בבסיסה של מדיניות הרווחה

[ה_מכבס*]

קבצנים, חסרי בית ומלקטים בפח הזבל הם מחזה נפוץ כאן, ברחובות הכרך הגדול. צרובים תחת השמש הקופח בצמתים, כורעים בתחינה על מדרכות, ישנים על הספסלים הציבוריים. יש נרקומנים רזים כשלד, אלכוהוליסטים חבולים בדם קרוש ובידם וודקה בבקבוק של מים מינרליים לבושים בכתונת של בית חולים אליו הובאו לאחר קטטה, חסרי בית עם צרור חפצים בשקיות שמנסים לשמור על חזות נקיה ומסודרת, ישישים מקבצים שמוכרים דבר מה חסר ערך (צמיד עשוי חוט, כדור תמרים) בתמורה לתרומה, חולי עור, גדומים, קטועים שחושפים לעיני העוברים ושבים את מומם ועורם הדלוק ומנוקד במורסות כדי לעורר את רחמי העוברים השבים.

לא דלהי, לא בומביי. פה, בעיר הלבנה, העיר העברית הראשונה ואתר מורשת עולמי ע"פ אונסק"ו.

(ואפשר להכניס פה פסקה על מתי הכל התחיל, כי זה לא היה כך פעם. בסך הכל לפני 8-9 שנים. על ביבי וחלקה של הסוכנות בהבאת עולים וחלקי משפחות ממדינות חבר העמים, בלי קשר לזיקתם, על ההתבהמות הקפיטליסטית של החברה הישראלית, על ההון שעשו קבלני ע(ו)בדים זרים, השוחד לשר בניזרי כדי לקבל היתרים לייבא עבדים כאלה שחלקם נמלט ממעסיקיו ומנושיו וחיי כחסר בית)

(המשך יבוא)

[ה_מכבס*]

ואז אדם הולך לתומו ברחוב, עובר שוב על פני אותם חלכאים במסלול הקבוע לעבודה, ושואל את עצמו. רבאק! אי אפשר לסדר חדר קטן עם מיטה וסדינים נקיים לאנשים האלה? איזה בית דירות גדול, שינוהל על ידי עובדים סוציאלים, עם מרפאה, וחדר אוכל עם ארוחות חמות ושוטר או שניים שיבטיחו את הסדר. ואולי אפילו כמה ממתגוררים ימצאו עבודה חלקית במלאכות התחזוקה של הבית הזה. כמה זה כבר צריך לעלות? (וכאן אפשר להכניס איזה משהו דמגוגי על ששת המכוניות מדגם אאודי 8 משורינת, 2 מליון כ"א, שהמדינה קונה עכשיו לראש הממשלה, לנשיא ולביקורי אחמ"ים. לשרים שגרים מעבר לקו הירוק מובטחת אאודי 6 משורינת) ברור שאנו , כחברה, מסוגלים לזה מבחינה כלכלית.

ןאז עולה מנגד שאלה קנטרנית; אם תתן למישהו מגורים, אוכל וצרכי קיומו חינם בלי שיתאמץ, מה מבטיח שלא יצטרפו עוד הרבה. כאלה שלא היו נזקקים קודם, אבל הם טיפוסים קצת עצלים, קצת נצלנים ומוכנים להסתפק במעט שיקבלו שם.

(המשך יבוא)

[ה_מכבס*]

מדיניות רווחה היא ביטוח הדדי. כולם משלמים פרמיה לקופה משותפת. אם הפרט נזקק, הוא יקבל תשלום מהקופה המשותפת.
כמו בכל ביטוח, הכל בנוי על זה שרק חלק קטן מהמבוטחים יזדקק. גובה הפרמיה שמשלם כל אחד מהמבוטחים קשור גם הוא לשיעור הנזקקים בפועל.

אז איך עושים שרק הנזקקים באמת ישתמשו בביטוח ההדדי (המציאות מלמדת שתמיד נפגעים גם אנשים תמימים)?
השיטות מוכרות: הקשחה של הכללים לזכאות, עינויים בירוקרטיים, העסקה של חוקרים פרטיים, הלשנה הדדית, ייצור של נורמות חברתיות הקשורות לבושה או מוסר.

