ארכיון תודות

[אנונימי]

[h=3]כאן מקובצים "ספרים" שנערכו מדפים שונים ביחד עם ייעוצים ותשובות שניתנו על ידי תודות.[/h]
[sup]חלק מהדברים נכתבו במקור תחת השם 'שלם' לפני שהחליף את שמו ל'תודות'.[/sup]
[hr]
[hr]
[hr]
[spoiler=ייעוץ 'תודות' בדף "אשתי לא בעניין שלי יותר" שער ראשון – מול מושא הדף המכונה ציפור]
[h=2]התייחסות ראשונה[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]מה לעשות?[/u]
להניח.
הנח לה.
אל תבקש ממנה מין, אל תבקש ממנה דבר. להפך - בקש רק אחר דבר אחד בקשר אליה - לתמוך בה בכל דרך.
מצא לך את מה שעושה לך טוב, התמקד בספורט או בכל דבר אחר שיכול להביא לך סיפוק.
הפוך לאבא נהדר. התמקד בילדיך.
הנח לה.

אין לך כל אפשרות לשנות אותה.
יכול להיות שזה יוביל לפרידה ויכול להיות שלא.
אבל, וזה חשוב, התמקד בעצמך ובכל מה שלא קושר אותך להיות תלוי בה.

עם כל כמה שזה קשה, וותר על הסקס. בכלל. אל תבקש ואל תדרוש.
יש פתרונות זמניים בלי בגידה במובן של אוננות ובעיקר באופן הזה שאתה מתמקד באושר שלך.

כאשר אתה עצמך תהיה שמח - אפשר שהיא תוכל להיפתח. כאשר אתה מלא טענות כרימון ומעביר מסרים כפולים - אתה מרחיק אותה עוד יותר.

מעבר לכך, ראה איך אתה עצמך שם אותה כאמא נהדרת ולא רואה בה יותר מאהבת.
אתה אומנם אומר שזו היא - אבל התבונן מחדש - עד כמה באמת, בתוכך אתה משתף עם זה פעולה ורואה בה יותר אם לידיך מאשר מאהבת או אוהבת או אחלה סקס.

שוב, בהחלט ייתכן שתיפרדו, עדיף שלפני כן תפתור את הבעיות שלך עם עצמך,
תתבונן פנימה ותמצא לך את המקורות לשמחה ועונג,
ושוב, ספורט הוא יופי של תחליף למין וחברים הם יופי של מפלט מזוגיות (אם צריך).

זה לא שפרידה מוקצה מחמת משהו.
זה כן שבכל מקרה ועל אחת כמה וכמה כאשר עולות בעיות כאלה - טוב עם תעבוד עם עצמך, ותברר עם עצמך את הסוגיות שלך - האשה שאתך איננה רלוונטית כלל.

אמצעי עזר לא חסרים ואם תהיה מעוניין ניתן יהיה לפרט יותר, ובכל זאת "העבודה" של ביירון קייטי יכולה לתת לך נקודות אור חדשות על חייך.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות שניה[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]יכול מאד להיות שאני צריך לקחת פסק זמן מהזוגיות ( כפי שהיא למעשה כבר עשתה) מבלי לפרק את החבילה?[/u]

חס וכרפס.
על פני לקחת פסק זמן מהזוגיות - היכנס לזוגיות בכל כוחך.
כלומר, היה אוהד, אוהב ותומך בה ובילדים, היה איש משפחה למופת.
ובתוך זה התחל ללמוד את הזוגיות בינך ובין עצמך. בינך ובין גופך.

ברשותך הבה ונפתח את העניין הזה של הצורך להיות עם אשה.
האם הצורך הוא להיות עם אשה או עם האשה שאתה אוהב? זו, הספציפית? המיוחדת" הבלתי מושגת כרגע?

אם כל אשה יכולה לספק אותך ואין שום משמעות לאהובתך - שווה לבדוק את יסודות הקשר. שמא באמת אבדה המשיכה.
אם כל אשה יכולה לנחם את גופך המבודד - סכם עם אהובתך שהנך הולך לפרוק את המשא הזה בחוץ. בהסכמה. בגלוי.
אם אתה מעוניין בה - באהובתך הזו - הרי שכל האמירה הזו מיותרת שכן התבגרת כבר אל המקום בו רצונותיך מזוככים דים על מנת להביא בפניך את התסכול הזה של הבלתי מושג.
מכאן טוב אם תתבונן על עוד נושאים בחייך שאינם מושגים, כלומר שנראה שאינך יכול להשיג.
רק התבונן על זה - אל תעשה דבר.

שכן, אף אשה לא תפצה על החוסר אהבתה של האשה הזו מחד,
מאידך תחושת גבריות אינפנטילית עשויה למלא את חזך בגאוות התרנגול - הגבר,
לאמור שעדיין הנך מושך ואטרקטיבי כאשר תתפתה לאהוב גוף אחר.
אז זו עשויה להיות סוג של הצדקה בעוד הגוף ניחם על העונג האפשרי.

בכל מקרה, כאשר הנך דורש או מצביע על תסכולך המיני או כל תסכול אחר הנך משיג בדיוק את ההפך.
כאשר, אם וכאשר אתה מודיע על כך שהנך לוקח לך את החירות לרעות ולראות בשדות זרים - כמעשה אוננות ותו לא -
אתה עשוי לעורר מלחמת עולם שזה מאוד ישמח אותך
או להיפגע עד עמקי נשמתך אם וכאשר היא תתן את אישורה ואף תיאנח אנחת רווחה.

כאן, ראה, שים לב אל העניין הזה.
היא רוצה עוד ילדים. ממך.

ובמובן הזה - העניינים ההורמונליים שולטים בגופה הרבה יותר מכל מחשבה או ניסיון לשלוט ברצונותיה.

טוב לבדוק ביחד את העניין הזה, שכן איננה יכולה להתגבר על ההורמונים, בדיוק כפי שלך הדבר קשה.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות שלישית[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני חושב שלתת לה מרחב עכשיו זה כל מה שאני יכול וצריך לעשות.[/u]
יכול וצריך - לא תופס.
רוצה.
רוצה לתת לעצמך מרחב ומתמקד בלתת לה מרחב.
זה הרצון וזו הדרך.

[b]הצהרה:[/b] [u]מרחב בכל המובנים - תמיכה, פרגון, ולשמש כעמוד תווך של המשפחה.[/u]
כאשר הנך נותן תמיכה, לעתים אינך נותן מרחב.
נתינת מרחב היא להניח לה את ההתמודדויות שלה מבלי לכפות עליה תמיכה.
שכן, תמיכה לעתים היא המניפולציה היעילה ביותר דרכה אפשר לשלוט במתרחש.
לכן, הזהר בתמיכה ושים לב טוב טוב שהיא אכן מעוניינת בתמיכה שלך ובאופן שבה הנך נותן לה תמיכה.
התבונן באופן שבו היא מסכימה לקבל ממך – יכול להיות בהחלט שמאוד קשה לה לקבל ממך.
אל תכפה מתנותיך.
פרגון הוא בדיוק המקום להיות נוכח ולהניח עזרה
רק כאשר אתה מתבקש ובאופן בו אתה מתבקש להניח עזרה.

[u]ליטול ממנה חלק מהתפקידים בבית ולשחרר אותה על מנת שתצא למצוא את עצמה מחדש.[/u]
שים לב, אתה לא רק רוצה לתמוך בה, אתה גם מגדיר בעבורה מה היא צריכה ומה המטרה שלה.
אולי דווקא המטלות בבית זה החלק שהיא לא מבקשת עזרה, אולי היא מעוניינת לצאת לבלות שלוש פעמים בשבוע? איך אתה קובע מה היא צריכה? עזוב את התשובה שזה מה שהיא אומרת, שכן הפער בין מה שהיא אומרת למה שאתה שומע ולמה שאתה מבין כל כך גדול שמה שהיא אומרת לאוזניך זה לא רלוונטי.
הנח. אינך יודע עדיין למה היא זקוקה, אבל אתה מעוניין או מבין שיש כאן עניין של מרחב, או היעדר מרחב.
תן לה מרחב בכך שתיקח לעצמך מרחב. שחרר מעט את המרחב המשותף.
הנח לה להתכנס אל תוכה וגם אם היא מוצאת חבר או חבר ומשתפת אותם במה שהיא לא יכולה כרגע לשתף אותך – הנח.

המרחב שאתה לוקח לעצמך הוא מרחב מוגן, רחב ומלא הפתעות ואפשרויות
ולא מדובר כאן אלא על המרחב הפנימי, בתוך אבר המוח, בתוך הגולגולת - יש מרחבי אינסוף גלקסיות על גלקסיות – על המרחב הזה מדובר.
אם אינך חש את הדימוי הזה זה בסדר, העיקר שהמילים נקראו.

ולאחר שהנחת למרחבים שלה והנך מתכנס אל המרחב שלך,
אתה גם יכול לוותר על המטרה ששמת לה – לנוחותך הרבה,
כתרגיל ערום להפליא, בו "עבדת על עצמך"
שכן אולי היא לא ממש בשלה למצוא את עצמה מחדש?
אולי לפני כן היא צריכה להיזכר בעצמה הקודמת?

כלומר, ההבשלה וההתפתחות מאוד אישיים
ואינך בעמדה להחליט בעבור הזולת את שלבי ההתקדמות. אף אחד לא.
אפילו לא אלוהים.



[b]הצהרה:[/b] [u]זהו מבחן אהבה אולטימטיבי עבורי. שכן אם אני בא חף מצרכים ורשימות מכולת של מה צריך לעשות כדי שיהיה טוב, אלא פשוט נותן לה את התחושה שהטוב כבר כאן, ושאנחנו רק צריכים למצוא אותו מחדש.[/u]

לאהבה אין מבחנים. רד מזה, אהבתך איננה עומדת למבחן ואתה לא בא חף מרשימת מה צריך להיות, אינך יכול לתת לה שום תחושה והיא לא צריכה להצטרף אליך על מנת למצוא את הטוב מחדש.
הנח לה!
מצא את הטוב. מחדש או מישן. מצא את הטוב שבך ובחייך בלי שום קשר אליה ואם אתה רוצה לכרוך אותה לתוך הספור מצא את היכולת ללטף אותה בעיניך,
במיוחד כשהיא לא רואה ולא שמה לב.
קוראים לזה – מבט אוהב.
יש מבטים מרפאים – יש שאת המובט ויש שאת המביט.

[b]שאלה:[/b] [u]אולי ככה היא תרגיש שוב ביטחון שאני לצידה ולא שם על מנת לקחת את חלקי כעוד ילד נוסף שמחכה לקבל את ליטרת תשומת לב שלו. בעצם על מנת לתת לכל העניין הזה סיכוי צריך להעיף את המעונה ולהישאר רק עם הקדוש.[/u]

מה שהיא תרגיש ככה או אחרת לא רלוונטי כי הרגשתה אינה יכולה להיות המטרה שלך.
לא הרגשתה הטובה ולא הרגשתה הגרועה, אינך אחראי לרגשות של הזולת,
אתה בהחלט יכול ללמוד לשלוט על רגשותיך אתה –
בפועל – זו השליטה היחידה שיכולה להיות לך על חייך.
זה לא אישי רק לך זה ככה סתם, כי הנך אדם.

הנח לסיסמאות והנח למעונה והנח לקדוש.
היה מי שאתה בהווה, כאשר הנך סובל הזכר לעצמך שזה עובר,
כאשר אתה מתעלה הזכר לעצמך שזה עובר
וכאשר אתה למד את השלווה והזרימה והיציבות שזורות אלה באלה –
אתה מתקדם אל לימודי האיזון העצמי שלא תלוי בדבר, לא בה ולא בשום דבר חיצוני.

[b]הצהרה:[/b] [u]הדבר היחידי עליו אני צריך להקפיד הוא שהיא לא תפרש את זה ככניעה לאגואיסטיות ולקבלתי כמובן מאליו.[/u]

שים לב היטב למשפט הזה. כולו איוולת צרופה. זה לא הדבר היחיד, ואינך יכול להקפיד על איך היא תפרש את הדברים והמובן מאליו כל כך רחב שאין לך מושג כמה אתה מובן מאליו ועד כמה חייך מובנים מאליהם ובמובן הזה, על פני שהיא תקבל או לא אותך כמובן מאליו, הבא את בן הברית האולטימטיבי אל התבוננות נקיה וחפה – המוות – ומשם, מהתבוננות ישירה במוות – באפשרות מותך – משם תתחיל להתבונן על המובן מאליו ולהודות.

וההודיה היא לב הביטוי של הטהרה ולהפך, שהטהרה היא התכנסות פנימה וההודיה עולה מתוכה ומתפרשת עד אין כך.
לכן אמור תודה גדולה – בעיקר על המובן מאליו.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל מאחר ויש לי עדיין את האמונה שגם אם האש כבתה יש כמה גחלים שעדיין לוחשות ושכל עוד היא לא תעשה עליהן כיבוי פלמח"י יש סיכוי שנצא מזה אפילו מחוזקים. אמן.[/u]

כל עוד היא לא תעשה? כל דבריך עד כאן הם כיבוי סופר דופר, ממש טונות של מים על להבת האהבה – והגחלים עדיין לוחשות.

[hr]

וטוב שתעדכן אותה על זה, בבחינת -
"ראי,
החלטתי שאני צריך לטפל בעצמי על מנת להיות יותר שלם עם עצמי ולהיות יותר מאוזן.
יכול להיות שיהיה שינוי בהתנהגותי. דעי שזה חלק מהעניין."

זהו, להודיע לה - בפשטות.
ואז, להקשיב לה בשבע עיניים.
כלומר, להקשיב בלי להגיב,
ואתה יכול כשהיא מדברת לחזור על מילותיה אצלך בראש,
בניגון שלה ובקצב שלה,
ממש חיקוי מושלם של דבריה אבל בראש, לא בקול רם.
אתה גם יכול לבקש ממנה לאשר לך שהבנת נכון את דבריה –
כשאתה חוזר במילותיך על המסר שלה אליך.
כל זה בעבורך ולא במובן של לקבל ממנה מה שאתה רוצה אלא במובן של לפעול למען איזונך האישי.
[hr]

תודות.


[h=2]התייחסות רביעית[/h]

חשוב ביותר שתסביר לה מה אתה עושה.
כלומר, תוודא שהיא יודעת שאתה מתכוון לטפל בעצמך. בלי שום קשר אליה.

ונסה לשחרר - עד כמה שניתן.


תודות.
[h=2]התייחסות חמישית[/h]
במובן הזה של חופש, חופש לעולם נדרש לכבלים.
חירות מאידך מתקיימת מבלי להיות תלויה בדבר.
אינך זקוק לשחרור מהכלא על מנת שחירותך תהא נוכחת
אינך זקוק לשום דבר מלבד הסכמה אל החירות.

דומה הדבר לחסד שאינו תלוי בדבר - גם לא בדין
שהדין נמשך מהחסד, עולה נובט בהדגשת הנבדלות
במובן של צדק וצודק מי שצודק אחרון
וטוב לזכור שהחסד, שאינו תלוי בדין
מצביע על צדק לכל, כולם צודקים.

ולכן, היות ובמובנים רבים פניך אל החסד ואל האיזון,
ומתוך כך שאתה מבקש לדייק כמה שיותר את ההבחנות שלך -
טוב להתמקד בחירות ולהניח לחופש.

הווה דואה על כנפי רקיעים בחירותך
על פני לפרוץ כלובים דמיוניים ולהיות "חופשי".
זוהי חירותך וזה חג החירות,
ובברכת התקדמות מחירות לחירות
הנח לה את כעסיה כי רבים.

הפוך את מרירותך למתיקות אפשרית - בינך ובין עצמך - בכך שתאמץ לך את מבט עיני החסד,
החסד הגמור שבו אתה החי, עם אהובתך,
החסד שמאפשר לכם להתנהל כמו שני ילדים בעלי אגו פגוע ופצוע,
החירות להתעמר אחד בשניה מבלי משים,
החירות לשפוט ולהעביר בקורת שנדמית עליה וכולה עליך, שאין בקורת ושיפוטיות מלבד אלה העצמיים
ומלותיך לכאורה צולפות בה ובעצמך, לכאורה הכל מובן ומסודר לך בראש, מה היא, מה אתה, מה היא חושבת ומרגישה ומה מקומך בחייה,.

ראה מה מקומה בחייך, ראה את האמת העירומה -
לטובת זו הורד כל שיפוטיות וערך, רק ציין בפני עצמך אבחנה נקיה משיפוט.

והאבחנה הנקיה מכל שפוט עשויה להיות כואבת,
למשל האבחנה עד כמה הנך מרמה את עצמך,
עד כמה את נוטה לשפוט ולבקר אותה - על מגרעותיך,
ולהלל ולשבח את עצמך כמי שלא חוסך מעצמו בקורת.

יש לו בהחלט משקל ומקום לזיוף,
יש מקום של כבוד לכזב.
הבגידות זה עניין של הגדרה
ואינך יכול לבגוד אלא בעצמך.

החדשות הטובות הן שעצמך לא יתגרש ממך ולא ייפרד ממך אלא ישתף פעולה.

התבונן בזיוף במבט נקי.

חירותך האישית היא חירותך הכללית, מחירות לחירות להווה חייך.
חג אביב שמח.

תודות.
[h=2]התייחסות שישית[/h]
ושוב. עליך לשתף את אהובתך בהחלטתך לעשות שנוי. אין צורך לפרט לה מה השנוי ולהטיח בה הבטחות ותקוות. רק לומר לה שאתה החלטת לטפל בעצך ולאזן את עצמך ולכן אם התנהגותך משתנה - זו תוצאה של ההחלטה הזו.
ואתה יכול להוסיף כך - כשאהיה בשל לכך, אם תרצי אשתף אותך.

שאם לא תשתף אותה באלה - פרשנותה עשויה להיות הפוכה וזה אמנם לא הבעיה שלך,
אבל זו תהיה בעיה גדולה בעבורה.
מתוך חשדנותה הטבעית היא יכולה להחליט שאתה הולך לאחרת או כל פרשנות מעוותת אחרת.
שכן, עיניים זועמות לא רואות בזר פרחים - אלא סימן לבגידה.


[h=2]התייחסות שביעית[/h]
הנח לה והנח לעצמך.
הנח לה להיות מסתגרת ומרוחקת כי היא זקוקה למרחק ולמרחב בו אתה אינך נוכח.
זה ספציפית אליך, היא צריכה מרחק ממך. ממש ממך - עד כדי כך הנך תופס מקום בחייה, עד כדי כך יכולתך להשפיע עליה מאיימת עליה - עד כדי כך אתה חשוב לה!

זה לא שיש לך באמת יכולת להשפיע, זה כן שאתה טריגר לכל מיני רגשות שכרגע -
היא מבקשת מהם מרחק שכן גדול עליה גם להתמודד עם רגשותיה הכמוסים ממך וגם אתך בו זמנית.
לכן, הסר כל אחריות עליה.
היא הולכת? לא חוזרת? לא מדווחת? הנח. זה לא באחריותך וזה לא עניינך מה ולאן היא הולכת.
להפך, קח את זה ככה,
הנה כי כן היא יכולה ללכת להתאוורר ובדרך לעשות שינוי על דעת עצמה ללא הסכמתך וללא ברכתך ולחזור הרבה יותר מאוחר.
על פני לדאוג או להתקרב ולכפות עליה את תמיכתך ואהבתך - פרגן לה.
פרגן לה בכך שכשהיא חוזרת ככה מאוחר - אתה כבר ישן במטתך. לא מודאג, סומך עליה ועל היקום שהכל בחסד והכל בסדר.
פרגן לה בכך שהנך משחרר אותה גם מהתפקיד של היותה טריגר.

כאן, אתה יכול לכעוס - ולבסוף תגלה שאתה כועס רק על עצמך.
אתה יכול להאשים ולבסוף תגלה שזה הכל רגשות האשמה שלך.

תן לרגשות האלה את מקומם, הרשה לעצמך לכעוס, להאשים, לנטור טינה,
אפילו להטיח בה את כל הרגשותיך - כשהיא לא לידך, באופן הזה הווירטואלי, אם תרצה כשאתה לבדך - דבר גם בקול רם או זרוק בקבוקי זכוכית על קיר שיתנפצו - שפוך חמתך.

לתת מקום לרגשות האלה מול עצמך זה תרגיל מעניין, משחרר ובעיקר מזכך.


[u]כשהמחשבה ׳מגיע לי יותר טוב מזה׳ מתחילה לצוץ ולתפוס נפח[/u]
המחשבה מגיע לי מעלה רגשות של עלבון, בוז, דחיה, חוסר הערכה עצמית, הקטנה עצמית והקנטה עצמית.
מנגד הוצע לך כבר להתחיל להודות - בדיוק על מה שמגיע אליך - המובן מאליו -
הודיה על המובן מאליו וקבלת חייך כפי שהם בהווה עשויים להראותך שהנך מוקף בחסד ובמובנים רבים חייך נופת צופים.

הודה לה. הודה לה בלבך והודה לה במילים, פשוט, אמור לה תודה, ולו בשל תבשיליה או על כל מה שאתה יכול.
הודה גם לאלוהים אפילו אם אינך מאמין בו, האמן בהודיה.

אפילו הודעתך בדבר השינוי יכולה להיות מתובלת בתודה -
"רציתי להודות לך על אתמול, בהתחלה נבהלתי ונעלבתי אבל אחרי שהסתכלתי על זה טוב הבנתי שלא יכולת להתקרב אלי.
בדרך החדשה שאני מנסה ללמוד ללכת בה, אני יכול להבין עכשיו שזה לא היה נגדי, זה היה בשבילך.
ורציתי גם להגיד לך שאני מנסה לעשות שינוי וכו' וכו'....

ראה,
הנך אדם נפלא שראוי לכל הטוב שבעולם -
הבעיה היא לא שהיא לא חושבת ככה או שהעולם לא חושב ככה, הבעיה היא שאתה לא חושב ככה.
התמקד במילים טובות על עצמך וטוב אם תרשום חמש עשרה תכונות טובות שלך (אפילו כאן),
התמקד בהודיה, נסה להעלות חיוך על שפתי כל מי שאתה פוגש.

כעס ושמחה זו בדיוק אותה אנרגיה, שמח בכעסך או כעס בשמחתך, העיקר שתפזז ותרקד לך - ואם לא בפיזי, לפחות בראש.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות שמינית[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני נשאר עם עצמי[/u]
אתה פוגש את עצמך.

זה השעור.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל כשאשתי מחקה אותי בלעג באמבטיה מול הילדים כשאני מבקש לעזור לה וגורמת לי להרגיש מקק - בא לי להגיד לה שהיא פוסטמה ממוצעת ושגבר אחר היה כבר מוותר.[/u]
צא וחשוב מה אתה גורם לה להרגיש כשאתה מנסה לכפות עליה בכל דרך עזרה מצד אחד ומצד שני, עם יד על הלב, כשאתה מפליא בה גם את ארסיותך מעת לעת.


[b]שאלה:[/b] [u]מי צריך את החרא הזה?[/u]
אתה.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות תשיעית[/h]

על פני להתעמת מולה ואתה - טוב להתאמת.
שכן, זה לא חד צדדי, הסירוס המילולי, והנך יודע את זה היטב.
על כל סרקזם מצדה באה ציניות מצדך ולהפך.
יתר על כן, לפני שהנך מצהיר הצהרות בגנות תגובותיה או מילותיה - טוב אם אתה תהיה ללא רבב, שאם אינך ללא רבב, אין שום תוקף להצהרות כאלה ואחרות.
לכן, התמקד בעצמך, בעלבונך תוכל לראות גם איך אתה עצמך מעליב, בתחושת הדחייה תוכל לבחון כיצד אתה מרחיק ובהשפלתך תוכל לראות היכן אתה מבזה את את האהבה.
אין באמת ביזוי באהבה,
יש לכאורה.

לעתים קרובות האמת מסתתרת מאחורי פרגוד הלכאורה עד כדי כך
שהלכאורה נראה ממשי ממש - ואינו.
שבת שלום.

תודות.

[h=2]התייחסות עשירית[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]להיות מוקיר תודה ולשמוח בכל מצב זוהי תורה גדולה מאד.[/u]
חס וכרפס. אף אחד לא אמר בכל מצב, אי אפשר להיות שמח תמיד ובכל מצב,
יש מקום גם לרגשות אחרים ומי שמסתיר את רגשותיו על ידי רגש אחד בלבד יכול לעשות את בהיצמדו לכעס או לשמחה - אין הבדל.

על פני לשים לעצמך מטרות על- טוב אם תרשה לעצמך לחוות את רגשותיך.
זה לא אומר שהיא צריכה לחוות את רגשותיך.
זה לא אומר שרגשותיך נשגבים או מבוזים.
זה לא אומר כלום, אלא שכאשר הנך שמח אתה עשוי לקפץ ולדלג או לפרוץ בצחוק גדול וכאשר הנך עצוב מותר לדמעה לנצנץ בזוית העין.

עזוב את כל הפילוסופיות. התמקד בהווה חייך, התמקד בעצמך, התכנס לעצמך והנח לה ולך ולקשר ולמה יהיה ומה יהיה המחיר ומה יהיה המחר.
הנח לכל הצדקנות והסברי האגו, האגו דורש את שלו ואם לא ילוטף ינסה להשתלט על השיחה התמידית שבראש.

בדיוק בגלל זה טוב אם תניח לאגן לחוות את רגשותיך עד הסוף.
עם זאת, על פני האפשרות לצרוח עליה את קללותיך טוב אם תצא מהבית ואפילו תשאג באוטו את כל תסכוליך כשהנך לבדך ומאידך הנך יכול לקחת את המשימה הזו של להיות בהווה, כל פעם לחמש דקות. עכשיו, ממש ברגע זה.

זכור שהנך מתבקש להודות וזכור שאין קל מלהודות, זה הרגש הקל ביותר לחוויה - תמיד יש על מה.

[hr]


תודות.

[h=2]התייחסות 11[/h]
על פני להסתיר את הכתוב כאן הנך יכול להחליט לתת אמון.

אם היא תקרא את כל מה שכתוב כאן, היא תלמד מזה ואולי אפילו תבין כמה עניינים, מה גם שזה מראה על אכפתיות מצדה.
מאידך, אתה יכול לעשות כפי שהוצע לך, להעתיק, להסתיר ולהיעלם מהדף הזה בשם הזה.

הנכון הוא שאין כאן נכון או לא נכון. זה עניין שבלב.
והעניין שבלב הוא כל העניין כולו.

כאן, ברשותך,
על פני לחזור לדפוסי חיבוק הדוב והנטייה לדאוג לה, המשך לתת מרחב, לעצמך ולה.
המשך בדרך זו שכן כך הנך משרת באופן הטוב ביותר את עצמך ואת המערך הזוגי.


[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 12[/h]

[b]הצהרה:[/b] [u]המטרה הראשונית בעבורנו היא להתחזק אישית,[/u]
בהחלט, ועל פני להתייחס במובן הזה אל שניכם טוב אם תתמקד אך ורק בעצמך.
הנח לה את איזונה העצמי. תמוך מרחוק - בהיעדר תמיכה.

ובמובן של כפייה טוב אם תכפה את עזרתך המבורכת - על עצמך וטוב אם תשים לב שהכפייה הזו באה מתוך אכפתיות.
כפי שהתחלת לשים את מרצך ברווחתך האישית ובאיזונך -

וטוב לזכור שכולנו נופלים לדפוסים ישנים, גם אתה גם בת הזוג
וטוב גם לסלוח לעצמך על המעידות האלה - בד בבד להיות מודע להן.

ובעניין יחסי המין - על פני לאונן עם אשתך שכן אם היא אינה מעונינת ונלהבת אין הבדל בין קיום יחסי מין איתה כפסיבית לבין כל סוג אחר של אוננות - טוב אם תקבל החלטה ע ק ר ו נ י ת
על פיה אינך יוזם או מבקש או אפילו רומז על רצונך במין בשום מצב - לא בחולשתה ולא בעוצמתה - לא בחולשתך ולא בעוצמתך -
וטוב אם תסביר לה את החלטתך
שיחסי המין ביניכם יוכלו להתקיים בשני תנאים -
הראשון הוא - על פי בקשתה המפורשת - על פי רצונה ועל פי צרכיה
השני הוא - הסכמתך להיענות לבקשתה ולצרכיה. כאן, החיוך העולה למקרא רעיון זה עולה מוקדם מדי
שכן להפתעתך הרבה תוכל לראות בעתיד כיצד היא משתוקקת - ואתה לא מעוניין.
לא כי כבה היצר המיני (שגם זה עשוי להתרחש) אלא כי מצאת דרכים אחרות להגיע לסיפוק מיני במובן של אוננות או כי בדיוק כרגע אין לך כוח או רצון למרות שהיא משתוקקת.

על פני לפתות ולחזר אחריה במובן המיני,
הפגן חיבה אנושית פשוטה שלא מובילה ליחסי מין -
כלומר, על פני נשיקה על השפתיים נשיקה על המצח, על הלחי,
אמירת מילות אהבה והדגשת האחווה החברית דווקא. כמו הפכת אותה לאחותך.

זכור כי היצר המיני הגברי שונה לחלוטין מזה הנשי וכי אינך יכול להבין מה קורה בגופה בימים אלה.

אינך יכול לעשות בקשר לזה כלום, אף אחד לא יכול.
[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות 13[/h]

במובן הזה ההזדככות הבאה עם הסיגוף - שאינו מוכר לך ובעבורך הוא חדש ומעניין - היא סוג של התכנסות - טהרה עצמית.
על פני להיתלות בסיפורים שאתה מספר לעצמך, על פני להגיע למסקנה ולנתח הכל ברמה המילולית, ראה כיצד ההתכנסות הזו מיטיבה עמך.
ברמת הגוף וחדוות הנשימה -
נשום.

כאן, עליך להבהיר ולספר לזוגתך על החלטותיך, עליך להבהיר לשניכם שהמהלך הלא הגיוני הזה הוא מהלך שבחרת בו מתוך הרצון להשתנות ולקבל שינוי לחייך.
זה עקרוני.

שאם תנהג כך בחד צדדיות מבלי לשתפה במצבך אתה,
תהא אז עשוי להצטייר בעיני עצמך כמי ש"מראה לה מזה זה" -
שתוכל לחוש מה שאתה חש כשאינה משתפת אותך בשינויים שעוברים עליה.

לכן זה עקרוני.


[hr]
כאן, סיפורך האישי הוא ייחודי למרות שהוא משיק לסיפורים דומים.
למרות שיש מי שיוצא נשכר מתובנותיך ומהתקדמותך,
למרות שיש מי שמזדהה אתך או עם זוגתך -

זכור, הנך יחיד ומיוחד, וכל בחירה שלך בכל מקרה נקיה וחפה -
במיוחד לעת ההתכנסות הזו.
שזו היטהרות.

אל תשכח לומר תודה.
גם
ל
ע
צ
מ
ך.

[hr]

תודות


[h=2]התייחסות 14[/h]
הילד הקטן נפגע.
זה מה שקרה.
עכשיו אתה יכול לשלוח את עצמך לכל הרוחות ואתה יכול לשלוח אותה לכל הרוחות -
לכל הרוחות יש מקום בשביל שניכם.

זה לא אפשרי כרגע להחליט ככה או ככה, או להחליט בינתיים לא להחליט או לחשוב שאתה יכול להחליט משהו. אינך.
אין בידך לעשות כרגע כלום חוץ מאשר לייבב על מר גורלך. תייבב.
כמו ילד קטן שננטש. חסר ישע. אומלל.
חשיבותך העצמית מנופחת כפי רחמיך העצמיים.
הקרבתך אין לה גבול ומנחתך לא רק שלא מתקבלת אלא נדחית ברגל גסה.
נאמנותה לעצמה צורמת לך שכן כביכול היא באה על חשבונך.
אין קשר. בכלל.
היא יכולה היתה לצאת למאהב,
לערב חילופי זוגות או לערב ברידג' עם חברים.

היא יכולה היתה לבנות אימפריה כלכלית מאחורי גבך
ועדיין כל זה לא היה מתוך בגידה אליך אלא מתוך נאמנותה לעצמה.

חלק מהזוגיות זה לפנות מקום וזמן על מנת שכל אחד מבני הזוג יהיה בן חורין לזמנו ולמעשיו ולו לפסק זמן. זה לא קל להכיל את הרעיון שאהובתך מתענגת בלעדיך, אבל בזוגיות יש כל מיני דברים לא קלים.
כל בכייך הנוכחי נוטף נאמנות עצמית דומה.
רק אתה במרכז הבמה.
נאמנותך לברית שביניכם אם כך
מתערערת על פי התנהגותה.
תתבונן על זה.

אתה לא רק שלא עוזב.
אתה יוצא למלחמה על הזוגיות שלך ועל אהובתך.

לפעמים, זה קורה, אחד הצדדים צריך לומר
עד הלום! להבהיר את הקו ולשרטט איזה גבול.
וכאשר הצד השני מסכים להתיישר,
ויש נכונות לעבוד ולפתור ולהתאזן ולצמוח מזה ביחד,
הופך הקורא לסדר להיות ילד קטן ומושתן ולייבב -
היא לא באמת רוצה אותי, אחרת לא הייתי צריך לקרוא אותנו לסדר.

אינפנטיל. לא מותיר לה ברירה אלא להיות אשמה והגורם למסכנותך.
היא לא.
תבכה ותייבב. תזכור שיש בך גם אדם בוגר,
שיודע להכיל קשת גדולה של רגשות,
בבגרותך הנך כקומפוסטר במובן הזה של
הופך חרא - לזהב.

[hr]
תודות.



[h=2]התייחסות 15[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]לא נעלבתי מהמילים האלה - קשה ככל שיהיה לקרוא על עצמך שאתה אינפנטיל - הבנתי על מה אתה מדבר.[/u]
רק אינפנטיל היה נעלב..
ואסור לזלזל בו בילד הקטן. אבל לפעמים טוב להזכיר לו שיש כאן גם מבוגר.

ראה,
במובן הזה עדיפה פרידה זמנית.
זה מה שקורה כרגע וכדאי להביא את זה לישורת הנכונה.
הנכם חיים ביחד אך אין זוגיות אינטימית.
האינטימיות נתבקשה לזו הצידה.
ומכאן, כאשר האינטימיות מתבקשת לזוז הצידה - יימצא התירוץ המתאים.
אם זה גידול הילדים - שאתה עצמך קידמת מאוד - על מנת שתוכל להימנע מאינטימיות שכביכול הנך מאוד רוצה בה.
ואם זה לאחרונה - ניסיונך לכפות אינטימיות - שזה גם סוג של בעיה או הרחקת האינטימיות.

שים לב אך ורק לחלקך בהיעדר אינטימיות.
לא נאמר [b]אשמתך[/b] אלא [b]חלקך[/b]. יש הבדל.

כל אחד מכם עדיין לא בשל לאינטימיות מחודשת ביניכם ויורחב בזאת:
כאשר המכנה המשותף משתלט על האינטימיות
או בעל משקל גדול מהאינטימיות -
עשוי היעדר האינטימיות שהיא בסיס המכנה המשותף – לאיים על המכנה המשותף.
זו השטות הרומנטית והבעלתנית של האקסקלוסיביות המוחלטת מראש.
כאשר המשפחה הופכת רבת משקל מהקשר הזוגי
אותו קשר שאינו כרוך במשפחה דווקא עשוי להינזק או לצאת מאיזון או לדעוך -
למשל יחסי מין – שברובם המוחלט מתחזקים, מצביעים על הזוגיות ומאפשרים תקשורת זוגית – ובמיעוטם קשורים במשפחה – הולדת ילדים.

וכאשר הקשר האינטנסיבי, היומיומי כולל מן הסתם היבטים עמוקים ורחבים בה בנפש - שזה מדובר במשפחתה, צאצאיה, משפחתה המורחבת, בית אמה ואביה ובית הורי בן/ת הזוג, עשויה הזוגיות לדעוך וקשר העין הופך לסוג של העלמת עין, הימנעות – כבר אין את הקריצה, הבדיחה הפרטית. הכל שחוק.
אז, כמו מרגישה הנפש כלואה בבית הסהר שהיא עצמה יצרה.
ומחפשת לבדוק - האם מחוץ לכתלי ביתה יש נחמה או ריגוש או מקום שבו תוכל להביע את עצמה מבלי להיות צפויה ומבלי משקעים שונים ומשונים שלא דווקא קשורים בזוגיות אבל בהחלט קשורים בתפקידי השניים בעיני עצמם המערך הזוגי שכאמור – שחוק.

ומכך, דווקא את ההיבט המיני, האקסקלוסיביות הזו - שהיא סוג של שטר חוב - לעולם שטר חוב ואף פעם לא כרטיס ברכה - טוב אם ייבחן מחדש.

שכן אין באמת בעלות.

לכן, טוב אם מחליטים על פרידה זמנית.
וכל צד יעשה ככל העולה על רוחו.

למשך שלושה שבועות/חודשים.
ואם ניתן להיפרד ממש - עוד יותר טוב.

