בלוג בנתיבי אהבת אם

[אנונימי]

{אפונה קטנה

מעין הקדמה

• קודם כל השם מבלבל, אני לא אדבר פה על אהבת אם לילדיה, אלא על יחסי אהבה-שנאה-אהבה-שנאה לאמי

(אם יש רעיון לשינוי שם אני פתוחה להצעות)

• זהו בלוג, אבל אשמח מאוד אם יתפתח כאן דו שיח. אשמח לקבל תגובות הארות, הדרכות ורעיונות איך למצוא את השביל -הנתיב לקבל את אמי, בלי הביקורת המתמדת שלי כלפיה, בלי הראיה הצרה והמצמצת כל כך אליה.

• אני כותבת באתר תחת ניק אחר, אבל מכיון שיש סיכוי סביר שיעלו כאן תכנים אישיים מאוד, בחרתי בשם אחר (לא יודעת למה היה חשוב לי להגיד את זה, אולי כדי שלא יחשבו שאני חדשה מדי ולא שייכת)

• אפשר לבקר אותי, (אני רחוקה מאוד מאוד מלהיות מושלמת) כל עוד הביקורת נאמרת מתוך רצון כנה לעזור, ממקום חיובי.

זהו דף תמיכה, אז פשוט לשים לב לטון ולמילים. בבקשה.

[אפונה_קטנה*]

3 4 ו... מתחילה...

אתחיל בזה שעמוק בלב אני אוהבת את אמא שלי, זה בטוח.
חרדה לבריאותה ולשלומה.

אבל ביום ביום כשאין בדיקה רפואית על הפרק, (וב"ה היא אשה בריאה) אני מוצאת את עצמי, מבקרת אותה (בקול ובלב) על כל דבר שהיא אומרת ועושה.
מאז ומעולם אני מבקרת אותה, בצורות שונות, חושבת עליה באופן שלילי, לעיתים מרגישה שזה כל כך לא צודק ולא הוגן שיש לי אמא שכזאת.

לאחרונה אני מנסה לעצור רגע לפני, ולשאול את עצמי מה כ"כ משגע אותי במה שהיא אמרה או עשתה, ואם זה היה אדם אחר זה לא היה משגע אותי.
אני יודעת שאם אני מבקרת אותה כ"כ הרבה וחושבת עליה כ"כ הרבה דברים שליליים, מוכרח להיות שזה משקף משהו אצלי.
מה זה המשהו הזה?
מה זה הדבר הזה אצלי שאני לא מקבלת לא סולחת ומבקרת?
איך זה שהיא לוחצת לי על כל הכפתורים עד כדי כך שאני מוכנה להגיד עליה ולחשוב עליה דברים כאלה איומים?

[אפונה_קטנה*]

אני רוצה להביא דוגמא מהיום:

היום דוד שלי ומשפחתו, אח שלה הגיעו לבקר אותנו בסוכה, (להם אין סוכה) לא התראינו הרבה זמן. היחסים בינהם מורכבים. נזהרים תמיד לא לעורר זה את כעסו של זה. כל אחד מהם (דוד שלי ואמא שלי) יכול להתבצר בעמדה עקרונית, ולעשות מזה עניין. אמא שלי לא מתעמתת עם דוד שלי, אבל שופכת בפני ובפני אבי את תיסכוליה עליו.

שעה לפני שהגיעו, אמא שלי מתחילה לברר עם אחותי, האם הוא התקשר כשהיה פיגוע בקרבת מקום אליה, וכמה זמן אחרי שהתרחש הפיגוע הוא התקשר (כן הוא התקשר, כן הוא שאל לשלומה, אחרי 6 ימים). אני קולטת את הטון את נימת קולה, את שפת הגוף והפנים, ולא יכולה להתאפק
"נו, הוא עבר את המבחן?"
"לא" אומרת אמא שלי, ותרועת ניצחון בקולה, הנה היא הוכיחה שהיא טובה יותר ממנו, הנה שוב הוא לא מספיק בסדר במבחן שהיא קבעה, ואף אחד לא יכול לעמוד בו. [פרשנות שלי].
אני בשיא הגועל נפש שאני מגייסת מבפנים: "תגידי, מי רוצה להכיר אותך, כשאת מעמידה כאלה מבחנים כל הזמן?"
אמא: "את אמרת שזה היה מבחן, לא אני".

נכון אני אמרתי שזה היה מבחן. אני הרגשתי שזה היה מבחן
מה כ"כ הפריע לי שהיא שאלה את השאלה הזאת? אם מישהו אחר היה שואל הייתי מרגישה אותו דבר?
מה לא לגיטימי בשאלה? נו, ברור זה קטנוני ביותר, אבל... למה אני לא נותנת לה להיות כפי שהיא? למה לרדת לשם?
ולמה אני צריכה להיות מכוערת כלפיה?

