בדידות בסיוויליזציה

בטוח קרה לכם פעם שהרגשתם לא בעת הנכונה או בדור הנכון או בזמן הנכון- שלא נדבר על המקום...
ואני יודעת שהכל לטובה. שהחיים הם שיעור.
אבל אני כל כך רוצה להתעורר בבוקר, למשהו אחר. למקום אחר.
רחוק מהקניונים. מהפיח. מהאנטנות והסלולרי. מהכבלים.
כי כל עוד אני פה- קשה לעשות שינוי של 100%. כבר הייתי בכל אחת מהקיצונויות: הייתי דוגמנית, מכונת כסף, חיית מסיבות ושיגועים, ואח"כ הייתי טבעונית- אורגנית, לובשת רק טבעי, יוגה כל היום ובלי מחוייבות.
ועכשיו אני באמצע.
זו הבורגנות החדשה.
אני בבית עם הקטנה- והוא עובד.
יש לי מקצוע ביד- סיימתי השנה.
ויש לי מהות- אני אימא.
אבל לבד.
הייתי צריכה לבוא לייבש את הביצות ולהקים איזה קיבוץ. לא שאני בעד חדרי ילדים- אבל אני בעד קהילה שיתופית- שלכל אחד יש את האוהל שלו.
לא ידעתי איזו אימא אהיה. לא ידעתי שאיניק עד בלי קץ, לא ידעתי שלא אוכל לשלוח אותה לטיפולה של גננת. עכשיו אני יודעת ואני פה. עם כל הג'יפים של המושב. עם כמה לולים מתפרקים מסביבי, הרבה שדות מרוססים היטב ובלי שכנים טובים. יש לי דשא, ומגלשה ונדנידה... אבל זה לא זה.
אז תסלחו לי על הדפים המלנכוליים העצובים שאני פותחת- אבל מצאתי שכיף להשתפך יחד- אז מי שרוצה, מוזמן/נת להצטרף ומי שלא רוצה להשתפך לא חייב/ת, אפשר גם סתם לתמוך ולעודד או מה שבא.

אני חושבת שמה שכתבת מתאים להרבה אמהות כאן, לי זה בטוח מתאים (אם תחליפי את ה"דוגמנית" ב"קרייריסטית"), אז את מוזמנת להצטרף וגם לדעתי, למצוא לך חברות שבאותו שלב שאת נמצאת. כשהפכתי לאמא הכרתי כמה חברות חדשות (דרך הרשת - אבל אנחנו נפגשות באמת) שהיו באותו ראש שלי והן מלוות אותי עד היום.

הי בדידות, מצטערת ומזדהה. מכירה מקרוב תקופות שכאלה. המצב שלך אכן מוכר מאוד ומצער.
הוא מתאר מצב של ריקנות פנימית. מצב שמוכיח שהצורה והשם של דברים הם רק הצורה והשם.
לתרגל יוגה לא הולך ביחד עם "בלי מחוייבות" זו ההתחייבות התובענית והמבורכת ביותר שאדם יכול וראוי להתחייב לעצמו...
מושב עם לולים (גם אני גרה בכזה) הוא לאוו דווקא פסטורלי ושלוו, ואם הוא שלוו, זה לא מחייב את מי שגר בו להרגיש כך...

זה לא זה כי זה אף פעם לא מה שזה. להיות בודד אפשר בכל מקום. זו תחושה פנימית, וכמו התחושה כך גם הפתרונות לדעתי. צריכים לבוא מבפנים, להיות עמוקים, כמו טיפול שורש. את רוצה להתעורר למקום אחר כי את רוצה להיות אחרת, מלאה, מאושרת. גם אם היום תעשי שיפט למקום אחר, תגלי שעברת לשם עם עצמך ועם הבדידות ותחושות הפיספוס שזה לא זה..
נראה לי שאולי כדאי לשאול את עצמך, מה זה בשבילך "זה". מה היית רוצה? מה היה משמח אותך, ממלא אותך, עושה אותך אדם מאושר?
ואז להתחיל ממש בקטן, לעשות דברים שמשמחים אותך (וזה יכול להיות כוס קפה, מרק, טיול, מוזיאון ואח"כ להתקדם אולי לדברים גדולים יותר שהיית רוצה שיקרו בחייך..)
בכל מקרה, אם תרצי אוזן/ כתף/ יד
השמיעי קול (-:

כל כך מזדהה. הרגשתי גם ריקנות ובדידות כשילדתי את ביתי. מה שהציל אותי היה קבוצה של חינוך ביתי ליד הבית שהגעתי אליה בהתמדה. אחר כך הבנתי שאני חייבת לשנות למקום מגורים ידידותי יותר. עזבנו דירה חדשה ומשופצת שקנינו בשביל מקום אחר שבו יש יותר סיכוי ליצור קשרים חברתיים לא רק דרך טלפון ואינטרנט. אני מאושרת שעברנו.

ההמלצה החשובה ביותר היא שתמצאי לך ולבת שלך חברה, הרבה חברה, וחברה שנעים לכם בה, חברה שמחזקת אתכם, חברים שכיף לכם לפגוש, גם אם זה אומר לנסוע רחוק בשביל זה (אני מקווה שאת ניידת).

בטח לבד .
זה המצב ההכי מוכר לכל מי שלא עושה את מה שכולם עושים. במהרה הוא ימצא את עצמו לבד.
לא אמרו לך למהר עם כל העדר כדי שלא תמצאי את עצמך בשדה תועה בשעת שקיעה?(ואולי אמרו ללבוש/לענוד/לרקוד כמו..)
תסלחי לי אם זה קצת בוטה.

אני חושבת שלהיות אמא במשרה מלאה זה מסוג הדברים שהוא כל כך לא פופולרי שזה פשוט נס שיש קבוצות חינוך ביתי שיכולות להפגש, שזה מזל שהארץ לא רחבה מאוד .

פעם היתי חושבת שזו לא בעיה לפגוש עוד אמהות וילדים . היום (מסניסיוני בן ה5.5 , אני יודעת איזו שממה זו בגינות הציבוריות . יש בהן רק מטפלות בשעות הבוקר , ואחרי הצהרים ובשבת מגיעים כל כך הרבה ילדים שזה טורנדו שאני לרוב שמחה להפסיד.

זה שיש לי שכנים עם ילדים זה לא אומר שאני יכולה לדבר עם ההורים שלהם או להרגיש שיש סיכוי לתקשורת אמיתית ולחיי קהילה.זה שיש אנשים מבוגרים מסביבי שאני יכולה לציין שהם תומכים ומבינים זה לא שכיח.

אני חושבת שתמיד ביכרתי את העידן הזה על פני אחרים. אני מאוד אוהבת לקרוא חומר היסטורי ועל סמך ידיעותיי , יש לי רושם שחיי עוני, עבודה פיזית נורא קשה , מלחמות , רדיפות , קיטוב חברתי אכזרי ותהומי לא היו מוצאים חן בעיני. אני לא יודעת מה היה בפרה היסטוריה , אולי אז היה יותר סביר .
אנשים ליקטו קצת גרגירים , הפילו ציפור עם אבן פעם בשבוע , לא יודעת , אולי אז היה לאנושות נעים עם עצמה.

אז בימים כאלה , שאני מרגישה שריק לי , שאני לא רואה אף אחד משמעותי , אני מתקשרת אל החברות הבאופניות . רק אליהן.
זה לא אומר שהבאופנים חייבים להתנהג אותו הדבר ולחשוב את אותו הדבר. אבל יש כמה דברים שהם במודעות של כולם , שלא צריך להסביר את עצמך מא' , להצטדק או להתנצל ,והכי חשוב , לפחות בעיניי: לא להתכווץ כל דקה כשרואים מסביב כל מני התנהגיות ואמירות שפשוט...