מדברים אלה עולה שקיים פה מנגנון בסיסי. מדינת הרווחה יוצרת "אי נוחות מהותית" בתמורה לעזרה ברווחה. "אי הנוחות המהותית" הזו מהווה חסם לאלה שאינם זקוקים באמת לעזרה.

כלומר (דוגמאות דמיוניות): כן, אנחנו נעזור לך בעניין האוכל - אבל ניתן לך תלושים למרכז חלוקת מזון מרוחק. נסייע לך בקצבה, אבל תצטרך לחתום בלשכה פעם בשבוע בעיר מרוחקת שהנסיעה אליה היא בשלושה קוי אוטובוס.
או בדוגמת בית הדירות להומלסים למעלה: כן, ניתן לך ללון פה, אבל חייבים לפנות את החדרים במהלך היום, החדרים מחניקים והאוכל בטעם "מוסדי".

החברה אומרת: "אנחנו מוכנים לעזור, אבל רק בתנאי שקצת תסבול בתמורה".
(וקרי הרוח יאמרו, זה מתקיים גם אצל הקבצן על המדרכה. אני מוכן לתרום לו, אבל בתנאי שהוא מראה שהוא סובל. מהחום, מהמחלות, מהנכות)

והשאלה שלי היא, האם קימת שיטה אחרת. שיטה לקיים מדיניות רווחה בת קיימא, בלי להעמיד את הנזקקים ב"חסם חוסר הנוחות" כדי לסנן את הבלתי נזקקים.

[אלטר_אגו*]

כשהביטוח ההדדי מתקיים בקהילות קטנות. אני חושבת שזה יצמצם את היקף הבעיה בכמה אופנים, אבל אני צריכה לחשוב קצת איך להסביר את זה (ולא אמרתי את המילה שמתחילה בא').

[מונו_לוגית*]

כשהביטוח ההדדי מתקיים בקהילות קטנות
בעצם זה היה הרעיון של הקיבוץ, לא כן? האם יש סיכוי לקהילה קטנה להחזיק לאורך זמן את אותה רוח שיתוף? נראה לי שזה דורש הרבה סולידריות ובכל מקרה הרבה אורח רוח.

[אלטר_אגו*]

זה היה אחד הרעיונות של הקיבוץ. אני לא מסיקה מכשלון הקיבוץ לכשלון הרעיון של ביטוח הדדי. בקיבוץ עשו הרבה שטויות. דרך אגב, דיברנו על ביטוח הדדי. יש לחיים בקהילה שיתופית עוד מרכיבים כמו בעלות משותפת על אמצעי הייצור, חלוקה של המשאבים, לינה משותפת, מחסן בגדים, אספקה קטנה, סידור עבודה, ימי אומנות, בגדי בוקר ובגדי ערב.

[ה_מכבס*]

כן, זה הגיוני, בקהילה קטנה שבה מעשיך חשופים לכולם, מרכיב הריסון העצמי (בושה) והפחד מהביקורת יכולים לצמצם את התופעה. יחד עם היתרון נולדות בעיות חדשות. הבקשה לעזרה כבר אינה אלמונית והמבקש עשוי להחשף ל"חשבונות" הקשורים לדינמיקה בקבוצה.
כמו-כן, ביטוח לדברים יקרים עובד רק בקבוצות גדולות, כדי שהפרמיה הקטנה תוכל לבטח אירועים יקרים ונדירים.
(חשבתי על ביטוחים הדדים בתוך קבוצות קטנות, שמתיחסות לקבוצות קטנות אחרות בביטוח הדדי. מן מבנה אשכולות של קבוצות יחוס. אבל גם שם בעית האלמוניות תרים את ראשה. ).

גם תוכנית ויסקונסין היא מן תוכנית להגדלת חסם "חוסר הנוחות". חברה מסחרית נשכרה כדי לגרום למובטלים כרוניים חוסר נוחות גדול מאוד. למעשה, היא נמדדה ותוגמלה ביכולת לנער החוצה את אלה שלא נאחזו חזק מספיק בקצבה.