כמובן שאמא שלי לא התעמתה עם דוד שלי על הנושא הזה, היא גם לא התכוונה לעשות כך, אבל היא זכתה בעליונות כלשהי (כי היא כביכול התקשרה יותר פעמים כשהיה פיגועים באזור מגוריהם) היא רשמה נקודה אדומה בפנקס שלה האם זה כ"כ חשוב?

האם זה כ"כ חשוב שזה ישגע אותי?

הייתי מעדיפה להיות הבת ששותקת, לא מתערבת, לא משתגעת מהקטנוניות הזו, להכיל אותה, אבל יש לי פער בין הרצוי למצוי, ואני םעמים רבות מבקרת אותה, מוכיחה אותה, מטיפה לה, ובכך הופכת להיות כמוה...

[אפונה_קטנה*]

משודרת סדרה בטלווזיה, כשזה התחיל היא לא היתה בבית (ולכן לא ראתה)
בגדול היא תמיד מבקרת אותי כשאני רואה טלווזיה. כמה טלווזיה אני כבר רואה?!
משהו כמו 2-3 תוכניות בשבוע, באמת שזהו.
וזה גם קטע של צביעות מצידה, היא מבקרת אותי מתיישבת צופה, ואז מתחילה לשאול שאלות.
מי זה? מה הם קשורים? למה היא לא מדברת איתו? וכו'

קודם כל זה מפריע לראות את התוכנית עצמה, דבר שני נמאס לי להיות הפרשנית בשבילה, יש גם דברים שאני בעצמי לא יודעת.
מספיק שבחדשות היא מבקשת ממני להסביר לה כל מיני דברים.


שבוע שעבר היה יום זוועה
ביקורת ביקורת ביקורת
היא מבקרת את אחותי על איך שהיא שוטפת את הרצפה, היא מבקרת את אבא שלי על איך שהוא עובד, על כמה כוסות תה הוא שותה ביום, ועל איך שהוא מתלבש.
ישבנו איתה לשיחה, כולם היו פגועים ממנה, כולם הטיחו בה בחזרה וניסינו לגרום לה לראות את הצביעות שלה עצמה, איך הביקורת שלה אינה מוצדקת, איך גם לנו יש ביקורת עליה, שלא אמרנו עד עכשיו.
פתאום היא מזדעקת רגע, למה פתאום מאשימים אותי בכל מיני דברים? איך אני הפכתי להיות הרעה?
אמרתי לה כל דבר שאת מבקרת אצל מישהו אחר, תבדקי איפה אצלך את לא מרוצה מעצמך.
האם את בכלל שטפת רצפה? האם אינך יכולה להגיד לה תודה על זה שהיא שטפה את הרצפה? את לא אוהבת כשאבא שותה עוד כוס תה כי זה נראה לך שהוא מנסה לדחות דברים אחרים? האם את אינך דוחה דברים בעצמך?
את מבקרת אותו על ההופעה החצונית שלו האם את מטופחת?

היא לא ענתה היא שתקה.
אבל למחרת הביקורת חזרה. ידעתי, ידעתי שאין טעם להגיד לה, ידעתי שהיא צריכה לראות את זה בעצמה, וממני הם לא יכולה לשמוע את זה. זה ברור.
אז למה היא לא מנסה ללכת לטיפול?
הלוואי שתלך לטיפול... למרות שגם זה לא יעזור, היא מאוד עקשנית וגאה, היא יכולה להסכים כשמסבירים לה משהו, אבל היא לא תשנה דבר בהתנהגות שלה.

כל השבוע הייתי מרוחקת ממנה, לא יכולתי לנהל כמעט שיחה אחת נורמלית, היא יכולה לעבור לסדר היום אני לא. בשבילי עוד יעבור הרבה זמן (זה תמיד ככה) עד שאוכל לסלוח לה, והיא אפילו לא פגעה בי, אלא באחותי ואבא שלי, אבל אני לא סובלת את אווירת הביקורת התמידית.
כרגע היא בשבילי סדין אדום, אני רואה אותה, ובא לי לצעוק, להסתלק, או שהיא תסתלק.
הכעס מבעבע בתוכי. אני לא מצליחה להרגיע אותו, אני שלילית, אני לא מצליחה לסלוח לה, לפתוח דף חדש, לתת לה הזדמנות, לא מצליחה לסלוח לעצמי על הכעס הזה עליה, לא מצליחה לנהל איתה שיחה נורמלית, רגועה חברית, אמהית.

[סיגל_ב*]

אפונה יקרה,


כמה מחשבות שרצו לי בראש שקראתי אותך - אם תרצי בהן.

להכיל אותה
סליחה, , היא אמורה להכיל אותך. לא את אותה...
(אמורה, כלומר במערכת יחסים תקינה של אם ובת).

ואני םעמים רבות מבקרת אותה, מוכיחה אותה, מטיפה לה, ובכך הופכת להיות כמוה...
יש להניח שזה התחיל מזה שהיא ביקורתית ומבקרת אותך כל חייך...