וכל זה לקבלת פרספקטיבה.
שאם משימתכם היחידה היתה להביא ילדים אלה לעולם ולגדלם - אינכם נדרשים לזוגיות אינטימית עוד, הפרידה הזמנית תגלה את זה לכל אחד ואחת.

ואם קשורות נפשותיכם בקשר שעדיין לא עולה מתוך מחויבות דווקא אלא מתוך חיבה עמוקה,
יתכן שתצליחו להפיק מהחרא הזה זהב.

התבוננו שם.

צאו לחופשי. ממעוף הציפור רואים דברים אחרים, הבעיות נראות קטנות יותר והאופק רחב יותר.

זה זמן להתבוננות.
גם.
[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 16[/h]

[b]הצהרה:[/b] [u]לא ניתן להיפרד ממש. טכנית - קיימים כל המכשולים האפשריים העולים על הדעת ולא כאן המקום לפרטם. נגזר עלינו לחיות תחת אותה קורת גג למשך התקופה הקרובה ( כשנה).[/u]
אם לא ניתן , לא ניתן (למרות שפרידה סופית עשויה להראות כיצד ניתן).
קחו בחשבון שללא פרידה מלאה לתקופת מה – לא יהיה המשך לנישואין אלה.
[b]הצהרה:[/b] [u]אני מרגיש מרומה, שלא לומר נבגד.[/u]
טוב לא להתכחש לרגשות. ובמובן הזה של הילד הפגוע – מקומו חשוב ביותר, וטוב אם המבוגר ידריך את הילד בכאבו,
כאן, אם תתבונן מי רימה אותך ומי מרמה את מי, אתה עשוי לגלות שהכל רמיה עצמית. כך גם מי שבגד בך - שלעולם בגידה היא בגידה עצמית.
כלומר, בהחלט טוב לחוות את החוויה, וטוב כפי שנאמר במעלה הדף להוציא את הרגשות האלה החוצה על ידי שיחות עם חבר/ה או איש מקצוע, על ידי שבירת בקבוק זכוכית על קיר, על ידי פעילות פיזית, להרבות במקלחות ובעיקר להשתבלל אל תוך עצמך ולטפל בעצמך.


[b]הצהרה:[/b] [u]ההגיון בלשמור על הגבולות הוא שהיא הצהירה שהיא מעוניינת לחזור אל הקשר כאשר הדבר יתאפשר.[/u]
[u]הסיבה היחידה לשמור על הגבולות היא מפני היסחפות אל איזור שממנו אין חזרה.[/u]

שתי ההערות האלה שלך אין בהן שום דבר חוץ מאחיזה במה שכבר אין לו אחיזה.
לא מין עם אחר/ת – ויהיה זה מין אלוהי, מענג ומרעיד את אמות הסיפים – הוא זה שימנע חזרה. נקודה.

[b]הצהרה:[/b] [u]וכאשר תם זמנך אני אדע זאת טוב טוב כפי שאני יודע היום.[/u]
על פני יודע - חושש. שאם היית יודע - כבר היית נפרד ממנה ופותח בפרק חדש בחייך - בו היא אך ורק אמם של ילדיך ותו לא.
[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 17[/h]
ראה,
על פני להמשיך את הריקוד הזה, טוב להתבונן בעיניים פקוחות על האפשרויות.
פרידה זמנית כשמה כן היא.
תקופה מוגדרת מראש בו אין מחויבות מינית או זוגית ביניכם כשמטרתה כפולה:1. לבחון את הזוגיות הזו – מרחוק, ללא שום מגבלה ובזה יש גם את העניין המיני. 2. לטפל בעצמך. למצוא איזון לשמחה בחייך (וכך גם היא).

העניין המיני לא יהיה לחַיִץ הסופי בשום מקרה.
שוב, גם אם היא תחווה חוויות מיניות שמימיות עם אפולו או קופידון או כל אל או אלה מהמיתולוגיות –
זה לא מה שיקבע בעבורה האם היא רוצה להמשיך בקשר או לא – ואיך.

ולחלופין גם אם לך תהינה התנסויות מיניות עם וונוס, קליאופטרה ומרילין מונרו ואלה ירעידו את אמות הסיפין – זה לא מה שיקבע האם לכאן או לכאן.

מעבר לכך, בתקופה זו מעבר לאיזון העצמי והטיפול העצמי שכל אחד מוזמן לערוך, חשבון נפש וכן הלאה... תוכלו להגדיר מחדש מה אתם רוצים מהקשר הזוגי.

[hr]

כאן, הריקוד הזה בו הנכם כואבים אחד את השניה – המאבק שאתה מתאר בדיאלוגים ביניכם – בכל מקרה קיים
וטוב לזכור שהמילים שנאמרות באירועים כאלה – מבחינת מוחלטותן – אינן ממש בתוקף.

[hr]

הנשיקה שאתה מתאר באה להזכיר לשניכם שעדיין יש אהבה ביניכם, והברית הבסיסית לא הופרה.
אלא שנדרשת עכשיו הפסקה.
פרידה זמנית.
והיא חלק מהברית הבסיסית ביניכם.

[hr]

שים לב, שכאשר אינך מובן מאליו עוד, זה מאזן אותך,
עזוב את זה שהיא נבהלת, היא היתה נבהלת גם אם לפתע החתול היה מתחיל לנבוח כי המובן מאליו מתערער.
וטוב שכך.
שכן המובנות מאליה שלה כלפיך התערערה כבר מזמן וגם זה טוב שכך.

[hr]

מדרגות ושלבים ביחסים הזוגיים – לעתים עוברים ניעור.
לעתים קרובות ללא זעזוע – אין שינוי.

[hr]

חזרה לשגרה.
נדמה לה לנפש שהיא יכולה לחזור לשגרה גם מיד לאחר רעידת אדמה.
אין הדברים כך.
קחו את הזמן. קחו את החופש להיות בזכות עצמכם ולברר פנימה מה כל אחד ואחת רוצים.
ייתכן שזה ייקח שלושה חודשים וייתכן שזה ייקח חצי שנה וייתכן שתוך שלושה שבועות תצליחו להתקרב מחדש ולהיות מספיק ענייניים על מנת להסכים על ייעוץ זוגי – וזה יכול להיות עדיין תחת הכותרת של פרידה זמנית או לאו.

[hr]

עבור לישון בחדר אחר בבית.

[hr]
חזק ואמץ.
גם אם תיפרדו – הנך אדם שלם, ראוי להיות נאהב וראוי לאהוב.
זו אהובתך ואותה אתה רוצה יותר מכל.
לפיכך שחרר אותה וא עצמך -
אפשר שתזכה בה מחדש ואפשר

שתזכה


בעצמך


מחדש.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 18[/h]


[b]הצהרה:[/b] _מהרגע שנודע לי ללא ספק כי בגידה פיזית קורית בפועל הוקל לי.
אני כבר לא מדמיין וחושד בכשרות._
התבונן בעדות זו של עצמך על עצמך.
שים לב, הוקל לך כי אתה בסדר, אתה לא חשדת בכשרות – לא טעית, אינך אשם בדבר. הנך טהור.
כלומר, זה שזה קרה בפועל זה לא חשוב בכלל ואין לזה שום משמעות.
רק לכך שאתה לא מדמיין אלא סוף סוף רואה
את מה שהיא מעולם לא טרחה ממש להסתיר ממך.

התבונן בזה.

[b]הצהרה:[/b] [u]יש לי זכות מלאה לקחת את עצמי הצידה ולחשוב על טובתי האישית, המשפחתית. אך לא הזוגית.[/u]
אז אתה יכול להודות לה, עכשיו סוף סוף אתה יכול להתחיל להתייחס לעצמך בנפרד.
עד עכשיו זה לא היה ראוי – אתה לא היית ראוי - ולא חשוב כמה הררי מילים נשפכו על ראשך בעניין.
עד לגילוי המרעיש הזה לא הרשית לעצמך להתבונן על נאמנותך העצמית.
ברחת מנאמנותך העצמית לטובת אקסיומת הנאמנות הזוגית -
בה בעת שהיא ברחה מהנאמנות הזוגית ואפילו המגדרית אל נאמנותה העצמית.

בהחלט, תורך גם.

ובאשר לטובתך הזוגית,
זכור את הזוגיות הבסיסית והראשונית – בינך לבין עצמך, בינך לבין גופך, בינך ובין עולמך.

[b]הצהרה:[/b] [u]האמון נשבר והתפרק לרסיסים. יכול מאד להיות שככה זה היה צריך להיות. אני לא יודע איך חוזרים ממקום כזה.[/u]

כאשר האמון עשוי מזכוכית – הוא עשוי להישבר.
עם זאת אמון הוא ראשית דבר עניין של החלטה, ומתוך מוחלטות ההחלטה לתת אמון – עליו להיות גמיש מאין כמוהו. למשל, האמון הבסיסי בה כבת זוג אשר לא תוותר על שלה ותציב בפני הזוגיות את התפתחותה האישית, מבלי כל הסכמה לוותר על התפתחותה האישית בשום צורה ואופן.
שאם הזוגיות תשרוד את הזעזוע הזה הרי היא תעמיק ותעלה עשרים אלף מדרגות.
ואם לא, אינה מוכנה לוותר על עצמיותה.
והיא עושה את זה ככה, כי היא לא יכולה אחרת.

האמונה הרומנטית בכך שאתה היחידי בעולמה והיא היחידה בעולמך בהקשר הזוגי האינטימי המיני – התנפצה על מזח המציאות -
בה עצם ההבטחה המליצית לנאמנות זוגית
גם על חשבון הנאמנות העצמית
היא סוג של תפאורה שבאה להסתיר.

כמו גדר, כמו כל הגדרה שבאה גם לחצוץ, גם להניח את הדעת ברמה האינפנטילית (היא כזו וכזו, אני כזה וכזה) וגם להסתיר.
ותחושת הבגידה היא תחושת כיסוי האמת, הסתרתה, התחושה שהוליכה אותך בכחש.

זה אתה הלכת בכחש שלך – אתה סירבת להתבונן נכוחה.
לכן אתה כל כך פגוע – כי אינך יוצא פה איזה שלאגר לדעתך.

וזה זמן חמלה.
חמלה קשורה ברוך אך לא ברחמים.
חמלה קשורה בנשימה עמוקה נוכח התכווצות הלב בשל תחושת חוסר ערך.
חמלה בעיקרה היא קבלת הנסיבות כפי שהן.

אתה אדם. גם היא.
וכאשר אתה בא אצל החמלה אתה מתערסל בתוך חמוקיה,
מתכסה בגלימותיה פנימה. מתכנס.
מיטהר.
ברמה הפנימית אם כך לא שוכח להודות לעצמך. למי שאתה.
שהנך רב פנים וכל פניך ראויות
וכל פניך טוב אם יקבלו אותך בהסבר פנים.

קבל את הנתונים, העובדות, קבל את עצמך.
ומחל וסלח – לעצמך.

חמלה היא גם ההבנה שהאירועים האלה הם חלק מתולדות המשפחה.
זה לא יכול לחזור אחורה.

[hr]

[b]הצהרה:[/b] [u]זה זמן להתכנסות. ליצירת אפיקים חדשים, לנטישה של המערך הזוגי, עד אשר תתנקה כל הזוהמה.[/u]


לאט לך.
התכנסות היא ההיטהרות
וטוב בהתכנסות הזו להתכנס פנימה,
לעשות התבוננות פנימית, לבחון את חייך, את איכות חייך
במובן של איך אתה חי.

ההיטהרות טוב אם תלווה בשתייה של מים בלבד. אך ורק מים.
טוב אם תרבה בירקות ירוקים ולבנים.

ראה בזה דבר קדוש.
אין קדוש מההתבדלות לבחינה פנימית, להתבוננות פנימית.

לפיכך, האפיקים החדשים הם פנימה, אל לבך, אל כל איבריך ובעיקר אל הזיקות המיותרות בחייך. אלה שאפשר לנטוש.

המערך הזוג עם זאת לא ניטש. הנך מעביר את מרכז המשקל למערך הזוגי בינך ובין עצמך.
זה חלק מההתכנסות. מההיטהרות.
וטוב מאוד למדיטציות, זריחה ושקיעה.

וטוב מאוד מאוד מאוד להליכות. אם ניתן על שפת הים.
ושם מהרהר על המלה אהבה ומהי בעבורך, על כל פניה.

[hr]
[b]הצהרה:[/b] [u]ואז אולי מי יודע, משהו חדש יוולד. משהו שונה בתכלית ממה שהיה עד עכשיו. איתה או עם מישהי אחרת.[/u]

מה שיהיה אז, מה שהיה אז, אין לזה כל משמעות.
העתיד לוטה בערפל והעבר נתון לפרשנויות.
הרגע הזה. הווה.

[b]הצהרה:[/b] [u]העובדה שהבגידה נעשתה עם אישה הופכת את העניין לקל יותר. אבל עדיין כבד מנשוא[/u]

בכל מקרה של יחסים עם פרטנר/ית אחר/ת
הצריבה היא בכך שאתה לא יכולת לספק "את הסחורה".
שהיה עליה ללכת אצל אחר/ת.
דעתך כמו נחה מעט
שכן את מה שאשה יכולה לספק לה אתה לא יכול,
בשום צורה - כלומר – אינך פגום.
אבל מראש אינך פגום אלא בדמיונך –
וזו למשל זיקה שאפשר לשחרר.

וטוב לישון בחדרים נפרדים.

תודות.

[h=2]התייחסות 19[/h]
ראה,
לזוגיות הזו יש שני שותפים.
האחריות על נווט הזוגיות הזו היא מאה אחוז על כל צד.

לעולם זה ריקוד של שניים.
לא היתה לה ברירה אלא לזעזע את אמות הסיפים על מנת שתוכלו להמשיך בגובה העיניים או להיפרד בגובה העיניים.

לא בכוונה. לא כתוכנית גאונית או שטנית.
אלא כחלק מתהליך האיזון.

הדרמה הגדולה שעוברת עליכם יש לה תפקיד מרכזי בהעלאת הברור אל מרכז הבמה.
הפגיעות וההיפגעות שהיו ועודם מנת חלקה - מתוך נטייתך אתה לכפות עזרה או נהלים או הסכמות, מתוך נטייתך לשיפור תמידי, אינם שונים בהרבה ממה שאתה חש כרגע.

[b]הצהרה:[/b] [u]רציתי לפגוש אתמול באשתי. בבן - אדם. לא במפלצת הקרה שמתעללת בגופתי כבר זמן רב.[/u]

תמיד היא אשה בשר ודם. תמיד אתה פוגש בן אדם.

המפלצת הקרה שמתעללת בגופתך (גופך ליתר דיוק כל עוד אתה חי) זה זמן רב - זו לא היא.
זו מפלצת שיושבת בראשך ומלבה בך להבות כאילו היא, אהובתך ואוהבתך, באופן מכוון וזדוני ישבה ורקמה תכנית איך לפגוע בך -
מתוך הרצון לפגוע בך ותו לא.
ולא היא.

לכן טוב אם תתבונן במפלצות שלך, אלה שרודפות אותך מאז ילדותך. יהיו אשר יהיו,
הנה הלבשת את אהובתך בתחפושת המפלצת - היא לא.
היא לא היתה, היא לא עכשיו ולא תהיה לעולם.
גם אתה לא מפלצת.
אין מפלצות - אלא בדמיון.

ההבדל בין דמיון ומציאות הוא שבדמיון הכל אפשרי.
בעוד במציאות גם הכל אפשרי אבל גם אז - רק דרך הדמיון.
וכאשר הכל אפשרי אתה יכול להגביה את עצמך למקום שבו הנך מספיק חשוב
על מנת שלא רק אהובתך אלא העולם כולו יטרח - לפגוע בך.

בפועל, החסד המקיף לעתים מכה.
באופן אישי ובה בעת אין בזה שום דבר אישי.
זה אישי בעבורך, משוכה לעבור אותה על מנת להתקדם
וזה ממש לא אישי בעבורך במובן של כמות הסבל שאתה סובל. ולו על מנת לחוש חי. זה לבחירתך.

[b]הצהרה:[/b] [u]הנאמנות האינטימית אחד לשני איננה קלישאה. היא עומדת בעיני בבסיס השותפות הזוגית להיות שם אחד עבור השני מבלי לשבור את הכלים ואת הכללים. ברגע שצד אחד מבקש לעשות את הצעד בסיס הזוגיות נשמט וכל המבנה עלול להתפרק. אני מרגיש שבצעד שהיא עשתה היא פרקה את הזוגיות שלנו. אני לא יודע אם הוא פירוק סופי או זמני.[/u]
במובן הזה הבה נתבונן שוב במלה חמלה.
שזה זמן חמלה.
וטוב להכיר בנסיבות.
אלה הנסיבות.

היות ובעיניך זה "יהרג ובל יעבור"
זו המשוכה שבאה אליך.

כי הנה, למרות שזה הבסיס לדעתך - הוא איננו עוד.

על ערגתה לאחר הנך מלין.
וערגתך אתה לאחרת?
ערגתך לאשה שונה ממה שהיא?
ערגתך לאשה שתסכים לכל גחמותיך,
תיענה לכל טרוניותך, שתנהג כך או כך,
שתשמור את נשיקותיה לך בלבד ואת התאהבותה לך בלבד.
הנך עורג לאשה אחרת לחלוטין ממה שהיא.
במובן הזוגי.


לכן נאמרו המילים האלה. אף אחד לא שייך לאחר וכל אחד יכול לבחור להשתייך לאחר.
ההבטחה המונוגומית יפה לסיפורי אגדות ולמצמוץ שפתיים רומנטיות מול האח (שזה בפני עצמו חיוני לעתים לתחזוקת הזוגיות במובן של עדנה).
בעוד הכלה בלבן נמסרת מאביה לבועלה ושאר הטקסים הפולחנים וההבטחות שאין להן ומעולם לא יהיה להם כיסוי מלא - אינם עומדים במבחן המציאות.
לא רק אצלכם.
אצל כמעט כולם.
חלק נגררים לרומן סוער, חלק לשתי נשיקות עם מגדר שמקל על העניין וחלק זה רק בראשם.
אינך יכול לדעת איזו דמויות עוברות בראשה של בת הזוג שלך ולהפך, בזמן מעשה האהבה.
אינך יכול בטוח שרק אתה שם - רק אתה באופן מלא - זו לא רק דרישה בלתי אפשרית - זו טעות לחשוב שאפר לדרוש דבר כזה מהאחר.

נדירים אלה שאינם עורגים/ות לאחר/ת.

התבונן על זה.

תתגבר על זה.
תתבגר.

זו ההצעה של זוגתך. והיא כולה אהבה.

וזה לא כי אתה עלוב ונעלב, וזה לא כי היא פוחדת.
אם תחליט ללכת - היא תלך. בכאב אבל תלך.
כי היא לא הסכימה לחיות ככה יותר.
גם אתה לא.

תתגברו. תתבגרו.

וזה אומר שתחליטו כהחלטה מחודשת - לתת אמון. בעצמכם, באחד בשניה ולהפך ובחיים בכלל.

זה לא אומר שתישארו ביחד.
זה כן אומר שהגיע הזמן לברר עניין.

בגובה העיניים. כבוגרים.

[hr]


[b]הצהרה:[/b] [u]הזכרתי לה אתמול שבמה שעשתה היא גרמה לי לחוש את אותה תחושה איומה שלחרדת הנטישה שעברתי בילדות אחרי שהורי התגרשו ואבי נשאר בחו"ל. לה סיפור דומה. זה היה החיבור הראשוני שלנו, העובדה ששנינו חווינו גירושים קשים וסבלנו מהנטישה כילדים. ביקשנו לייצר עתיד שונה לילדינו, נטול הכאב הזה שכבר מתחיל להתפשט בבית וניכר על פניהם המודאגות של הקטנים שלנו.[/u]

והנה לשניכם ההזדמנות להתגבר על המוטו של חייכם, חרדת הנטישה.
ואם תתבונן טוב, תוכל לראות איך אתה משתחרר מחרדת הנטישה.
גם בעבודה אתה ומולה.
זה לא כמו עם אביך - שקבע עובדות.
זו לא המציאות ההיא שהיתה חזקה ממך.

זה אתה והיא, ביחד ולחוד. מבררים עניין.


[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות 20[/h]

זה מאוד עדין.
זה מאוד ארוך.
וטוב לקרוא פסקה פסקה.
טוב לקרוא בראש וטוב לקרוא בקול רם.
[hr]

ראה, זוגיות אינה מאבק בהכרח ואיזון אינו מחייב ניגודים.
ראה ריקוד בין שניים: על אף שעשוי להיות דיאלוג, עשוי גם להיות מונולוג, והריקוד ממשיך.

[u]אני נמצא במקום הזה שבו אני מבין שהחולשה היחסית שלי מולה במערך הזוגי יצרו חוסר איזון שאיפשר לצרכים האגואיסטים שלה לצאת מגדר שליטה ולסכן אותנו.[/u]
אתה נמצא במקום כאוב.
כל ההבנות שלך אינן רלוונטיות שכן פרשנותך אינה בהכרח משרתת התקדמות אלא בעיקר את צדקתך - כקורבן.
זה לא החולשה היחסית שלה. חולשתה היא עוצמתה, וחולשתך היא עוצמתך.
באופן מדויק ומרגיז למדי
מול כל עניין בו היא מפגינה חולשה ולכאורה הנך החזק
יש מקום בו הנך מפגין חולשה ולכאורה היא החזקה.

חוסר האיזון לא נוצר כי היא חלשה במערך הזוגי ואתה החזק.
חוסר האיזון נוצר כאשר הזוגיות לא משרתת את שניכם – כאנשים אינדיבידואלים.
זה לא הצרכים האגואיסטים שלה.
זה הצרכים ההישרדותיים שלה.
זה מה שמאיים עליך כל כך – שנדמה לך שהצרכים ההישרדותיים שלך – מחייבים זוגיות מסוימת, מערך יחסים מסוים – שהורג אותה. ממש כך.

ומכאן, שבזמן הזה – מתנגשים הצרכים ההישרדותיים שלה ושלך.
כל אחד ואחת בפני עצמו/ה.

שכן, עד לזעזוע הזה שניכם נאבקתם על שמירת הזוגיות המזויפת.
זו שהורגת אותה מבפנים.
וגם אותך. תתבונן על זה.
עוד לפני המשבר הרגשת שזה לא מה שאתה רוצה.
ודחפת לברר עניין.
לא בזעזוע, לא בשבירת הכלים, אלא בדרישה בלתי פוסקת ממנה להשתנות ובדרך מהוגנת לכאורה, מקובלת.
לא שברת את הכלים ולכן כאילו יש לך הצדקה לכך.

אתה מבין? איך היא יכולה היתה להתרחק ממך כשאתה רודף אחריה בצדקנותך ובמוסריות המתחסדת שלך?
איך היא היתה יכולה לשרוד ללא הבירור שעכשיו עולה אל השולחן?
איך היא היתה יכולה להציל את הנישואים האלה מבלי להעיף אותך ואת פחדיך ועברך והשיפוטיות והביקורת שלך לכל הרוחות?

איך, למען השם, היתה יכולה להיות נאמנה לזוגיות מבלי שתהיה נאמנה לעצמה?
ולמה?
כי אתה נוהג כך? אתה באמת נוהג כך? ואם כן, כך צריך?

במילים אחרות: כלאת את אהובתך בגדרות והגדרות, לא הנחת לה לנשום, עטפת וחיבקת וחנקת באהבתך הבלתי מרוסנת ובלתי מתחשבת.
מה ציפית? שהיא תשכנע אותך שהיא כלואה? שאתה הסוהר שלה?

ילדה אתך ילדים, מהווה אמא למופת לדבריך נענתה לך מכל בחינה גם כשהיית לה לזרא.

זה לא עניינים של מה בכך.

כאן, טוב אם תזכור שהברית הבסיסית ביניכם, זו שלא נאמרה ולא נחשבה ולא הייתם מודעים לה – להיות עזר לצידך, להיות עזר לצידה.
כלומר, אתה ידעת מראש שהיא לא תוותר על עצמה גם במחיר היפרדות ולהפך, גם היא יודעת את זה.

והרי אתה יודע בתוכך שכשהילד הקטן יפסיק ליבב על אובדן תמימותו, הבוגר שבך יודע שלא תוותר על הזוגיות הזו. לא כל כך מהר.

שכן, שניכם נלחמים עליה.
באהבה ומאהבה.

האמון הרחב מדבר על היכולת להמשיך לתת אמון גם כשהצד השני מועד.
האמון הרחב מדבר על הערבות ההדדית העולה מתוך חיבה. לא מתוך מחויבות.


[u]האחד - כנות מלאה, שיחה בגובה העיניים שמודה שכל הגבולות נחצו. ללא זה אני ארגיש לעולם מרומה ומולך שולל. אני מרגיש שהיא חייבת להניח קודם כל את האמת על מזבח הזוגיות שאחרת אף מנחה בעתיד ממנה לא תוכל להתקבל.[/u]

אתה מבקש שיחה בגובה העיניים שבה היא תגיד מה שאתה רוצה לשמוע.
זה לא כנות.
זו דרישה שרירותית – כפיית תחושתך ונחמתך עליה. זה מה שאתה רוצה?

או שאתה רוצה כנות באמת.
שבאמת היא תגיד לך את מה שהיא מרגישה אפילו אם קשה לך לשמוע את זה.

תתבונן על זה.

[hr]

[u]הדבר השני הוא למצוא חזרה את עצמיותי. מי אני בלעדיה, לחזק את הערך העצמי את שמחת החיים ולבחון מחדש האם הקשר הזה הוא קשר שבו אני יכול לצמוח ולהיות מאושר. או שמא אומללות היא מנת חלקנו. הייתי רוצה להיעלם לכמה שבועות ולראות את הדברים בפרספקטיבה.[/u]

זה הרי מה שמוצע לך בלי שום קשר.
וזה תלוי רק בך.
וגם זה עניין של כנות.

אתה יכול לצאת לכמה זמן להרהר ואתה יכול לקחת לעצמך זמן ולהרהר. זה לא חשוב.

לחזק את הערך העצמי ולהחזיר את שמחת החיים זה יופי של סיסמאות.
התוכל בלי לברר את העניין אתה?

בעת הזו טוב במיוחד להביא את בן הברית האולטימטיבי – המוות.
ראה את עצמך על ערש דווי, מי היית רוצה שיהיה לידך? האם היא במקום טוב ברשימה?
מה תאמר לה?

ולהפך, ראה אותה על ערש דווי. מה תאמר לה? האם תהיה לצידה?

זה בשביל לקבל פרופורציות.

[hr]

[u]אם איעתר לחיזוריה אפסיד אותה פעם נוספת. שהרי הבגידה בי היא תוצר של חוסר האיזון שצפריר מדבר עליו. וחזרתי אליה תעזור להנצחתו של המצב. אני מרגיש שרצונה לשמור על הבית אותנטי. אני יודע בוודאות שהיא בחרה בי על פניה. אבל זה חייב גם לעמוד במבחן התוצאה.[/u]

איך אתה בא אליה?
עם משקל מאזני הצדק?
אם אתה תוותר היא לא תשתנה? אתה תוכל לדאוג שהיא תשתנה?
אתה יודע איך לנווט אותה לאהבה שלמה כלפיך?

אתה לא יודע כלום ואתה לא "נעתר לחיזוריה" כי אתה נעלבת.
היא לא רצתה לשחק אתך והעדיפה ילדה אחרת.

זה לא עובד ככה.
לשניכם צפויה תקופה בה אתם למדים סליחה ומחילה.
לסלוח לצד השני ולסלוח לעצמך.
למחול ולמצוא מחילה ללב שנמצא לצדך.

האשמות, העלאת טיעונים והנחת משקל צדק על היבטים מסוימים – אולי יפרקו מעליך תסכול מסוים, אבל לא יקדמו אותך ואתכם אלא למקום שבו אתה חוזר למקום של יודע כל, זה שינווט לבדו את החוקים והכללים והאמון הנדרש ומבחן התוצאה וכן הלאה...

לא על זה מדובר.

מדובר על גובה העיניים.
ואם למשל היא מעוניינת לפתוח את הנישואים ולא מתאים לך, עדיין אתה צריך לשמוע על זה ולהגיב.
היה וזה מספיק חשוב לה, אפשר שהיא תיפרד ממך.
היה והנישואים חשובים לה יותר – תוותר.
אבל זה לא יכול להיות שהכל על פיו.
גם אם אמונותיך ומוסריותך – קרובים לקונצנזוס.

[hr]

[u]הקשר איתה הוא במובן מסוים עמוק ורגשי, אבל הוא לא ממומש ככזה. כאילו עולם רק ומתקתק קיים שם בפנים אבל אני לא מוצא את הסיסמא אליו כבר הרבה זמן.[/u]

זהו, שאין סיסמא.
והאשה אתה רואה בה, זה לא בהכרח האשה שהיא היא.
חפירותיך אחר סיסמא לשינוי התנהגותה כבר העיפו אותה לשתי נשיקות והתאהבות ילדותית באחרת.

שני המשפטים האלה שלך הם תמצית הכל – קבל אותה כפי שהיא ולא כפי שאתה רוצה שהיא תהיה.
אם לא, זה לא יצלח.
אתה תלך, היא תלך.
אם עדיין לא הבנת את זה, היא מאוד רוצה להיות בזוגיות איתך – לצמוח ולהתמנף באופן אישי יחד אתך.
עם זאת, אם בעקבות הסיפור הזה אתה תשגע אותה בקנאה חולנית או בחשדנות ושליליות – היא תעזוב אותך מיוזמתה.

[hr]

[u]הערגה שלה לאחרת היא קשה שבעתיים בשל חוסר ערגתה כלפי.[/u]
למה? כי היא לא יכולה להצדיק את הדחייה שהיא חשה כלפיך בכך שאיננה עורגת לאף אחד?
האם אינך יכול לראות שהיא הגיעה למצב שבו אתה הפכת להיות דוחה.
תיארת את זה עם יחסי המין הקפואים – הכפויים שהיו לכם.

האם לא נראה לך שבמצב שבו עליה לשכב אתך על מנת שתרד ממנה קצת – כלומר להזיז את הדחיה הזו – תתפתח ערגה למשהו או מישהו או מישהי אחרת?

התבונן על חלקך.
זה למשל יכול להיות תרגיל מצוין בבחינת עצמך מחדש.
מקורבן – לשותף מלא.

[u]אני קל מדי להשגה.[/u]
קשקוש. אתה עקשן כפרד ואתה נעלבת ועכשיו אתה כבר לא רוצה לשחק יותר.

[u]כבוי מדי על מנת להתעורר.[/u]
תנועת אגן אחת ואתה ער לחלוטין.

[u]ביקורתי מדי על מנת להיפתח ולהירגע.[/u]
בהחלט.
הכל צריך להיות מובן.
הכל צריך להיות מהוגן.
אבל אתה בעיקר ביקורתי כלפי עצמך. איך שאתה נראה בעיני עצמך זה יותר חשוב לך מאיך שאתה מרגיש.
תתבונן גם על המשפט הזה.

[u] 'אתה לא במקום טוב' נהגה להגיד לי כשהיינו עוד יחד. ואכן, אני אולי בשלב שבו אני לא יודע מספיק מי אני ומה אני וזו היא קריאה רמה לבירור.[/u]

על פני קריאה רמה.
הזמנה.

[hr]

[u]על מנת לחזור לזוגיות הזו צריך לייצר איזון מחודש. המשבר הזה יכול להיות עבורנו קפיצה אל המקום המאוזן יותר - מקום שנראה כיום עדיין רחוק ביותר[/u]
אינך יכול לחזור לזוגיות שלא הסתיימה.
אתם זוג, והזוגיות שלכם חיה ובועטת בכל כוחה על מנת שתבינו את זה.
כאן, לסיפא של הדברים -
המקום המאוזן לעולם כולל בתוכו איזון וחוסר איזון.
במקום המאוזן אתה עשוי להיות בלתי נסבל ובכל זאת היא אוהבת אותך.
במקום המאוזן יש חיים תוססים ויש גם עדנה וגם ערגה וגם גועל נפש.
המקום המאוזן הוא החיים על כל רבגוניותם.
והכאב הוא לעולם – תחילת הריפוי – זו תכליתו.

[hr]

קרא את הדברים שוב ושוב. הם ממש בעבורך.
אתה יכול לתת לה לקרוא גם. זה בגובה העיניים.
אתה יכול לזכור עוד עניין אחד בגובה העיניים.
היא החברה שלך (אולי היחידה בעולם ברמה הזו).

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 21[/h]

[b]שאלה:[/b] [u]אז איך מצילים את כל זה? איך אני מציל את עצמי מליפול שוב לאותם דפוסים?[/u]
ראה,
הספינה לא טובעת.
אף אחד לא טובע ואין צורך להציל אף אחד.
הדינמיות של הדרמה מעצימה הרגשות רגשות ותהליכים דמיוניים אל קצה גבול היכולת.
אז, הסבל הופך בלתי נסבל בעוד האושר אינו מאושר.
לכן, הבה נקטין את הלהבות ושוב, אם הנך נדרש לפרופורציות - קרא למוות.
ובתחילה טוב לקרוא למות היחסים.
כי היחסים, כפי שהיו - מזויפים וכנים, מלאים וחסרים, מתעללים הדדית ומפרגנים הדדית - מתו.
הם כבר לא יהיו אותו דבר.

החמלה היא הקבלה של זה. האישור שכך הם פני הדברים.
ואנחת הרווחה.

שכן, עכשיו אפשר להתחיל להתבונן על מה נולד מהמוות הזה.
ועדיין לא נולד.
אפילו עוד לא הופרתה הביצית של מארג היחסים החדש.
הרחב יותר.
המאוזן יותר.
המאוים פחות - בשאיפה ללא האימה המיותרת - הנדמית שבאה מבחוץ וכולה געש פנימי -
שכולו עניין של מה בכך בעבור הנפש,
כאשר היא מתבוננת בעצמה ומזהה שם את בת השחוק הקטנה בזוית הפה והעין - זו שמאשרת לה לנפש להרגיש נהדר,
כשהיא מעידה על עצמה: אני חיה וקיימת - ולראיה - מה רב סבלי.
ואת זה הנפש מותחת ומושכת - לשם תחושת קיומה,
ומייצרת דפוסים חדשות לבקרים על מנת לשמור על הבורות הברורים האלה,
אליהם צונחת בשמחה ללא גבול,
על מנת להצטנף בפינת המאורה החשוכה,
לייבב על מר גורלה
ולהרגיש את חיותה יותר ויותר.

ומכאן, שעל פני לא לפול לאותם דפוסים יש ראשית דבר לזהות אותם.
ואז, לקבל אותם. לבחון את הדפוס, לראות אם הוא עדיין משרת אותך או שהוא מיותר.
לאט.
תוך קבלת הדברים כפי שהם גם אם זולגת דמעה במורד הלחי.
זה אתה.
אלו דפוסיך.

למשל ראה את הדפוס הרחב שקיים בין בני האדם – לנתח ולחרוץ דעה על אדם כי זה מרגיע את הנפש עצמה.
הנך מרעיף פה תובנות לגבי אהובתך.
ומודה שאינך יודע מי היא.
ההגדרות של – היא כזו וכזו, הן דפוס כפול – אחד הצורך שלך להגדיר אותה, על פני לראות אותה כפי שהיא (לא שזה פשוט אבל אפשר להתכוון על זה). כך שאם למשל בוודאות האשה שאתך עונה על כל הקריטריונים של מאניה דיפרסיה או סכיזואידיות כזו או אחרת, או בעלת רגישות חושית גבוהה – אתה, כרבים, אץ ורץ אחרי ההגדרה שתניח את דעתך במובן הזה שאם היא כזו אז זה ברור מדוע היא מתנהגת כך.

קח לך תרגיל.
בחר לך עץ כלשהו.
התבונן עליו.
על עלוותו, על גזעו, על פרחיו היה וישנם, על ענפיו.
שכח איזה עץ זה.
הנח להגדרת תועלתו או אופיו או אפילו שמו.
התבונן בו נטו.
ראה את יופיו מבלי לומר כמה יפה
הקשב למסריו בלי להבין מה הוא אומר.

חמש דקות. עשר דקות. רבע שעה.

וזה כשאתה מתבונן על עץ.

[hr]

עכשיו התבונן על עצמך – הנח לכל ההגדרות הנח לכל הידיעות אודותיך.
התבונן בעצמך, במראה או בעיניים עצומות לרווחה
נטו.

ועכשיו. דממה.

[hr]

כאן, על מנת לברר עניין טוב להבין ש
[u]אשתי לא יודעת שאני יודע[/u]
זה שטויות. בוודאי שהיא יודעת שאתה יודע.
זה בכלל לא אכפת לה.
ומכיוון שאתם כזוג ילדים קטנים שרבים ריב מטופש,
והיא מעוניינת לנצח ואתה מעוניין לנצח,
שניכם יוצאים בהפסדכם.
אתה בחוסר כנותך שמשתלטת עליך נוכח חוסר כנותה –
ואין קשר בין הדברים אלא בהתבוננות ילדית.