(היום בגינה שמתי פלסטר לאיזו ילדה שסבא שלה אמר לה "די לבכות , אין לך מה לבכות , זהו זה כבר עבר..", ואני אמרתי :"זה כואב לפול על היד ,אפשר להבין")

מאיזה אזור את בארץ , מה את יודעת על הקהילה שם?(מצטרפת למיכלולה , לכל מילה)

גם מזדהה עם כל המילים הרשומות כאן. מבטיחה להרחיב בהזדמנות אחרת, כי אני עייפה היום. מחזקת אותך

תודה מיכלול ה, אילה בשדה דגן, סאלי ועדי נה. מרוב שחשוב לי לענות ולהגיד: תודה על התמיכה, הפסקתי באמצע השעווה ויש סיכוי שקטנתי תתעורר ואמשיך להיות שעירה באופן טבעי.
לענייננו, אני כרגע מאיזור השרון, גן-חיים, ליד כפ"ס. לא מכירה באופנים בסביבה, התחלתי ללכת לגן ללא גן, ופגשתי הורים נחמדים. לא באופנים, ואין הרבה במשותף אבל...
זה נכון שבדידות היא מבפנים.
ומה שאני אוהבת זה להיות ביחד. בחברה. ואז לעשות את שאר הדברים שאני אוהבת....
לבשל, לשחק עם ראיי, לשמוע מוסיקה...
אני משתדלת לעשות הכל, אבל כ"כ ברור לי שאנחנו צריכים לעבור...
סיימתי את לימודי ההומיאופתיה שלי השנה, ואני מטפלת באנשים, ומגדלת את ראיי...
אני עסוקה... ומשועממת.
אני לא בטוחה שלקום כל בוקר בארבע לחרוש את השדה יהיה לי כ"כ כיף- אבל לא הייתי מתנגדת לזה מדי פעם.
אני קיבוצניקית בנשמתי וצריכה את רוח הביחד כדי לעשות. עוד לא פגשתי את הקהילה שלי. אני מקווה שהפאזל יסתדר לי בקרוב.
אולי נבוא לקומזיץ מחר

ודרך אגב, אני כ"כ מתחברת לקטע הזה של: כן קרה. נפלתי, זה כואב, זה יעבור אבל אל תשללו את מה שקרה לי הרגע.....
(בנוגע ל:"לא קרה שום דבר")

הי אמא טריה, במקרה, ממש במקרה, גם אני מגן חיים. אני באופנית חדשה יחסית, ללא ילדים עדיין.
אני מאוד מתחברת אל הרגש הזה שלך שצריך את הביחד, גם אני כזאת, אבל צריכה גם את הלבד. דווקא פה, אני איכשהו מוצאת את השילוב בין השקט שלי ובין להיות 20 דקות מת"א ו- 2 דקות מרעננה וכפ"ס.
אשמח להכיר ולהתערבב אם בא לך (-:, ואולי נפתח קהילה...
אחלה יום בינתיים

טוב לשמוע ממך.
אני לא יודעת מה יעזור לך כרגע , חוץ מזה שתדעי שאני מבינה אותך

דרך אגב , חיית בקיבוץ ?

נולדתי בקיבוץ אלרום. אימי תל אביבית מצוייה ושנתיים אחרי הולדתי מצאנו את עצמינו, אבי הקיבוצניק, אחותיהטרייה ואני בלב ת"א. מאז היינו בעיקר במרכז, והזמן שהעברתי בקיבוץ היה אצל משפחתי בקיבוץ יפעת ואחר כך כשהתגרשו הוריי- אצל אבי שחזר לחיק משפחתו, ולשרותי הכביסה המצויינים.
יש בקיבוץ פלוסים ומינוסים- אני רוצה חיי קהילה. או לפחות שכנים שהם חברים טובים. ודי ברור לי שנצטרך לעבור דירה.
כרגע בעלי היקר די חושש מהרעיון- הוא, המפרנס, עובד בתל-אביב, ולא רוצה להרחיק יותר.
מדברים על פרדס חנה. אני חושבת שיש שם הרבה הורי-בית או לפחות באופנים חלקית.
זה לא החלום הרטוב שלי- אבל זו אופציה.
להשכיר היום בקיבוצים זה בלתי אפשרי- כיוון שכולם עטו עליהם. בתכל'ס אלו שכונות יוקרה סגורות ממכוניות וידידותיות לילדים...
לא ככה?