[אלטר_אגו*]

אבל גם שם בעית האלמוניות תרים את ראשה. לא בהכרח, כי לא תהיה אלמוניות בקבוצה הקטנה.
אני חושבת שאחד המרכיבים החשובים בשיטה שאני מציעה הוא בחירת הגודל הנכון של הקבוצה. השלב הבא הוא אכן יחס הדדי בין קבוצות שונות ו... זו המילה שלא אמרתי.

[צל_הימים*]

והשאלה שלי היא, האם קימת שיטה אחרת. שיטה לקיים מדיניות רווחה בת קיימא, בלי להעמיד את הנזקקים ב"חסם חוסר הנוחות" כדי לסנן את הבלתי נזקקים.

אני רואה בעייה בעצם המושג מדיניות רווחה. משתמע מזה לגיטימציה לפער העושר. שזה אך טבעי שיהיו עשירים ועניים. עניים, משמע נזקקים. לחסד מאת העשירים. הכל ברור ומוכתב מלמעלה.

ואני כאן תוהה: האם פער העושר באמת לגיטימי? הרי הוא תוצר של המאבק הקיומי, שאחדים בו גברו על אחרים. ואת חלקם אף שיעבדו. דארוויניזם חברתי. כאשר אנו מצדיקים את פער העושר, אנו מצדיקים את הדארוויניזם. נותנים לו הכשר. אז אם מצדיקים אותו, למה מדיניות רווחה? שהחזקים יגרפו, ושהחלשים ימותו. ושיקחו איתם את הקנאים בדרך, כאמרת "ימותו הקנאים".

מי שמנצח במאבק הקיומי הזה, ברור שהוא תומך בהמשך קיום השיטה. ומי מתמרד? ברור, המפסיד. אז מי כאן צודק? ניתן להגדיר מה כאן ה-'צדק'? מתן עזרה ל-'נזקק' מכירה בכך ש... מגיע לו משהו? או שזה סתם 'רחמים'? ואם כן מגיע לו, מה זה אומר על כשרות פער העושר?

ואותו פער עושר, ממה הוא נובע? אולי במקרים מסויימים ניתן לראות ש-'בעל ההון' עשה את הונו מניצול של משאב טבעי שהוא בעצם נחלת כלל הציבור (ייבוש ים המלח, השתלטות על קרקע, חוף ים, מעיין מים זכים...), ואף ניצול אנשים אחרים, כגון תשלום תת-שכר ומכירת עסקעות אוויר?

<סתם אוסף שאלות שמסתובב לי בראש, ככה באקראי...>

[אלטר_אגו*]

מרכיב הריסון העצמי (בושה) והפחד מהביקורת יכולים לצמצם את התופעה. לא רק: בקבוצה קטנה שמבוססת על הסכם חופשי בין החברים יש גם הכרות בין החברים, אינטרס משותף בהצלחת הקבוצה, יחסים הדדיים יותר אותנטיים ואמיתיים ולא בכורח מנגנון או חוק. נראה לי ככה. כמובן שזה פשטני ונאיבי, אני מדברת ברמת התאוריה הנקייה והאסתטית. אלא שאני פשוט לא מאמינה שמשהו אחר כן יכול לעבוד.

[אלטר_אגו*]

דרך אגב, כשאני קוראת את מה שכתבתי קודם: יש לחיים בקהילה שיתופית עוד מרכיבים כמו בעלות משותפת על אמצעי הייצור, חלוקה של המשאבים, לינה משותפת, מחסן בגדים, אספקה קטנה, סידור עבודה, ימי אומנות, בגדי בוקר ובגדי ערב. אני רואה משהו שלא הבהרתי: זה לא שאני אומרת, בואו נעתיק הכל ונעשה קיבוץ חדש לפרטיו עד הטרקטןר האחרון. להיפך, אני אומרת שאני רוצה לבחון כל גורם בפני עצמו ולהחליט אם הוא טוב לי או רע לי.