אז, אם הנך מעוניין גם להתבגר, גם להתגבר
וגם לשחק במשחק המטופש הזה.

הנח לה. לגמרי. הנח לה לחלוטין.
טפל בעצמך.

צא אתה לפרידה זמנית. היא רוצה לא רוצה, משחקת משחק או רצינית
אתה יוצא לפרידה זמנית.
ומגדיר זמן.

שלושה חודשים זה זמן מצוין.
מודיע לה ולעצמך חגיגית שהנכם פרודים לשלושה חודשים
מבחינתך.

כאן, עובר לישון בחדר אחר.
את זמנך האישי מקדיש לטובת עבודה עצמית.

איזון עצמי.
ב ל ע ד י ה. בלעדיה מתוך כוונה.

ובכל פעם שהיא חוזרת סמוקת לחיים וזוהרת מעוד מפגש מלהיב
של תאוות בשרים ואהבה שמימית.

אתה שולח את דמותה העליזה והמזויפת
לימים אחרים – כעת חיה – אין לך זמן בשביל זה.

ודמותה העליזה מזויפת – באוושת ההבטחה
שאין מאחוריה שום דבר מלבד דפוסים חברתיים

שאינך מעוניין בם עוד.
תתבונן על זה.


[hr]

מאידך – הקפד על מילים טובות, על עיניים מאירות, הסבר פניך אליה
ראה אותה באור חדש.
ראה אשה.

[hr]

[b]שאלה:[/b] [u]האם כל הזוגות בעולם מתאימים?[/u]
לא.
[b]שאלה:[/b] [u]האם נגזר על בני זוג לחיות יחדיו בכל מחיר?[/u]
חס וכרפס.
[b]שאלה:[/b] [u]או שמא בתפיסה שלך לכל מחלה ישנה תרופה?[/u]
לכל מחלה יש רפואה – תרופות זו מלה מטעה.

[b]שאלה:[/b] [u]לכל זוגיות על תלאותיה יש פתרון?[/u]
בהחלט. לעתים הפתרון הוא פרידה.
לעתים הוא מינוף ולעתים יש בעיות שלא מגיעות על פתרונן וחיים עם זה.

ראה,
זה בידיך.
זה לגיטמי להיפרד וזה לגיטמי לאהוב והכל לגיטמי.
העניין עכשיו הוא ראשית להתבגר.
שנית להתגבר.
ואז למצוא מה [b]אתה[/b] רוצה.

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 22[/h]
במובן הזה הצגת הדברים בפני בת הזוג שלך, אהובתך, אשתך, באה על מנת להציב את הדברים בפני עצמך.
שרטוט הקו האדום שלך חשוב אם כך בשבילך יותר מאשר בשבילה.

וטוב שכך.

כאן, הצבת תנאים נוספים על פיהם הזוגיות העתידית בינך ובין אהובתך תהיה כפי רצונך בהחלט לא תואמת את הרצון להמשיך את הקשר הזוגי ביניכם.

זוגיות נבנית תמיד על ידי שניים.
גם כאשר צד אחד רודן והשני קרבן - זוהי זוגיות מוסכמת על ידי השניים.

בהחלט יש מקום לומר שאינך מוכן למשולש מכל סוג.
בהחלט יש מקום לומר - עד כאן!

עם זאת מה שכן, מה שיבנה מכאן ואילך זה לא יכול להיות צפוי מראש.

[hr]

סע.
התנתק לכמה זמן שאתה יכול.
שלושה עד חמישה שבועות בהחלט נראה ראוי.

בהיותך עם עצמך התבונן באפשרות של פרידה - ראה כיצד הרעיון של להיפרד כבר לא כל כך מאיים.

[hr]

ההצהרה בדבר החלטתך להפסיק להיות בקורתי היא זיוף.
לא מפסיק אדם את נטיותיו בהצהרה בלבד.
זוהי בהחלט למידה ארוכה ומרתקת וטוב להתחיל בהפסקת הבקורתיות כלפי עצמך.

הקשר בהחלט נגמר, במובן הזה של הקשר שהיה - נגמר.
המצגת של הכל בסדר או של קשיים זמניים - נתגלתה בעירומה.
זה לא אומר שלא יכול להיות קשר אחר.
לכן טוב להתבונן ממרחק.
סע.

[hr]

הרומן המפונטז שאין מאחוריו דבר אלא פנטזיה ואחיזת עיניים - לא ייגמר.
הוא יהיה מקור לגעגוע והתרפקות בעתידה.
הוא יהיה קרדום לחפור בך על כך שהפסקת אותו.
הוא חלק בלתי נפרד מתולדות המשפחה הזו. קשה להשלים עם זה. אבל ככה הם פני הדברים.
חמלה - היא ההכרה בפני הדברים.

נהג חמלה בעצמך.

[hr]

ראה, הנך לוקח סוכריה לילדה קטנה. היא תייבב ותמיד תזכור את הסוכריה ואת זה שנלקחה ממנה.
לפיכך - נהג כבוגר.

[hr]

בהיותך בניכר, במובן הזה של ניכור, נסיעה, התרחקות - דמיין טקס הלוויה לזוגיות המזויפת.
ושא דברים לנוכח הקבר הטרי.
הספד את הזוגיות והעלה על נס את אותם צדדים חיוביים וטובים כולל הולדת הילדים, יצירת המשפחה והזמנים הטובים.

[hr]

ואל תשכח. בכל מקרה אתם זוג לשארית חייכם - בכל מקרה הנכם הורים משותפים. בכל מקרה עליכם להתגבר ולהתבגר להיות חברים למסע ולמשא.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 23[/h]
כאן, עולה הנושא הבא לתשומת לבך -
ראה את עמדת הקרבן שאינך מוכן לוותר עליה.
הקורבן במובן הזה מרשה לעצמו הצדקות למעשים שמקרבנים אחרים.
לכן, התבונן היטב בזה. בקורבנותך הבלתי מתפשרת.
אז, ראה היכן מונחת החירות. ראה כיצד גם בעת שוביו בבית פוטיפר לא הסכים יוסף לוותר על חירותו, ראה את החירות הזו שמוגשת לך כתשורה מעצמך.
החירות לבחון את הזוגיות בינך ובין עצמך.
מחדש.
ולראות את הקורבן שהקרבת, את הקורבן שהיית ואת הקורבן שהנך כעת.
יידע הקורבן שמציאת החירות לא יכולה להיות תלויה בגורמים חיצוניים עד כמה שזה מפתה לחשוב כך, כי נדמה לו לקורבן שהוא קורבן של נסיבות. ואינו.

אין שום קשר בין תחושותיך אתה ורצונך להוביל את הזוגיות הזו בדרכך, מתוך צדקתך כי רבה, מתוך הגיבוי החברתי העקום שמרשה לך בתור קורבן, להפוך להיות לרודן או להצדיק את הרודנות שלך.

אף אחת אחרת בעולם כולו לא תבוא ותנכיח לך את אפסיותך כמו בת הזוג הזו.

אתה יכול להיפרד ולמצוא מישהי שתענה על כל ציפיותיך.
אז, הציפיות יישתנו מכיוון שהדפוס הוא לשלוט בנסיבות או נכון יותר להיווכח שוב ושוב שלאוזלת ידך אינך יכול לשלוט בנסיבות.
אינך יכול לשלוט בדבר וחצי דבר בעולמך
אלא
אך
ורק במצב הרוח שלך.

כשהחירות היא זו המנשבת ומניעה את מפרשי פרשנותך,
בעת הפלגתך הרחק מנמל הבית - כלומר הרחק מעצמך -
מצב הרוח שלך בהחלט עשוי להיות בדרגת מאושר -
גם אם לפתע החליטה איזו פרה שהיא יודעת לעוף וממרום מעופה חרבנה לך על הראש.

האם עד כאן זה ברור?
[hr]

זה היסודות. חוקי היסוד.
צא ולמד.

תודות.
[h=2]התייחסות 24[/h]

במובן הזה כל שנותר לך לעשות הוא לצאת לחופשה של שלושה עד חמישה שבועות.
זה בנפשך. זה לא רק קשור בזוגיות שלך עם אהובתך אלא בעיקר בזוגיות שלך עם עצמך.

צא לחופשה.
התרחק.

כמה שיותר רחוק.
דמיין שמחלה קשה מאוד מחייבת אותך להתאשפז רחוק מכל מה שאתה מכיר.

שכן כך הוא.
חזק ואמץ, כבר עברת מכשולים לא פחות קשים בחייך.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 25 [/h]

ארוך. לקרוא שוב ושוב.

[b]הצהרה:[/b] [u]אכן דחף הוא זה שמניע את ההתנהלות שלי. אני כרגע מאד לא יציב בהחלטות שלי ובהתנהלות שלי.[/u]
עם זאת, כנותך בדבר מצב זה, ראייתך והתבוננותך בגובה העיניים בהחלט מצביעים על התנהלות בוגרת - כלומר, לצד הסובל, הקרבן, האומלל, יש גם מבט שקט.
עדינות המבט.
ציין זאת בפני עצמך.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני פועל מהבטן כי הבטן כואבת כל-כך.[/u]
על פני פועל מהבטן, פועל על מנת להשקיט את הכאב, להניח רגיעה זמנית.
עם זאת, כמו תפוס בבוץ טובעני, כל תנועה שלך רק מעמיקה את שקיעתך לתוך הבוץ.

שוב, ראייתך האמיצה ראויה לציון (על ידך).

[b]הצהרה:[/b] [u]במקום לשבח אותה מצאתי את עצמי קורא לה בוגדת.[/u]
במובן הזה, ברגע שהטחת בה בוגדת - נמצאת משבח אותה.
ללא בגידתה לכאורה - לא היית מגיע לבירור הזה, איתה ובעיקר עם עצמך.
כאן, לכאורה בוגדת, היות ובפועל אין דבר כזה - לבגוד - אלא בעצמך.
היה ואכן היא בגדה בעצמה, זה עניין שלה, לא שלך.
באי הסכמתה לרקוד לפי החליל שלך, או לקבל את ערכיך, או אפילו לשנות את ערכיה היחסיים והמשתנים (לך נדמה שערכיך מוחלטים - ואינם), היא אינה בוגדת, אלא פועלת מהבטן שלה, פועלת על מנת למגר את כאביה היא, מוצאת שם מה שאתה לא יכול לתת לה. לאו דווקא היום, בשנים האחרונות, בזמן האחרון, בתקופה הנוכחית וזו שעברה.
זה לא נגדך.
זה בעדה.

[b]הצהרה:[/b] [u]מה אפשר עוד לעשות? בוא ניפרד לתקופה, סע, אני גם צריכה את הזמן הזה. אבל היא צריכה את הזמן הזה על מנת לחזור ולהציל את הרומן שפגעתי בו אנושות.[/u]
אז מה?
מה זה עניינך למה היא צריכה את הזמן?
אולי היא צריכה לבכות על כתפי אהובתה המדומיינת על מנת להשלים את הפרידה ממנה?
אולי היא צריכה לבדוק האם באמת היא מעוניינת להציל את הנישואים?
אולי היא רוצה לשדוד בנק?

למה זה עניינך. כלומר, אינך יכול לשלוט במה שהיא.
וזו ההוכחה.
לא הרסת לה שום רומן. להפך, רק חיזקת אותו.
הנח.
זה מה שנכתב לך מראש.


[b]הצהרה:[/b] [u]אני למעשה הזמני כאן. אני הכיסוי, זה שעובד ואבא לילדים - לא משהו שאפשר לאבד בכזו קלות.[/u]
כלומר, אתה מרגיש שאתה הזמני.
היא אתך שבע שנים. היא יצרה אתך ילדים ואתה הזמני?
אינך.


[b]הצהרה:[/b] [u]ואני לא טוען שאין כלום מעבר לזה - ישנם גם רגשות, היסטוריה, ואולי מעט תקווה.[/u]
יש הרבה יותר מזה. יש אחריות משותפת לילדים משותפים - וזה רק קצה הקרחון של מה שיש.
אתה עיוור למה שיש כי כולך בחוסר.
ציין גם את זה בפני עצמך.


[b]הצהרה:[/b] [u]אבל הרצון העז שיש לי לשקם את הזוגיות לא מרגיש לי הדדי.[/u]
אז יש חוסר ההדדיות.
מה אתה אומר? שאתה צדיק והיא מרשעת, שאתה פגוע והיא הפוגעת?
שאם זה לא הדדי אז אתה תתיישר להדדיות על פי דרכה ותזנח את הזוגיות הזו?
אז זה לא הדדי.
מתי זה היה הדדי?
זו אגדה יפה שיש תמיד הדדיות ושוויון. או שאפילו צריך לשאוף להדדיות ושוויון תמיד.
זה סוג של שקיעה מרהיבה ולאורה צלילי פעמונים וחד קרן רוקע ברגליו בחן.
זה אמונת המון שמקורה הוא אגדות ילדים "ומאז חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". קשקוש. שטויות.



[b]הצהרה:[/b] [u]מן הסתם הלב שלה לא איתי.[/u]
לא מן הסתם. מן העיקר - כרגע לבה לא אתך.
חמלה מורעפת עליך, זה המצב.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני לא יכול להעניק לה מה שהאישה העניקה לה.[/u]
את, אתה כבר נתת לה מה שאף אשה לא יכולה לתת לה.
ואתה עדיין יכול לתת הרבה יותר מכל אשה.
תן לה חופש.
הנח לה.

לאו דווקא בעבורה - בעבורך. נתינה שכזו היא בעבורך - לא בעבור אף אחד אחר.


[b]הצהרה:[/b] [u]והרושם שלי שהיא לא מוכנה לוותר על הקשר ההוא למעננו.[/u]
האם היא מוכנה לוותר על הקשר שלכם בעבור הקשר הזה?
זו השאלה, וזו השאלה שעומדת לפתחה, לא לפתחך.
האם אתה מוכן לוותר על הקשר אתה - זו השאלה שעומדת לפתחך - עם יד על הלב - אינך יודע. (גם היא לא).
מכאן שיש לברר, אתה עם עצמך והיא עם עצמה.

[b]הצהרה:[/b] [u]היא מנסה בכל מאודה להחזיק בשתי הקצוות.[/u]
היא לא מנסה. היא אוחזת בשני הקצוות.

[b]הצהרה:[/b] [u]בפגישת ייעוץ שכבר עשינו נאמר לה שמה שאני חווה כרגע היא טראומה רצינית. שהיא חייבת להיות סובלנית.[/u]
נאמרו עוד דברים, לך למשל נאמר שאתה צודק. ואם לא נאמר - זה מה ששמעת.
אינך צודק.
אין פה צודק.
שניכם צודקים. תמיד כל הצדדים צודקים. כאשר אתה רודף אחרי הצדק אתה למעשה בורח מעצמך. את עצמך לא מעניין אם אתה צודק.



[b]הצהרה:[/b] [u]העניין הוא שהיא בכלל לא שם - היא עדיין בראשה ברומן, והיא לא תוותר עליו עבורי. גם אם היא תעשה פשרות בתחום הפיזי - את הקטע הרגשי היא רוצה לשמור איתה. אבל זוהי לא חברת נפש. זוהי בת זוג ואני לא מעוניין במשולש. מה גם שהצלע שלי במשולש היא לא צלע רגשית או פיזית אלא צלע פרקטית ומנהלתית. לא במאה האחוזים אבל ברוב רובה.[/u]

הכל נכון, גם פרשנות לקויה.
כלומר, זו פרשנותך, והיא בהחלט לקויה.
אינך יודע מה מתחולל בלבה, ובראשה.
שכן הדחיה שאתה חש כל כך חדה וחותכת שכל פרשנות באה להקצין אותה ולהסביר אותה במונחי הלב שלך - .
אינך יודע מה היא חשה, מה קורה בלבה ומה קורה בין ירכיה.
אתה יודע שבך אינה מעוניינת. כרגע.
הנח.
אינך יכול לכפות תהליך או האצת תהליך.
זה גם לא חשוב. שכן התחבטותך לגבי ההמשך היא עניין פנימי שכלל אינו קשור בה.
וגם על עצמך אל תכפה, אל נא בנמהרות.

[b]הצהרה:[/b] [u]עכשיו אני, החלש שמנסה בכל כוחי להילחם מפסיד בכל מערכה אפשרית. כשאני לוחץ אני מקבל את מה שאני רוצה אבל זוהי רק אשלייה אופטית. כשאני חם ואוהב היא מרגישה שיש לה כר מחודש לפעילות שהרי היא מפרשת את ההתקרבות הזו כמתן הרשאה להמשך היחסים ההם.[/u]
עד לא מזמן היא היתה החלשה.
התקרבות מצדך איננה יכולה להיות מותנית בהתקרבות מצדה.
להפך, התקרבות מצדך מרחיקה אותה.

[h=2]אינך יכול לעשות דבר וחצי דבר - זה לא בידיים שלך. נקודה. הנח למען השם. הנח ![/h]


[b]הצהרה:[/b] [u]מצב נוראי ומתסכל שחייב להסתיים כמה שיותר מהר.[/u]
לא חייב ולא בהכרח.
לעתים נדרש התסכול להתמשך.
הכאב הוא תחילת הריפוי, הסבל המתמשך מאבד מזוהרו אט אט ובעזרת חמלה עצמית, התרחקות והתבוננות ניתן להפוך את התסכול למדרגה גבוהה יותר של התבוננות פנימה.
התבונן על זה.

[b]הצהרה:[/b] [u]לו רק הייתי באותה פגישה במסעדה מיישם את מה שהומלץ - ללא פחד ונחישות. אך לא הייתי שם. לא הייתי אמיץ וחזק מספיק לשחרר את אהובתי.[/u]
במובן הזה, אומץ לבך אינו מוטל בספק. חרטה על מה שהיה אין בה אלא התכנסות לתוך רחמים עצמיים.
התבונן מהצד על האגו האומלל שלך שמרחם על עצמו, ראה את הררי החשיבות העצמית שלך.
שים לב, אתה מגחך, עמדת החשיבות העצמית לעולם נמצאת מגוחכת. חסרת תכלית וטעם. סתם.


[b]הצהרה:[/b] [u]ועכשיו הדבר יכפה עלי מלמעלה וארגיש נפגע עוד יותר.[/u]
זה לא היה בידיים שלך ובכל מקרה הדבר נכפה עליך.
תרצה או לא. זה לא בידך.

[b]הצהרה:[/b] [u]לא רחמים חלילה אני מבקש אלא רק מעט מזור לנפש הכואבת.[/u]
והנפש הכואבת מאמינה שהמזור הוא ברחמים.
הנפש הכואבת יוצאת במחולות בתוכה, מאושרת על כל טיפת סבל, במעמקיה חשה חיה מתמיד ונמשכת ומושכת את הסבל, הכאב והאומללות עד כמה שאפשר יותר.
המזור לא יכול לבוא מבחוץ.
גם אם שלוש מאות דמויות ימחאו לך כף, יחבקו אותך ויאמרו לך רק שבחים, זה לא יביא לך מזור.
קבל את עצמך.
קבל את המצב.
קבל את הכאב, הזעם, חוסר האונים, את אפסיותך ואת נפלאותך.

אז, המזור הוא עצם ההודיה.

[hr]
ראה את המילים האלה שוב ושוב.
ואז,

_צא לחופשה.
התרחק.

כמה שיותר רחוק.
דמיין שמחלה קשה מאוד מחייבת אותך להתאשפז רחוק מכל מה שאתה מכיר.

שכן כך הוא.
חזק ואמץ._

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 26[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]להניח לה - כל-כך הרבה אנרגיה השקעתי בתקופה האחרונה על מנת להילחם עליה, על ליבה, לחבל במאמצי ההתקדמות שלה אל עבר זוגיות חדשה. כל זה נידון לכישלון.[/u]
על פני להילחם עליה, על ליבה - לחבל במאמצי ההתקדמות שלה - ובהחלט כל זה נדון לכישלון. שכן יש היפוך בין להילחם עליה ועל ליבה ובין לחבל בדרכה.
כלומר, כל האנרגיה שהשקעת היא ניסיונות לחבל בדרכה ולאשר על ליבה. לכן נדון לכישלון.

[b]הצהרה:[/b] [u]הדבקות שלה בקשר ההוא, פיזי או לא פיזי איננה מאפשרת לי להישאר עבורה כבן זוג. אם היא רוצה בי כרגע רק כאבא לילדים ומפרנס ואת הקשר האינטימי היא בונה עם האשה ובמקביל תזרוק לעברי כמה סוכריות - זה לא יעבוד.[/u]
זה לא הדבקות שלה שלא מאפשרת - זה אתה שלא מאפשר. וזה בסדר, זה לא מתאים לך ואינך מעוניין להיות כבן זוג אינטימי, אבל מנגד, אם היא רוצה אותך רק כאב לילידיה וכמפרנס - זה בהחלט יעבוד. קוראים לזה גירושין וזה עובד מצוין. אם תרצה או לא.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני לא יודע אם אסע. אני מרגיש כאילו אני מפקיר את השטח ואני עלול לחזור ולמצוא מציאות קשה עוד יותר.[/u]
השטח כבר הופקר ולא רק על ידך אבל בהחלט בעידודך הלא מודע.
האם יכול להיות מצב קשה יותר מבחינתך?

[b]הצהרה:[/b] [u]אני רוצה לחיות בבית שלי עם הילדים שלי וללמד את עצמי להרפות ולשחרר. בלי ציפיות ובלי תקוות. בלי לסגור דלתות. פשוט להיות, להשקיע זמן בעצמי, ללכת אולי לטיפול פסיכולוגי, לצאת ולהתאוורר. לישון בחדרים נפרדים. לזכור שאני לא אשם במצב. לא לתת לאגו הפגוע להכתיב לי את המצב רוח. קל לומר.[/u]
אפשרי אך כמעט בלתי אפשרי.
בתוך הקלחת יהיה לך קשה מאוד להזיז עצמך מהמראות ומההרגשות, לכן הוצע לך לקחת את עצמך הרחק.
בעבורך.
בשביל נפשך הפצועה. בשביל האגו. על מנת לשנות דפוסי חשיבה.

[h=2]אתה זקוק למרחב ולמרחק - בשבילך! - כל עוד אתה בסביבה אתה מרחיק אינטימיות - בכאבך! [/h]


[b]הצהרה:[/b] [u]השאיפות לזוגיות עמוקה ואינטימית עם אשתי לא תאמו את רצונותיה ואת יכולותיה איתי.[/u]
זו סבה מצוינת לשאוף לזוגיות מעשירה ואינטימית - עם עצמך.
הגי הזמן לבדוק מדוע עצמך לא משתף פעולה.
האם זה תואם את יכולותיך ורצונותיך או שהשאיפות האלה כלל לא שלך אלא כתובות בפנתאון האמונות והכיסופים המקובלים בחברה, אמונות המון, אמונות יד שניה.
התבונן שם ועדיף ממרחק, שהרי דגים לא רואים את המים,וממקומך הדווי והפצוע לא תוכל להתבונן באמת ובכנות מלאה - מה יניח לך מזור (מעבר לתפישות רומנטיות שאין לן מקום אלא בפנטזיות ילדותיות או כתפאורה רצויה למערכת כנה והדדית - זו שאינך מניח לה להתפתח בכפייתיות היתר המרשימה שלך).

[b]הצהרה:[/b] [u]קשה לראות אותה פורחת בשעה שאני נובל.[/u]
הרי לך.
הרי אתה אוהב אותה ומכך הנך מאושר לראות אותה פורחת.
מה שקשה זה התחושה שלך, מנחותיך לא מתקבלות - לכן סע.
ראה איך ייתכן שככל שאתה נובל - כך היא פורחת - שוב זה לא נגדך - זה בעדה.
סע, שחרר אותה מעליבותך, ממסכנותך, מכוחך ומרדיפתך.
הנח לה ולעצמך לבחון את הדברים ממרחק פיזי. בלי האנרגיה שלך בסביבה.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני מקווה שאחרי הסערה יבוא השקט ומשם תצמח התחלה חדשה. איתה או בלעדיה.[/u]
הסערה היא פנימית.
עליך להתבונן אך ורק פנימה, בלי קשר אליה, אל הילדים, אל החיים שבחוץ.
לנתק כל זיקה ולו לרגע - להתבונן פנימה.
זה לא פשוט ואין פשוט מזה.
כרגע - בלעדיה.

[hr]

[b]הצהרה:[/b] [u]היא מוכיחה לי פעם אחרי פעם שהיא איננה ראויה עוד לאהבתי. מנגד היא עושה ויתורים ומאמצים לשמר את הזוגיות[/u]
יש כאן סתירה.
והיא לא לא ראויה לאהבתך - זה אתה שלא ראוי (כרגע) לאהבתה.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל עבורי הבסיס והתנאי ההכרחי לזוגיות היא קיומה של אינטימיות.[/u]
אינטימיות כוללת התרחקות. לא רק קרבה,
התבונן כיצד עבורך אינטימיות היא רק קרבה, רק אתך, רק אתה - רק...

[b]הצהרה:[/b] [u]על מנת לתת לכל העניין סיכוי היא חייבת לנטוש את החלום על אינטימיות איתה.[/u]
על מנת לתת לכל העניין סיכוי עליך לנטוש את הצהרותיך.
להניח.
לתת לדברים להבשיל ולהתפתח - לא לפי מתכון מסוים.
אינך בשל לכך זה ברור - אך ורק מרחק פיזי לאורך זמן של לפחות שלושה שבועות יניח לך את הפרספקטיבה להבין את המשפט הזה - במובן של להתבונן עליו - נקי.

[b]הצהרה:[/b] [u]גם אם היא אומרת שהיא נוטשת את העניין הפיזי ונשארת רק עם החברות - זה כמובן אשלייה עצמית שלא לומר שקר. לא ניתן לכבות תשוקה שרק עתה ניצתה ונגדעה בטרם עת.[/u]
אתה בטוח?
או שלא ניתן לגדוע תשוקה כאשר יש מי שמכריח אותך לעשות את זה?
ראה איך אתה עצמך גדעת את התשוקה אליך.
ראה איך אינך נותן סיכוי - איך אתה מרחיק.

[b]הצהרה:[/b] [u]לכן עלי להניח לה לבחור את הבחירות שלה - לא מתוך איומים או אולטימטומים. אלא מתוך החלטה כנה ומחייבת.[/u]
החלטה כנה בהחלט. מחייבת? - מוקש ששמת לפתחך.
סע. התרחק.
ממרחק אפשר שתוכל להתגבר ולהתבגר.

רק ממרחק.

[hr]

שים לב, הדברים אך ורק בפנים, כל מה שאתה אומר עליה - מיותר.
זה לא קשור אליה.
זה אך ורק אתה ועצמך.
זו הזוגיות הפגועה.
כאן אתה עצמך לא מאפשר לך ולעצמך לדור בכפיפה אחת של אינטימיות מלאה, שלמה ומאשרת אושר אפשרי.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 27[/h]
במילים אחרות:
כאדם, כברוא האדמה והאל הטוב, כאדם פרטי, כאדם המייצג את כל בני האדם באשר הם
הנך ראוי לכל הטוב שבעולם, לעתים אף לטוב יותר וברוב המקרים הנך ראוי למצוין.

כאן, החסד, כדרכו מכה, בהביאו אל מולך את הדמות הזו אשר מצליחה לנער אותך כפי שאף אדם לא הצליח.
תודתך אליה היא שחרור מלא מכל מה שלא טוב, טוב מאוד או מצוין.
שחרור מתוך שכל ישר ואנחת רווחה.
שחרור מתוך נתינת כבוד מלאה לאזיקיך, מתוך פרגון, מתוך הודיה.

כרגע המצב הוא כזה שאינך יכול לראות טוב, טוב מאוד או מצוין ביחסים האלה.
עם זאת אינך יכול לראות טוב טוב מאוד או מצוין כמעט בשום דבר.

צא למדבר, לים, להרים, צא פנימה, גלה את הטוב
הטוב יותר,
המצוין.

ולו בדמיונך.

אז, חזור - בלי תובנות לגביה ובלי שום דבר לגביה כי אותה הרי שחררת.
אבל עם תובנות והבנות לגבי עצמך.
לגבי מה הטוב שהנך מעוניין בו - שאינו תלוי באף גורם חיצוני.
מה הטוב יותר
ומה המצוין.

זו המשימה.
כל השאר, קוסמטיקה רומנטית לאמונות שפג תוקפן.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 28[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]האופצייה לנסוע ולהתרחק מתרחקת כרגע[/u]
הבחירה שלך באופציה הזו מתרחקת.
ראה, כל מה שאמרת לה היה נהדר.
ובסוף המשפטים הנהדרים האלה, יש להוסיף - ולכן אני חייב לצאת לכמה שבועות - לא נגדך ולא נגדנו - בעדי.

ההתרחקות עצמה - על פני מסוכנת - היא היא בור הבטחון.

בחירותיך מצוינות ובשלב זה, טובה לה לנפש הפוגה מסוימת ולו באמירת כל המילים הנכונות והניסיון להרגיש את מה שהמילים הנכונות אומרות.
עם זאת, עדיין הנך מתעקש לאחוז במושכות, העגלה לעת עתה עדיין לכאורה מובלת בכוונים שאתה מנווט.

ראה, המטפלת הזוגית לא תציל את הקשר שלכם, גם כאשר היא נהדרת. היא רק עוזרת לכם להציל את מה שנותר מהקשר.
האופוריה, ההבטחות והתקווה המחודשת - כולן לקוחות מתוך אותה רומנטיקה קולקטיבית.

גם אם תצליח לשמור על עצמך מרגשותיך ולהפוך להיות מהוגן לחלוטין.
בתוכך המלחמה לא מפסיקה.


[h=2]צא להתאוורר מחוץ לקשר - לטובתך אתה, לטובתה היא, לטובת הקשר.[/h]

הבריחה אל הטוב, החזרה על תובנות שכליות כאילו הופנמו אל רמת הרגש והאמונה ראויה להערכה - עם זאת, זו עדיין בריחה ורמת הזיוף שם עדיין גבוהה בסקאלה.
לכן, טוב להעלות את אלה בפגישת הייעוץ.
טוב לבקש את הזמן הזה לעצמך.
לא תוכל, אינך יכול ולא יצלח בשום מקרה להאיץ תהליכים.

הנפש זקוקה לזמן הבשלה.
תנו לכם.

יש לך הבטחון המלא שהטוב ביותר קורה ויקרה.
המצוין בפתח.
צא. צא ולמד. צא כשברור לך שהעניין הוא פנימי.

ההיאחזות בה, בפתרון מהיר ומזויף, באינטנסיביות של פגישות הייעוץ, במילים יפות וחיבוק אוהד, הדרישה לדעת אם היא אוהבת אותך -
כולם בריחה מעצמך.

ברור ונהיר שאין המילים האלה נושאות חן מלפניך.
עם זאת, מקורות המילים האלה המופנות אליך לא התחייבו מעולם לשאת חן מלפניך או להניח את דעתך.

הנח לזיוף.
הנח לפתרונות. הנח לאהובתך. הנח.

צא ולמד את עצמך, את החופש. צא ולמד.

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 29[/h]
אין לך דבר קל יותר מלהודות.
אפילו איוב הצליח להודות.
ההודיה אם כך היא הרגש הקל ביותר, התחושה הפשוטה ביותר
להעלאה.
כאן אם כך, ההודיה על הכל. על כל התנאים האלה, המובנים מאליהם,
שבאים לשרת אותך, על פי גחמותיך רצונותיך וטובתך הגבוהה,
היא פתח היציאה שלך ממלכודת הקרבן הנצחי.

אין לך דבר קל יותר מלפגוש את עצמך
בגובה העיניים, ללא כל זיוף והעמדת פנים
בהתבוננות במראה השקופה שבה לא נראה דבר אלא
ריק שלם מושלם באין נוכחותו, ללא צבע, ללא זהות
שם עולה הבטחון הזה מאליו
שממילא שום דבר לא תלוי בך
או עליך והשמחה אינה תלויה בדבר
המושכות אז רפויות אינך מובל אינך מוביל

קוריך במובן הזה של עכבשיות התודעה הנתפשת
משוחררים, דביקותם פסה
הנך יישות טהורה נוכחת באין זמן שזה הווה
ואין מרחב שזה כאן
ואין קיום שזה אני.
אז, אט אט מזהה את הגוף הפיזי
המשויך אל הקיום
חש את עונג הכאב העדין
את כאב העונג המוגזם

ומודה מתוך ההתכנסות הזו
בלב שלם - באין שלם - בשלמות ובמושלמות
עושה שלום במרומיך
ובהרריך מניח שלווה
מנוחת ימיך על מי מנוחות

עדינות המבט, חמלה, הסכמה
זה הוא האתה שקורא לך אני
אינך.


[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 30[/h]
במובן הזה אם כך עם כל ייחודיות הכאב הפרטי, הקושי הפרטי כל כך של האיש,
בסיטואציה שמעוררת בכל קורא את ענייניו הוא, ומכאן עולים גם היחסים עם הסבל.

כלומר, שכל אחד ואחת הוא 'אני', כולנו רואים את עצמנו וקוראים לעצמנו 'אני',
והייחודיות הזו שעל פיה כל אחד ואחת שונים, או מיוחדים - היא אחידה.

ומכאן שכאשר ניתכות המילים מילים האלה מאליהן, ויורשה כאן צפריר להתנער
היטב ולהעיד על תהודה מרתקת שעולה מההד של הכותבים בדף, תהודה גופנית ממש

והמילים זורמות מאליהן לעיניי המופתעות לעתים והשיעור האישי שלי הוא התמסרות
זה ההד וההדף הזה של העיניים הקוראות כאן,
המסכימות והמתנגדות וכל אחד וכל אחת במיטב הפגנת רגישותו או רגישותה,

במגוון מרתק של בני אנוש, המתחבטים בשאלת הזוגיות הראשונה
כלומר בינך לבין עצמך, יחסי תודעה אחת גוף ונפש אמת ודמיון

שזה עיקר העניין כאן,
והצמיחה המוצעת כאן, בבחינת הבשלה מסקרנת, משעשעת, מדהימה
בה הנך מגלה את עצמך מחדש

איננה אופציה אחרונה כלל וכלל
אלא הזדמנות.

כל המילים כאן מדברות על זה, מנחות בכל מחיר
לצאת למסע אישי וזה יכול להיות אחלה טיול

מסע אל מול עצמך - מנקה את דפוסי הזיוף העצמי
פנימה.

שם, החירות ממתיקה עמך סוד גלוי
בדבר האפשרות לחיות בשלום עם עצמך.
בזוגיות מופלאה, אינטימית וקרובה
יד ביד עד שדי.

עד אז, מומלץ ביותר.
לצאת במחול ולהתבונן בשקט מוחלט מהצד

על חן התנועה הפנימית
דמיון אם כך יהיה כלי מצוין לשם העצמת המציאות
מאשליית היומיום אל אמת הקיום בהווה.

שינוי בתפישה אם כך כולו בחירה אישית,
ומרגע שזה מתרחש - עצם רעיון השינוי בתפישה
הוא שינוי מבורך.


[hr]

כאמור, זה לא אישי ואין אישי מזה.

חוזה
לך
ברח.

[hr]

תודות.
.
[h=2]התייחסות 31[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]הפחד הזה לנטוש את המערכה ולהפקיר את אשתי עם המאהבת - בו אני צריך להילחם. כאילו הנוכחות שלי שם, לא מאפשרת את קיום הרומן במלואו. ואם אעלם, הקשר בין שתיים עשוי להרקיע לשחקים ואני אמצא את עצמי חוזר אל שוקת שבורה.[/u]

ההשפעה היחידה שיש לך על היחסים האלה היא שהנך מעודד אותם בחרדתך ובכל ניסיון להפריע להם.
סע.

[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות 32[/h]
כאשר את/ה נפרד מבן/ת זוג
הנך נפרד/ת גם מעצמך כפי שהיה מוכר לך במחיצתו/ה
על הטוב והטוב יותר שבו/ה, על המצוין שבו/ה
[hr]
תקופת מה בחיינו הבוגרים צעדנו ביחד, התבגרנו ביחד,
ועכשיו אנחנו נפרדים, את עוזבת אותי; אני עוזב אותך
[hr]
מצער הדבר ככל שיהיה
בתקופת חיים זו
עדיין נתפש מוסד הנישואין כמאשר איזו בעלות.

המודרניות והנאורות לכאורה הן שהבעלות הדדית
בפועל - אין בעלות.

