררו אצלי בחלום. בדרך כלל הרגש הוא המפתח להבנה, כי הדמויות והעלילה עשויים לסמל דברים אחרים, אבל הרגש הוא אמיתי ולא הסוואה של משהו אחר. ובחלום הזה יכולתי להרגיש הקלה והתרגשות עילאית, אשמה, דאגה ובושה, אבל לא ממש הרגשתי אף אחד מאלה. הכל היה קצת שטוח.
טוב, אני מניחה לחלום הזה. לא כל עלילה שהמוח שלי מייצר בלילה היא בהכרח בעלת משמעות.
מה שכן - השינה הקלה וההתעוררויות התכופות גורמות לי לזכור המון חלומות עכשיו, וזה מוסיף עוד עומס נפשי לתקופה הזו, שגם ככה עמוסה לי.
הלילה, למשל, שוטטתי באיזו עיר (הייתי צעירה יותר וגרתי אצל ההורים, במין תקופת מעבר בחיים) ונתקלתי בדויד גרוסמן שנתן הרצאה במתנ"ס. הסתובבנו יחד בכל מיני מקומות, ובסוף יצא שהייתה לי שיחה מרגשת איתו ועם מיכל אשתו, בסלון הקטן בדירה הקודמת שלי. אז זה דווקא חלום שנגמר ממש נעים.

[עוֹדלא*]

שבוע 12.
עד עכשיו הרגשתי רע. חולשה גדולה, בחילה תמידית, טעם מר בפה. בשבת קמתי קצת טוב יותר, יצאתי לסיבוב של הליכה מהירה ואחר כך עמדתי במטבח והכנתי סלטים ולביבות לפיקניק. הבנזוג הסתכל עלי ואמר: "את נראית כמו אסיר בחופשה".

[עוֹדלא*]

הלילה, עוד חלום:
אני בבדיקת שקיפות עורפית. לרופאה שבודקת אותי קוראים בת שבע, והיא דומה מאוד לבת שבע אחת שאני מכירה, אבל שונה ממנה באופי. בת שבע של החלום היא רופאה נעימה אבל מאוד מערבית בגישה שלה.
בבדיקה הכל תקין, למעט ממצא אחד שיכול להיות רציני מאוד או שום דבר. צריך בדיקות נוספות כדי לדעת.
אני אומרת לבת שבע שאני מפחדת לאבד את ההיריון, מספרת לה שכבר איבדתי אחד לא מזמן, והיא אומרת: "מה שחשוב זה לא להימנע מהפלה, אלא לא ללדת ילד פגוע".
אני חושבת על המשפט הזה - עדיין בחלום - ולא בטוחה שאני מסכימה. אומרת לעצמי ש-
א. לא להיבהל. יש הבדל בין חשד ל- לבין הדבר עצמו.
ב. אולי לא כל ילד צריך להיות מושלם? אולי אפשר גם ללדת ילד לא מושלם, ילד עם דאון, ילד שנפגע מ-CMV? אולי גם ילד כזה יכול להביא שמחה?
התעוררתי שלווה. הנפש שלי מעבדת בלילה את החרדות. עובדת על הרגעה עצמית לקראת בדיקת השקיפות העורפית בשבוע הבא.

[טאו_להורות*]

אולי לא כל ילד צריך להיות מושלם? אולי אפשר גם ללדת ילד לא מושלם, ילד עם דאון, ילד שנפגע מ-CMV? אולי גם ילד כזה יכול להביא שמחה?

אין ילדים מושלמים וגם אין הורים מושלמים.
השיקול לביצוע הפלה הוא לגיטימי אבל לצערי רבות מהבדיקות הגנטיות וההדמיות מבוצעות בשבועות מאוחרים בהריון לאחר שכבר הרגשת תנועות עובר.
לעניות דעתי הבדיקות המאוחרות גורמות לעלית החרדה.
הורים רבים מתמקדים בפן הרפואי ,המידע הרב שנחשפים אליו על מחלות ותסמונות מערער את הבטחון שלהם לתחושותיהם.
יש גם כאלה ששוכחים שההריון התחיל במעשה האהבה ועליו גם להסתיים באנטימיות ואהבה .
המעקב הרפואי והבדיקות עלולות להשפיע על הרגש הספונטני .
אני יום יום פוגשת נשים מיד לאחר הלידה, שעלי ללמדן מחדש איך לחבק את התינוק שלהן. יולדות רבות מפחדות שהן לא מספיק טובות בשביל הילד המושלם שהרופא "הכין להן"
נשים לא רוצות אפילו לנסות להניק בגלל שהן שכחו ש"הפטנט עובד" ולא הרפאה המודרנית היא זו שגרמה (בד"כ) להריון ,אלה האהבה לבן זוגן.
בחברה הישראלית יש נשים רבות שכשאני מציעה להן " רק להשכיב את התינוק ערום על החזה הערום שלך" הן שואלות אותי " באמת ? מותר לי?"
כאילו שהתינוק שייך לבית חולים , לרופא למיילדת ולא להן.