[צל_הימים*]

אלטר: חשוב להבהיר, את (ואני איתך) מדברת על הראוי: חברה אנושית המבוססת על אחווה, סולידריות. היעד ברור כשמש.
הבעייה נמצאת ברובד ה-'מצוי'. *וכאן טמון כל הקושי: שכ"כ הרבה אנשים לא מצליחים לראות את ה-'ראוי' הזה ולחתור לקראתו.
דוגמה פשוטה: אם כל צבאות העולם יניחו נשקם, אז יעלם הצורך בצבא, ולא יהיו יותר מלחמות. ואיפה הבעייה? שאין מספיק שחושבים כך ע"מ להוות מסה קריטית שתטה את הכף לכיוון. כך שהקושי הוא לא בהגדרת היעד אלא בביצוע השינוי בתודעת אותם בני אדם שלא מכוונים אל היעד האוטופי.

[אלטר_אגו*]

אז אני מציעה לך תרגיל מחשבתי: האם יש כל שיטה צודקת שאני אציע שאתה לא יכול לפסול כ"אוטופיה" (ואני דוקא לא חושבת שזו אוטופיה), לקבוע שאי אפשר להגיע לשם וליתר את כל הדיון? אני דוקא כן רוצה לדבר על לאן אני רוצה להגיע. השיטה שאני מציעה היא שיטה שצומחת מלמטה למעלה ולכן דוקא יש ויש דרכים לחתור לקראתה.

[צל_הימים*]

טוב, קצת נסחפתי בניסוחי, כהרגלי. ברור שעצם הדיון משמש בשינוי התודעה. זו הסיבה שאני מנסה את כוחי בדיונים אלו, אחרי שנים של ישיבה סקפטית ביציע. אולי גם בסוף אצליח לומר כמה דברים בעלי ערך...

[ניצן_אמ*]

אנסקולינג לביטוח הלאומי? רווחה ללא גבולות? אבטלה ללא כפייה? סוציאליזם ללא עורלה?
התחל בלהגדיר "בת קיימא"...

בעולם עמוק אקולוגית, זה מתקיים בלי מנגנון, בלי להגדיר "בת קיימא" אלא פשוט כי זה שורד. (מצחיק שאני וז'ראר סוג-של מסכימים פה. למעשה, התגובה הזאת פתוחה מפתיחת הדף, כי אני מחכה לו.)
"מדיניות רווחה" יש בהרבה שבטים ובעולם החי.
וזה כולל את זקני האינואיט.
_{מחכה לז'ראר בין הצללים כדי לומר לו שאני משקיעה פה כבר הרבה מאד שנים בלהיות נאיבית, ובכך שלא יטחו עיניי מראות המציאות העירומה מרוב מנגנונים כלכליים ומילים ארוכות מטמטמות שכל של חזירים קפיטליסטים...}
(רואים? חיכיתי לו.)

בעצם זה היה הרעיון של הקיבוץ, לא כן?
לקיבוץ היו שני רעיונות מחורבנים וקלוקלים בבסיסו שמנעו את הגשמת החזון הקהילתי. (כן, אני באמת חושבת שרק שניים אבל גדולים!)
הראשון - שהעבודה יותר חשובה מהאדם. (ושהיא חשובה בכלל..)
השני - שהקהילה היא ישות, והיא חשובה יותר מהאינדיבידואל. (במקרים קיצוניים - אין אינדיבידואל.)
שניהם כל כך עקומים, כל כך דפוקים מהיסוד, שהם עוותו את כל שאר הדברים היפים.

מה יותר נכון בעיניי?
שהעבודה מאפשרת את קיומו הנוח של האדם.
שהקהילה מאפשרת את קיומו הנוח של האדם. (כולל "מדיניות רווחה" אורגנית, או "ביטוח הדדי" הנובעת מן הקהילה עצמה, ומאופייה, ולא ממניפסט כלשהו של איזה מזוקן מחבר העמים.)
קיומו הנוח של האדם אמור להיות התכלית הבלעדית של הכלים האלה, ראשית "קיומו" ואח"כ "הנוח". והם בוודאי לא חשובים יותר מן האנשים שאת קיומם הם אמורים להניח...