[hr]
מצער הדבר ככל שיהיה
כאשר הפרידה נתפשת כאבדן בעלות -
בעלות על האהבה; על המין; על הבריאות;
על דרך החיים המשותפת;

נדמה לה לנפש כאילו זה הוא או היא שהיא מאבדת
בעוד היא מאבדת אך ורק את נתיב המילוט
את הבריחה הגדולה מעצמה – החוצה.
נאחזת.
אז כאשר הנפש מדמה לעצמה שהיא נשארת לבד,
רוקעת ברגליה אל תוך ביצת חייה,
מעלה מחדש משקעי בוץ ומדון
הרגליה מעלים את חולות העבר אל
רקיע במים בהם מדשדשת
אל רקע אפור ומכמיר לב.
[hr]

קורה שבתוך האבדן העצמי הזה
עולה הילד הקטן ומשתלט לחלוטין
על כל הגיון או שכל, כולו רוטן נוקם ונוטר,
לכאורה מה שלא הצליח לו בחיי הזוגיות -
אפשר שיצליח לו עכשיו.

כמובן שזו גם הילדה הקטנה
שכולה כעוסה ורותחת על חוסר האונים שלה
לחנך את האיש הזה להיות מה שנראה לה כראוי ונכון,
מניחה טון זועם, צודק ומלא תוכחה.
[hr]
כאשר הפרידה היא תוצאה של חוסר הסכמה להתבונן פנימה,
עשויה לעלות עיקשות ילדותית לנסות לאחוז במושכות הצדק
ולבוא חשבון לאחר הפרידה מה שיכול להיות מבורר ללא פרידה,
והילד הקטן רגוע ומחייך למקרא הרעיונות הבאים:

מכיוון שהבירור הזה הוא לעולם פנימי.
כאשר אדם למד לברר את עצמו מבפנים -
ללא העמדת פנים וללא זיוף,
אינו יכול אלא להשתחוות עמוקות לאהובתו הבוגדנית
ולהודות על כל יום שהיתה לצידו - על מעשי האהבה החיים - ילדיו -
על העונג הבלתי נתפש של מעשה האהבה ההוא,
שממנו התחברו להם זרע וביצית למשל
ויש עוד ריבוא ברכות והודיות שיברכה בלבו.

הודיה על הזכות להיפרד מהדמות האלוהית הזו
אשר זכה להיות במחיצתה עשויה לפתוח את הפתח
להיות לה לחבר - לידיד - לאח.

וכאשר היא למדה את עצמה מבפנים,
כולה רטט של הודיה עמוקה לאיש המופלא הזה
שידע אותה כפי שאף אחד לא ידע.

הי איש - תודה.
[hr]
ולעניין הזה של כל השטויות המשפטיות, כספים
ושאר אבני דומינו במשחק האווילי של החיים,
זה משחק ילדים לא אחראיים
ללא מבוגר אחראי בסביבה.
שכן על מנת להיות מבוגר אחראי - בכל סביבה -
טוב לבירור הפנימי.
[hr]
כך, במעגלים, כמו פו הדב -
מסתובבים העניינים
אל תוך הבירור הפנימי,
ההתבוננות - ההסכמה -
ובסיבוב הזה המעגלי,
עולה העגול אל על
והרי לך ספירלת החיים.
בינך ובינך
ביני לביני.
[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות 33[/h]
הודיה עמוקה עולה ממך אל אהובתך הזו.
על אומץ לבה. על הכנות הבלתי מתפשרת. על סגירת הלב והדלת (לא נעילת הלב והדלת - רק סגירתה.

בזכותה, בעיקר בזכותה הנך מצליח לצאת ממי שנדמה לך שאתה ולהתחבר לעצמך.

צא מהבית.
זה לא קשור אליה.

צא מתפישת הבית אל תפישת ה "הביתה".
חזור הביתה, אל עצמך, אל מי שאתה הוא.
ללא תנאים מוקדמים, לטובת הבירור העצמי.

היא, באשר היא, תהיה היא מי שהיא חושבת שהיא, איננה רלוונטית כלל. רגשותיה, רצונה, דבריה - כל אלה לא רלוונטיים כלל.
במובן הזה גם היא במסע הזה של בירור עצמי.
בהכרח - בדיוק כמוך - עולה הניסיון לוותר על הזיוף העצמי, ולגלות מי היא עצמה.

לעתים קרובות נדרש העצמי להנכיח את עצמתו - הדרך הטובה ביותר היא דרך הרגש. זה מה שקורה לשניכם, זעקת הרגש איננה נתונה להתעלמות. בדיוק כמו כל כאב - שזה בדיוק תפקידם.

כאמור, להעלות הודיה זה הקל ביותר.

לפיכך, הצעד הראשון לבירור עם העצמי - הוא הודיה עצמית.
הודה לעצמך על כל מגרעותיך.
העלה הודיה אל עצמך - על נפלאותך.|

התכנס אל הפנימיות - שם רבוא דמויות - מהנפלא המתחשב והשמח ועד הרודן והאכזר והנודניק - כולם מתכנסות לאחד. אתה קורא לאחד הזה "אני". כמו כולם.
כאשר כולן כאחד מקיימות הודיה - נפתחים שערי שמיים - והנך מגלה את האור הפנימי -
זה שאיננו מטיל צל, איננו כבה, איננו זקוק להזנה,
איננו תלוי בדבר.
כמו אהבה.

[hr]
תודות
[h=2]התייחסות 34[/h]
ברשותך מוצע לך הכוון הבא.
בימים הקרובים, מעת לעת, חשוב על עצמך במונחים של משוחרר מכל זיקותיך -
ללא משפחה, ללא חברים, ללא שום דבר שקושר אותך.

זהו מקום מאוד נקי, יש אומרים לבן ויש שחור.
יש אומרים צלול ויש עכור
אפל ומואר.

זה מקום שבו אתה עצמך נוכח, ומשחרר את המושכות שנדמה לך שאתה אוחז.
[hr]
דמה את עצמך פקק צף על מים,
אין בידך לומר לאן להיסחף, היכן להיתקע ומה יהיה מזג האוויר.
[hr]
דמה עצמך כאבקנים ברוח.
[hr]
דמה עצמך נטו.
הזמן את בן הברית האולטימטיבי, זה שתמיד נוכח והוא קרוב ומלא חיים תמיד - המוות.

[hr]
דמה את עצמך פוסע לאט לחופי הדימוי הזה,
רגליך נוגעות לא נוגעות בפני האדמה,
ובכל פעם שאתה מרים את רגליך מעקבותיך - אלה מוארות.
כולך אדם כולך אדמה.
[hr]
נשום לשם. קח אוויר פסגות ונשוף אוויר מחילות, הנח לרוח לנשב על לחיך.
אמור תודה.

[hr]

אחר כך תחזור להתקוטט עם עצמך
בעודך מפעיל ומופעל על ידי הדמות הנקבית,
האנימה, הפונקציה הנקבית -
זו שתמיד מגולמת בדמות אחת בלבד ומופיעה כאחת,
זו היתה אמך ואחר כך עברה לנשים שבחייך.

כרגע הנך עבד נרצע לאנימה, הנקבה נוקבת בך את צריבותיה.

זה לא אישי, בת הזוג שלך היא לא עושה את זה על מנת לפגוע בך,
אבל בהחלט עשויה להיעזר בתחושת נקמה או לבוא אתך חשבון בשביל עצמה-
וזה לאו דווקא הדמות הפיזית, בת הזוג הנוכחית -
אבל בהחלט באמצעות פרשנותך אתה את המתרחש
תוך הלקאה עצמית מתייסרת, מתחסדת ומצטדקת - של התנהגותה.

[hr]

זו לא משימה להציל את הנישואים. זו לא משימה "לכבוש" אותה. זו לא משימה בכלל, אין כאן עניין של ניצחון או הפסד.
זה הסכסוך הפנימי בינך לבין ההיבטים הנקביים שבך.
[hr]
ובמובן הזה, בתואם מושלם - היא מבקשת לאחוז בך ולהשתחרר ממך בו בעת -
מבחינתך - לא כי זה משרת מישהו אחר,
אלא כי זה בדיוק מה שאתה מבקש באופן פחות מודע,
לאחוז בה ולהשתחרר.
התבונן באלה.


[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות 35[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]כבר אין אמון תמים אלא אמון אחר.[/u]
לעולם אמון הוא החלטה.
אדם מחליט לתת אמון בחברו.

זה לא קשור למעשי החבר וזה לא קשור לשום דבר מלבד להחלטה של האדם - לתת אמון.
לעולם נתינת האמון היא למרות.
חרף היותך כזו וכזו האמון ניתן.

משבר אמון הוא ההחלטה להפסיק לתת אמון.
זה יכול להיות כי הפרשנות המקומית מדברת על הפרת אמון - אני נתתי אמוני בך שתהי החברה הכי טובה שלי ואת הלכת להיות חברה של מישהו אחר.
זה יכול להיות תחושת אשמה שלי - שאני עצמי לא ראוי לאמון שלך במובן הזה שאת החלטת לא לתת בי אמון ולכן אני מחליט לא לתת את אמוני בך.

הנה כי כן אמון הוא אמון הוא אמון.
על פני אמון תמים או מפוכח - אמון עיוור שזה כבר מתובל באמונה ואמון כולל שזה כבר מתובל בניסיון חיים.
זה - האחרון כל כך רחב שהוא עשוי לכלול את האמון הכללי באדם וברמה האישית האמון עשוי לכלול שאת בכל מקרה -
ראשית דבר ואחריתו – היה נאמן לעצמך.

[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 36[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]לעולם היא תהיה נאמנה לעצמה קודם שתהיה נאמנה אלינו.[/u]
ברשותך,
טוב שכך.
ראה איך לאורך השנים שמת אתה את נאמנותך העצמית לפני נאמנותך הזוגית.
לא באופן הזה של "בגידה" על פי איו הגדרה שתבחר, אלא באופן הזה שהצרכים שלך קדמו לצרכים של שניכם ושל אהובתך.
זה לא בא להקטין אותך או להאשים אותך, מילים אלה באות שכן כאשר יש התנגשות בין הנאמנות העצמית לבין הנאמנות הזוגית - יש מקום לבדיקה והתבוננות.
בכל מקרה, עם יד על הלב התבונן האם היית רוצה בת זוג שנאמנה לזוגיות על חשבונה...

כאן, על פני להתכרבל במסכנותך המוזנת תדיר על ידי התנהגותה.
צא.
צא לבלות, צא עם חברים. צא לכל מה שיביא לך שמחה.
קח לך שלושה ימים בשבוע וצא מהבית כשאין עליך ילדים ואשה וכן הלאה...

עניין שני מומלץ בעבורך - ואין זה חשוב כלל מה היא מרגישה בקשר לזה - עבור לישון במטה נפרדת אם ניתן בחדר אחר. אתה זקוק לזה.

[hr]

כאן, מבחינתך פרק זה הסתיים. אין באמתחתך עוד כוחות להתמודד עם היותך מונח על אש קטנה לטובת עתיד עלום.
לכן, התחל לבחון את חייך לאחר פרידה.
זה לא אומר שתהיה פרידה בהכרח, זה כן יניח לך מעט שקט.

[hr]

שים לב, אם היא תבקש אחריך מכל הבחינות, המינית והזוגית והרגשית
אם זה יקרה וכאשר זה יקרה -
קרוב לוודאי שאתה לא תהיה מעוניין עוד באלה.

[hr]

כאן, טוב אם תתבונן באופן כללי האם אתה מעוניין להמשיך לשחק משחקים של ילדים קטנים - שכן שניכם במשחק,
או להתגבר ולהתבגר -

טוב, כפי שכבר נאמר פעם או פעמיים - שתצא מהבית לשבוע שבועיים - תיעלם (בגלוי לגמרי תוך הבהרה מראש) ותהיה עם עצמך בלבד.
אתה יכול לטוס לחו"ל אתה יכול למצוא את עצמך במצפה רמון.
אתה יכול ללכת לכל מקום שבו - חייך הנוכחים - לא מאיימים עליך.

כאמור. הנח. התבונן פנימה.
הנך ראוי לטוב, לטוב יותר ולמצוין.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 37[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]הזמן שלי, היחס שלי, האהבה שלי, המגע שלי, כל אלה מוצרים יקרים. מי שלא רוצה, לא צריך. סיימתי לבזבז אותם[/u]
אשרי המאמין.

ראה,
הבחירה את מי לאהוב היא רק לכאורה.
הרעיון לאהוב מישהו על פי יחס נכון, כבוד, רגישות וכן הלאה נחמד אבל לא שייך למציאות.
אנחנו אוהבים, מתאהבים ואוהבים למרות מי שהאדם ממולנו או לצידנו, לא בזכות אופיו אלא למרות אופיו, לא בזכות תכונותיו אלא למרות תכונותיו.

שהרי האהבה איננה הגיונית, אין בה שום רציונל והיא איננה תלוית פוליטיקלי קורקט.

[hr]


עם זאת, בבגרותנו אנחנו יכולים לבחור - האם האהבה הזו מתאימה לי או לאו.
תחושת נבגדות, דחייה או כל שאר עניינים ששזורים כרוכים באופי האישי שלנו, רגישותנו וצרכינו הפסיכולגיים - בכל מקרה יהיו שכן אלה עולים מתוכנו בלי שום קשר להתנהגות הצד השני. נקודה.
מה לו לאיש להתעקש לאהוב את מי שגורם להם לחוש דחויים?
האם הצורך לכבוש את הנקבה - צורך זכרי בבסיסו?
האם הצורך לחוש את עצמך חי דרך הסבל שבדחייה?
גם וגם. וגם עוד קשת שלמה של רגשות שמתמלאים בעקבות אהבה שכזו.

הרעיון שניתן לשים את האהבה בסד כלשהו נראה נחמד אבל בבסיסו הוא אינו אלא ניסיון להבטיח הישרדות רגשית.

שכן, דווקא האהובה והאהוב הבלתי נסבלים - הם שיכולים להעביר אותנו את משוכות הפחד, הדחייה והנטישה - לגלות את הזוגיות הבסיסית -ביני ובין עצמי.



וטוב אם נזכור להעלות הודיה גדולה למי ששם לנו מראה כואבת- מראה לנו את עצמנו בכיעורנו - לדעתנו,
טוב שיש מי שעומד מולנו ומלמדנו שאין דבר כזה בעלות - על שום דבר - בשום מקרה.

גם הבעלות על האדמה ועל רכוש - אשליה גמורה שמבטיחה מעמד, אישור חיצוני ושאר ירקות.
בפועל ריק מכל תוכן.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 38[/h]

זה לא ילך ללא צד ג. כלומר אתם כזוג צריכים יועץ. מלווה. מדריך.
כל אחד מכם במקביל טוב אם יעבוד על עצמו בעזרת לווי אישי.
אתה בהחלט מרשים בהסכמתך לקבל כאן אבל נדרשת עבודה אישית עם לווי ממשי ללא כל העולם שמציץ מאחורי הכתף שלך לראות מה קורה.
לך באופן אישי יהיה מאוד מעניין לחוות מסע מודרך בתודעה.
בעבורה מתבקש לווי אישי מאשה.
וטוב בכבור שניכם מסאג'ים. אתה מגבר והיא מאשה.

[hr]

הבטחה - המין ביניכם לא יהיה כפי שהיה. יותר טוב פחות טוב - לא אותו דבר.
הצלחה - לעתים יש להעמיד את האהוב/ה על מקומו במובן של לא לעולם חוסן - בתנאים האלה אני מתפוצץ.
בהירות - מה שקרה לה הוא דחייה מהסוג שאתה מכיר. האויבת שלך הפכה להיות האויבת שלה גם.
כמו כן וזה מאוד משמעותי - יצאת בלי לומר לה שלום והדגשת באוזניה שלילדים אמרת - בפועל אמרת כך: גם אם ניפרד המחוייבות ההורית לא נפגעת. זה הרעיד את נימי נשיותה וברית האהבה שלכם נכתבה באותיות זהב מול עיניה.

תודות
[h=2]התייחסות 39[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]שכן משעה שנזנח והברית נפגמה כביכול, רשאי האגו לתבוע את עלבונו בכל עת בשם האהבה ללא תנאי שידע להרעיף עד לא מזמן.[/u]
במובן הזה היחס ותשומת הלב הנדרשים לאגו הם רק לכאורה באים מבחוץ. בפועל אין לו לאגו עדנה אלא מתוך האיזון בינך ובין עצמך. וכאשר אינך משקיע בעצמך, בגופך, בנפשך, בהווייתך וברגשותיך - הנך נוח ביותר לברוח מכל אלה ולהשליך אותם על זולתך.
עם זאת זולתך או אהובתך לא יכולה למלא את מקומך. אף אם תרצה מאוד - ואינה.
מכאן, שכאשר אתה כופה את אהבתך הכבירה על זוגתך - כמפלט מעצמך, ואינך מוכן לקבל את עצמך ואת חוסר התוחלת של הניסיונות לשנות אותה ולהפוך אותה לתחליף לעצמך -
אין לה ברירה אלא לברוח ממך.
עם זאת, היות והדפוס של השלכת השיח הפנימי החוצה נמצא תקף גם אצלה - משליכה את רגשותיה ותשומת הלב הנדרשת - הלאה... אל אהבה מדומינת לאשה אחרת או לכל מה שיניח לה קונטרה - במובן הזה - מי שלא ישיתץ לבו לדרישותיה ויחייב אותה במובנים רבים - להתחיל את השיח העצמי.
מכאן שבגדולתה לדחוף אותך לזרועות עצמך - נמצאת גדולתה אף שבעתיים - כשבוחרת את הדחיה החיצונית שתבריח אותה חזה לעצמה.
זה, איש יקר, הברית האמיתית ביניכם. זו הלא כתובה - שלא חשוב מה יהיה המחיר -לא תניחו האחד לשניה ולהפך לברוח מעצמכם רחוק מדי.
ואם המחיר יהיה תעללות - הרי שכך יהיה.
להזכירך שאתה התחלת (לא שזה חשוב) אבל הדינמיקה של ההתעללות ה"לגיטימית" כבר מזמן שם, ביחס שלך אליה.
לכן גם כל כך 'קל לך להתגבר, כי מצאת שם חוסר תוחלת, חוסר טעם. מיותר, כמעט ניתן לומר משעמם.
[b]הצהרה:[/b] _זוהי בדיוק הדינמיקה שלי ושלה, מה גם שהחלק השני של דבריך על הקרמה ועל חווית הצד השני נכונה כאן שוב. אשתי התאהבה מספר פעמים במושאי אהבה לא מושגים וחוותה דחיות כואבות על בשרה, אותם לא שחררה לחלוטין עד היום.
אני חש יותר ויותר שלא במקרה שנינו תקועים אחד עם השני. ישנה כאן הזדמנות אדירה לצמיחה. צמיחה שקורית ברגעים אלה ממש._
בהחלט. בהחלט. והסט מבטך אל כל קול שקורא לך לוותר על ההזדמנות הזו, התבונן בגובה העיניים וקבל החלטה אמיצה - להתבגר.
זוגתך אתך. למרות הכל. היא אתך (היא לא יכולה לפספס את האדם הרגיש הזה, שיכול להעניק לה הערכה עמוקה - גם באופן המיני וגם בעצם היותו. תזכור את זה.

במובן הזה של כל קול - מדובר על הקולות הפנימיים, שכן אם יש משהו שקורה וקרה, התחלת בשיח פנימי, עם דמויות שונות בתוכך.
אלה משתקפים באופן מלא כאן, בדעות השונות ובעמדות השונות.
לפיכך תרומתך לזוגות רבים, בחשיפת עצמך והזמנת הקולות השונים לומר את דבריהם.
ובמובן הזה של המילים מילים הזורמות משום מקום דרך הצפריר, גם אלה, לא היו מדובבות כך, ללא מי שאתה הוא, ללא הזמנתך המפורשת וללא כל ההתרחשות המופלאה בדף הזה.




[b]הצהרה:[/b] _החלק המשוחרר והבוגר אומר לי עכשיו : שוועייה שוועייה- סבלנות, שליטה עצמית, פעולות בונות אמון יביאו אותנו למפגש מיני מחודש. וגם אם לא, תדע לסיים בזמן את הקשר הזוגי, ללא כעס ועם הרבה אהבה והודאה בלב.
לעומתו הצד הילדותי כועס, חסר סבלנות, ספקני ובעיקר חרד מגל ׳פיגועים׳ חדש. אני יודע שצריך לבחור למי מהם להקשיב - זה עומד להיות קרב איתנים..._
לא בהכרח.
החלק המשוחרר והבוגר יודע שאין כאן מטרה טקטית - להגיע למין. החלק הילדותי יודע שאין לו סיכוי אבל עומד על המשמר שלא ייפגע עוד האגו.
יהיה אשר יהיה - זה ביחד.

[hr]

באופן מפתיע עכשיו יותר מתמיד - סע.
לשלושה ימים, לשבוע. סע.

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 40[/h]
מהי אהבה?
כוח מתגבר ומתפרש ('לבן').
ובמובן הזה האהבה היא כל החושים כולם, כל הרגשות כולם בבחינת כל התחושות (שזה הפיזי) וכל ההרגשות (שזה הנפשי).

עם זאת, כל מחלות האהבה או הביטויים של האהבה בכיעורם - מרצח ועד חניקה במובן של חיבוק דוב - כולם משמשים כבולמים.
באים לבלום את האהבה - שאם לא ייבלם הכוח הזה המתגבר ומתפרש מעצמו - הוא עשוי לכלות את כל הקיים, כאש בשדה קוצים.
זו עוצמת הרגש שחשים כאשר האדם יוצא מעצמו להתמזגות עם אחר למשל, גם במובן במיני וגם במובן הרוחי נפשי.

[hr]
כאשר שניים, שנפשם מסוכסכת עם עצמם,
במובן של התיילדות רגשית ובגרות שכלית
כורתים ברית זוגיות הכוללת התחייבות אבסולוטית - בבחינת יצירת ילדים משותפים,
בתוך הברית הזו עשויה להיות גם התבגרות רגשית כחלק מהברית.
עבור שניהם וכל אחד מהם.

לעתים זה מחייב היפרדות.
ואז כאשר מתרחשת התבגרות רגשית מסוימת
היא עשויה להיות מושלכת לזכות בן זוג חדש או בת זוג חדשה.
אלה לא המושיעים, זה האדם עצמו.

במקרה זה שלך איש ושל אהובתך - אין לכם יותר מדי ברירות.

אלא [b]להתבגר[/b].

ההתבגרות היא ההבנה שתבלין הרומנטיקה
בבחינת ומאז חיו באושר ועושר מבטיח רק דבר אחד -
היתקעות.
ומאז לא השתנה כלום.

ההתבגרות היא ההבנה שאתה עצמך זה העניין -
שאת בעצמך - זו העניין.

שאתם בעצמכם
ראויים לאהבה - שניכם ביחד
וכל אחד לחוד.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 41[/h]

לך לקבל ייעוץ מצד ג.
נגמרה ההתפנקות של לכתוב כאן. זה טוב לפורקן זמני בלבד.
זה לא מספיק.
הנך חוזר על אותם דפוסים ולא זזת מילימטר באמת. לך לייעוץ.

הכל כבר נאמר.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני מטופל בצד ג ואנחנו כזוג מטופלים על ידי צד ד'.[/u]
וטוב שכך.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני מבין את התסכול ממני - צעד קדימה שתיים אחורה, לא?[/u]
לא ולא.
ראה, לדברים אין ממך שום תסכול. גם למקור העלום של המילים מילים אין שום תסכול.
אינך יכול אפילו אם תרצה לעורר תסכול אצל צד שלישי - זה לא בידך.
תסכול הוא עניין שעולה מאליו ומולבש על הנסיבות.
גם לו זוגתך היתה מתנערת לרגע ורצה אליך בזרועות פתוחות,
אוהבת ונימוחה אל חזך הסוער - התסכול היה מחליף אדרת.
שכן תסכול הוא מה שניתן לכנות - התבגרות במעמד צד אחד.
ואתה מתוסכל כבר לא מעט זמן, כרמז למדרגה הבאה.

ראה,
גבר. שהוא הזכר האנושי, בא מלשון - מתגבר, לגבור, להתגבר.
למעט מקרים בהם הצד הזכרי מאוד דומיננטי אצל נשים מסוימות - ו/או כאלה שהבשילו להעלות את הפן הזכרי במהותו אל המודעות שלהן, בבחינת עבודה שהיא כולה רוחנית -
נשים ברגיל לא יכולות להבין את כל אלה או חלק מאלה -
ההתגברות בבחינת מתגבר והולך עוד ועוד שזה הפן של האהבה הלא מרוסנת, תוכל לראות זאת אצל זכרים צעירים בכל מהותם, עוד ועוד, יותר מהר, יותר חזק וכן הלאה... תוכל למצוא את זה גם אצל עצמך וכאמור אצל נשים שהצד הזכרי שלהן ניכר. (שפה באתר אין הרבה מאוד כאלה אבל יש גם).
לגבור במובן הזה זה לגבור על הנסיבות, על התשוקה והתאווה, לרסן ובמידה לא מועטה לדעת, אם צריך, לסרס את עצמך.
שוב, נשים לא יכולות להבין על מה מדובר, הדרישה היומיומית של הגבר לגבור על ייצרו, על הנסיבות, על זעמו - היא שמניחה לו את הכלי הזה להיות גבר.
ילד במובן הזה, גם ילד מבוגר נאמר, בחור - עדיין לא שולט בריסון העצמי ברגיל כמו גבר.
העולם מזדעזע מאותם מקרים בהם הגבר מתיילד להיות פרא, לא מרוסן, אז, גם היחס לנשים איננו תוך הריסון וגם היחס לחיים באשר הם, התלהמות, אלימות ושאר טובין ומרעין בישין.
עם זאת, זה רק קצה הקרחון, רק המקרים הבודדים.
להתגבר במובן הזה מדובר על להתגבר על מה שלא רלוונטי עוד, ובמידה רבה מדובר על להתבגר.
הילד מקבל את מקומו רק מתוך כך שהוא מוזז הצידה ומאפשר למבוגר להבשיל.
הפן הזה בהחלט מופיע אצל נשים גם, במובן של הבשלה התגברות והתבגרות. עם זאת, לא בתחומים המדוברים אצל הגבר, שכן כוח הריסון אינו נדרש מנשים באותה מדה.

מאידך, ההיבטים הנקביים, במובן הזה של ניקבה נוקבת, גם הם נסתרים מהיבטי הזכר. בהתאמה, גברים שנטייתם להיבטים נקביים מוחמאת - עשויים להבין פחות או יותר על מה מדובר, עם זאת להיבטי המחזוריות הנשיים יקשה עליהם עד מאוד להתחבר.
ובמיוחד – לדבר מהרחם.

[hr]

היות ועל פי דבריך והתייחסותך הנך בעיקר בריסון הגברי (במובן הזה של סירוס עצמי מתבקש ומתקבל ומיושם בעזרתה האדיבה של זוגתך) ובהתיילדות הנקבית (במובן הזה של קורבנות כברירת המחדל - קורבנות ניתן לומר נוקבת),
טוב יהיה אם תתמקד בפן הזה של גבריות.
התגברות והתבגרות.

[hr]
[b]הצהרה:[/b] [u]אנחנו מתכננים לנסוע לחודש ארצה לתקופת החגים. זה יקרה בעוד כחודש. הייתה לי אפשרות לעשות את הנסיעה לבד, אבל בחרתי לעשות אותה יחד איתה והילדים. זו מבחינתי פרשת הדרכים, הרגע שבו נצטרך להחליט על עתידנו המשותף.[/u]
אתה בחרת לבדך. הא? זוגתך אין לה מלה.
כלום לא השתנה. תאוות השררה מוצדקת.
[b]הצהרה:[/b] [u]אני חושב שאשתי מפחדת מאד לאבד אותי, והיא לא מבינה עד הסוף את ההשלכות של המעשים שלה.[/u]
אתה מקווה שהיא מפחדת לאבד אותך.
היא לא. היא לא תאבד אותך.
אין מצב שהיא תאבד אותך.
אתה אבי הילדים שלה. אתם ביחד לעולמים - עד לאחר מותכם.
במובן של "לאבד" אותך מבחינת הזוגיות האינטימיות - היא כבר איבדה אותך מזמן. שנים שאתה לא שם.
מי ששם זה ילד קטן שמבקש תשומת לב, שנעלב שילדיה מקבלים יחס עודף, ששכח כבר מזמן את הגבר שבו.
והילד הקטן והצודק, והמתוסכל וחסר היכולת לגבור, להתבגר ולהתגבר טוען בטוב טעם, התנשאות ותקווה לכוח שאיננו בידו – "היא לא מבינה את ההשלכות של המעשים שלה".
אתה מבין?


[b]הצהרה:[/b] [u]אבל אני לא רוצה לעסוק עוד בספקולציות.[/u]
כולך ספקולציות, פרשנויות והיתקעות באותו מבוך שוב ושוב. זו אמירה מהפה ולחוץ.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני רוצה לעבור את המשוכה האחרונה הזו בשלום.[/u]
זה בהחלט בידך.
עשה שלום עם עצמך.

[b]הצהרה:[/b] [u]לברוח מתחושות הכעס והעלבון. להתרחק רגשית.[/u]
זה לא לברוח מתחושת הכעס והעלבון.
זה להיתקע בתחושת הכעס והעלבון. התרחקות רגשית היא העצמה רגשית לעילא ולעילא.
קבלת הרגש וצליחתו – זה עניין אחר.

[b]הצהרה:[/b] [u]לא לנסות להציל דבר. לתת להתרחשויות ולאשתי להכריע.[/u]
ולקוות שההתרחשויות וזוגתך יצילו אותך מעצמך.
זו ציפייה מובנת - תולדותיה - האכזבה - מובטחת.
אף אחד לא יחליט בשבילך.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני כבר לא מדבר על השקרים, על המניפולציות ועל חוסר ההתחשבות ברגשות שלי.[/u]
אתה לא מפסיק לדבר על זה. אתה שואג את זה, אתה מיילל את זה. אתה מרוויח המון סימפטיה בגלל זה.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל זהו לא מצב רגיל. זהו מצב משבר שבו הזוגיות שלנו לא עמדה בו, ובקרוב מאד אם לא יקרה השינוי המיוחל הסיפור הזוגי בינינו יחדל.[/u]
הנה קבעת שהזוגיות כבר [b]לא[/b] עמדה בו, זה כבר קרה.
זהו, הזוגיות כבר נכשלה.
אבל אתה ברוחב לבך נותן עוד צ'אנס, אם יקרה נס, יגיע השינוי שאתה מייחל לו הסיפור הזוגי ביניכם לא יחדל.
הספור הזוגי ביניכם כבר חדל, זה נכון.
השאלה אם תסכים לספור זוגי אחר.
כזה שאתם בונים ביחד. ואם לא, כפי שנראה -
הרי שחבל על האשליות והמשיכה של הסבל - רק על מנת להיות אהוד על עצמך - קורבן. מסכן. חי.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל ברגע שיבשילו התנאים זו תהיה ההחלטה המתבקשת.[/u]
התנאים הבשילו. כל הדחייה הזו היא תרוצים.
דמיין שבעל כורחך עליך להיפרד עכשיו. לך על זה.
לא? לא עכשיו? אחר כך?
זה לא בגלל התנאים וזה לא להעמיד אותה ואת הזוגיות בעוד מבחן.
זה התבגרות פנימית והתגברות להיות מסוגל לומר לך ולזוגיות באומץ וללא כחל ושרק -
אנחנו חולים וייקח זמן להבריא.
ייתכן שכשנבריא - נחליט להיפרד מתוך חברות והכרה הדדית. ייתכן שהיחסים בינינו יעמיקו, ייתכן שאלמד להיות בלתי תלוי בה ובמשפחה. הכל פתוח.
או לחילופין - לחתוך - אבל בטוב. מתוך הכרה, לא הכרה בכשלון, אין כאן כשלון של אף אחד, אלא בכך שאין עניין להמשיך הלאה שכן הנאמנות העצמית שלך ושלה לא מסוגלות להיכנס בסד הזוגיות הזו.
לפיכך גם החיתוך ככל שיכאב מבקש אחרי החברות שלכם.
כלומר, על פני "להראות" לה, או "לכופף" אותה, או "לנצח" אותה, או להיות צודק - העלה את החברות הבסיסית כשהיא מנוטרלת מכל פן של אהבה אינטימית.
כשתצליחו - תוכלו להיפרד מבלי כל נזק לילדים מחד ומבלי לסחוב את הדפוסים ההדדיים - לקשר הבא.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל - אני לא מפסיק להאמין. למרות הכל.[/u]
אמון זה עניין של החלטה.
ה "למרות הכל" מצביע על ההחלטה שקיבלת מזמן - לא להאמין בעצמך.
להאמין שיש משהו חיצוני שיסדר לך את החיים.
[b]תמלא לוטו.[/b]

[hr]


תודות
[h=2]התייחסות 42[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני לומד בדרך הקשה לעשות את זה. אני מבין שאותן תחושות נעימות וחיוניות כל-כך כמו תשוקה ותאווה הן כעת צריכות להיות מופנות כלפי פנימה. ברירת המחדל שלי היא להוציא את האנרגיה המינית שלי כלפיה, החוצה. אלא שהן לא רצויות או נחוצות כעת ועל כן צו השעה היא להתגבר עליהן.[/u]
זה בנקודת הזמן הזו.
בכל עת, אתה הרי יודע הנך נדרש לריסון הזה, לא רק כלפי אהובתך.
כלפי אהובות אחרות שאפילו אינך מכיר וברוב חוצפתן עוברות מולך בחיי היומיום ונשיותן וחיוניותן נוטפות חיים אל פניך.
כלפי גברים שיכולים להטריף עליך את דעתך.
ריסון במובן הזה בכל מקרה הוא כלי חשוב שאין כמוהו בחייך, כלי שבנוי בך א-פריורי - כגבר.


[b]הצהרה:[/b] [u]אבל ההיאחזות שלי ברצון לכבוש אותה[/u]
זה כבר נגמר מזמן, אינך כובש אותה, אינך יכול לכבוש אותך, גם הדון ז'ואן האולטימטיבי - כבר לא כובש.
עם ישראל כובש,
שחחר את הכובש שכן אין לו מה לכבוש. כאשר אתה מדבר על מיניות - גם אם זו עדינה ואוהבת איטית ומטנטרת - גם אם פראית ומהירה - היא איננה לכבוש. אינך משטח את אהובתך, אינך משתמש בה כדרך להגיע לספוק ולפורקן.
הנך אוהב אותה וגופך אוהב את גופה.
בתקופה זו - גופה משומש מדי, היא כביכול חולה מבחינת ההיבטים המיניים, היא משתוקקת למה שאי אפשר היא מנסה לכבוש, היא אבדה את האיזון.
שער בלבך שהיה לה סרטן חס וחלילה וחס וכרפס.
לא היית תומך בה, לא היית ממתין להחלמתה?



[b]הצהרה:[/b] [u]הילד הננטש והמפוחד צריך ללכת. הוא מוחלף באישיות בוגרת שלא חוששת מהאתגר. האישיות הבוגרת שליח לא צריכה את האישור שלה למי שאני. השמחה, הסיפוק, המשמעות מושגים באמצעים מגוונים, אחרים. התלותיות נעלמת ומפנה את המקום ליצירה עצמאית בלתי תלויה.[/u]

הילד הקטן הננטש והמפוחד לא צריך ללכת.
הבוגר, המבוגר שעולה מתבקש לחבק את הילד הקטן, לערסל אותו, להרגיע אותו על מנת שזה, הילד, יסכים להירדם בנשימה מלאכית - אז, המבוגר יכול להתחזק ולעמוד מול עצמו ולראות הלאה...
האם זה ברור?


[b]הצהרה:[/b] [u]החוויה הקשה של דחייה ואובדן הביטחון הכוזב יכולה למוטט או לבנות מחדש.[/u]
רק לבנות מחדש.
אין שום אפשרות להתמוטט, אם לא שמת לב - הבית הפך לעיי חורבות למרות שאין פגיעה פיזית ב"בלתי מעורבים".
אפשר רק לבנות מכאן, אם ביחד או לא זה כבר ימים יגידו ולילות יבהירו.



[b]הצהרה:[/b] [u]נכון מאד. אני לא מאמין בעצמי. אני לא מאמין שאוכל להתגבר. לא מאמין שאוכל לשמור על המשפחה שלי שמחה ומאושרת. לא מאמין שאוכל למצוא אישה שאוהב ותאהב אותי. אני מפחד לאבד את מה שיש לי.[/u]
וזה עיקר העניין,
כאן מתבקש שיקום.
וטוב לנתק זיקה בין להתגבר ולשקם את המשפחה.


על פני להלחם מוצע לו לגבר המדומיין הזה - ללמוד לקבל. לקבל את הדברים כפי שהם. לקבל את עצמו. לקבל את עצמך.

[hr]
תודות



[h=2]התייחסות 43[/h]
[b]הצהרה:[/b] _ביום בו גיליתי שאשתי משתוקקת לאחרת, הורדתי את כל התמונות המשותפות שלנו מהקיר והכנסתי אותם למחסן, והם שם כעת ממתינים להכרעה בדבר גורלה של המשפחה.
תחזיר אותן.
אינך יכול למחוק את העבר.
ומצא את האיש - שאינך._

במובן הזה של אינך יכול למחוק את העבר - זה בעבור היבט ומבט דרך עיני הבוגר.
אינך יכול למחוק את העבר.
לטוב ולרע.
היכנס להתבוננות הזו.
ואז מצא את האיש שאינך -
הבוגר.