והנה זה עולה בהמשך דברייך:
בגדול היא תמיד מבקרת אותי כשאני רואה טלווזיה.
ביקורת ביקורת ביקורת

היא לא תשנה דבר בהתנהגות שלה.
נכון. נכון מאוד. אלא אם היא תרצה בזה. זו תובנה שחשוב מאוד להכיר בה.

אני לא סובלת את אווירת הביקורת התמידית.
בצדק!

הכעס מבעבע בתוכי. אני לא מצליחה להרגיע אותו, אני שלילית, אני לא מצליחה לסלוח לה, לפתוח דף חדש, לתת לה הזדמנות, לא מצליחה לסלוח לעצמי על הכעס הזה עליה
על פי כל מה שאת מספרת, הכעס הזה הוא מוצדק וליגיטימי ומתבקש!
אני מרגישה שיש בך משהו שרוצה לשבור את הדפוס הישן והמוכר שיש בינך לבין אמך.
הדרך שלך לשנות את הדפוס, זה לא לנסות לשנות אותה, אלא לנסות לשנות את הדרך שבה את תופשת את הדברים.

אני אגב לא חושבת שיש מה למהר לסלוח.
ייתכן שאת בשלב שבו דווקא ייטיב עימך להביע עם עצמך בקול רם, וכאן איתנו, את כעסך - המוצדק! - ואחרי שתביעי את כעסך, ותרגישי אותו, ותתני לו מקום, אני מאמינה שיגיע הזמן שבו הוא גם יתפוגג לו אט אט. ואז אולי תרגישי כל מיני דברים.... אולי סליחה, אולי מחילה, אולי הבנה - ואולי לא! וגם זה בסדר!
לא חייבים לסלוח להורינו. סליחה, זה אולי משהו ש-אסור לומר, אבל אני לא חושבת שחייבים לסלוח למישהו.

לא מצליחה לסלוח לעצמי על הכעס הזה עליה
תראי כמה את ביקורתית כלפי עצמך... זה כמובן מובן כי זה הקול ששמעת כל חייך - אלא שעכשיו קורה משהו חדש בחייך: את לא מוכנה יותר לשמוע את הקול הזה וזה נהדר!
כי מגיע לך משהו יותר טוב!

לא מצליחה לנהל איתה שיחה נורמלית, רגועה חברית, אמהית
נשמע כאילו את לוקחת רק על עצמך את מערכת היחסים עם אמך ולא נותנת לה שום חלק באחריות למצב הדברים.
כאילו הסיבה שאין שיחות כאלה איתה טמונה באיזה בעיה שיש לך...

הניחי לעצמך.
את טובה!
את נהדרת!

תראי, יש כאן באתר המון דפים מעולים (!) על אמהות ועל היחסים אתן.
אמא שלי
תקשורת טובה עם אמא
אני ואימי דור חדש בהורות
לא מסתדרת עם אמא שלי
מאוכזבת מאמא שלי

כדאי לקרוא שם ולקבל רעיונות פרקטיים להתמודדות.
אני ממליצה גם על התמודדות עם פריקים של שליטה שנראה לי מתאים מאוד.

כך או כך,
נראה לי שאת בתחילתו של מסע שישים אותך בסופו של דבר במקום אחר במערכת היחסים הזו, במקום טוב יותר. נשמע לי שאת מתחילה לדאוג לעצמך ולשמור על עצמך. וכל הכבוד לך על כך!
@}

[סיגל_ב*]

אפונה קטנה,
מה שלומך? @}

[אפונה_קטנה*]

מה שלומך?
אפרסקים, תודה שאת שואלת.

אמא שלי (רוצה לענות מה שלומי וישר מתחילה באמא שלי...) מנסה מאוד להיות פחות ביקורתית, לפעמים הולך לה, לרוב לא הולך לה, אבל מנסה.
אני מצידי לא ניסיתי מספיק לא להעיר לה. נראה לי שאני יורדת עליה יותר מדי.

בכל אופן, שמתי לב שאני כל הזמן מדברת איתה על עצמי. העבודה שלי, אמרו לי נתנו לי, כשהיא מתחילה לדבר על העבודה שלה, או העולם שלה אני משתעממת, מחליפה נושא, מנתבת את השיחה חזרה אלי.
ממש אגואיסטית - אגוצנטרית.
מתי זה יעבור לי? זה כל כך מגעיל.
היום היתה איזו הערה שנאמרה לי בעבודה, דשתי על זה עם אמא שלי וטחנו את זה ודיברנו שוב ושוב, ובסוף כשהכל הסתדר ודיברתי עם הבוסית והאוירה הוקלה, התקשרתי לאמא שלי שוב, ושוב דיברנו על הכל, והיא היתה כל כך שם בשבילי, אבל אני לא שם בשבילה, אני רוצה אותה רק לסיפוק האינטרסים שלי.