אז איך עושים את זה? גראסרוטס בייבה. זה מצליח איפשהו למישהו. זה הצליח מיליוני שנים, למה שלא יצליח היום? כבר זמן מה שהשורה התחתונה אצלי בדואר היא "They say it takes a village, I am going to start one"
בקיצור, בטענות לגבי המצוי, נא לפנות לז'ראר. אני עוסקת בהגשמת חזונות אישיים לוקאליים ובא... (אופס) ..., ולא בתיקון המערכת. אני חושבת שהיא חסרת תקנה, ושהשינויים יקרו רק ביוזמות אישיות קטנות.
מי שרוצה לקרוא לזה אוטופיה, יכול.

[צל_הימים*]

ניצן, חיממת לי את הלב. הדואב. לא אתייחס עניינית למה שכתבת, אלא רק אד הומינם, בין הצללים .
אני חייב לך את המושג הזה, ואת בן זוגו ממחלקה מקבילה, על טעותו של המיוחס. הצרפתים הרי הורידו את הראש למיוחסים. טוב שהתכסחנו בעניין... עכשיו יש בינינו אחוות גברים שהלכו מכות.

אני עסוק בלפענח. לפזר את הערפל. יש לי Nebula (ערפילית בעברית?) שם בעמקי התודעה הפרקטלית שלא קיימת, שמטילה צל כבד על המודול שמאמין בקיומי כישות אינטגרטיבית ומובחנת .

את _אבטלה ללא כפייה אני מתקן ל{{}}אבטיח ללא כפית. זה עבור ידידינו הדיסלקטים. סליחה, המאותגרים סמנטית.

_סוציאליזם ללא עורלה... יכול להיות שמתקשר לאחד הדיונים החמים המתנהלים עכשיו, משהו בדיני סקס וורבלי ואור לגויים?

אוקיי, אחרי אתנחתא מתודית זו, אנא חיזרו אל השיח המהותי. ואני מסכים עם שני הבאגים שאפיינת באלגוריתם הקיבוצי. ועם קצת אופטימיות, אולי באמת משהו טוב ייצא מכל דיבורים האלה שלנו. הרי אנו היהודים מאמינים שהמילה בוראת מציאות (ושהברית שלה משמידה עורלות).

[רחל_ברמן*]

"They say it takes a village, I am going to start one"


אז קודם כל, אני מסכימה עם דבריו של צל הימים לגבי איך שמערכת הרווחה הנוכחית מצדיקה ומשמרת את הפערים. אבל, יש מקרים שבהם אנשים זקוקים לעזרה שלא קשורים לפער מעמדות עקרוני: פער זמני (כמו במקרה של סטודנטים או מובטלים) ופער שנגרם מגורמים שלא ניתן לשלוט בהם (כמו נכות קשה או מחלה סופנית). לדעתי מערכת הרווחה תעבוד טוב אם היא תטפל בסוגי הפערים האלו, מתוך הנחה שרוב המקרים שייכים לקבוצה הראשונה ושהם מעוניינים בעזרה לסגירת הפער ולהמשך חיים עצמאיים ותורמים, ולא להמשך תלות.

מרכיב מהותי במערכת טובה זו ההבנה שהרוב העצום של האנשים רוצים לחיות חיים שתורמים לקהילה, ושהמאמצים לסנן את אלו שלא עולים יותר מהחיסכון במקרה של סינון מוצלח. כלומר: אם יש אנשים שבאמת לא היו נזקקים קודם, אבל הם טיפוסים קצת עצלים, קצת נצלנים ומוכנים להסתפק במעט שיקבלו במחסה לחסרי בית, אז בחיי, שיבושם להם. אם אתם שואלים אותי, יש להם בעיה נפשית רצינית. אבל מה שיותר חשוב הוא שהעלות של הסינון שלהם לא נמדדת רק בעודף ניירת, אלא גם - ובעיקר - בפגיעה בשיקום של אלו ששם מסיבות טובות. כי כשהמערכת עסוקה בלטרטר אותך כדי שתוכיח שמגיע לך, רוב האנרגיות שלך מופנות להוכחות האלו ול{{}}שימור המצב שלך, את הופכת לתלויה רגשית במערכת, והמערכת כמובן תזרוק אותך החוצה ברגע שנראה שאת בערך בסדר במקום ללוות אותך בבטחה עד לנקודה בה את באמת עצמאית.