[hr]

הבוגר מבין את כעסו של הילד הקטן, את הרמת הסנטר ואת העמידה בפנה עם ידיים שלובות.
הבוגר מאפשר לילד הקטן לא רק להיות שם - ממור מר ועצוב וצודק, אלא במו עצמו - להתבגר.
לעשות מעשה של רצון טוב, מחווה שאין מאחוריה שום ציפייה, אלא בתוך איתות פנימי - במיוחד לעצמך אם כי גם קריצה חברית לבת הזוג עולה כאן.

הבוגר יכול לבוא לכאן, זה לא כל כך קשה, זה לא מוריד מערכו של הילד, להפך.
והילד הזה האהוב כל כך - שכל כך רוצה אהובה ואהבה - דרוך ושמח גם לאפשרות של פיצוץ.
הוא המוביל לשם, הוא המרוויח משם.
שכן אולי ממתינה לו איזו ילדה אחלה שיוכל להמשיך לשחק אתה, כזאת שתיענה לכל גחמותיו או לפחות לאלה שהנוכחית לא נענית אליהן,
להיות לו לאם, להיות לו לאמא. להיות לו לאדמה.

[hr]

תתבגר.
עזוב את כל השטויות. תחליט להתבגר.

זה מידבק. ההתבגרות.
אבל גם ההתעקשות להישאר בעמדת הילד המפונק - עד מתי אתה חושב שתוכל לייבב על עליבותך?


[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 44[/h]

[b]הצהרה:[/b] [u]על מנת להיות שוב אותו אדם שאשתי התאהבה בו לפני תשע שנים בדיוק.[/u]
לא יקרה. אינך.

[b]הצהרה:[/b] [u]אבל 'התביעה' שלך להיות אהוב ואהוד כלשונך, גם על ידי בת זוגך, נשמעת לי הגיונית ובריאה.[/u]
במובן הזה אין כל הבדל בין התביעה והדרישה לקבל אהבה לבין לקחת אהבה.
אינך יכול לקחת אהבה.
אתה יכול לרצות שהיא תרצה. זה לגיטימי. אתה יכול לקוות שלפחות היא תאהב אותך כי אתה, ככה בינינו, לא מת על עצמך (אתה הכוונה לאליך איש), ואתה מאמין שאולי אם יאהבו אותך מבחוץ תבוא לך ישועה.
אבל זה לא קורה.
וכדאי להתעורר. זה לא קורה לא כי זה לא קורה באמת אלא כי אינך יכול לראות את זה.
אתה רוצה ככה. רק ככה.

אתה רוצה ככה ורק ככה כי שתוכל לתבוע. לדרוש. להביע את מסכנותך. לקבל הכרה בקרבן שהנך מקריב. בפועל קשקוש. אינך קרבן אלא של גחמותיך אתה.
אתה מסרב בכל דרך להתבגר ומשמר את הפינוק הרגשי המיותר לחלוטין של הילד הקטן שמבקש אחר נחמה.
לא תהיה לו נחמה. בשום מצב.
אי אפשר לרָצוֹת אותך כי אי אפשר למלא את בקשתך, כי בקשתך לא לעניין.
אי אפשר לדרוש אהבה, אי אפשר לקחת אהבה, אי אפשר לקנות אהבה. אי אפשר להתכחש לאהבה, אי אפשר שלא לשנוא באהבה.
אהבה לא במשחק הזה בכלל. לא מהותה ולא צורתה.

על פני לייבב על מר גורלך ולהשאיר לכאורה את גורלך בידיה ואחר כך תוכל לציין בפני עצמך שזה שוב היא, שוב לא אחריותך,
אתה יכול להתחיל לחיות את חייך מנקודת מבט אחרת.

אבל בשביל זה לא מספיק לכתוב כאן או בכלל לדבר בכתובים. שכן למשל אם היית פונה לעזרת הקביים הזמניות שנקראות תמציות פרחים או כל דרך אחרת של עבודה עצמית [b]שאיננה קשורה בה בכלל[/b] אפשר שהיית מצליח לראות את חייך והתנהגותך כשהם אינם תלויים בה כלל וכלל, לא בהתנהגותה ולא באהבתה ולא במשחקי האהבה המתסכלים שהיא משחקת בהם - אחד מולך אחד מול ק ושבע מאות אלף מול עצמה.

אינך אחראי לתקן אותה, להחזיר אותה לאיזונה אל להבהיר לה "מה זה!".

לא מספיק לומר מילים.
לא מספיק לחשוב אותן. אפילו לא כמנטרה.
להתבגר זה לא מלה שאם אתה חושב עליה היא מנציחה את עצמה.
להתבגר זה להכיר שהנך בבעיה. אתה. אתה בעצמך, רק אתה בעצמך בבעיה.
להתבגר זה לעשות מעשה ולשחרר את הילד הקטן. לא רחוק מדי וטוב לחבק אותו חזק לפני שמשכיבים אותו לישון.
תתבגר.

[hr]

הורייה זו, הוראה זו, הנחייה זו, הדרכה זו, לא תשתנה כל עוד אינך מוכן לעשות ולו צעד אחד קטן למען עצמך בלי שזה יהיה תלוי אפילו לא במזג האוויר.
קל וחומר בזוגתך, אהבת חייך.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 45[/h]

במובן הזה אם כך טוב לערסל את הילד הקטן ולהבטיח לו נאמה את המובן מאליו - אינך לבדך אף פעם.
כך - הבוגר שבך - הוא שמערסל את הילד הקטן.
כך הבוגר שבך - הוא המנווט, לוקח את המושכות לידיים.

[hr]
[b]הצהרה:[/b] [u]ואם זאת אני מבקש לתקן ולשמור על הזוגיות עם אשתי מתוך תקווה שזו תמלא את מחסורי הרגשיים.[/u]
זו המשוכה הבעייתית, כל כמה שהנך מבין שזו עבודה פנימית עדיין הנך מבקש את זה - היא לא, לא הזוגיות עם בת הזוג, לא בת הזוג הזו ולא אף בת זוג ימלאו את מחסוריך הרגשיים. נקודה.
בת זוג יכולה להיות נהדרת ליהנות מאהבה ואפילו אהבה רומנטית עם כל טקסי ופולחני אגדות הילדים - לאחר שהנך שלם עם עצמך ולא תלוי במחוות הרומנטיים האלה אלא רק נהנה מהם.
כמו ארוחת גורמה - לא באה על מנת לשבור רעב ולהשביע אלא תוספת עליונה לעניין המזון הבסיסי - הנאה צרופה.
[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 46[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אולי הביקור, החזרה הביתה עם הילדים, הקרבה למקום שבו התחלנו את דרכנו השותפת, אולי הם ישנו משהו בכימייה ויקרבו אותנו. הלוואי[/u]
אולי תזכה בלוטו.

ההבדל הוא שכאן יש לך מה לעשות. בלוטו לא.

ראה,
היא מושכת בחוטים. זה נכון. היא אפילו מתעללת בך קצת, גם זה נכון.
אבל זה רק כי לא רק שאתה נותן לה את הכוח, אלא בעיקר כי אתה עדיין במשחק. מי יותר, מי יוותר.
זה בסדר, אבל טוב שתהא מודע לכך.

התבונן היטב מה נגרע ממך ומדוע.
תאמר נגרעה ממני תשומת לב - מי גרע ממך את תשומת הלב וכמה תשומת לב ילדותית, עצמית, אנוכית הרעפת על עצמך בהתחסדות והצטדקות - כפיצוי.
תאמר נגרע ממני מין - מי גרע ממך מין? מי מנע ממך מין? היא? אהובתך? - רק אתה.
אילו רצית יכולת לקבל ולתת מין בשפע, עם האשה הזו - ואתה יודע את זה היטב.
אבל אתה רוצה לקחת. לא לקבל.
אתה תובע את עלבונך במקום לפרגן.
אתה אוהב את האשה הזו לעצמך יותר מאשר אוהב אותה - בעצמה.
אתה אינך חף - בתחושתך.
ולכן, הנך כלוא בתחומי ההערצה הזו, בה העריץ והמולך עליך זו היא, בפיתוי ובדחיה, כמאהבת כאם וכאשה, תוך שהיא בהחלט דואגת ראשית לעצמה.
מישהו צריך. מאידך נפתחים ערוצים נוספים.
מנגד, בלי ששמתם לב אתה וזוגתך - הנכם כבר לא במקום בו הייתם.
הריקוד שלכם אומנם דורך על העקבים ועל הבהונות באופן הדדי - אבל ההיקף, החסד, הזוגיות עצמה - דווקא מעמיקה בשל כל הבלאגן, בזכות חוסר האיזון. כאשר כל אחד מקבל את השעור הפרטי שלו.

שחרר את האהבה - אז תזכה בה
איך?

תסכים לקבל -לא לקחת.
הסכם לקבל מאהובתך כמו שהנך מתענג לקבל את תשורות האהבה הקטנות מנשים - שנגעת בלבן - כאן באתר..

לכן - החלט לתת אמון. לפחות בעצמך.
אחר כך תן אמון במציאות, באלוהים, בכל היש.
האמון שלך בה מעולם לא הופר ואפילו לא במעט.
אחרת - כבר היית רחוק ממנה עד כדי שכחה.

ומכיוון שמתבקשת הרחבה על כך -
ההחלטה לא לתת אמון שלמה כאשר אין שום משקע שנותר מאחור.
החלטה מסוג זה יש בה יובש מסוים - אדם זה אינו אמין עלי ואין בלבי עליו דבר.
בת הזוג לא אמינה עלי ואין בלבי עליה דבר.
כאשר "נשבר" האמון - הוא קיים עדיין והוא שבור.
מצב זה מאפשר לשני הצדדים לאחוז בחרב הפיפיות הזו ולהכאיב הדדית.
בגללך נשבר האמון ועליך לרכוש אותו חדש - זה ממש חרב.
והיא פיפיות מכיוון שכאשר אני מנווט אותך לרצונותיי על גל חוסר האמון - אני מפחית מהאמון בעצמי, באלוהים, מידיעת הקיום המלאה.
את מדממת אז וגם אני.
זה לא קל לעכול הרעיונות האלה אבל שווה מחשבה ובעיקר שווה הרגשה.
איך אני מרגיש כאשר אני מנצל את עליבותה של הבוגדת לצרכי?
איך אני מרגיש כאשר אני מתקרבן וכאשר אני רודן?
איך אני מרגיש. נטו. לא היא ולא הוא, ולא אפילו אלוהים או אמות המוסר או המידות הטובות.
אני. איך מרגיש? מול עצמי. בגובה העיניים.
[hr]

תודות.


[h=2]התייחסות 47[/h]
כל עוד אתה חי באשלייה שהזוגיות הזו תחזור להיות כפי שהיתה.
כל עוד הנך תובע בעלות על האשה הזו.
כל עוד הנך נפתס בתקווה ילדותית שמשהו מלמעלה יסדר את העניין.
כל עוד הנך מצדיק את צדקתך ומסרב לקחת אחריות.
לא תוכל להציל או לסיים את קשר הזה - רק היא.
לא כי אינך יכול בפועל.
אלא כי הנך מניח לילד הקטן ולפרטים שוליים ל'קבוע את הילך רוחך.

הבוגר - אם החליט להלחם על הקשר - נלחם כשהוא מגייס לטובת העניין - אהבה ללא תנאי..
ואם החליט הבוגר לחתוך - בבחינת להפסיק - את הזוגיות האינטימית (בענייני הורות אבוד לכם) נמצא הבוגר לא כואב כלל וכלל. שקט. שכן שלם עם עצמו לאמור: כך החלטתי.
הילד לעומת זאת אם יסיים את הקשר - לא רק כאב ודרמה יהיו שם אלא גם תקווה אינסופית לנס שיסדר את העניינים.

דע כי לא תוכל לחזור לאשליות העבר. אהובתך עצמאית ולא תוותר על עצמאותה.
[hr]
תודות
[h=2]התייחסות 48[/h]

אין כמו התקף זעם וכעס על מנת להנכיח את כוחך. (במקביל הנך מאבד מעוצמתך - זמנית)
עם זאת, בסוף התקף הכעס הזה הנך מגיע לשאלה שנשאלה מראש.
מה אתה רוצה?

אתה רוצה שאהובתך תנהג בדיוק כפי שאתה חושב שצריך לנהוג? - לא יקרה - וגם אם יקרה לרגע - אתה תרצה משהו אחר.
אתה רוצה להיות צודק? - הנך צודק במאה אחוז. גם אהובתך.
אתה מבין בחושיך הפנימיים שאהובתך נבוכה להגיע לארץ עם כל הסמטוחה הנוכחית ומנסה להתקרב ראשית על מנת להצטייר טוב כאן, בארץ - ואתה מתקומם וטוב שכך.
למרות זאת - דע שמתוך שלא לשמה - באה לשמה - כלומר - המניע להתפייסות, הזיון (זה לא היה יותר מזיון) הפתאומי, ההבנה שאין ברשותה ארסנל בלתי נגמר של סובלנות וסבלנות מצדך - כל אלה שבאו על מנת להיות נקודות התייחסות בשביל להגיע לארץ כעוד זוג מאושר שעבר תקופה קשה - הזיזו משהו אצלה, לפתע נוכחה לדעת שלא כל כך בקלות היא מוותרת על החיים אתך.

ואז, כאשר כל זה מתרחש, כפי הריקוד הנהדר שלכם - והיא באמת מנסה או חושבת לנסות להתקרב - הילד הקטן לוקח את הכתר ומושל - מצדך.

[hr]

ראה, הצד "הנבגד" אם יש דבר כזה - לעתים קרובות מנצל את קורבנותו ואומללותו על מנת להרוויח קלפים במשחק הזוגי -זה קיים באופן הרבה יותר נרחב ממה שמקובל לחשוב כפי שיחסי מין מחוץ לנישואים מתקיימים הרבה יותר ממה שמקובל להאמין.

אז, ואולי זה מה שנמצא שם בירכתי כוונותיך (לא בהכרח אבל שווה להתבונן על זה) הנך אמור לקבל כלי מצוין לשליטה בזוגיות - מותר לך להיות חשדן, להציב גבולות משלך בלי לקבל גבולות מהצד השני וכן הלאה...

התבונן על זה - כך לא מתבגרים בזוגיות. כך נתקעים בזוגיות לא שלמה ולא גלויה ולא הדדית.
אל תקל בה ראש באהובתך - אין לה שום בעיה להתמודד עם הילד הקטן שבך - כך היא מסובבת אותך על האצבע הקטנה - אפילו עכשיו - כשנדמה לך שהכוח בידיך.
עם זאת - איננה חזקה ממך.

כבר נאמר בעבר - בני זוג לעתים יורים אחד על השני - מאמינים שהם פוגעים אחד בשני/ה - בסופו של יום מסתבר שהכל קפצונים. חוץ מרעש ובהלה אין שם כלום.

זה מרתק לקרוא על חוויותיך - בהחלט.
עם זאת - התבונן למען השם בעצמך בגובה העיניים - התבונן בעיני אהובתך - בגובה העיניים - והסכם.

הסכם למען השם, אבל בעיקר למען עצמך.

הסכם.
הנח.
סמוך.

הסכם למתרחש. הסכם לרגשותיך. הסכם לזמן שעובר. הסכם לזכור שזה הכל תהליך. הסכם לכך שאין כאן אשמה ואחראי, אלא יש כאן ריקוד. מושחת אולי אבל ריקוד בו רוקדים שניכם - לעולם שניכם. ואם היא דורכת לך על בהונותיך ואם אתה עצמך דורך או דרכת על בהונותיה - זה לא חשוב. אין לזה שום משמעות מי יותר מי פחות.

הנח לרגשותיך להיות ולחלוף. הנח לעצמך הרבה חמלה ואהבה - מעצמך. רק הבוגר שבך ינחם ויערסל את הילד הקטן שבך - אף אחד אחר לא.

סמוך - על עצמך, על אלוהים, על אהובתך, על תהליכים. החלט לתת אמון - בכל אלה.

להזעיף פנים, להתנכר, להיות קר - אין קל מזה.
לעתים זה בא על מנת לא להגשים את מה שבר הגשמה כל כך בקלות - האפשרות לאושר.

שכן אין לך דבר שעומד בראש פירמידות הפחד מעל הפחד הטמיר ביותר

הפחד מאושר.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות 49[/h]
עכשיו תורה. תורה של הילדה הקטנה.
כאמור
הסכם. הנח. סמוך.

אין שום פסול בתגובתך או בתגובתה.
זהו ריקוד נלמד על ידי שניכם.
הסכם להסכים אתה - לא יגרע ממך דבר אם לא תלך אתך לחברים שלך.
הנח לקשיים. הם ייפתרו.
סמוך על עצמך בעיקר.
[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 50[/h]

[b]הצהרה:[/b] [u]יש שיאמרו, למה שלא תנסו נישואים פתוחים? בעיני זה לא דבר שיעבוד עבורי, מאחר ואני מעוניין לגדל את הילדים שלי באווירה משפחתית מאוחדת בה ההורים אוהבים אחד את השני ולא אנשים זרים ומזדמנים. זה מהותי לקיום הבית שבו אני מעוניין לחיות ולגדל את ילדי. אם זה לא מתאפשר, עדיף שכל אחד ימצא לו בן זוג שמעוניין באותו פורמט, ולהזמין את הילדים לקחת חלק בבית חדש. זה באמת לא סוף העולם. אם כבר תחילתו של עולם חדש. יפה ואמיתי יותר.[/u]
איני ממליץ או לא ממליץ על נישואים פתוחים, כל זוג והעדפותיו.
עם זאת, אשליות אשליות אשליות.
אפשר שבביתך החדש, כשתמצא מישהי שתיענה לתפישתך את הזוגיות ותתאים את עצמה לזוגיות שאתה רוצה ואז ילדיך יקבלו את הבית שממש מצויר כאן מתוך ספורי האגדות, אצלך.
מראש אינך יכול להכתיב לזוגתך איך לגדל את הילדים, לפיכך יכול להיות שאצלך יבואו הילדים אל הבית והמשפחה המושלמים בעוד זוגתך משתוללת עם בני או בנות זוג מתחלפים והילדים גדלים אצלה באווירה שונה לגמרי.

קח את זה בחשבון.

כל השאר - לא למדת כלום. הילד שולט ושם עצמו כמבוגר האחראי.

הגיע הזמן שתעזוב. בהחלט.
צא מהבית.
אתה לא תתגרש כל כך מהר - מכל מיני שקולים וגם כי עוד מצפות לך הפתעות לכל הכוונים. אבל עזוב את הבית. ברח כל עוד נפשך בך.
[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 51[/h]

זה זמן חמלה
שהרי החלטתך לעזוב את הבית ולפרק את הזוגיות ומשפחה נדמית להיות מוחלטת וטוב שכך.
הנך נראה שלם עם עצמך עם עזיבת הבית ועם ההחלטה המוחלטת.
יישר כוח.

עם זאת, כל מה שנאמר לגבי האיזון העצמי תקף.
והיות והנך מתפנה מהעומס הרגשי הקשור באם ילדיך - טוב אם תבדוק מה אתה רוצה בדיוק, ותברר את האיזון העצמי.
זה מחכה לך. בכל מקרה כך שאין למהר. מצד שני, טוב אם היה כבר מתרחש בירור שכזה. ללא כל קשר ועם כל הקשרים.

[hr]

שים לב. היטב.
להיות חבר שלה. של אם ילדיך - חבר אמת. עכשיו שוויתרת עליה כבת זוג.
לטובת הילדים, לטובתך אתה ולטובת כל האנושות כולה.

[hr]

תודות



[h=2]התייחסות 52[/h]

במובן הזה של קירבה ואינטימיות, אלא אינן יכולות להיות בכפיה.

גם אם הפחדת את זוגתך כהוגן (ושיקוליה הם בעיקר הילדים), וסוף סוף נדמה לך שהיא מקשיבה לך (קשה להקשיב מתוך פחד)
הזהר מלכפות את דרישותיך.
שאם לא למדת דבר ותמשיך לדרוש, היא עשויה להחליט על פרידה לאחר שתתחזק מעט מכל הטלטלה הזו.
וכשהיא תחליט, יהיה כמעט בלתי אפשרי לחזור אחורה.

שכן ההחלטה שלה לא תהיה טקטית או אסטרטגית.
[hr]
זכור שהנך אהוב בכל מקרה, זכור ששום דבר ואף אחד לא נגדך.
זכור שאתה הוא העניין, לא הזוגיות ולא זוגתך. אתה בעצמך - הזוגיות שלך עם עצמך.
עשה שלום עם עצמך.

כל השאר יתאזן - כפלאי פלאים.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות 53[/h]

ובמובן הזה של הציפור - רק כשלמדה הנפש את עצמאותה הרגשית היא יכולה לעוף.
שכן,
הלקאה עצמית מעולם לא הניחה אלא סמנים בנפש, סמנים כחולים ניתן לומר.
והסמנים האלה כולם מצביעים על גבורתה של הנפש לכאורה, כפי שצלקות הן. מאידך הנפש עייפה מלהיות גיבורה. להקריב את עצמה על מזבח הקורבנות.

בפועל הקושי לשחרר הוא כל כך גדול לא מתוך הפחד מהשינוי - כמו מתוך תחושת האבדון של הקרבן כאשר הוא עשוי לאבד את צדקת דרכו בהשילו מעליו את גלימת הקורבן.
אות וסמן לכך תהיה זניחת ההתבוננות הצודקת, ההוגנת והמוזנת דרך קבע על ידי החברה ומופרית על ידי התקשורת כשבפועל שום דבר מזה לא מתקיים באמת שכן בפועל אין שום צדק או הגינות או הגיון בחיים.
יש חיים. אפשר ומומלץ לחיות את החיים. זה החסד.

וכאשר אדם לא מסכים לחיים,לעתים בעל כורחו הוא מסכים לעשות מה שנתבקש לעשות כשעוד האמין שבידיו נתון משהו - מלבד התבגרותו ואיזונו.
ולכן, בעבורך איש, ניתנות המילים האלה אל מולך - זה הכל אתה וזה הכל אצלך וכל מה שהנך מרגיש עולה מבפנים.
שחרר באמת את התלות שלך בה; שחרר את החברות ביניכם להתעצמותה - הנכם הורים משותפים - ראה את כל האפשרויות כאפשרויות טובות בעבורך
כי כך הם פני הדברים.
העלה הודיה לאשה הזו אשר כרכה את גורלה בגורלך והודה לה במיוחד על אותנטיות בלתי מתפשרת - קבל את השינוי על פיו
ההתבוננות מציצה מבעד לחרכי הידיעה המוחלטת (שהרי אתה יכול להחליט על כך) ששום דבר לא באמת נגדך, שהכל בעדה והכל בעדך.

משם או מכאן,
צא לפרידתך מקורת גג משותפת וחבור להתנהלות חברית מחודשת.
השקע בכך. היה חבר שלה.
זה לא יכול להזיק אם תחזרו למעשי האהבה האינטימית ולקורת גג אחת
וזה בטח יהיה מדויק ונכון לילדיכם המשותפים
מתוך זה שחברות ביניכם - היא בסיס אמת להורות משותפת.
זו האחריות שלכם למצוא את הדרך להיות חברים.
לכן, לשם הסבר פניך - זו משימה קלה במיוחד
מכיוון שאינך צריך לשנות אותה יותר ואינך נדרש להשתנות בשבילה.

[hr]

תודות


[/spoiler]
[spoiler=ייעוץ 'תודות' בדף "אשתי לא בעניין שלי יותר" שער שני – הערות מהקהל]

[h=2]התייחסות ראשונה[/h]

[b]הצהרה:[/b] נאמרו פה דברים די איומים על האיש המבקש תמיכה.
אין שום פסול לומר דברים איומים ונוראים לאדם שהגיע הזמן שישמע דברים איומים ונוראים.
אין שום פסול בכל אמירה על אדם, מכל אדם.
זה שפלוני כן נראה לו או לא נראה מה שנאמר או איך שנאמר או מתי שנאמר
אין לזה שום משמעות אם האומר, או זה שמעביר את המסר - לא רואה או נותן לזה משמעות.

כך, דרור מוחלט לומר כל מה שזורם - גם אם יצרום הניגון הזה לאוזנו של מישהו.
ולעתים במיוחד שיצרום לאותו אדם אליו נאמרו הדברים.

משיכת המשמעות מתוך דברים של מאן דהוא כולה על ה [b]מושך[/b].
פרשנות הדברים של מאן דהוא - לעולם על המפרש.

זה לא יכול להיות אחרת, בוודאי שבמדיית המילים הכתובות.

[hr]

גם הבעת הדעה על דעתו של מישהו, או על דברי האחר, נכנסת בדיוק לאותה מגירה.
היכולת של מילים להניע אדם להגיב אליהם, נמצאת אז בהחלט ניכרת,
שכן, הצורך להסכים ובעיקר לא להסכים נמצא בפני עצמו כהדגשה – והוא על ה [b]מגיב[/b].
הרגשה תחושה ושאר מנועים שרובם לא מודעים - התבוננות על מה שמעורר התייחסות ותגובה כמו גם על מה שלא, בהחלט עשויה לפתוח צוהר פנימי - לראיית האמת הפרטית, הפנימית של כל אחד ואחת.

כאשר זורמות המילים מילים האלה בשטף שצף קצף - והן מכוונות אל דמות ספציפית -
גם כל העיניים הנוספות שקוראות את המילים האלה – עשויות ומוזמנות למשוך משם מהמילים האלה התייחסות, או לא.

אין שום משמעות ואף לא קלה שבקלה לפרשנות הניתנת לדברים.
שאם מדובר בהבלים - ודאי שלא יקבלו שום יחס מהקוראים והקוראות כאן באתר.
ואם יקבלו הד חיובי או שלילי - את שלהן עשו.

[hr]


תודות



[h=2]התייחסות שניה[/h]
[b]בקשה:[/b] אתה מוכן להתייחס לדברים הבאים?
[u]אני בהחלט מסכימה שהדברים האלה (בגידה, דחייה/ משיכה עזה) הם גבולות שמרגע שנחצו קשה עד בלתי אפשרי לגשר עליהם. אני גם מחזיקה באמונה (אישית) שקשר ש״נחתך״ לא צריך לחזור אליו (פרידה/ איום אמיתי בפרידה/ עזיבת הבית...), בעיקר בגלל שעולם תהיה שם ״הליכה על ביצים״, שיפוטיות, פחד.[/u]

[u]הבגידה היא ההסתרה חוסר השיתוף והניסיון לפתור את בעיות הקשר מחוצה לו.[/u]

במובן הזה אלו אמונות שתוקפן אמת.
אין כל אפשרות לערער על קושי של אדם. שלעולם החוויה היא פנימית.
זה מצטרף למשנה הכללית באלו הדברים.

שהרי מבחוץ אין שום דבר
למעט מציאות
נתונה לפרשנות אישית הנתמכת ונובטת על מצע האמונות הפרטי.

עם זאת על פי המשנה הזו ממש טוב לציין שאין בגידה אלא בגידה עצמית.
כלומר, הזיוף העצמי בא לידי מימוש,
האדם מסרב לדון עם עצמו לגבי חייו,
במובן הזה של הזוגיות בינו ובין עצמו
אז הוא יוצא כנגד, מתחבא, מרמה – את אהבת חייו.
בפועל אינו מרמה את אף אחד מלבד את עצמו.
כאשר עולה הזיוף בינו ובין עצמו, מתרחשת בגידה. בגידה פנימית.
במובן של בגידה מינית או זוגית כזו המתפרשת להיות הפרת בלעדיות ביחסי המין, ביחסי הרגש, בתשוקה ובהשתוקקות, בהבאת צאצאים משותפים לעולם או בכל הסכם כפי שמתפרש אצל כל אחד מבני הזוג על פי
א מ ו נ ו ת י ו / ה.
כאן ברשותך,
אמונות אלה נבטו על מצע מסוים שכרוך שזור בנסיבות החיים:
מקור החיים במובן של ההורים הביולוגיים של האדם
ובמובן של ההסכמה להחיל שם גם את אלוהים,
הסביבה בה גדל – הסביבה הפיזית
וסביבת הקהל שמריע או סוקל את האדם בתחנות חייו.
גרעין האמונות יהיה אם כך הטמפרמנט האישי
ויחסי הטמפרמנט עם דרישות הסביבה -
או ההתנהגות האופיינית לדמות הספציפית.

כאן, כאשר הזוגיות של האדם עם עצמו שלמה, כלומר, נמצאת מיושרת.
יקשה על האדם להתמיד בזיופו, שכן המבט הישיר
מלמד את עדינות המבט ומשם נשמט הזיוף
בחוסר טעם ועניין.

אז, כאשר מגיע למישור הזה בו אמת אינה מותרות
ומבט נוקב אינו מחורר אלא מאפשר בהירות
מתגלה לו לאדם שבכל מקום בו הוא מאמין
אמונת המון שנטועה היטב אצל רבים – מטבע הדברים,
על פיה יש בידיו בעלות ובלעדיות
על אהובתו, על ילדיו, על הוריו וחבריו
בעלות מכל סוג.
הוא זיוף.

אז, שייכות והשתייכות לעולם הם וולונטריים -
אדם בוחר להיות שייך לזולתו ואינו יכול להפוך את זולתו שיהיה שייך לו.
כאשר ישחרר האדם את הבגידה העצמית הזו
שכולה דרישת בעלות ובלעדיות מאהבות חייו

ימצא חירות בלתי נתפסת
משמנת את צירי אהבתו החלודים.

[hr]

באשר לשאלה האם ניתן לשקם יחסים
ולהחזיר אמון לאחר נתק או מרחק רב או
כאב רב שעולה נוכח הבגידה העצמית -
בהחלט כן.
זה רק עניין של החלטה.


[hr]

תודות
[h=2]התייחסות שלישית[/h]
[b]הצהרה:[/b] _ממש לא נכון שזה לא קשור לשום דבר מלבד להחלטה של האדם - לתת אמון. פעמים רבות זה לא עניין של החלטה. יש בתוך מערכות יחסים רבות הבנות בנוגע למה נחשב להפרת אמון. יש אנשים שחשוב להם להיות ראויים לאמון ושיהיה אפשר לסמוך עליהם. יש אנשים שפחות אפשר לסמוך עליהם. גם יש בני זוג או חברים/חברות שיימנעו מלעשות דברים שברור שפגיעתם רבה מאוד בבן הזוג או בחבר/ה. יש כאלה שמוכנים יותר בקלות להקריב רווחתו הנפשית של אחר ולהפר אמון.
לבן שלי יש חבר טוב שכבר כמה פעמים גילה סוד שסופר רק לו. יש הבנה בין הבנים שכשמגלים דבר בנושא הזה, לא מעבירים הלאה. בפעם האחרונה זה היה סוד סודי ביותר.
אמרה לו חברה שלי "מה אתה לומד פה? שאי אפשר לסמוך עליו. אל תספר לו יותר. ספר למי שאפשר לסמוך עליו שיכבד את הפרטיות שלך כשאתה מבקש." אין פה עניין של החלטה. החבר הזה הוא טיפוס שאי אפשר לתת בו אמון._

הציפייה למשהו מוחלט, נאמר לשמירת סוד - באה על מנת להאדיר את האשליה שהאדם יכול להפסיק להיות אנושי - כי הבטיח. שכן, אין אף אדם שיכול לשמור סוד בכל הנסיבות.
אין אף אדם שיכול לעמוד בכל הפיתויים בכל הנסיבות. נחמד הרעיון לחשוב שיש כאלה, נחמד יותר אפילו להאמין שזה אפשרי.
זה לא.

לכן עולה הרעיון הזה בדבר נתינת אמון כהחלטה. אז האמון מוחלט.
ההחלטה הזו, מעצם שורש המלה החלטה - שמה [b]אמון מוחלט באדם[/b] - לאו דווקא במעשיו.
כאן, זה דק מאוד ולכן נדרשת תשומת לב מיוחדת -
זה שאדם מספר סוד שהתחייב לא לספר - לעולם קשור בנסיבות.
עדיין האמון בו כאדם שלם - לא הופר.
גם אם אדם מרגיש נבגד כי בת הזוג שלו קיימה יחסי מין עם חברו הטוב
(משום מה זה תמיד חברו הטוב או חברתה הטובה בהתאמה) -
גם אם מאמין בכל לב שהחליט לא לתת בה אמון יותר לפחות עד שתשקם את לבו הפצוע או בכלל,
עדיין לא איבד את אמונו בה כאדם.
כלומר, שאם חס וכרפס ייפגע - הוא יודע סמוך ובטוח שהיא תחלץ לעזרתו.
ואם עולה פולמוס כלפי המשל הזה טוב להעבירו לדימוי הזה כשהאדם נפגע ממכונית
ובת זוג הבוגדת שלא ראויה לאמונו עוד, תהא שם בסביבה - יודע הוא ומלא אמון לגביה - שתושיט לו יד.

גם אם הילד - מספר הסודות הסדרתי - לא ראוי לאמון בדבר הפקדת סודות אצלו,
ניתן לתת בו אמון מלא כשרוצים להפיץ שמועה.

וגם אז, זו החלטה לתת בו אמון שיפיץ את השמועה,
גם אם במקרה זה יכזיב וישמור את העניין לעצמו.

[hr]

האמון שמתקבל מתוך החלטה מודעת - כולל בתוכו את אנושיות האדם - במובן הזה שבכל מקרה האדם זוכה לאמון - גם אם מעשיו נלוזים, פוגעים או לא מתאימים.

לעתים כולל האמון הזה גם התרחקות.

[hr]


הנאמנות המוחלטת, כמו האהדה המוחלטת, כמו ההתאמה המוחלטת -
כולן שייכות לאשליית הרומנטיקה המככבת בתרבות האנושית
גם בתקופה זו
על פיה ניתן בכל לספר על איזשהו זוג -
מאז חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אגדות ילדים.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות רביעית[/h]
[b]בקשה:[/b] תוכל להסביר את המשפט הזה? תודה מראש.
_עם זאת במובן הזוגי, מי שמתלונן על כך שרק הוא או היא משקיע בקשר, אוהב, מרעיף אהבה בעוד השני קר כצנון ולבבי כדרדר
קרוב לוודאי שמסרב לאהוב את עצמו ולקבל את עצמו ולכן יוצא החוצה.
זו בגידה עצמית מלאה שכוללת זיוף והסתרה._
ראי,
הסירוב העיקש לאהוב את עצמך אינו עולה מתוך טיפשות או כוונות מטופשות.
זרעי הפורענות זרועים בכל אשר תפני -
במובן הזה של בחירות החברה האנושית בתקופה זו,
עד כדי כך שדמויות רבות ובמובנים רבים
נסחפות אל נהר עכור בו קורבנות היא הצלחה
והתבגרות מוקצית מחמת התאשרות.

יש לא מעט תרבויות שרואות באושר פתח לאסונות אפשריים.

כך, שמתוך כך שהכל בפנים,
ונמצא האדם הפשוט מפנים את האג'נדה האווילית
שמתקיימת בשלטי חוצות ובתפישה כללית על פיה קיים משהו מבחוץ בכלל,
ומה שקיים שם בחוץ - הוא הקובע, והוא שיביא לה לנפש נחמה -
נמצאת הנפש כבר מגיל צעיר למדי שבויה ברעיונות האלה
ומחפשת בחוץ את אושרה, את האישור להיותה נאהבת.

אז, בתיבול מרשים של האיוולת הכרוכה בהפיכת אגדות ילדים למטרות ראויות
ופתפותי רומנטיקה שבאה לתבל אהבת אמת בחיוך ועדנה ונמצאת הופכת לעיקר העיקרים,
נמצא האדם משליך את כל כולו החוצה,
נמצא אז מרעיף אהבה ותשומת לב -
לא כאהבה נקייה ללא תנאי - זו המסכימה גם לקבל -
אלא אך ורק לתת ומתוך הנתינה להיות זכאי לקחת.

כמו מזניח האדם את עצמו ושוכח
שדבר ראשון במעלה,
השלב הראשון בסולם,
המדרגה הראשונה באכסדרת החיים,
הרגב הראשון בשדות הפריון והמרחבים
היא קבלה עצמית, אהבה עצמית ושיח עצמי.

אז, נמצאת הדמות הזו המרעיפה תשומת לב וחונקת - פשוטו כמשמעו -
את מושא אהבתה שהוא בפועל תחליף -
בוגדת בעצמה, מסתירה את עצמה מעצמה וחוטאת בחטא הזיוף.
חטא הזיוף אינו כל כך נורא,
שהרי יש הרבה הנאה בזיוף העצמי,
הרבה הנאה בחטא כשלעצמו - מים גנובים יימתקו -
עם זאת, המחיר של הזיוף העצמי לעולם חתום במחר.

שכן באיזשהו מחר ייבש מקור מעיין הרעפת האהבה על האחר,
חוסר בתשומת לב יעלה את האגו אל מרכז הבמה,
והאגו, זה שמוזנח על ידי האדם עצמו - יתבע את עלבונו.