שכונות יוקרה סגורות ממכוניות וידידותיות לילדים...

ממש לא... לפחות לא כך בקיבוץ שאני מכירה!
אני רוצה חיי קהילה
פתחתי פעם דף הקהילה שלי , אולי ראית?
מסתבר (לי) שחלומות הם לא תמיד תואמים למציאות אותה אנו מבקשים, ואם כבר - חשוב מאוד לדייק במה שמבקשים...

קיבלתי את המייל שלך, תכף אשלח לך חזרה.

טוב- אז נחפש לנו קהילה. פשוט חשבתי לי שבקיבוץ, בלי כל הגדרות, ועם כ"כ הרבה שכנים עם ילדים- זה יהיה הכי קרוב לחיי קהילה, במיוחד כשהיום לא שולחים את הילדים מעלינו ל"חממות סגורות"

אני חייבת לומר שלאחרונה הברה פחות בודד לנו. אנחנו הרבה מחוץ לבית- הקטנה משתעממת פה מהר ואנחנו מייד יוצאות.
ויתרתי על גן הורים. לא מצאתי קבוצה כזו שיכולה ממש לתפקד ככה, ושואכל להשאיר את הקטנה איתם ליום בשבוע.
כרגע ויתרתי גם על חיי קהילה. יש לי קהילה וירטואלית....
אנחנו הולכות ל"מיפגשים" בכפר סבא ומאד נהנות. ולים- היא מאד אוהבת מים. וגם לפעמים למשחקיות כאלו ואחרות...
הגעתי למן מצב כזה, שהבנתי שאם אני רוצה לגדל את ילדתי- אני חייבת לוותר על הקרירה: לא יכולה לתת את כולי כאימא לילדתי ואת כל כולי כהומיאופטית למטופליי.... אז מצאתי פתרון ביניים לחינוך ביתי ורשמתי אותה לשלושה ימים במשפחתון עם עוד 3 ילדים, שני בתים מאיתנו.
מאז אני מצד אחד אכולת רגשות אשמה ומצד שני.... הוקל לי.
אני לא האימא שניסיתי להיות. בתי תכנס למשפחתון באופן חלקי בגיל שנה ושלושה...
קצת טראגי.
אבל גם בסדר.

היי...
אני לא נמצאת רחוק ממך בארץ וממש מזדהה איתך..
גם אני גרה כביכול במושב, וטבע ופסטורלי, אבל החברה כל כך עם מנטליות של מרכז הארץ... של מרדף וריצה.. ומאחורי השדות מסתתרים בנייני ענק של עיר..
אני מצפה ללידה בשבועות הקרובים ואז אהיה עם בני בן השנתיים ועם פיצקי/ת.
אני דווקא מוקפת בשכנות שכולן בגילי ועם ילדים אבל-- ממש לא בקטעים של להישאר בבית ולהיות כמה שיותר עם הילדים.
ניסיתי להקים גן אמהות במושב שלי וזה נכשל. רציתי לסדר סוג של חברה לבן שלי וגם אפשרות בשבילי קצת לנוח אחרי לידה ועם תינוק.
רוצה ליצור קשר?

הי תוהה, אשמח אם ניצור קשר. גם אנחנו בהריון.... הריון קטן- אבל הריון. שלחי לי מייל ואתן לך את המספר.
[email protected]

היום היא במשפחתון בפעם הראשונה..... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כ"כ, אז עשיתי אמבטיה. לא לי- לצעצועים שלה: אני מנסה להיפטר מהעובש שיש בתוך כל הצעצועים של האמבטיה. כיף...
חשבתי לנקות את הבית- אבל יבואו מלא ילדים אחה"צ, אז אני אנקה מחר.
יופי לי.