[עודלא*]

תודה, טאו. אני מסכימה עם חלק גדול מהדברים.

[עודלא*]

שבוע 13.
עכשיו יותר ויותר אנשים בכל המעגלים שלי כבר יודעים על ההיריון. הייתי שמחה לשמור עליו מוצנע לתקופה ארוכה יותר, אבל זה המצב והאמת היא שיש לו גם הרבה יתרונות. אני לא אוהבת סודות, ושמֵחה שאני מקבלת תמיכה ועזרה מהאנשים סביבי בתקופה הזו.
לפני שנה וחצי התחלתי לתרגל יוגה, פעמיים בשבוע, אצל מורה נפלאה. זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בשנים האחרונות. קשה לי בשיעורים, אבל בתוך הקושי ובגלל הקושי יש הרבה התפתחות ותחושה שזו הפעילות הכי מדויקת בשבילי. בשבועות האחרונים ההרגשה שלי בשיעורים מאוד השתנתה. הרבה תרגילים שלכאורה מותר לי לבצע מרגישים לגמרי לא נכונים עכשיו, ומצד שני, הגוף שלי זקוק לסוג של עבודה שלא מתקיימת בשיעורים הרגילים, בקבוצה שחצייה גברים. השבוע אזרתי אומץ וניסיתי את קבוצת ההיריון של המורה שלי. לכל הנשים שם כרסים במצב מתקדם, שבוע 25 לפחות, ורק אני עם בטן לא נחשבת של שבוע 13. התלבטתי לגבי הוויתור שכרוך בזה, הרי זה שיעור ברמת קושי הרבה יותר נמוכה מהשיעורים שאני מורגלת אליהם. אבל בשיעור עצמו כבר לא הייתה לי שום התלבטות. היה נעים, הייתה עבודה עדינה ונכונה ומדוייקת, והיה לי חיבור מיידי לאווירה בקבוצה, הרגשה טובה הרבה יותר מלנסות להתכחש להיריון בקבוצה האחרת. בסוף השיעור שכבנו על המזרונים ובדמיון מודרך בירכנו את העוברים שלנו, את עצמנו ואת המשפחות שלנו. לא תמיד אני מתחברת לפעילות מהסוג הזה, אבל הפעם היא נגעה לי במקום עמוק. שכבתי עם דמעות של הכרת תודה.

באותו לילה הייתה לי בדיקת שקיפות עורפית, אצל רופא-חולד אחד עגול משקפיים שעובד במאורה שלו מסביב לשעון. פסיכי, אבל מקצועי. בשני ההריונות הראשונים ציפיתי לבדיקה הזו בסקרנות ושמחה. הפעם הייתי מתוחה. אולי זה הגיל ואולי זה ההיריון הקודם, שהסתיים בשבוע 9. מכל מקום, הבדיקה הייתה בסדר גמור, מרגיעה. יש עובר חי בגודל הנכון, עם "שקיפות עורפית פנטסטית" ו"חצי סריקת מערכות תקינה לחלוטין". זה לא מנע מהרופא להמליץ לי בתוקף על מי שפיר, רק בגלל הגיל שלי (37). גם רופאת הנשים שלי נחרצת לגבי זה, וזו אחת הסיבות שאני עומדת לעזוב אותה. הדיונים האלה מעייפים אותי וגורמים לי לפתוח עם עצמי בכל פעם מחדש החלטה שהיא שקולה ורציונלית לא פחות מהעמדה שלהם. האם מוצדק לעבור בדיקה פולשנית כדי להחליף הערכה סטטיסטית בכמעט ודאות -
זו בכלל לא שאלה רפואית.

[טאו_להורות*]

אחת מהסיבות שאני עושה יוגה ומעודדת נשים והריוניות ליוגה זה פיתוח גמישות .
תנוחות שבהם את מוצאת את הגבולות שלך משתנים משבוע אחד לשני. מתיחות שאת מגלה איפה נתקעת ובאיזה תנוחה הנשימה משחררת את הכאב.
יוגה מביאה אותנו להרפיה ואמון בזמן המרפא . הגמישות של השרירים והמפרקים היא עידות לגמישות מחשבתית ופתיחות לקבל את האחר והשונה.
העבודה בקבוצת השוות עוזרת לאנטימיות . בקבוצה קל יותר לקבל בחמלה את עצמך, כמו שאת וזה עוזר לוותר על שאיפות, שלפעמים נובעות מיוהרה.