אז, יואשם מושא האהבה - זה, התחליף -
בכך שאינו מחזיר אהבה אל האדם הזה - כשהוא עצמו - מסרב לקבל מראש.

עם זאת, סירובו לקבל הוא כללי - מסרב לקבל ממושא אהבתו
כמו שמסרב לקבל את עצמו
ועדיין הוא זכאי לדעתו לקחת - במובן הזה של לדרוש:
היות ואני אוהב אותך כל כך עלייך להיות רק שלי,
לתמוך בכל רצונותיי... וכן הלאה...

[hr]

הצד השני, זה שנכפית עליו תשומת לבה ואהבה מטרידה ניתן לומר,
גם הוא נתרם ותורם לריקוד הזה וליחסים האלה,
שכן,
או שבעברו היה כרוך אחרי דמות אחרת וחווה דחיה -
וכעת "מחזיר" ל'קרמה' את גמולה,
לומד את הצד השני
או שזה עשוי לבוא בעתידו.

[hr]

[b]הצהרה:[/b] אני מרגישה שיש גרעין של אמת בדבריך, רק שלא יורדת לסוף דעתך.
אשמח מאוד להבהרתך.
[u]אתה בעצם אומר שאנו מחפשים את האהבה האישור והקבלה מהאחר, מבן הזוג במקום לתת אותה לעצמנו.[/u]
בו הזוג זה רק אחד, אנחנו מבקשים הכרה ואהבה מכל מה שזז, מהקולגות בעבודה, מהאיש ברחוב, מהרופא והשוטר ואפילו מהכלב של השכן. זה דפוס. זה דפוס נכוטן והכרחי לתקופת הצמיחה המטאורית - קרי הילדות -
עם זאת, בהבשלת הנפש היא מוצאת שלא חשוב כמה אישורים תקבל מבחוץ - האישור הפנימי הוא היחידי שמניח עדנה.

[u]ושכל אכזבה מהצד שלא נותן לנו את תשומת הלב הראויה מובילה את האגו שלנו להרגיש פגוע ולחפש תשומת לב בחוץ, מאדם אחר.[/u]
כל אכזבה היא תוצאה של ציפייה.
הצד שלא נותן לנו תשומת לב לדעתנו בהחלט נותן לנו תשומת לב. תמיד.
גם תשומת הלב היא יחסית.
הילד המושל בכפה מבקש תשומת לב מסוימת, בדרך כלל מיידית ובאופן ספציפי.
אף אחד לא אמור לעבוד אצלו אצל הילד הקטן ולכן - הציפייה מתאכזבת. עם זאת האכזבה ידועה מראש שכן ביתה צפויה.

עולה ציפייה, מתקבלת אכזבה - והכל צפוי מראש.

[u]אך שזהו זיוף עצמי כי בעצם אנו שמונעים מעצמנו לקבל את האהבה והקבלה מעצמנו?[/u]
בהחלט.
אבל לא רק מעצמנו - גם מהאחר.
אנחנו לא מוכנים לקבל מהאחר. רק לקחת את מה שמתאים לנו.
בעוד הוא מעוניין לתת ונותן המון דברים מובנים מאליהם, אנחנו נמנעים מלקבל את נתינותיו - אלא אם כן לא שמנו לב - ומתמקדים במה שהוא לא רוצה או לא יכול לתת. לשם האדרת החוסר.

[u]האם בכל רצון וכמיהה למגע, תשומת לב והערכה מבן הזוג שלנו אומר בהכרח שאנו לא נותנים לעצמנו אהבה וקבלה עצמית?[/u]
כמיהה למגע אינה מחייבת בן/ת זוג.
כמיהה למגע עשויה לבוא לידי ביטוי במגע בילדים, בעלי חיים, קבלת מסאג' ועוד אלף צורות.

כמיהה למין גם היא במקרים רבים אישור להיות האדם נאהב, במיוחד אצל מי שלא זכה למגע בילדותו או בחייו וגם אלה שלא סובלים מגע אקראי או מכוון, לא מתחבקים וכן הלאה...
עם זאת, מין הוא צורך גופני והוא אינו שונה ממזון או אוויר מבחינת הצורך. לכן, אהבה עצמית וקבלה עצמית מכירים בנטייה המינית והיחס האישי למין, מכירים בצרכי הגוף ודואגים לו - ככה או ככה.
היה ובן/ת הזוג לא מעוניין במין - הפתרונות הם מאוד אישיים ולא יכולה לעלות המלצה. זה באמת עניין שבינך ובין עצמך.

[u]למה זה סותר בעצם?[/u]
זה לא סותר.
כפי שנאמר, מחוות רומנטיות בהחלט רצויות במערכת יחסים אוהבת.
האפשרות שאת מניחה לו להרעיף עלייך אהבה ולהפך - הם חלק מהריקוד הזוגי וזה גם קשור במיניות והיבטי הזוגיות המלאים.

עם זאת, השאיפה לחיות תחת אווירה רומנטית או בסדי הרומנטיקה - היא ילדית, טיפשת והיא תוצאה שלחינוך קולקטיבי - שזה היעד: לשבת ראש אל כתף מול השקיעה ואז לעשות אהבה על החוף במזג אוויר מושלם.
זה נחמד כאפיזודה.
זה לא יכול להיות מרכז החיים באמת.

מי שמחפש את זה בורח מעצמו ורץ מהר מהר אל קצווי עולם בלי לשים לב, שעצמך - בתוכך.


[u]אני באופן אישי מרגישה מאוד אגואיסטית[/u]
אגואיסטית זה תמיד על חשבון האחר.

[u]שאכן אני מאוד שמה את עצמי ורצונותי בסולם סדר העדיפויות וזה מתבטא בלקיחת זמן ומרחב לעצמי ללמוד, לשחות, לבהות, לצאת עם חברות, לתכנן תוכניות של קידום עצמי גם במחיר שלעיתים זה בא על חשבון הזמן שלי עם משפחתי. האין זו אהבה עצמית?[/u]
אם את חושבת שזה על חשבון הזמן שאת חושבת שעלייך להקדיש למשפחתך יש כאן זיוף.
אינך אוהבת את העצמי הזאת באמת. אינך שלמה עם עצמך. קבלה עצמית איננה מקבעת את הדברים, היא רק עוזרת לעצמי - לצמוח.
ואין צמיחה בלי כאבים.

[u]אני גם מאוד מקבלת את הפאקים שלי ושואפת לשיפורם ומשתדלת לומר לעצמי כל יום שאני אהובה וראויה לטוב שביותר.[/u]
בהחלט. בהחלט כך אבל למרות זאת את עדיין:
[u]יחד עם זאת החוסר והרעב שלי בתשומת לב מבעלי מאמללת אותי לא מעט וגורמת לי למחשבות מפחידות האם עלי לפרק את המשפחה שלי ולמצוא לי אדם שמביע אהבה בצורה יותר אינטימית ורציפה.[/u]
קבלי גם את זאת. הדמות שבורחת מול קושי.
אט אט באמת תהיי ראויה לאהבה - לא רק כמס שפתיים.


[u]התכוונת שאם באמת הייתי אוהבת ומקבלת את עצמי באמת, לא הייתי זקוקה לחום ויחס אנושי מבעלי, כי הייתי מקיפה את עצמי באהבה שנחוצה לי?[/u]
כאשר את שלמה עם עצמך, את יכולה לחיות עם אהובך בכל תנאי, שכן הוא תוספת לזוגיות שלך עם עצמך.
יחס וחום ואהבה תמיד נעים לקבל.
כאן, אינך מקבלת מספיק כי את דורשת את אלה, וכשאת דורשת על פני מקבלת - סופך לקבל סטירה.
הניחי לו לאהוב אותך בדרכו - נהגי כלפיו איך שאת רוצה שינהג כלפייך.
עשי בשבילו לא כי הוא צריך אלא כי את רוצה לעשות בשבילו, לא על מנת לקבל פרס, כמחווה שלא מצפה לשום תגובה.
ולמדי לקבל אותו ואת תשורותיו.
זה יניח לך הרבה שלווה.

כל זה גם ובמיוחד בהיבטים המיניים - וזה - נאמר שוב ושוב. מין טוב עשוי להפוך מאצ'ו - לחתלתול.

[u]האם לעולם הצורך בחום הכרה ואהבה מאדם אחר מוכיחה שאנו לא אוהבים את עצמנו מספיק?[/u]
חס וכרפס. הצורך האובססיבי מצביע על כך, מדובר בתהליך שבסופו אתמגלה שרק האישור הפנימי מניח לך באמת שלווה. בדרך כל אישור חיצוני מעלה עונג ושמחה.

למרות שאדם יכול לאונן ולהסתפק בזה מבחינת הסיפוק המיני - זה לא אומר שאסור לו ליהנות ממין טוב עם פטנר/ית.
יתירה מכך - טוב אם יהנה מיחסי מין עם פרטנר/ית.
ראי - לא מדובר על התבודדות וסיפוק עצמי בלבד.
מדובר על חוסר איזון. כאשר את מאוזנת בהיבטי הקבלה העצמית - זה רק מעצים את היכולת לתת ולקבל.
כאשר את עדיין זקוקה לאישורים מבחוץ - הקושי לקבל הוא אבן הנגף - לקבל את עצמך ולקבל את האחר ומהאחר.

[u]אולי דווקא כשאני אוהבת את עצמי באמת אני יודעת שאני זקוקה לאישורים האלה כדי להרגיש טוב ולכן עדיף לקשור את חיי עם אדם שיכול לספק לי את האישורים האלה רוב חיינו המשותפים?[/u]
אין אף אחד כזה.
אף פעם לא תשבעי אישורים מבחוץ.
רק מבפנים.

[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות חמישית[/h]
[b]בקשה:[/b] אתה יכול להרחיב בבקשה על הילד והבוגר ולמה האינטרס של הילד הוא שלא יהיה טוב. זה לא מסתדר לי כל כך.
על הילד ההורה והבוגר ניתן ללמוד בספר מצוין שנקרא "אני בסדר אתה בסדר" מאת תומס האריס.
עם זאת, כאן ניתן לראות דוגמא ומשל בכל פעם שאדם חוזר על מנטרות מסוימות ועושה זאת מהשפה ולחוץ, (ולא ניכנס כרגע מתי כך הוא ומתי לא, זה לעיניו בלבד) באם נתעכב על אותן דקויות על פיהן המילים הנכונות נאמרות אך הטון לא מתאים למילים,
יש איזה זיוף פנימי, עולה צרימה ברורה - הרי זה הילד המתוחכם שמשתמש בכלי הבוגר ומילותיו כמו תואמות את הבנת הדברים. אבל רק לכאורה.
עם זאת, באופן הזה הילד מצליח להדוף מעליו את הפנמת הדברים, את חווית הדברים, את רוח הדברים.

בהצטנפותו העצמית אם כך, בתמימותו הטהורה ערמומיות הילד הקטן באה לידי ביטוי מבריק.
הילד הקטן פוחד להתגבר, להתבגר.
פוחד לאבד את הפחד.
את ההרגשה החיה של החוסר, של התקווה, של סוכרייה חיצונית שתמתיק את מרירותו פנימית.

זה לא שהוא אינו יכול להתבגר, זה שהוא מעדיף שלא.
הילד הקטן מכיר מצוין את הבוגר, הבוגר קיים בתוכו.
עם זאת, אינו רוצה לאבד את צדקתו, את האמון שהוא מוביל את מהלכי החיים, שיש בידו להשפיע, שהיעלבות היא מקור בלתי אכזב לקבלת תשומת לב, וכן הלאה...

בה בעת נמצא הבוגר מכיל את הילד הקטן.
וטוב אם יניח לו לילד הקטן את כל אותם חרכי ביטוי עצמי, במובן של גילוי, סקרנות, משחק, שובבות, חוש הומור.
בה בעת גם ישכיל הבוגר לקבל את רחמיו העצמיים של הילד הקטן.
יחווה יחד אתו עצב ושמחה, וכל קשת הרגשות יבואו אם כך לידי מימוש שמימי.

הנקודה העיקרית - מי מושל?
מי מוביל את המהלכים?

ברגיל הילד הקטן די מנהל את החיים.

כאן, מוצע לקחת את המושכות ולהעביר לבוגר.

שכן, הבוגר מכיר בילד הקטן, וכאשר ניתן מאפשר לו לבוא לידי ביטוי ולעתים לא.
עכשיו זה ברצינות וטוב שהבוגר ינווט תהליכים בתוך עצמו.


[hr]
האינטרס של הילד הקטן באופן לא מפתיע - לקבל נחמה מבחוץ. סיפוק מיידי, אישור ותשומת לב.
התבגרות מאיימת עליו מאוד - בבחינת אובדן התמימות לכאורה ובפועל - אבדן כלי התמימות להשגת תועלות שונות ומשונות.

לכן הילד הקטן "מוריד תמונות מהקיר" ומתריס לכל עבר - אם לא אקבל את שאני מבקש - תהיה פרידה כאן - ואני אהיה צודק.
לכן החזרת התמונות היא בראש ובראשונה בעבור הילד הקטן.

[hr]

חילופים מהירים של נקודות מבט, כמו שעושים בתחרויות ויכוחים, באים לידי ביטוי לעתים בחילופי תפקידים בין ילד ובוגר.
בכוונה לא נגענו כאן בעניין ההורה שזה בדיוק הילד אבל הפוך.
אז, ניתן ממש לשמוע איך אדם מדבר בשני קולות - אני אוהב אותה ושתלך לכל הרוחות, אני מבין שעלי לשחרר אבל רוצה לכבוש אותה.
שניים מדברים שם בערבוביה.
ולעתים רבים הקולות משניים.
[hr]


[b]הצהרה:[/b] [u]קשה לי להסכים עם זה, אני חושבת שאני מנהלת את החיים שלי כאשה בוגרת, אמא לילדים ובת זוג לאיש שאני מאוד אוהבת.[/u]
במובן הזה, את חושבת שאת מנהלת את החיים.
זו למשל מחשבה של הילדה.
החיים מתנהלים מעצמם. את בהחלט מחליטה כל מיני דברים באשר לחיים, אבל המניע הרגשי שמתובל היטב בהיבט הילדי - עיקרי.
עם זאת, הבוגר מכיר בכך שהוא עצמו נותן לילד את הבמה, ובמובן זה האוטוריטה של הילד מוגבלת ומגודרת.


[u]איך זה קורה. הילד והבוגר מתערבבים אני יכולה להבין אבל מי עוד יכול לדבר ביחד עם הילד ועם הבוגר. את זה אני לא מבינה..[/u]
ההורה. וניואנסים שונים של דמויות שונות - הדמות היוצרת הדמות הזועמת וכן הלאה...
ההורה במובן הזה יכול גם להתאפיין בכל האמונות המקובלות בחברה.
כלומר, ההורה מייצג את מה שצריך, מה שנכון, את היודע כל ומחנך התמידי.

[b]שאלה:[/b] [u]האם מספיק לדעת את זה בשכל בכדי להגיע לשינוי?[/u]
מספיק להעלות את זה למודעות.
משם יבוא השינוי.
הזהוי מתי הילד שולט ומתי הבוגר.
והבוגר יודע...

[b]שאלה:[/b] [u]אבל מניע רגשי בהחלט יכול להיות של אישה בוגרת.[/u]
במובן הזה הרגש הבוגר היחידי שקיים הוא הרגש הכולל, האחד - אהבה.
פריטת האהבה לכל מיני היבטים היא נעשית בכוחו של הילד.
לילד יש כוח כביר.
הבוגרת אם כך בוחנת את הרגש הספציפי שמניע לעשות כך או כך, מתרגמת אותו לאהבה - שזה הרגש הבוגר - ומאפשרת - או שלא מאפשרת.


[b]הצהרה:[/b] [u]אין שום סיבה להכללה גורפת על נפש האדם כאילו מקובעת בילדות.[/u]
סיבות להכללה יש בשפע ולו בשל כך שכל הכללה מכילה את יוצא הדופן.
אבל זה לא העניין.
נפש האדם לא מקובעת בילדות, כלומר לא אמורה להיות מקובעת בילדות.
עם זאת, כל המערך הרגשי תקוע שם אצל רוב האנשים - לא כי הם דפוקים, אלא כי זו האג'נדה של התרבות והתקופה.
ללא זה - כל עולם הפרסום למשל - לא היה לו זכות קיום.

הדברים לא נאמרים לגנאי אלא על מנת להפריד - לברר, כמו שמבררים מוץ מהתבן, המוץ טוב לעניין אחד והתבן לשני.

מודעות לרגש ולהנעתו עשויה למנוע נפילה לכל מיני בורות מיותרים.
מודעות לרגש ולהנעתו היא חלק מתבונת ההתבוננות.
[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות שישית[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]פה אני לא מסכימה. לא מאמינה שהיא נמשכת אליו.[/u]

איך תימשך? הוא עושה הכל חוץ מלפתות או לחזר, הוא מרחיק אותה כל פעם מחדש - באובדן העשתונות שלו, בקורבנות שלו ברודנות שלו.
יחייה את חייו ללא קשר אליה, ישקיע בעצמו, יבלה, יראה לה חיוניות יראה לה שיש חיים טובים גם בלי האובססיה, שהוא בפני עצמו, שאינו תלוי בה.

כל אלה לא נעשו אלא הכל הפוך.
איך תימשך אל מישהו שכל כך משתוקק אליה וכל כך כופה את רצונותיו ותפישותיו על איך שהיא צריכה להיות?

[hr]

[b]שאלה:[/b] [u]האם מישהו נטול תשוקה יכול להפוך לבעל תשוקה?[/u]
בהחלט. כפי שההפך -. שבעל תשוקה עשוי להפוך לנטול תשוקה.


[b]הצהרה:[/b] [u]לפעמים גם לי נדמה שוויתרתי על משהו חזק שרציתי מאוד. אני חושבת שבינתיים וויתרתי רק על סיפור האגדה.[/u]
בעולמנו זה לא עניין של מה בכך - שאשליות האגדה מיוחצנות באופן נלהב כל כך ודעת הקהל משפיעה את עצמה לכוונים אלה - בעצמה חסרת התחשבות - באדם עצמו.
והוויתור על האגדה בהחלט משחרר, שעדיפה ההגדה, ההיגד עדיף על הכפיה.
שזה יכול להיות קשור בצורך הפנימי העמוק מלפגוע באחר וזה יכול לרדת לעוד נדבך או רמה של הימנעות מלפגוע בעצמך - שלא על חשבון האחר.

[b]הצהרה:[/b] [u]לא מאמינה בזהשמישהו נטול תשוקה יכול להפוך להיות בעל תשוקה.[/u]
זה לא עניין של אמונה.
זה עניין שכרוכים בו אלפי פרמטרים אישיים - זה עניין שלמשל תלוי במצב הורמונלי (אצל האשה בעיקר אבל לא רק) זה עניין של מערכת היחסים הכללית - למשל כאשר בת הזוג או בן הזוג תלותי/ת זה יכול לכבות תשוקה.
מאידך, וזה כמעט ניתן באחריות מלאה - אילו היה נוהג בשום שכל ומוותר על צדקתו המרהיבה - אילו היה מניח לה ומתחיל לטפל בעצמו - יש מצב בהחלט שתשוקתה אליו היתה חוזרת.

[b]הצהרה:[/b] [u]יש אנשים שצריכים פחות מין. או לא מיניים, או נמשכים למין אחר. אנשים שצריכים מין לא מוותרים עליו שנים.[/u]
אולי כאן כדאי להדגיש כמה עניינים -
[list=1]
[*] הרבה אנשים חיים בלי מין. בכלל, או פעם בחודש או פעם בחודשיים - או בכלל לא - מכל מיני סיבות.
[*] אקסקלוסיביות מינית היא המקרה היוצא דופן - אם במעשה, אם במחשבה.
[*] חוסר התאמה מינית הוא המקרה היוצא דופן - כאשר יש התאמה מינית ולא טוב לבני הזוג ביחד - זה מעורר אי סדר לא פשוט - במיוחד נוכח הרעיון המופשט של אגדות הילדים - שמאז חיו באושר וכו'...
[*] דחיה היא צד שני של משיכה ולהפך.
[/list]

[b]הצהרה:[/b] [u]לוותר על חיים של תשוקה כשיש כמיהה לה. ואו. איזה מחיר.[/u]
כלומר לוותר על תשוקה בחיים מייצר כמיהה לתשוקה.
כמיהה היא במסגרת המחירים הפשוטים של מי שצודק.

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות שביעית[/h]
_אבל במקום שאין לי אהבת אמת, שהבפנים שלי לא מדבר את השפה הזו, רוב הסיכויים שזה יהיה בזבוז.
ואני יודעת שזה נשמע יותר קשור לסיפורי האגדות שקצת יוצאים פה נגדם._
ממש לא. זה יותר קשור לידיעה פנימית.
וזה כשלעצמו - היגד או הגדה על פני אגדה. זה מבפנים - וזה נשאר בפנים.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות שמינית[/h]

[b]שאלה:[/b] _איך בכל זאת נוצרים ההתגודדות וחילוקי הדיעות?

הטבע דורש תמיד איזון. כל גישה שסוטה לקיצוניות יוצרת תגובת נגד. ולכן למרות התכונות הנאצלות של האהבה, כשהאדם מבטל את רצונו וצרכיו, יתר על המידה, מתוך התחשבות באהוב/ה, הוא גולש לאיזור של ביטול והכחשת עצמו. כל עוד הסטייה הזו זמנית אין בה נזק ואפילו יש בה ברכה. כי כך בדיוק מתאפשר לנו להתעלות על טבעינו האנוכי ולטעום את מתיקות האהבה. אבל, כשזה הופך לדפוס קבוע וכרוני ביחסים שבו צד אחד מרגיש שהוא נדרש לוותר על צרכיו יותר מכפי יכולתו כל הזמן, פה מתחילה הבעייה.

האם אתה חושב שאפשר לחיות באהבה חד צדדית לאורך זמן?

לפעמים האידיאליזציה של האהבה עושה לנו, בני האדם, עוול. כי הצד שני של המטבע זה דמוניזציה של הצורך שלנו בביטחון שהאהוב/ה רוצה בסיפוק צרכינו. איננו מלאכים. כולנו בעלי צרכים (חלקם משתנים בעוצמתם בין גבר ואישה) וזה מוטעה להתייחס לצרכים הבסיסיים כמשהו ילדותי ואינפנטילי.

אינני מכיר אף מערכת יחסים בין בני אנוש שבה אין איזה שהוא הסדר של תן וקח. לא בין אדם לחברו, לא בין גבר לאשה, ואפילו לא בין הורים לילדים. המינונים של הקח והתן משתנים בין איש אחד למשנהו ובין מערכת יחסים אחת לאחרת אבל עיקרון ההדדיות (שהנותן מקבל והמקבל נותן) תמיד נשמר.

מכל מה שהאיש תיאר, הוא מרגיש שהוא כבר עבר את הנקודה הבריאה של וויתור עצמי שבא מאהבה, ושכעת הוא גולש לתחום המסוכן של ביטול והתכחשות לעצמו.

למה אתה מניח שהאהבה שלו לאהובתו נאלמה דום?_
[hr]


_איך בכל זאת נוצרים ההתגודדות וחילוקי הדיעות?
הטבע דורש תמיד איזון._
הטבע לא דורש דבר. הטבע אינו אדם. האדם דורש ונאה מקיים.

האיזון כשלעצמו מתרחש כל הזמן בצורות שונות.
שיש איזון שהוא מוות.
ויש איזון שהוא חיים
.
תהליכי האיזון – הפרטניים, אירועים בודדים או אירועים דרמטיים או חוסר באירועים אם כך במשל של הים הגדול, מים שוקטים כמראת בדולח בלב ים עשויים לסעור את הנפש עד כלות באותו לב בדיוק או לחילופין בהשתבר גלי הים אל צוקי החוף.

מכך שחילוקי דעות נוצרים באופן טבעי.
תהליכי איזון הם תהליכים בהן האיזון מופר ומתרחב לאיזון רחב יותר.
לעתים במנות קטנות ולעתים במנות גדולות.
כאשר כל צד יבין שחילוקי הדעות הם פנימיים ויש לו המזל לחלוק אותם עם הצד השני
כאשר אדם ילמד את עצמו ראשית
חילוקי הדעות יהיו כמו חרא שהפך לזבל במובן הזה של דישון.
זה חלק מהחיים.

[hr]


[u]כל גישה שסוטה לקיצוניות יוצרת תגובת נגד.[/u]
לא בהכרח. לעתים התגובה היא מהצד. אז לעתים קרובות הבלתי צפוי, ההפתעה, עשויה להניב זעזוע חיצוני לכאורה – כמו בהלה, או פחד או זעזוע נפשי "שלילי" ולחילופין הנפש יכולה פשוט להתפקע מצחוק – שזה גם זעזוע גופני ומנטאלי – אלא שנתפס כחיובי.

תגובת הנגד כאשר היא באה, במובן הזה של מתנגד לעניין או לאדם או להתנהגו או לאמירה או למיצג שווא – בהכרח מחזקת את מה שבאה כנגדו.

[u]ולכן למרות התכונות הנאצלות של האהבה,[/u]
לאהבה אין תכונות אבל היא בהחלט עשויה להיות מקור להשראה ולמידת האצלתה לעתים לוקחת חיים שלמים, וזה בבחינת איזון מתמשך, תהליך ארוך ומרתק של למידת מידת האהבה.


[u]כשהאדם מבטל את רצונו וצרכיו, יתר על המידה, מתוך התחשבות באהוב/ה,[/u]
זה לא מתוך התחשבות באף אחד.
אף פעם ובשום מקרה.
כאשר אדם מבטא את כפייתו העצמית נוכח צרכים של אחר, אינו עושה זאת למען אף אחד אלא למען דימויו העצמי וצבירת נקודות קורבנות. נקודה.
כאשר אדם נוהג כך הוא חוטא לזוגיות מתוך כך שהוא מביא מצג שווא.

[u]הוא גולש לאיזור של ביטול והכחשת עצמו.[/u]
הוא לא גולש לשם. הוא בא משם.

[u]כל עוד הסטייה הזו זמנית אין בה נזק ואפילו יש בה ברכה. כי כך בדיוק מתאפשר לנו להתעלות על טבעינו האנוכי ולטעום את מתיקות האהבה.[/u]
אגדות רומנטיות.
האהבה לא מבקשת ממך להשתנות כהוא זה.
אין שום ביטוי של אהבה בביטול צרכיך.
יש ביטוי של כפייה ואולי חמורה יותר על בן/ת הזוג. במובן הזה – אני לא אוכל כי אני רוצה שאת/ה תאכל/י רק מחרבש כל אפשרות לדיבור בגובה העיניים.
האמונה שהקרבה מייצרת קירבה מגובה היטב בתרבות הנוכחית – עם זאת. אבן נגף.

[u]אבל, כשזה הופך לדפוס קבוע וכרוני ביחסים שבו צד אחד מרגיש שהוא נדרש לוותר על צרכיו יותר מכפי יכולתו כל הזמן, פה מתחילה הבעייה.[/u]
הוא לא נדרש. אין שום מקום שניתן לדרוש דבר כזה.
במילים אחרות – כאשר אדם בורח מעצמו ומחייו מספיק רחוק לתוך חיים של מישהו אחר, בא היום שבו הוא מרגיש שהצד השני חייב לו משהו – והוא לא. לכן טוב להימנע מכל אלה מראש – אם ניתן ואם לא, טוב לזהות את הדפוס הזה ולהתבונן בו שוב ושוב.
שכן, זוהי מלכודת יפה למדי, מבטיחה מתיקות ומקיימת מרירות.

[hr]



[u]האם אתה חושב שאפשר לחיות באהבה חד צדדית לאורך זמן?[/u]
מהי אהבה חד צדדית?
מדוע אהבתי את זוגתי מחייבת אותה לאהוב אותי?
מה הקשר, מהו שקושר את האהבה שלי לשלך? מי קובע מתי זה מספיק מתי לא?
האם איני יכול לאהוב את זוגתי עד כדי כך שכל מה שמשמח אותה משמח אותי - כי היא העניין באהבה הזו, היא מושא האהבה.
במקביל אני יכול גם לאהוב את עצמי – לא חייב. סתם עצה ידידותית.

[u]לפעמים האידיאליזציה של האהבה עושה לנו, בני האדם, עוול.[/u]
האהבה אינה אידיאל – הפיכתה לאידיאל היא נסיון לרתום אותה לאיזו כרכרה של צדק או קרבנות, או כל צורה של בעלות בשם האהבה.
האהבה אינה דבר.
האהבה היא הכל.

[u]כי הצד שני של המטבע זה דמוניזציה של הצורך שלנו בביטחון שהאהוב/ה רוצה בסיפוק צרכינו.[/u]
ואם הוא לא רוצה? אז מה? אז לא נאהב אותו יותר? מדוע? מי הביא לכאן את מאזני השקילה האלה. מאיפה?




[u]איננו מלאכים. כולנו בעלי צרכים (חלקם משתנים בעוצמתם בין גבר ואישה) וזה מוטעה להתייחס לצרכים הבסיסיים כמשהו ילדותי ואינפנטילי.[/u]
לצרכים לא.
לצורך המיידי, הסיפוק המיידי – זה אינפנטילי במובן של ילדותי.


[u]אינני מכיר אף מערכת יחסים בין בני אנוש שבה אין איזה שהוא הסדר של תן וקח.[/u]
בהחלט יש מערכות יחסים של תן וקבל. (יותר קל לתת אגב. תמיד).

[b]בין אדם לחברו, בין גבר לאשה, ואפילו בין הורים לילדים.[/b] המינונים של [b]הקבל[/b] והתן משתנים בין איש אחד למשנהו ובין מערכת יחסים אחת לאחרת אבל עיקרון ההדדיות (שהנותן מקבל והמקבל נותן) תמיד נשמר –
תמיד ולעולם שכן כאשר אתה מקבל אתה נותן לצד השני לתת וכאשר אתה נותן אתה מקבל מהצד השני את ההסכמה לקבל ממך.
ולכן זה לא יכול להיות מופר אף פעם.

[u]מכל מה שהאיש תיאר הוא מרגיש שהוא כבר עבר את הנקודה הבריאה של וויתור עצמי שבא מאהבה, ושכעת הוא גולש לתחום המסוכן של ביטול והתכחשות לעצמו.[/u]
האיש התחיל להתכחש לעצמו כבר מזמן ומשם הוא פועל.
דווקא בת הזוג שלו, אהובתו – היא שמכריחה אותו לחזור לעצמו. שכן היה לה לזרא. לא הוא – מקומו, לא גופו – התנהגותו.


[u]למה אתה מניח שהאהבה של האיש לאהובתו נאלמה דום?[/u]
שכן, אינו אוהב אותה.
אוהב דמות אחרת לחלוטין ממנה.
אוהב פנטזיה שלעולם לא תתגשם.
לא איתה.

אותה הוא כבר שכח מזמן, רווחתה לא מעניינת אותו כהוא זה.
יצויין שרווחתו – עוד פחות.


[hr]

[b]הצהרה:[/b] ^[u]אני מסכים עם הרבה ממה שכתבת. אבל אלו הן [b]אמירות כלליות[/b]. כשמנסים להחיל רעיונות נכונים על [b]כל[/b] המצבים, תמיד ובאופן בלתי מתפשר, מגיעים לאבסורד.[/u]

[u]כאשר אדם מבטא את כפייתו העצמית נוכח צרכים של אחר, אינו עושה זאת למען אף אחד אלא למען דימויו העצמי וצבירת נקודות קורבנות. נקודה.[/u] למיטב הבנתי, כשהוא מבטא את הוויתורים שהוא עושה, הוא בעצם מתקשר עם בת זוגו ואומר לה מה חסר לו בקשר (אינטימיות) וכמה זה חשוב לו (זה הדבר שהכי נחוץ לו כדי להרגיש רצוי ואהוב). למה אתה מניח שהוא מנסה לצבור נקודות קורבנות? האם אין פה הנחה אפריורית שהוא מתנהג כילד שרוצה להיות צודק (למען דימויו העצמי) ולא כאדם בוגר שנמצא במשא ומתן, עם אהובתו ושותפתו לחיים, על צרכיו האמיתיים?

[u]מדוע אהבתי את זוגתי מחייבת אותה לאהוב אותי? מה הקשר, מהו שקושר את האהבה שלי לשלך? מי קובע מתי זה מספיק מתי לא? האם איני יכול לאהוב את זוגתי עד כדי כך שכל מה שמשמח אותה משמח אותי - כי היא העניין באהבה הזו, היא מושא האהבה.[/u] ראה, אהבה לא מחייבת את האהוב לשום דבר. טובתו ושמחתו הם המטרה וכל העניין. אבל זוהי דרגה גבוהה של אהבה, שאפשר להתמיד בה אם בן/ת הזוג מתנהג בהדדיות ומזין את האנרגיה האדירה הזו. הוא מנסה להתרומם לדרגה זו, אבל הוא לא יכול להיות שם כל הזמן כי הוא מרגיש שכבר שרף את כל הגפרורים שהיו בקופסא שלו בנסיון להצית את האהבה, ואילו היא, במקום לעזור לו בנסיונות ההצתה, מפנה את תשומת לבה למקום אחר.

זה קצת אוטופי לצפות מבני אדם, בשר ודם, לרצות רק את טובת זולתם ולהתמיד בכך ללא הדדיות.^
[hr]

[u]זה קצת אוטופי לצפות מבני אדם, בשר ודם, לרצות רק את טובת זולתם ולהתמיד בכך ללא הדדיות.[/u]
זה הרבה אוטופי לדרוש הדדיות במקום שבו דרישה לא יכולה להתרחש - רק בקשה.
בקשה מאפשרת לקבל לא.
האיש לא מסכים לקבל לא.
הוא דורש. וכמיטב המסורת מי שדורש - מקבל - סטירה.

תנאי ההדדיות מרוקן את האהבה מתוכנה המלא. וטוב להתבונן בזה.
[u]למיטב הבנתי, כשהוא מבטא את הוויתורים שהוא עושה, הוא בעצם מתקשר עם בת זוגו ואומר לה מה חסר לו בקשר (אינטימיות) וכמה זה חשוב לו (זה הדבר שהכי נחוץ לו כדי להרגיש רצוי ואהוב).[/u]
הוא לא מוותר על כלום. בעיקר לא על הרחמים העצמיים והחשיבות העצמית.
הוא לא אומר לה כלום חוץ מאשר מנסה לכפות עליה התנהגות שלא מתאימה לה.
הזוגיות היחידה שהוא רוצה היא הזוגיות שהוא לא יכול לקבל.
עקשנותו במובן הזה אפשר שתוביל אותו לזוגיות נפלאה עם אשה אחרת, שם בת הזוג תהיה חמה ואוהבת וכל היום רק תגיד לו אהבה וכמה היא רוצה אותו וכן הלאה...
אז סיכוי לא קטן – שהוא ינהג בדיוק כפי שאהבתו נוהגת.
כך מסתובב הגלגל.
רוצה להימנע מזה – הפוך לחבר של אם ילדיך. חבר, לא מאהב ולא לא מאהב, קודם כל חבר.
והוא לא. הוא לא חבר שלה.

[u]למה אתה מניח שהוא מנסה לצבור נקודות קורבנות?[/u]
מכיוון שמעמדת הקורבן מגיע לו, ומעשיו ההרואיים מצדיקים את קורבנותו, קרא את דבריו.


[u]האם אין פה הנחה אפריורית שהוא מתנהג כילד שרוצה להיות צודק (למען דימויו העצמי) ולא כאדם בוגר שנמצא במשא ומתן, עם אהובתו ושותפתו לחיים, על צרכיו האמיתיים?[/u]
יש פה אבחנה מדויקת מאוד – בדבריך רק בסדר מילים שונה במקצת -
שכן רק ילד קטן רואה באהבה משא ומתן.
ורק ילד קטן רושם הכל בפנקס השחור האדום והלבן.
ובכולנו יש ילד קטן.
וטוב לערסל אותו ולאהוב אותו
ובעיקר טוב לומר לו לילד הקטן -
יש רק אדם אחד בכל העולם שלעולם לא יעזוב אותך – וזו הבטחה – רק אחד.
הבוגר שאתך. אתה בעצמך במופע הבוגר שלך.
ואותו בוגר – הוא צריך לטפל בילד הקטן – לא בת הזוג או המאהבת או אלוהים.

[u]אה, אהבה לא מחייבת את האהוב לשום דבר. טובתו ושמחתו הם המטרה וכל העניין. אבל זוהי דרגה גבוהה של אהבה,[/u]
אין דרגות לאהבה, יש דרגות להסתרת האהבה, יש דרגות לשימוש ציני באהבה.
[u]שאפשר להתמיד בה[/u]
זהו. נקודה - בלי תנאים. אהבה על תנאי איננה אלא משא ומתן ובאהבה אין משא ומתן - יש מתן ויש קבלה – אתה יכול להחליט רק לגבי עצמך – מה אתה נותן ומה אתה מקבל.
הנותן מדמה את עצמו מעל המקבל, המוותר מדמה את עצמו מעל העקשן - אבל זה שטויות של אגדות ילדים.
אין קל מלתת.