[תמי_גלילי*]

כי כשהמערכת עסוקה בלטרטר אותך כדי שתוכיח שמגיע לך, רוב האנרגיות שלך מופנות להוכחות האלו ולשימור המצב שלך, את הופכת לתלויה רגשית במערכת, והמערכת כמובן תזרוק אותך החוצה ברגע שנראה שאת בערך בסדר במקום ללוות אותך בבטחה עד לנקודה בה את באמת עצמאית.
המערכת עושה בדיוק את זה.
למשל, שטיפת המוח שמקבלים פקידי הביטוח הלאומי היא שכל "לקוחותיהם" רמאים בפוטנציה אלא אם כן הוכח אחרת, ולכי תוכיחי שאין לך אחות (אני מתבססת על עדויות של הורים לילדים אוטיסטיים בארץ). הם מתייחסים לעצמם כאל עסק שצריך לחסוך כסף ולא כאל זרוע ממשלתית ששליחותה היא לעזור.

אגב, רחל, לא ניחא לי עם הניסוח רוב האנרגיות שלך מופנות להוכחות האלו ולשימור המצב שלך, את הופכת לתלויה רגשית במערכת, . מאלה שאני מכירה שנזקקים למערכת (כאמור - הורים לילדים נכים), הם היו מתים לא "לשמר את המצב" ונאבקים לעשות בדיוק את זה. נראה לי שיש במשפט הזה, במידה מסויימת, קבלת צורת החשיבה של המערכת עצמה (למרות שאני מבינה שלא לזה התכוונת).

(סליחה אם חזרתי על דברים שנאמרו, לא קראתי את כל הדף).

[רחל_ברמן*]

צודקת, תמי. זה מה שקורה כשכותבים בקשב מפוצל...

התכוונתי לאנשים ההיפותיטים שעובדים לפי ההנחות של המערכת. גם מניסיוני אנשים בפועל נאבקים נגד זה, וזו אחת הסיבות שאני חושבת שאין באמת סיבה לדאוג כ"כ מכל מיליוני הנצלנים שרק מחכים להזדמנות לעשוק את החברה. אבל את יודעת מה, אני גם רואה תהליך כזה שעובר עכשיו על חברה שלי בעל כורחה. לבחורה יש מחלה תורשתית מנוונת ונקבעו לה 100% נכות וקצבה בהתאם. עד לא מזמן, הקצבאות בהולנד ניתנו בקלות, אבל המערכת הייתה יותר ממוקדת בלתת עזרה מאשר בלאפשר עצמאות. כנראה שהיה באמת מספר גדול של נצלנים, או שאולי זה יותר קשור לממשלה הימנית שעלתה לשלטון (בכל אופן, מערכת הרווחה ההולנדית לא פשטה את הרגל), והתחילו בשנים האחרונות להדק את הפיקוח בדמות טרטורים. עכשיו, הבחורה בשנות ה-30 לחייה, ומצבה לא אחיד. לפעמים היא יכולה לעשות כל מה שאני ואת יכולות, ולפעמים היא ממש לא מסוגלת לצאת מהמיטה בעצמה. אבל בזמן שהיא מרגישה טוב, אסור לה לעשות שום דבר יצרני, כי אז רשויות הרווחה יטענו שזו הוכחה שהיא מסוגלת לעבוד וישללו לה את הקצבה! זה כבר קרה פעם והיא ניצחה אותם בסוף בבית משפט, אבל זה נגרר שנים וכמובן שאין לה את האנרגיות לסיבוב חוזר. אז כרגע היא לא נלחמת בהם, מורידה פרופיל, ולא עושה דברים שהיא רוצה לעשות, שהיו עוזרים לה ולחברה ככלל, בגלל שהיא תלויה בהם כלכלית. וברור שיש לזה גם מחיר של תלות רגשית, למרות שהיא מודעת, למרות שהיא לא רוצה בכלל להיות במצב הזה...

[אלטר_אגו*]

ההבנה שהרוב העצום של האנשים רוצים לחיות חיים שתורמים לקהילה, ושהמאמצים לסנן את אלו שלא עולים יותר מהחיסכון במקרה של סינון מוצלח.