[u]אם בן/ת הזוג מתנהג בהדדיות ומזין את האנרגיה האדירה הזו.[/u]
הנח לתנאים - הם לא רלוונטיים.

ראה, כל ניסיון להכניס את האהבה אל מגירות התועלת, הבעלות האפשרית, הכפייה המוצדקת, המשא ומתן - חוטא לאהבה עצמה.
בבסיס יחסי הגומלין שכל ישר – אין שום טעם לפגוע באחר.
עם זאת - איני יכול להבטיח שאהובתי - לא תפגע ממני.
ואיני יכול למנוע את זה שהיא נפגעת ממני - אם על מנת לדאוג לכך עלי לפגוע בעצמי.
זו אחריותה הבלבדית - אם היא נפגעת מזה שאני אוכל בשר למשל - מאידך אני יכול לאכול בשר לא בבית - ובכך לא פגעתי בעצמי ולא בה.
כאן, לפי הדוגמא הזו - מה שהוא רוצה זה לא אינטימיות זוגית שמאפשרת לאחד לאכול בשר ולשני לחיות עם זה כטבעוני - אלא לכפות על זוגתו - או לאכול בשר יחד אתו או לא לאכול בשר כי הוא לא אוכל.
בשני המקרים - אין כאן שכל ישר, אין יחסי גומלין, יש כאן יחסים עקומים על פיהם יש מי שדורש ויש מי שלא נענית (ובצדק רב מבחינתה).


[u]הוא אבל מנסה להתרומם לדרגה זו,[/u]
הוא לא מנסה להתרומם לשום מדרגה, אהבתו היא אהבה עצמית שמבקשת את תשומת הלב הנדרשת לו מבלי להתחשב בכלל באף אחד אחר.
זה שהוא מתאר יפה את מה שעובר עליו ואת קורבנותו, ומצליח לעורר כאן אמפטיה וסימפטיה - זה לא כי הוא צודק או אהבתו היא מופת לרומן גדול,
אלא כי רוב הקוראים אכן מאמינים למשא והמתן באהבה, לאהבה על תנאי. ולא היא....
המילים האלה על האהבה הנקיה, השטוחה, הפשוטה, ניתנות גם בעבורו ובהחלט קשות ליישום.
עם זאת, חלחול של רעיונות כאלה נמצא מתיישב היטב אצל לא מעט עיניים קוראות אשר מוצאות נחמה דווקא ברעיון הזה על פיו הזוגיות הראשונה לטיפול היא הזוגיות העצמית.
ובן/ת הזוג בהחלט ממלא מקום חשוב בתהליך האיזון העצמי
כאשר בן/ת הזוג משמש/ת כשק אגרוף במשך הרבה שנים - נמצא אז המרחק מתבקש משני הצדדים.
לא רק הוא חטף כאן מאהובתו - מדובר על שנים בהם הוא עצמו החטיף לה כהוגן - עד שלה נמאס.

[u]אבל הוא לא יכול להיות שם כל הזמן כי הוא מרגיש שכבר שרף את כל הגפרורים שהיו בקופסא שלו בנסיון להצית את האהבה, ואילו בת הזוג, במקום לעזור לו בנסיונות ההצתה, מפנה את תשומת לבה למקום אחר.[/u]
הוא לא יכול להיות שם כי זה לא עובד לו.
היא לא סופרת אותו כל עוד הוא מתבכיין, והוא לא הפסיק לרגע, כל עוד הוא אובססיבי בדרישותיו לתשומת לב, כל עוד הוא קובע מה נכון וכל עוד הוא לא מניח לה.

אין ומעולם לא היתה שום קריאה להישארות או פרידה -
מה שכן יש זו קריאה להתבוננות ועבודה עצמית.

[hr]

[u]תנאי ההדדיות מרוקן את האהבה מתוכנה המלא. וטוב להתבונן בזה. אהבה על תנאי איננה אלא משא ומתן[/u]

צודק. אבל יש תנאי מציאות שבהם אפשר לאהוב ותנאים בהם זה קשה מאד ואולי אף בלתי אפשרי. לפני כאלפיים שנה חי בארצינו אדם שהטיף להושיט את הלחי השנייה למי שמכה אותך. הוא הניח שאדם שיראה לאוייבו אהבה, יצליח לנטרל אותו. זה רעיון מקורי ויפה בתיאוריה. אבל, רק לפעמים נדירות הוא עובד ולרוב לא. ולרוב בני האדם, גישה כזו היא כמעט בלתי אפשרית. כמובן, שאהובתו איננה אוייב, חס וחלילה. אבל האמונה שאם הוא יאהב אותה ללא תנאים, היא בסופו של דבר תתעשת ותחזיר לו אהבה, קצת מזכירה לי את רעיון הלחי השנייה. יכול להיות שזה יצליח. הלוואי. מה שבטוח הוא שהוא מותש וכבר נמצא באפיסת כוחות, ולדעתי אם יקבל פה קצת יותר אמפתיה וקצת פחות הטפות שיפוטיות זה יקל עליו/עליהם.

[u]כאן, לפי הדוגמא הזו - מה שהוא רוצה זה לא אינטימיות זוגית שמאפשרת לאחד לאכול בשר ולשני לחיות עם זה כטבעוני - אלא לכפות על זוגתו - או לאכול בשר יחד אתו או לא לאכול בשר כי הוא לא אוכל.[/u]

המשל שלך לא דומה לנמשל. בעיניי, הוא יצא לצוד בשר (הוא המפרנס היחיד). היא הכינה מהבשר מטעמים (היא דואגת לבית ולילדים). אבל כשניגשים לשולחן לאכול, הוא מגלה להפתעתו שהיא הזמינה לארוחה את חברתה שאותה אינו סובל והיא עורמת על צלחתה של החברה מכל טוב בעוד שעל צלחתו היא מניחה שאריות עלובות עם עצמות. מה שאתה, מציע לו זה שיגש לארון וימצא לעצמו כמה קרקרים להשביע את רעבונו. הוא מצידו עונה לך שאינו אוהב קרקרים, ובכלל, הוא טרח הרבה מאד לצוד את הבשר ומה פתאום שהוא יאכל קרקרים.

עוד נקודה, ברשותך. יש הנחה סמוייה, אצל חלק מהאנשים, שלאינטימות מינית יש מקום רק אם היא באה מאהבה טהורה. ואולי הפנטזיה הזו ש[b]תמיד[/b] בכל מפגש מיני בין זוג נשוי או כזה שחולק חיים משותפים אנו צריכים להיות במיטבינו (במובן הרגשי והאוהב), אולי זו הנחה מכשילה. לפעמים מגיעים הביתה כל כך רעבים שרוצים לאכול סנדביץ פשוט עם גבינה, במקום לחכות לארוחה המתבשלת שתהיה מוכנה רק בעוד 40 דקות. מדוע בקשה של אדם בוגר מבת זוגו הבוגרת לקיים יחסי מין רק כי בא לו והוא חרמן נתפסת כנסיון לכפות עליה משהו נורא ואיום? האם מנקודת המבט הנשית כל מפגש מיני חייב להיערך רק אחרי חיזור אינסופי עם תזמורת כינורות וניחוח ורדים כשהשקיעה ברקע? האם לא הגזמנו, כחברה, ביחס הפוריטני והאמביוולנטי שלנו לדבר כה טבעי ופשוט?

[hr]

[u]צודק. אבל יש תנאי מציאות שבהם אפשר לאהוב ותנאים בהם זה קשה מאד ואולי אף בלתי אפשרי.[/u]
יש אמונה שכך הוא. אין שום תנאי שיפריע לך לאהוב, אני יכול לאהוב אותך אפילו אם אתה עושה הכל על מנת שלא אוהב אותך. זה בכלל לא בידיך. .
[u]לפני כאלפיים שנה חי בארצינו אדם שהטיף להושיט את הלחי השנייה למי שמכה אותך.[/u]
הוא אמר הרבה יותר מזה, זה מה שנלקח על מנת לקעקע את דבריו.
יהושוע היה יהודי טוב שראה את היעדר האהבה, בעיקר היעדר האהבה העצמית, אהבת האל שבתוכך.
בדרכו לזרוע אהבה – תלמידיו לקחו את זרעיו והוסיפו שם רעל לטובת איזו דת שרשומה על שמו ואין לה שום קשר לא לאדם ולא לדברים שאמר.
בכנסייה אין אהבה. נקודה
יש את כל מה שנכתב כאן כאילו זו אהבה.
אהבה על תנאי
אהבה שיש בצידה תועלת.
[u]הוא הניח שאדם שיראה לאויבו אהבה, יצליח לנטרל אותו.[/u]
אינך יודע מה הוא הניח וגם אם הניח וגם אם הוכח אחרת, אז מה?
אז נניח לאהבה על מנת לנטרל את אויבנו – ניקח קצת שנאה, אלימות וזדון? הם יעשו את העבודה?
וכ זה קורה כאן אצלו כל הזמן, על פני לפרגן לעצמו בלי שום תלות באהובתו, על פני לטפח את אהבתו – את פונקצית האהבה, במקום לזכך אותה, הוא הניח את האהבה בצד ועכשיו הוא ממגר את האויב הנורא מכל – הוא עצמו. עד כדי כך שהוא מדבר וחושב על עצמו בגוף שלישי בכל פעם שעליו להתייצב מול עצמו.

כאשר אנחנו מתייאשים מהאהבה ככלי מנטרל את אויבנו אנחנו שוכחים שאנחנו מבקשים לנטרל את האהבה על מנת שנוכל להמשיך להיות האויבים של עצמנו.

[u]זה רעיון מקורי ויפה בתיאוריה. אבל, רק לפעמים נדירות הוא עובד ולרוב לא. ולרוב בני האדם, גישה כזו היא כמעט בלתי אפשרית.[/u]
ממש לא נכון. ויורחב.
ראו,
רוב ביום, רוב האנשים, ברוב המקומות, וברוב המקרים אינם פוגעים ונפגעים.
אנשים חיים וחיים בטוב, ובראי ההיטוריה ישו שם בכיס הקטן את היטלר.
התבוננו נכוחה.
יש עדיין לא טוב בעולם, יש עדיין יחים עקומים, אבל עקומת האלימות, הבעלות, הכפייה והמוות, הולכת ויורדת מאז שיא הטירוף האנושי – תחילת המאה העשרים עד אמצעיתה.

כלומר, שבהסתכלות על האנושות – ברמה הרחבה ביותר – ישו לא רק צדק, אלא הבהיר לכולם שרק באהבה.
כיום יותר ויותר מבינים את זה.
לכן, הרעיון לא יפה ולא מקורי, הרעיון הוא ידיעת האמת. החיים. האהבה ובלימתה.

[u]כמובן, שהיא איננה אוייב, חס וחלילה.[/u]
הפך האיש מאוהב לאוייב ומאוהבת לאוייבת. כך. פשוט. במו ידיו.

[u]אבל האמונה שאם הוא יאהב אותה ללא תנאים, היא בסופו של דבר תתעשת ותחזיר לו אהבה,[/u]
אתה מתכוון האמונה בתועלת.
אהבה ללא תנאי אינה מציבה תנאים של כדאיות או תועלת או הדדיות.

[u]קצת מזכירה לי את רעיון הלחי השנייה. יכול להיות שזה יצליח. הלוואי. מה שבטוח הוא שהוא מותש וכבר נמצא באפיסת כוחות, ולדעתי אם יקבל פה קצת יותר אמפתיה וקצת פחות הטפות שיפוטיות זה יקל עליו/עליהם.[/u]

נהפוך הוא.
ככל שיקבל תמיכה ופרגון מבחוץ – ידחה הבירור הפנימי.
כאן, ברשותך על פני הטפות שיטתיות, אבחון. נקי בהיר ושאינו מתפשר.





_כאן, לפי הדוגמא הזו - מה ששהוא רוצה זה לא אינטימיות זוגית שמאפשרת לאחד לאכול בשר ולשני לחיות עם זה כטבעוני - אלא לכפות על זוגתו - או לאכול בשר יחד אתו או לא לאכול בשר כי הוא לא אוכל.

המשל שלך לא דומה לנמשל. בעיניי, הוא יצא לצוד בשר (הוא המפרנס היחיד). היא הכינה מהבשר מטעמים (היא דואגת לבית ולילדים). אבל כשניגשים לשולחן לאכול, הוא מגלה להפתעתו שהיא הזמינה לארוחה את חברתה שאותה אינו סובל והיא עורמת על צלחתה של החברה מכל טוב בעוד שעל צלחתו היא מניחה שאריות עלובות עם עצמות. מה שאתה מציע לו זה שיגש לארון וימצא לעצמו כמה קרקרים להשביע את רעבונו. הוא מצידו עונה לך שאינו אוהב קרקרים, ובכלל, הוא טרח הרבה מאד לצוד את הבשר ומה פתאום שהוא יאכל קרקרים._

אין קשר. לקחת מוטיבים מדוגמא וחזרת על תחושתו של האיש – כך שיקל לחוש אליו סימפטיה כי שוב הוא הקורבן.
לא יותר מזה ולא פחות מזה. אין כאן שום דבר ענייני.
אין לך שום זכות יתר עליה. אינך יכול לקנות שום בעלות עליה, על אהבתה ועל זמנה.
מפרנס יחיד, קשקוש שוביניסטי שאין בינו ובין אהבה או זוגיות כלום.
דיני חוזין.
היא לא מגישה לו עצמות – היא לא מגישה לו כלום. היא קרה אליו כמו קרח.
זה שהיא חמה ואהבת דמות אחרת – זה אולי מעצים את קורבנותו אבל זה לא קשור.
ומכיוון שהדוגמא לא היטיבה להראות את הנדרש הבה ונאמר את זה במילים אחרות לגמרי.

אינך יכול לדרוש מזולתך דבר וחצי דבר.
אתה יכול לבקש. משמעות הבקשה היא שאולי תקבל לא.

אינך יכול לדרוש אהבה מזוגתך, אינך יכול לדרוש שתרצה אותך, שתתרצה אליך, שתפסיק לאהוב מישהו/י אחר/ת – כל אלה אולי נתפשים כאמת - תחת הזיוף החוזר על עצמו באגדות הילדים וכאן באופן גורף – הזיוף שגורס הדדיות על פני יחסי גומלין.
ההדדיות עקומה בעיקר כי היא ניתנת לפרשנות – היא זיוף כי היא תירוץ והצדקה – היא כלי מרמה וערמומיות מכיוון שהיא סוחפת את מאזני הצדק לבמה, והיכן שיש צדק אין מקום לאהבה ואין מקום לאינטימיות.

יחסי הגומלין מדברים על כך שכל כפיה או דרישה אינם מן העניין.
מכאן, אפשר להתחיל לדבר על אהבה.


[u]עוד נקודה, ברשותך. יש הנחה סמוייה, אצל חלק מהאנשים, שלאינטימות מינית יש מקום רק אם היא באה מאהבה טהורה. ואולי הפנטזיה הזו ש [b]תמיד[/b] בכל מפגש מיני בין זוג נשוי או כזה שחולק חיים משותפים אנו צריכים להיות במיטבינו (במובן הרגשי והאוהב), אולי זו הנחה מכשילה. לפעמים מגיעים הביתה כל כך רעבים שרוצים לאכול סנדביץ פשוט עם גבינה, במקום לחכות לארוחה המתבשלת שתהיה מוכנה רק בעוד 40 דקות. מדוע בקשה של אדם בוגר מבת זוגו הבוגרת לקיים יחסי מין רק כי בא לו והוא חרמן נתפסת כנסיון לכפות עליה משהו נורא ואיום?[/u]

מכיוון שלא בא לה. היא לא רוצה. בעבורה זה איום ונורא. בשבילך זה לא נורא בכלל לקיים יחסי מין כשלא בא לך, או שאתה נגעל מבת הזוג שלך.
אין עליה שום חובה לקיים אתך יחסי מין – היא לא בבעלותך.

וזה ייאמר עד שייבש הדיו הווירטואלי שוב ושוב.

זהו זה מספיק. איננה נדרשת לתת שום הסבר.

[u]האם מנקודת המבט הנשית כל מפגש מיני חייב להיערך רק אחרי חיזור אינסופי עם תזמורת כינורות וניחוח ורדים כשהשקיעה ברקע? האם לא הגזמנו, כחברה, ביחס הפוריטני והאמביוולנטי שלנו לדבר כה טבעי ופשוט?[/u]
אין נקודת מבט נשית כללית -
אין דבר כזה. יש כל מיני נשים. בכל מיני גילאים. בכל מיני ימים. בכל מיני תולדות חיים.
ואתה, אם זה לא כזה ביג דיל, מדוע אינך מסביר לו שלא יעשה מזה כזה עניין גדול וימצא לו איזו מישהי אחרת שתשמח (מדברי כמה קוראות לא יתקשה למצוא) לאהוב אותו פיזית לפחות עד שיידע מה קורה עם עצמו.

זה לא. כי יש אמונות וכי ככה וכי ככה, תירוצים למכביר.
אז היא צריכה לאנוס את עצמה ולאפשר מין דוחה ומגעיל מבחינתה - כי הוא יש לו עקרונות? כי הוא בעלה? כי הוא מביא את הבשר? כי הוא חופר לה כבר שנים ששום דבר לא מספיק לו? כי הוא בא בטענות על כל דבר, על המינון ועל האופן ועל הזמן ועל מה לא?
כאן, שוב ושוב

אהובתך אינה ברשותך.
אהבתך אינה ברשותך.
האהבה אינה ברשותך.
וכל זה – ברשותך.

[hr]

[h=2]התייחסות עשירית[/h]
[b]הצהרה:[/b] _ממש לא בטוח. יותר נשמע שהיא טיפוס קר ופרפקציוניסטי. הוא הרי מספר שפחות או יותר היתה ככה מההתחלה. לא פיזית, מעט מחמאות, מרוכזת במטרה מסוימת בלי להסתכל על התמונה הכללית.
לא מאמינה שהוא הפך אותה לכזאת. אתה מייחס לו יותר מדי כוח, ולה פחות מדי אישיות._
זה שהוא מספר זה יפה אבל בל נשכח שהוא אדם שמבקש הון חום, המון, שום דבר לא ישביע אותו - הקור שלו עשוי לרתוח לאחר.
והיא לא טיפוס קר. (לכל אדם פנה חמה בלב למשהו) היא טיפוס קר כלפי עודף יחס ואהבה חונקת.

כאן, לא הוא הפך אותה לאויבת - היא לא אויבת שלו מבחינתה והוא לא אויב שלה מבחינתה.
מבחינתו יש כאן איבה.
ואז היא אויבת והוא אויב. וזה הכל בראש לו.

זה לא יקרה כל כך מהר עד שהוא יניח לה, אפילו אם יתגרשו, אצלו בראש היא תמשיך לככב תחת הכותרת של התסכול ובכך תאפשר לו להמשיך לחוות את התסכול - באמצעותה.
שכן הקור שהיא מנשבת אליו - זה מה שכל כך מושך אותו.

ולגבי האישיות שלה, זו נוכחת במלואה.
על פני להודות לה,
אתה איש -
רק זורק אבנים לסקול כל אפשרות לבירור.


[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 11[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]מדובר על הבוגרת שנמצאת ברקע, מביטה בילדה, מאפשרת לה אבל גם משמשת לה כהורה תומך כדי שתוכל לצאת מהמצב האינפנטלי ולא תסתבך ותשקע בו (לפחות כך אני מפרשת את זה).[/u]

על פני הורה תומך – עוגן ומשען. הבוגר לא יכול להיות הורה של עצמו – שכן דמות ההורה אינה בוגרת במיוחד תמיד, היא נבנית מהבוגר ומהילד.
[b]הצהרה:[/b] [u]ההכרה בקורבנות שלנו היא האלמנט המרכזי החשוב בהתפתחות ובעליית מדרגה ביחסים, גם אם זה קורה רק אצל אחד מבני הזוג-זה לא דבר מובן מאליו.[/u]
ההכרה בקורבנות חשובה בהחלט.
עם זאת, ההכרה [b]בלגיטימיות של הקורבן[/b] - מהבחינה העוטפת- קרי מהחברה הסובבת -
היא היא המאפשרת לבחון את הלגיטמיות הזו מחדש.
כך שהלגיטמיות של הקורבן משמשת גם כהתרוץ, מדוע אין לתת לבוגר/ת מקום וביטוי – אז נמצא הילד מחבק את הקורבנות חיבוק חזק - שהרי משם - העולם מאפשר לו לנהל את העניינים.
כאן, לא הבוגר הוא המאפשר לילד, הילד הוא המאפשר לבוגר. שלא יהיה שום ספק, הילד – כוחו רב משל הבוגר, חוכמתו עולה לאין שעור על הבוגר ותמימותו היא כלי תחבולתי ממדרגה ראשונה אם נדרש. זה המצב בעולם שמרוב "שפיות" "הדדיות" "הוגנות" נמצא מנוהל ברוב המקרים על ידי הילד הקטן שלקח על עצמו את תפקיד הקורבן.
זה קורה למשל כאשר ראש ממשלה שמנהל מדינה – מניעו העיקריים - קורבנות.
זה קורה למשל כשעם שלם עדיין לא משחרר את תמונת הילד הקטן שמרים את ידיו מול רוצח במדים.

עולם אינפנטילי.
[hr]

עם זאת הילד הקטן אינו מטומטם, הוא מבין שבפועל קורבנותו היא רק קרדום לחפור בו ולהביא את הרווח המידי.
הילד הקטן גם מבקש התבגרות, שינוי, רווחה.
אין לו באמת עניין להישאר בעמד הקורבן.
[hr]
לכן, הפניה היא אל הילד הקטן, והפניה מדברת על לבו שיאפשר לבוגר לבוא,
מזכירה לו לילד הקטן שרק הבוגר, אך ורק הבוגר -
תמיד לצידו ותמיד איתו ואף פעם לא ישאיר אותו לבד.
[hr]
כאשר ניתנת לילד הקטן ההזדמנות לבטא את רגשותיו - כקורבן, כרודן, כמסכן או כעליז בלי שום סבה, תוצאה או הסבר מתבקש - מתחיל תהליך ההתבגרות של הילד הקטן, בו הוא למד לשחרר את הקורבן לדרכו ולחוות שמחה.
שאז מגלה המתבגר הזה ששמחה פשוטה עדיפה אלף מונים על אמפתיה מזויפת וסימפטיה ממותגת שהוא מקבל מהסביבה כשהוא קורבן.

[hr]

וטוב לזכור שהנפש משתנה לאט, כלומר, גלים של נסיגה והתקדמות ברגיל מבשרים על תהליך.
והמים שוקטים.
[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 12[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]התכוונת "בריחה ממערכת היחסים כאשר הצד הבורח תולה את ההצדקה לבריחתו בהתנהגות הצד השני"?[/u]
בהחלט כן.

[b]הצהרה:[/b] [u]שאני מעדיפה לקרוא לזה "צמיחה" או "גדילה" ולא להשתמש במלה "התבגרות", רק מפני שאני מרגישה שהכיוון "ילדותיות לעומת בגרות" יש בו מימד שיפוטי שאני מעדיפה שלא יהיה בדיון (גם אם התבוננות מעמיקה תגלה ש"גדילה" חייבת להיות "התבגרות", עדיין, אני מעדיפה להמנע מאוצר המלים שעלול להישמע יותר שיפוטי ולבחור באוצר מלים יותר נייטראלי).[/u]
ובכך שמת שיפוטיות מלאה על מנת להצדיק משהו שנראה לך שיפוטי. אין כל נטרליות במלה צמיחה לעומת התבגרות - זה לא בהכרח אותו דבר ואין האחד תלוי בשני. צמיחה עשויה להיות גם צמיחה של עשבים שוטים למשל.
ילדיות או ילדותיות אינה חייבת להיות לא טובה או כן טובה, כך גם התבגרות.
זו הפרשנות שלך והשיפוטיות שלך.
המדויק הוא ילדיות או ילדותיות מול התבגרות כאבחון לא כנכון או לא.
זו התנהגות ילדותית - שזה המאפיין את רוב האוכלוסייה שמסרבת להתבגר ויש לכך אינספור חיזוקים תרבותיים.
וזו התנהגות בוגרת - שזה מה שכל כך צמאים אליו רבים.

[b]הצהרה:[/b] _כי כאשר אדם בוחר באהבה חד צדדית,
זה אומר לעניות דעתי שאיננו אוהב את עצמו._
אדם לא בוחר במודע באהבה חד צדדית - זה מטעה לחשוב שכך הוא וזה שיפוטי לעילא ולעילא. אדם שמגדיר את אהבתו כחד צדדית טוב אם יבדוק מדוע הוא עצמו לא ראוי לאהבה.

[b]הצהרה:[/b] _ולכן השיעור הראשון והחשוב שעליו ללמוד מתוך הסבל,
הוא ללמוד לאהוב את עצמו. קרי: אהבה עצמית, קבלה עצמית, חמלה עצמית, ערך עצמי, ידיעה שהוא ראוי._
לאו דווקא מתוך הסבל.
אין כל חובה ללמוד שום דבר מתוך הסבל.
הסבל הוא אחלה פלטפורמה לשהות בה לשם תחושת הקיום או סתם על מנת להתפנק.
הסבל הוא הפלטפורמה הנפוצה ביותר להתענגות עצמית ויכולת להישאר במקום הילדי, הילדותי, הקורבני. זה לגיטימי.
הסבל הוא סימן ומופת לבריחה מהמערכה על מנת לשרוד רגשית.

עם זאת, הסבל לאו דווקא נעלם כאשר מתרחש תהליך של התבגרות.
השהיה בסבל והאפשרות למשוך אותו עוד ועוד, כקרבן או בכל דרך משמשים כלי מצוין בידי הנפש -
למשיכת התחושה (כל תחושה) במובן הזה של משך
ולהפרדה - במובן הזה של בחירה בכל מה שמעלה סבל והעלאתו למרכז הבמה.

כלים אלה אם כך נדרשים ונחוצים בהחלט על מנת למשוך ולהאדיר את הטוב הטוב יותר והמצוין - זה אחד, ולהפריד את הטוב הטוב יותר והמצוין לשם משך הזמן המוקדש לאלה.
[hr]

[b]הצהרה:[/b] [u]ולמעשה, אהבה חד צדדית היא "אהבה" רק לכאורה. בפועל מדובר לדעתי במין מצבור של רגשי תלות, חרדת נטישה, משיכה, אולי במיוחד משיכה לכאבים ולפחדים, והזמנה תלויה ועומדת לגעת בפצעים ולרפא אותם.[/u]
אין אהבה לכאורה.
הכל אהבה.
אין רגש שאינו אהבה. כל רגש הוא אהבה שמבוטאת בדרך מסוימת. אפשר שדרך הביטוי עקומה לדעת כולם.
עדיין - זו אהבה.
[b]הצהרה:[/b] _בתהליך הצמיחה והלמידה, אפשר ש"אהבה" תהפוך לאהבה. כי האדם שעובר את התהליך, למד לאהוב.
למד להיות אדם אוהב.
כלפי עצמו, ומכאן - כלפי הזולת._
אין כל אפשרות ללמוד לאהוב "נכון". זו אשליה, היא שייכת לאגדות הילדים.
האופן שבו אנחנו אוהבים הוא ייחודי - מה שמתקבל אצל דמות אחת כביטוי של אהבה לגבי הדמות השניה הוא גסות וחדירה לפרטיות.
אין שום מתכון או נכון ולא נכון באהבה.
זה אישי, זה שייך למערכת האמונות של האדם ואין כל אפשרות לומר לו - כך לא אוהבים.
ניתן לומר בהחלט ואף רצוי - כך לא אוהבים אותי.


[b]הצהרה:[/b] [u]אינו יכול להרגיש כעס או טינה כלפי הדמות הזוגית, כי מה שהוא מרגיש יותר קרוב להכרת תודה על המפגש עם אותו אדם, שבאמצעות הסבל עזר לו לצמוח ולהפוך להיות אדם שלם יותר.[/u]
זה בשכל.
בפועל דווקא הטינה וההרגשה הילדותית כלפי בן/ת הזוג לשעבר מצביעים בעבור האדם שהתהליך עדיין לא הסתיים.

כל קביעה מה נכון ומה לא באהבה שבין שניים - איננה רלוונטית. זה לעולם בין בני הזוג ואין אף אחד שמבחוץ יכול לקבוע מה נכון ומה לא.

[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 13[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]זו לא אהבת אמת[/u]

אין אהבת שקר.
אין באמת ביזוי באהבה. אין באמת בוז באהבה.
הכל מצגת שווא של מי שמזהה את מחלות האהבה - בעקר קנאה וצרות עין ובעלות דמיונות - כמרכז האהבה -
בעוד מחלות האהבה שייכות למחלקת ההישרדות על פיה אהבה ניתן לקבל רק מבחוץ, אישור ניתן לקבל רק מבחוץ.
[hr]

תודות.
[h=2]התייחסות 14[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]ואם האהבה חד-צדדית, או גורמת לי סבל מתמשך, אז היא עשויה להיות שיעור מצויין לדברים שכדאי לי ללמוד על עצמי, אבל אני יכולה לבחור לא להיות שם יותר.[/u]
אהבה חד צדדית מדברת על אהבה לאחר על פני אהבה עצמית.
האהבה החד צדדית לעצמיות, לעצמי, כמובנת מאליה - מאפשרת להמיר סבל ללמידה וקושי לצמיחה, לא רק כסיסמאות אלא כהתבגרות של עמידה מול עצמך.
בריחה במובן הזה תוך הצדקה של התנהגות הצד השני איננה יותר מהישרדות רגשית של הילד הקטן שמסרב לקחת אחריות על חלקו ומשם לצאת לדרך.
כאשר הפרידה מזוגיות אינטימית מותירה אותי שלם, רגוע וללא כל כעס וטינה כלפי הדמות הזוגית או כלפי עצמי - זו התבגרות. כאשר נותר ולו שמץ בקורת, טינה, מרירות או האשמה - הילד מושל.
זה לא נורא, אבל טוב שזה יהיה מודע.

[hr]
תודות
[h=2]התייחסות 15[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]אם השינוי הפנימי מתרחש בכל מקרה - קראתי שכתבת... אז בשביל מה להתאמץ בכלל ולהיכנס לכל החפירה העצמית הזו? אפשר פשוט לחכות. לא?[/u]
השינוי הפנימי אכן מתרחש בכל מקרה ובהחלט ניתן לחכות.
לעתים, מתבקש השינוי אצל האדם בשל כמה וכמה "הבשלות" של חייו -
אירועים חיצוניים עשויים לטלטל את עולמו עד כדי כך ששינוי יהיה מיוחל.
תחושה של "נמאס לי" עשויה גם היא להביא לרצון לשינוי.
החלטה לרצות שינוי גם היא מניעה שינויים, החלטה מודעת למשל שבאה בעקבות התבוננות
חולי גופני גם הוא עשוי להיות מנוף לשינוי - שאין לך חולי ששינוי פנימי לא יכול לרפא.

כאן, המניע המעניין ביותר להתבוננות בשינוי ובהחלטה על שינוי ולהסכמה לשינוי -
הוא העניין - הסקרנות - השמחה הכרוכה בשינוי, שכל שינוי הוא התחדשות, והנה יש שבעבורם מתחדשת הנפש בעונתה
ולעולם עונת לידתה היא היא התחדשותה, ויש שבא אצל הנפש הבראשית – גם ודווקא בעונה זו - סתיו חייה.
שכל שינוי עונה מרמז על השינוי הבסיסי -
שינוי הזמן - שעה אחרי שעה - עונה אחרי עונה.
ואם תתבונן הנפש פנימה תוכל לראות שהיא יכולה לו לזמן -
שכן היא עצמה ממציאה את הזמן לנוחותה -
שאחרת אין לה שום הסבר למעבריה במרחב ובהתקמטות פניה.

שאלה שינויים למשל - שאין שום צורך לחפור בהם והם מתרחשים מאליהם,
ונמצאת האנושות מקדישה לאלה אנרגיה רבה מאוד - ולו על מנת להסתיר את השינוי המתרחש מאליו.

[hr]

תודות
[hr]
[hr]
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=ייעוץ 'תודות' בדף "בעל שלא רוצה סקס" שער ראשון]
[h=2]התייחסות ראשונה[/h]

יקירה,
נראים יחסי רודן וקורבן.
את נדמית להיות הרודן בעיניו שכן הקורבן שבו יוצא נוכח התנהגויות שלך,
שמפורשות באופן אחר לחלוטין מכוונתך והרגשתך,
מתוך כך שהוא מ פ ר ש את הדברים אחרת.

זה יכול להיות אמא שלו או סבתא של אבא שלו, אבל ברור שמילותייך האלה או תנועה מסוימת או אפילו טון הדיבור שלך לפעמים מקפיץ אותו.
את מתארת כיצד את משמשת לו שק אגרוף מילולי, את בור הזבל שלו במובנים רבים,
בהיותך מקבלת את כל הג'יפה.

כאשר בור הזבל לא יכול כבר לסבול את הריח,
ואת אומרת עד כאן!
הרודן הנהדר הזה, שמאפשר לך לתמוך בכל שיגיונותיו ולספוג את ארסו,
מראה לך את הצד האוהב שבו.

זה שנפשו לא מסוגלת להכיל לאורך זמן.
ונראה שגם נפשך.

ואז, כאשר את מקבלת אהבה, בעיקר מההיבט הפיזי,
כי הציפוי של בור הזבל הוא היעדר מגע ושתיקות.

את נמסה. כמו מים. מסלע את הופכת למים.
ואת מכורה לזה, ומשתפת עם זה פעולה
כי את נופלת שוב ושוב לאותו מקום –
שהרי את כל כך אוהבת אותו.
כשהוא מקסים, הו כמה שהוא מקסים.
אם את חפצה בכך,
תשני את הדפוס, ותצאי את למלחמה על הזוגיות הזו.

הוא לא יכול בלעדייך.
אבל את גם לא יכולה בלעדייך.

הוא ההזדמנות הגדולה של חייך.
ואת ההזדמנות הגדולה של חייך גם.

לכן, במקום להתבונן על מה שהוא, התבונני על מה שאת:
מסכימה גם להיות בור הזבל שלו – בשבילו (אבל גם בשבילך).
שומרת היטב על המרה השחורה - שתהא בסביבתך.

בעוד הוא בתפקיד הקורבן הצודק.
גם את.

על פני לאיים בפרידה,
ולפצוח במלחמה שתוצאותיה ידועים מראש, את מנצחת ואז את מפסידה,
על פני להילחם ולהיאבק בו, ובעיקר בעצמך.

החליטי למה את מסכימה ולמה לא, לא כאיום, אלא כדרישה - לא בקשה -
דרישה שעולה על מנת שהזוגיות הזו תוכל להתקיים - מבחינתך.

והמשמעות של הדבר קודם כל - היא שאת הולכת לייעוץ.
זכרי, הוא, האהוב שלך.

ואת, למרבה ההפתעה,
את נבחרת להיות איתו מבחינת דפוסי חייו כשק אגרוף וכאהבה גדולה – בה בעת.
והבחירה הזו בך באה גם מאהבה שאין לה גבול וגם מתוך ידיעה, שאת היא האדם שבמחיצתו ובצמיחתו הוא בחר להיות.
אתך הוא יכול לצמוח – הוא יודע את זה.
אבל כל עוד את מסכימה לא לצמוח – להשאר בדפוס שלך – הוא נשען על זה ולא צומח בעצמו, אלא מקשה יותר יותר על היחסים בתקווה שסוף סוף מישהו מכם יצא לשינוי.
מוזר אבל זו ברכתו – בקללתו.
זו כל הרלוונטיות שלו מבחינת מציאת עצמך.

עשיית שלום עם עצמך לא באה לשרת רק אותך אלא גם את העולם כולו.
אדם שלם עם עצמו עושה ישר בחייו. ישר עם העולם.
כל זה לשם ריפוי והבראה - לא לשם מלחמה,
על מנת לאחות את הפצעים והעלבונות והתסכולים,
שבאמת, את יודעת,
כולם חווים אותם וכל אחד הולך בדיוק עד הקצה.

הריפוי הוא שלך, מבקש לבוא עדייך..
כאשר את מבריאה, מרפה, נרפית, מסדרת את המגירות שלך מחדש,
בודקת מה את כן ומה את לא.

כל סביבתך מבריאה.

ולכן, על פני לגעור בו,
להבהיר לעצמך מה את רוצה לעצמך,
בלי כל קשר אליו.
בלי כל קשר לאף אחד. נטו.

כי הסוד הגלוי בפנייך, והוא תסכול מרשים בפני עצמו,
הוא שאת אוהבת אותו למרות ובגלל וחרף מ ג ר ע ו ת י ו.

והאהבה שלך אותו היא המניע הטוב ביותר להפוך ולהעמיק את השלום הפנימי.
עם עצמך.

הוא, בכל מקרה מבורך.

[hr]

תודות.


[h=2]התייחסות שניה[/h]
ראי,
בהחלט יש עבודה זוגית לעשות.
אבל אנחנו מדברים עלייך. לא עליו ולא על הזוגיות.
עלייך.

הבראתך - היותך את עצמך - איננה באה בשביל הזוגיות או בשביל משהו מלבד חייך.
מלחמתך היא על חייך.
הגיע הזמן לעשות סדר בחייך ולהרגיש טוב. פשוטו כמשמעו.

שחררי אותו ובעיקר שחררי אותך מבעיותיו.
הוא עצבני, מרה שחורה או כל סבה אחרת - זה לא עניינך.

עניינך לברר איך יהיה לך טוב, גם איתו.
כי זה אהובך.

מין, זיון סתמי זה לא העניין.
אם בזה חשקה נפשך את יכולה לקבל את זה בשתי דקות.
אבל את רוצה אותו, ובעיקר את מרגישה שאת רוצה לסדר איתו את העניין.
לחיות בשלום עם אהובך.

לשם כך עלייך להתחיל בך.
תמצאי לזה את הכסף ותפני לייעוץ אישי שכולו מתמקד - רק בך.
לא בו ולא בזוגיות; ילדים, או כל גירוי חיצוני.

מה את? מי את?
גילוי העצמי לעתים לא פשוט.

ואם זה לא מקובל עליו - על זה את תעזבי את הבית או תזרקי אותו מהבית. זה עקרוני.

למענך, בעבורך, למען הביטוי העצמי המתאחד עם כל היש, למען הקרנת יופייך הפנימי אל הפנימי יותר.

קוראים לזה לחיות. והחירות לחיות בידייך.

ייעוץ טוב בכוון הזה, ישנה לא רק את הספינה הזוגית, אלא את מימי הים.
והשינוי, מבחינת התודות האלה, השינוי היחיד החשוב, הוא
שלמותך העצמית.

[hr]

מיניותך מדוכאת על ידך והוא מסכים למשחק.
תהרהרי בזה - במשפט האחרון.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות שלישית[/h]

[b]שאלה:[/b] [u]האם בתור צעד ראשון כדאי שאפסיק להתרצות כשהוא מפייס אותי במיטה?[/u]
להפך.
תיהני מכל רגע.
וככל שאת יותר נהנית ופתוחה ככה תיפתחי לדברים נוספים.
האם תוכלי להיפתח בפני עצמך מהבחינה המינית - איתו?

זה משהו לחשוב עליו.

מעבר לכך, הוא לא העניין.
את העניין.

ואת, במובן הזה צריכה לטפל בעצמך. ועל מנת שתוכלי לקבל ייעוץ עליכם לפנות סכום לא מבוטל, מכיוןון שאינך מתכוונת להתקמצן על עצמך.

כאמור, בזמנו, כאשר נוכח הכותב אצלכם, אכן עלו דברים משורשי החיים.
אז, זה לא שדברים הסתדרו כל כך כמו שהיתה הבטחה והתחייבות כללית של שניכם אל מול השאלות שעלו שם, כמו החלטתם מחדש שאכן האהבה הזו גוברת על הכל..
אבל הסבה שבשלה לא המשכתם את היעוץ הזה לא היתה מתוך כך שהדברים הסתדרו, אלא מתוך הפחד הגדול -
של שניכם -
שהדברים עשויים להסתדר.

שערי בנפשך מין חופשי מספק ומהנה, איתו.
שערי בנפשך - חיבור של כנות, פתיחות ושקיפות.
שערי בלבך שהוא באמת אוהב אותך ויתרה מכך שאת באמת אוהבת אותו.

הסבה השניה היא הסבה הכספית.
זו תמיד משמשת כתירוץ טוב לבריחה.

ואין לכם.
בחוויה שלכם אין לכם את הכסף.
זה בכלל לא משנה - מבחינתך.

כעת, על פני להתמקד בתקשורת איתו התמקדי בתקשורת איתך.

על פני שהוא מפייס אותך במטה, התפייסי עם עצמך - אם את רוצה את זה כך, על פני להתמקד במה טוב בעבורו - התמקדי במה טוב בעבורך.

העניין היחידי שאת מתעקשת עליו הוא תקציב לטיפול עצמי.

כי הגיע הזמן הזה שאת מחפשת אחר איזון.

הוא, שיפייס עד מחרתיים, את הכסף הזה את צריכה - רק בשבילך.
האם זה ברור?

ואל תשכחי שאת אהובה.
ואל תחשבי בכלל על גברים אחרים כרגע, לא כי אינך חפצה ביקרך (דווקא גבר זר עשוי לאפשר לך פתיחות גדולה במיטה), אלא כי בפנוכו, את יודעת שהוא האהוב שלך.
מעצבן. אבל זה ככה.

[hr]

תודות.


[h=2]התייחסות רביעית[/h]

[b]שאלה:[/b] [u]הבעיה בפתיחות המינית שלי?[/u]
הבעיה היא לא בפתיחות המינית שלך.
הבעיה היא בפתיחות שלך כלפי עצמך.
כל העניין הוא למענך, בשביל עצמך. ועצמך היא לא בדיוק מי שאת חושבת שאת היא.
עצמך, עצמיותך יכולה להיות הרבה יותר חופשייה ביחסה אל המין גם בהיבטי התאווה, וגם בהיבטי ההשלמה הגופנית לרגש שהוא בפני עצמו חוויה גופנית.
והעניין המיני עולה מכיוון שאת מתלוננת על כך שהוא לא יוזם מין, או שאין מין בחייך.
היפתחי - יהיה.

הניחי לזה להרהורים והתבוננות לפני ההירדמות.


[b]שאלה:[/b] [u]נשמע מבטיח...אז מה להגיד לו עכשיו אחרי שאתמול הצהרתי על פרידה?[/u]

שום דבר ואף אחד לא מבטיח כלום.
הניחי לתקוות, לציפיות ולהבטחות. אין בזה טעם וזה לא מקדם אותך לשום מקום, אלא מקבע דפוסי חשיבה והתנהגות שאולי מייצגים את דמותך הנאווה, זו המביטה על עצמך וקובעת שאת ככה או ככה או ככה.
הניחי לכל אלה.
התחילי לנשום.
פשוט. לא? התחילי לנשום.

ומה תאמרי לו? מה שאת אומרת לעצמך.

שאת יוצאת למלחמה על חייך ועל הזוגיות הזו בחייך.
והכלים שאת צריכה למחלמה הזו, שכולה פנימית ואיננה קשורה אליו - זה לבחון את חייך, זמן להרהור, הכוונה, הצעות להתבוננות, ייעוץ והסכמה פשוטה לקבל.
גם סטירות. גם סתירות.

ומבחינתך את מעדיפה שלא להיפרד,
כעת אחרי שהבנת שהזוגיות הזו לא רק שלא תפריע לך לברר עניין עם עצמך,
אלא גם תממן את זה וגם תהיה שם, כרקע הטוב ביותר בעבורך להתנסות.

אין אף אדם בעולם ואף תפאורה בעולם שיכולים לשרת את צמיחתך; את איזונך; את חייך כמו מה שיש לך עכשיו.
כתבי את המחזה מחדש.

וכל הדעות והחוכמות והמוסר והדימוי העצמי, הולכים לבחינה מחודשת.
כשאת משוחררת ועצמך יוצאת לקדמת הבמה.

והיא - עצמך, זו שהיא את -
וואוו,
את יודעת,
מה זה שמחה להיות פה. לחיות.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות חמישית[/h]
ראי,
על מנת לעשות שלום עם עצמך, טוב אם תניחי כרגע את העניין הזוגי הצידה.
העניין הוגי חזק משניכם ואת יכולה להודיע לו שאת נפרדת,
אתם יכולים גם לגור בשני קצווי תבל - אהבתכם שרירה וקיימת.
לא יהיה לך אחר על פניו.
גם אם יהיה, גם אם יהיה לך אחר, הוא לא יהיה על פניו.

לכן, הירגעי במובן הזוגי.
אלה החדשות הטובות.

החדשות היותר טובות הן שאת יכולה
להגיע למקום בו את חיה בשקט נפשי ומוצאת את הדרך לפתור את תסכולייך, בלי שום קשר לכלום.

נכון, קשה לפתור חוסר ספוק מיני בלי מין.
אבל קל מאוד לפתור את הדפוס של חוסר הספוק המיני.
ועוד יותר קל לעשות מין. זה לא עולה כסף ואין משהו מבדר ומספק יותר לזוג אוהבים.

כאן, לעניין האהבה, באהבה עצמה יש מנגנוני בלימה, וטוב שכך, אחרת היתה מכלה את כל אשר בדרכה.

ההסכמה להכיל ולמתוח את הטוב, לשחרר את התנאים שאת מעמידה לאהבה, היא המפתח.

מה יהיה? אף אחד לא יכול לדעת. אין הבטחה.
ההבטחה היחידה היא שאת מתמלאת אנרגיה ושמחה
שכן עוד בחייך את מבקשת לברר מהו מקור השמחה בעבורך.

מה עשוי לרכך את קשיות מבטך לעתים. מה עשוי לעגל את זוויות שחוקך?

מה יאפשר לך להוריד את המסכה ולגלות שמתחתיה - יופייך עולה על כל המסכות.
ומי שאוהב אותך אהבה ללא תנאי - זה אלוהים.
וגם למרבה הפליאה - הורייך.
וגם הוא.

את כל התנאים - את שמה.
ואת התנאים ששמו לך בעבר, בפועל שמו לעצמם.


[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות שישית[/h]
[b]הערה מהקהל:[/b] [u]אני לא מאמינה שאת שוב חושבת שאת צריכה להשתנות...[/u]

את לא צריכה להשתנות.
זו לא משימה שנדרשת בעבור משהו.
זה לא צורך.

זו אפשרות. והאפשרות להשתנות דווקא בתוך או מתוך בור הזבל נמצאת מעניינת במיוחד,
לא בעבורו ולא בעבור כל העיניים החקרניות, חברות משפחה ואף אלה המתבוננים כאן,
אלא בעבורך. כלומר מתוך הצורך להבין - שחייך בידייך.

הנטייה לשים את הגורמים למצב האישי בידי המציאות הפיזית בהחלט מובנת וכולם שם.
עם זאת, הטענה העולה כאן היא שהשינוי - כאשר האדם בוחר בו,
וזה לא חשוב אם זה בעקבות בן זוג אומלל או טחורים או התקף לב -
השינוי הוא לעולם פנימי.

כאשר הוא משחק את תפקיד הקורבן על מנת שתישארי איתו
או כי הוא באמת מרגיש מסכן - הוא סוחף אותך אל מחוץ לעצמך.

מטרת העבודה הזו היא להכנס אל תוך עצמך, לגלות את עצמך.

אם עצמך תופיע במלוא הדרה ותזרוק אותו לרחוב, כך יהיה,
אם תופיע במלוא הדרה ותזרוק את כל יועצות העבר לעזאזל - כך יהיה,
אם עצמך תופיע ותשתרלל עם רעיונות חבויים מזה שנים רבות - כך יהיה.

לכן, על פני שאת מתבקשת להשתנות בקונטקס הזה של הזוגיות המשפחה והסביבה הקרובה, את מתבקשת להחליט על שינוי למענך. למען הרגשתך הטובה.
למען חייך.

כאשר הפרח היפה ביותר בגינה מחייך, העשבים מרימים ראש לבדוק מה קורה.

[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות שביעית[/h]

בהחלט אפשרי לפתור את עניין הסקס.
זה באמת לא ביג דיל.

הבעיה בדרך כלל היא שהאדם דווקא רוצה סקס עם זה שלא רוצה או לא מסוגל או מסורס.
פשוטו כמשמעו.

בהחלט אפשרי לקבל השלמות או לקבל את זה מבחוץ.
וזה בהחלט יביא להכרה פנימית, לספוק גופני ולנחמה גופנית.
כמו אקמול. לפעמים צריך.

עם זאת, אי אפשר לברוח מעצמך,
גם אם נמצא זה שאיתו הסקס יהיה סבבה גם מבחינת המעשה עצמו וגם מבחינת המינון,
והעדפות האישיות.

אפשר כמובן לטפל בסימפטום.
ואפשר להאמין שבסילוק הסימפטום - תיעלם הבעיה.

יש הטוענים שזה עדיף, היות וברגיל תוך כדי הבירור של שורש העניין,
מבצבצים כל מיני שדים לא רצויים, חרדות ובכלל.

לעתים - רק זעזוע מניע לשינוי.
וזעזוע זה מפחיד. ואז יהיה העניין להתמודד עם הפחד, שהוא פנימי - ואין לאן לברוח.

ולכך לא נותר אלא להסכים,
אפשר לדחות את הבירור הזה.
אבל רק לדחות.

וכל דחייה שכזו מהו המחיר שלה?
מה המחר שלה?

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות שמינית[/h]

במדיניות החד פעמיות הקיימת בעולמנו הנאור,
לא פלא שיש יותר ויותר אנשים שמעדיפים להחליף את המראה - על פני להתבונן בה.

זה טוב ויפה וזה מסתדר מצוין עם שינוי המשפחה.
ממשפחה גרעינית הנשענת ונמצאת כחלק מהמשפחה המורחבת, השבט,
החמולה או כל קשר דם מתפתח.

זה לא רק טוב ויפה זה גם בהחלט עוזר לצמצום הילודה מה שתמיד מבורך בעת הזו, בעבור האנושות והכדור.

[hr]

עם זאת, כאשר המראה -
דהיינו בן או בת הזוג קשורים בקשר דם,
זה שנוצר אוטומאטית בהבאת ילדים לעולם, החלפת המראה לא שלמה.

שכן, המראה הזו שאנו חפצים לזרוק,
כי היא מעמידה בפנינו את חרפתנו, בושתנו, חולשתנו או כל דבר אחר,
ממשיכה להיות שם. והיא תמשיך להראותנו את מה שלא תמיד נוח לראות.

[hr]

ההזדמנות של איזון היחסים
בירור גם פנימי וגם זוגי אם כך
לא קורץ לרבים מתוך כך שהמשמעות היא להתכנס פנימה
ולגלות את מה שממילא ידוע - מחדש.

ההבדל הגדול בין קשר לא טוב שהמאמץ לשמור אותו גדול מהתועלת,
גבר מתעלל, אשה מתעללת וכן הלאה נמצא בעניין הזה: יש ילדים או אין ילדים.
שכן גם פרידה מוחלטת ובלתי חוזרת, גירושין וכו',
לא הופכת את ההורים מלהפסיק להיות הורים משותפים, זוג הורים, זוגיות הורית.

[hr]

כאשר אין ילדים, העניין הזוגי לא מעוגן קל מאוד להיפרד ולעתים זה מתבקש.

[hr]

כאשר יש ילדים, כאשר יש אהבה, בטרם מפרקים את התא המשפחתי,
בכל מקרה ראוי לסדר עניין עם בן/בת הזוג לפני, תוך כדי ואחרי הפרידה.

יתירה מכך,
אין שחור ולבן.

וכאשר נמצאת את משמשת כבור הזבל של אהובה,
נמצא גם הוא כפח האשפה שלה. נקודה.
רודן וקורבן - אין הבדל.

[hr]

יש לא מעט גברים שמשתמשים בנשק הזה של היעדר חיי מין.
יש גם לא מעט נשים שכך נוהגות.

[hr]

תודות.


[h=2]התייחסות תשיעית[/h]

[b]הערה מהקהל:[/b] [u]שלפעמים דווקא לצאת מקשר כזה - זאת העבודה הפנימית.[/u]

כאשר בעקבות עבודה פנימית מסתיים קשר, זה לא מצביע בהכרח על כך שלצאת מקשר זו העבודה הפנימית.
בדיוק כמו שבעקבות עבודה פנימית מתחזק הקשר, לא בהכרח מצביע על כך שלשמור על קשר זו העבודה הפנימית.
היר היר....
[b]שאלה:[/b] _מחשבות לגבי אישור חיצוני להיותנו אהובים: מהתבוננות על ילדי מרגע היוולדם: האחד מרצה כדי להרגיש אהוב והשני נשאר כפי שהיא.
נתן לי להבין שזו תכונה מולדת.
מה דעתך?_

זו נטייה.
אין שום פסול בלרָצות אחרים.
אין שום פסול בלשרת אחרים. לעזור. להיות בשביל אחרים.
הבעיה היא שזה מתחיל להיות על חשבון עצמך.
כאשר את מבטלת את רצונותייך או מאווייך מתוך רצון לשאת חן.
על זה בדיוק אנחנו מדברים.
כאשר הנטייה לרָצות "מנוצלת" על ידי הסביבה והופכת לתכונה מרכזית אצל האדם - ברבות הימים עשוי לעלות חוסר איזון שמחייב עזרה חיצונית או שינוי דרמטי בעקבות אירוע חיצוני או תעוקת נפש.
כיפוף הטיפוס המרָצֶה לניצול על ידי הסביבה פעמים רבות יהיה תוך הקטנתו והקנטתו. אז לא ימצא את ערכו הפנימי ויהיה תלוי באישורים חיצוניים.

ומכאן נמשיך:
זו לא הסבה היחידה לָתְּלוּת באישורים חיצוניים.
לא רק דיכוי במובן של "לא מספיק טוב" אלא גם על ידי סוכריות.
כלומר, עידוד הילד על ידי סוכריות, להפגין את יכולותיו והתקדמותו באופן מוגזם עשוי גם להפוך את הילד לתלוי באישורים חיצוניים.
ויש כמובן עוד אלפי זוויות לעניין החיפוש אחרי מה שבחוץ.

זה לב הכלכלה המערבית.
הרעיון של למצוא את האישור הפנימי לא יכול להתקבל על הדעת של מי שמאמין באמונה שלמה שהאישור צריך לבוא מבחוץ.
ולא מדובר על כך שהכרה מסחרית או רעיונית היא מגונה, אלא על כך שהאישור -
ההסכמה להיות מאושר יכולה לבוא מבפנים – בלי קשר למה שמתקבל מבחוץ..

לפיכך במסע הזה, פנימה, אל הגוף ואל ההתבוננות פנימה, כמקור אפשרי לכל הבעיות וכמקור אפשרי לצמיחה, מוטב להניח את התוצאות בצד, ולצאת אליו גם כי אפשר, גם כי זו הזדמנות שעשויה להיות מעניינת ומסקרנת בפני עצמה, וגם כי גם למי שלא מאמין ברוח ובנפש הפנימית - לא יקרה שום דבר רע, אם בעולם הדמיוני הזה ישרור אמון, איזון והרמוניה.

איזון רוחני הוא היכולת להתבונן במראה - בגובה העיניים וללמוד לחיות עם זה בטוב.
וזה באמת בלי שום קשר למה שמתרחש בחוץ.

כאן, יש המבטלים בהינף יד את כל העניין, מנסים לכפות על המילים מילים תצורות והגיון לא לן,
ולאלה מנפנפות המילים מילים בחזרה - לשלום.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות עשירית[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני את עצמי- מצאתי, סוף סוף.[/u]
וזה בדיוק נמרץ מה שתהליך ההתבוננות מכוון אליו.

עם זאת טוב לזכור, זה לא פשוט מחד ומאידך אין פשוט מזה.
אין פשוט מזה מכיוון שהתהליך אינו זר לאף אחד.
וזה לא פשוט כי בהתבוננות פנימה עשויה לעלות חרדה - בעיקר מפני מה שעשוי להתגלות.
להמשיך לשם - להתבוננות פנימה - למרות החרדה והפחד שעשוי לעלות - מחייב גם רצון כביר בשינוי וגם לווי מתאים.
זה לא שאי אפשר בלי לווי, אבל אז בהחלט עשוי התהליך להיתקע.

לווי מתאים יכול להיות אישי, ברמת שיחה או הילינג או כל מה שמתאים לאדם,
ותמיד טוב ללוותו בנשימות.
[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות 11[/h]
ולמרות הכל, כלומר, למרות שזה הוא ושזה לא בידייך ולמרות שזו את וזה לא בידיו, טוב להעיף מבט
על היכולת של החיים לספק אותך, שכן נראית כאן זרימה מעגלית שמעלה ומורידה אותך כספינה
בלב ים שלאחר ימים לא רבים של מי מנוחות סערות באות ומטלטלות את עולמך עלייך
להגיע אל חוסר הסיפוק, אל איי חוסר הסיפוק האפשרי ולא מדובר רק במין.
למצוא שם איזו קרן שמש בוהקת שתניח איזו תקווה לעתיד ותחמם
את לחייך גם בימי סערה וזו יכולה להיות מלה טובה או עצה
או ידיד נעורים או כל מעורר תשוקה לתשוקה ולתאוות
הבשרים האפשרית לך בעודך נמסה אל הלבד
ומשם פועלת בעולמך.

במילים אחרות, טוב להתבונן על המחזוריות. על פני לחפור ולחפש את הסבות שזה בוודאי חשוב ויגיע בכל מקרה,
להתבונן על המחזוריות הזו של טוב, טוב מאוד, סביר, לא טוב, גרוע, תסכול - מציאת נתיבים לתקווה ועשיית כל מאמץ לחזור לעוד סבוב.

משם, אין לדעת מה יעלה, במובן הזה זה גם לא חשוב, רק עצה להתבונן במראה הספציפית הזו, על תהליכים
על הסיפוק ועל חוסר הסיפוק, על ההסכמה לקבל את עצמך כפי שאת, עירומה וחפה מכל המסכות
וממילא הרי מדובר רק על התבוננות פנימה.
[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות 12[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]קשרי עבר? מאסתי בהם בצורה טוטלית, ממש נגעלתי וסיימתי את הקשר תוך כדי ריסוקם[/u]
התבונני בסוג הקשר הזה וראי איך זה עשוי להיראות הפוך כאן.
בכל הרמות הפוך.
גם בכך שהקשר לא הסתיים אבל גם בכך שכאן זו את שמתרסקת כל פעם.
ובניגוד לדפוס שכתבת עליו את קמה מחדש.
גם על זה מדובר.

[b]שאלה:[/b] [u]לכן, לא כל כך ברור לי שברגע שניפרד, אוכל להתחיל ביחסים נורמלים ושאצליח לאהוב לאורך זמן אדם יציב ואוהב תמידית.[/u]
האם ההגדרה שלך ליחסים נורמאליים היא הצלחה לאהוב לאורך זמן אדם יציב ואוהב תמידית?
האם לאהוב לאורך זמן אדם לא יציב שאוהב (תמידית - אך לא בדיוק כפי שמתאים לך ואולי בכלל לא כפי שמתאים לך) זה לא יחסים נורמאליים? או האם זה בכלל חשוב אם זה נורמאלי או לא?
האם מה שחשוב זה לא מה שטוב לך, אפילו אם זה "לא נורמאלי".
האם את באמת רוצה אדם שיאהב אותך תמיד, ללא תנאי, עם פסגות וללא תהומות.
האם את מעוינת להיות הערוץ לאושר בעבור אדם אחר,
בעוד הוא הערוץ שלך לאושר? האם זה אפשרי בכלל?
השאלות האלה מאוד אוניברסאליות ומאוד אישיות.
אין כאן תשובה נכונה - יש כאן תשובה נכונה לך, בהווה הזה.
עכשיו.

[hr]
לעתים הצורך לפעול מחפה על דברים אחרים, לפעמים הוא עולה על מנת "לא להשתגע" - מכך שאינך יכולה לעשות שום דבר לשנות את המצב.
אז מחפשת הנפש משהו לעשות ולו על מנת שהמצב לא יהיה נוכח במלוא חריפותו.

המפתח לפעולה הוא ידיעה עמוקה שזו הפעולה הנדרשת – שלמות עצמית,
הקשבה לעצמך בהווה חייך, אז הפעולה מדויקת ושלמה.

לפעול ללא שלמות עצמית וידיעה שזה הכוון - עשוי עדיין לקדם ועשוי גם לעצור.
לפעמים מה שנראה כהתקדמות זו בריחה מוסווית, לא תמיד. לפעמים.
טוב להתבונן האם זה כך – האם לא, באילו אופנים כן ובאילו לא.
מטרת ההתבוננות פנימה היא ריפוי עצמי בבחינת הרפיה,
והבראה עצמית במובן הזה של בוראת את עצמך כל רגע מחדש.

פעולה כשאת שלמה עם עצמך זו בהחלט התקדמות. בהווה חייך, לא מתוך מסקנות העבר ולא מתוך התבוננות לעתיד. כאן. עכשיו. יודעת. ידיעה פנימית. ללא צורך בהסברים.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני נעה בין בטחון רב שהשתנתי מאוד עם השנים, אני מבינה את הרגשות שלי, שולטת במצבי הרוח שלי לבין חוסר בטחון שטבע קשה לשנות והוא ישתלט עלי בסופו של דבר.[/u]

בהחלט השתנית מאוד עם השנים:
בהחלט את מבינה את הרגשות שלך
בהחלט את יותר שולטת במצבי הרוח שלך
בהחלט קשה לשנות את טבעך ואת הטבע,
הוא – הטבע, עדיין משתלט עלייך וישתלט עלייך כל עוד את נושמת, שטבעך הוא לנשום.

כאן, אי אפשר לשנות את עצם הצורך לנשום, אפשר עם זאת לנשום באלף צורות.
נשימה מודעת למשל היא קבלת שלטון הטבע ושינוי ההתייחסות אל הטבע.

כך ניתן לשנות התייחסות לכל היבטי הטבע כמובן ביניהם - מזון, כסות, מגע ותשומת לב.

הצהרה: [u]כשהכל טוב אני מרגישה ריקנות. אני יודעת במפורש שגם אני יזמתי התנתקויות ומריבות כדי לא להרגיש את הריקנות המאיימת.[/u]

זה הסוד. סוד היסוד.
יסוד היסודות.
כמוס מאוד העניין הזה.
בו הקושיה ופתרונה.
יחסייך עם הרוח.
זה כולו שלך. כל היחסים עם הרוח הם כל כך אישיים שאת יכולה לקבל הדרכה אולי אבל העבודה היא שלך והיא כמוסה, מדובר על להסכים להיפתח ולגלות את כל פנייך. בכל מובן. מרתק, משעשע, מטריד ומאיים.
הנך מוזמנת להסכים אל טבעה הטוב של הרוח – הרי היא נושאת את דבר האחדות, בדבר קיום התנאים המדויקים בעבורך במיוחד, על פני הפלנטה הזו, בתקופה זו, עם הדמויות האלה. אלה ניתנים לך בכל מקרה - אם חשה ריקנות או מלאה באהבה. הם לא מותנים, זה המובן מאליו.

שוויון הנפש אכן עשוי לאיים עד מאוד.
שווי בנפשך שלווה, זרימה ויציבות
זרימה היא גם להמתין אצל הסכר,
שלווה היא עצם הידיעה שהכל בסדר בכל מקרה
ויציבות עשויה להתבטא במחזוריותה.

ויהי אור.

[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 13[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני חושבת שאם אין בו רצון פנימי שממש בוער בו להיטיב איתך, לא תהיה התקדמות ממשית.[/u]

על פני להיטיב [b]איתך[/b] - להיטיב עם עצמו.
אם ייטיב איתך "על חשבונו" - תהיה נסיגה ממשית.
והרצון הפנימי הנדרש הוא להסכים לשינוי ולהחליט שהוא מסכים להשתנות.
אם זה אולטימטום על פיו חוסר שינוי שייטיב איתך יביא לפרידה סופית – הרי שזה בור ומכשלה גם לך גם לו.

כאשר ההחלטה על שינוי היא פנימית ומדברת על איזון עצמי כדבר ראשון במעלה – ניתן לגלות את הרצון הפנימי והאישי ואת האיזון המבורך.
אם השינוי אצלו מתאים גם לך, כדיוק כפי שאם השינוי אצלך מתאים לו - הרווחתם -
ואם לא - גם הרווחתם.
ההבנה שהוא לא צריך להשתנות בשבילך ואת לא צריכה להשתנות בשבילו עקרונית.
זה לא מונע מכל אחד מכם לעשות מחוות אחד כלפי השני:
טוב להדגיש שמחווה היא עשיית טוב לאחר מבלי לרשום נקוות זכות בפנקס החשבונות הנצחי.
אלא נקי. נתינה ללא תנאי.
כלומר, עדיין את יכולה לבוא לקראתו ולעשות לו בשר למרות שאת בכלל צמחונית והוא יכול לאהוב אותך דרך גבר באשה גם אם זה ל א ב ד י ו ק כמו שהוא אוהב.
אלה לא מתנגשים, להפך, השינוי העצמי הוא הגב של השינוי לזולת, הוא גם הבטן,
שאם לא תהיה הסכמה להתבונן על המצב הרגשי מחדש - עיקר נוסף עשוי להיות עקר.

לכן, הבירור הזה שנדמה שהוא בירור רק לגביו - אינו.
הרעיון שהוא החלק המקולקל ורק אותו צריך לתקן – טוב אם ייגנז – אנשים הם לא מכונות.
זהו בירור עצמי גם שלו גם שלך.

למרות שנראה שרק את משתנה ומתקדמת ומתפתחת בעוד הוא תקוע - זה לא כך.
שכן על מנת שאחד מבני הזוג יוכל לצאת למסע של שינוי
לעתים (ואין לפסול את האפשרות שזה כך גם כאן) -
השני טוב אם יהיה עוגן איתן - ולא להשתנות ולו כזית.

בעבורך, טוב להתכנסות והיטהרות -
שכן שום דבר מבחוץ לא יניח לך שקט ומנוחה, אלא ההסכמה שבלב, שהנך ראויה להיות נאהבת, הנך ראויה לאהוב, הנך ראויה לחיות חיים טובים מלאים ומספקים.
וכאשר הנפש מבקש לבחון את סבלנותה וסובלנותה לסבל – התנאים לסבל ניתנים לה כתשורה אישית כמעט רומנטית ניתן לומר, מהבריאה, האחדות החסד וכל היש.

[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות 14[/h]


גם אם תיפרדו וגם אם לא, אין מתאים ממנו לטפל בשגעונות שלך ואין מתאימה ממך ללמדו לטפל בשגעונות שלו.
הטיפול יכול להיות בהמשך חיים ביחד או מעצם הפרידה.

והגורל הוא המזל הוא המצב שבו אתם עדיין אוהבים.
ובמובן הזה של גורל או מזל - ההתבגרות העצמית חשובה מאי כמוה.
וזה מה שעלייך לעשות על מנת להתקדם ולהסכים לקבל -
להתבגר.
להתגבר ולהתבגר.

לשם כך עולה ופורחת הילדה הקטנה שבך ויוצאת למסעות ציד אחרי תשומת לב מהבוגרת שבך.

התבונני שם.

ואל תאמיני לרומנטיקה. אין לך אינפנטיליות יותר בוטה מהרומנטיקה לזייף את לבך לדעת.

[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 15[/h]

עניין אחד חשוב למדי לפני שאת נופלת למלכודת מוכרת בעבורך.
הפורנו אכן לעתים עשוי למלא פער מבחינת הפורקן המיני.
לעתים הוא עשוי לבוא דווקא אחרי פורקן מיני -
בדיוק כפי שלעתים את יכולה לרצות לאונן סתם, ואז מחשבה "מלוכלכת" -
כזו שבחיים לא היית ממששת - מעלה את הגירוי המיני שלך לשיאים חדשים.
כלומר, השימוש בפורנו לא מצביע על חוסר נחשקותך ולא מצביע על עליבותו.

אינך יכולה לנצח את הזמינות המפנטזת של הפורנו וטוב אם תרדי מהתחרות.
אפילו "נסיונותייך להבין" - לא יצלחו מכיוון שכל הסבר שתתני צפוי להיות מאכזב.
פשוט לאחר זמן מה תראי שזה לא כך.
הסבה האמיתי היא שהפורנו בחייו לא בא כנגדך, ממש לא,
אלא זה עוד נדבך של חיי המין של אדם ששם את מבטחך בך עד כדי כך -
שמאפשר לך לרגל אחריו כשהוא לא מעלה על דעתו לרגל אחרייך,
וכשבתוכו הוא יודע לא רק שאת מרגלת אחריו אלא שאת גם "בגדת" בו.

אין אפשרות לנצח את המדיה, אם זו המדיה של מאהב שאת משאירה "על אש קטנה" ואם זה הפורנו.

עם זאת, על פני לנסות לפרק ולהבין את הפנטזיות שלו, אפשר שטוב בעבורך להתמסר לפנטזיות שלך.
במובן הזה ג' היה יכול להיות אחלה פנטזיה - עד המימוש. במימוש התגלה האביר האפשרי כמאכזב למדי בלשון המעטה. ולשם כך הוא נבחר.

ואפשר שתוכלו לייצר משחקי מין כוללים פנטזיות משותפות.

כל זה לבחירתכם.

את מבינה, במלחמתך על הזוגיות הזו את בהחלט מוכנה להיפרד, עם זאת אינך יכולה להיפרד.
לא כי את חלשה, כנועה או מתרפסת,
אלא כי הברית ביניכם חזקה מהילדה הקטנה ומההיבטים הרומנטיים והאינפנטיליים של הקשר שלכם.

וזה נכון לכל מצב, גם אם תיפרדי מעליו - הברית ביניכם לא תיפגע ולו כזית.
[hr]
תודות.
[h=2]התייחסות 16[/h]

[b]שאלה:[/b] [u]אני מנסה להבין את מה שכתבת ואיך הוא באמת לא מרגל אף פעם, ולדעתי זה נובע מכך שהוא לא רוצה להתמודד עם התוצאות המוחלטות מבחינתו, במידה וידע שכן. הוא מעדיף להתעלם ממה שבתוך תוכו יודע ואז גם הפורנו תופס עוד ועוד מקום לנחמה.[/u]
הוא לא מרגל מתוך סבה אחת בלבד, הוא נותן בך אמון מלא מתוך החלטה.
עם זאת הוא יודע היטב בדיוק מה עובר עלייך - גם ללא תוכנת ריגול.
ולא, הוא לא יעזוב אותך גם אם תשתתפי באורגיה המונית וגם אם יהיה לך מאהב. נקודה.
שכן המוחלטות הזו היא לא שלו.
היא תרבותית ואינה יכולה לתפוס עוד - כאשר אהבה כבירה עומדת בפתח.

ומכאן שאלתך -
[u]איך אפרד מעליו אם איני מוכנה להיפרד? האם זה יקרה רק אם הוא יחליט לעזוב?[/u]

הוא לא יחליט לעזוב - ואם יחליט ויעזוב הרי את עצמך לא מתארת לעצמך שזה יחזיק יותר מחודש, חודשיים - מקסימום שלושה.

ראי,
ההתנהגות האנושית איננה נכונה או לאו.
כל אחד ואחת מחזיק בתמהיל של תכונות סטיות ונטיות.
את יודעת כמה קל יכול להיות לפתות אותך להתנסויות מיניות שיהיו מוקעות על ידי כל אלה שבסתר לבבם מפנטזים על כך וזה כולל אותך.

ולכן כאשר את בוחנת את ההתייחסויות של דמויות שונות לסיפורך ולהתנהגותך את יכולה לראות כיצד את נסחפת אחרי הפרשנות המקובלת על פיה הוא דפוק ואנטי סוציאלי ועוד הגדרות, אם תיכנסי ללימודי פסיכולוגיה תוכלי למצוא עוד הגדרות למכביר ולנחם את עצמך בכך שהוא החולה.
ואין הדברים כך.

הוא אדם שלם ואת יכולה לקבל רק את "כל הדיל".
והוא - אוהב אותך ומנסה ללמוד איך.
ולא מצליח לו גם כי אי אפשר לאהוב אותך.
את די בלתי אפשרית.

וכאשר את מבקשת חיבוק והוא בא לחבק את כועסת שלא בא לחבק באופן ספונטני.
איך ימשיך ויבוא לחבק?

את מבינה?
כל העניין כולו הוא ללמוד לקבל, להסכים לאהבה.
[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 17[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]המוחלטות היא תרבותית...לא הבנתי את זה. ברשותך...[/u]
ראי,
בגידה מינית איננה אלא המצאה שעניינה - בעלות.
בעלות הגבר על האשה או אם תרצי כל הפולחן הזה של נישואין בהן הזכר הבוגר מעביר את רכושו - קרי בתו - לידי הזכר הצעיר או כל זכר אחר.
בעוד היא, כולה לבנבנות ובתולין נמצאת כחפץ - אסורה היא מהבחינה המינית על גברים אחרים.
שהיות ואת רכושו, אסור לאף גבר לגעת ברכושו ואסור לך בתכלית האיסור להיות עם גבר אחר.
בעיקר על מנת שלא יהיה מצב שבו את תלדי ילד לגבר אחר.

ומכאן, הבעלות המינית, האקסקלוסיביות המינית היא נורמה תרבותית.
עם זאת, הנורמה התרבותית בדבר היותך חפץ - משתנה. וטוב שכך.
שכן אף אדם אינו חפץ, אפילו אם יש מי שחפץ בו.

כך שמתוך היותו חפץ בך, מהבחינה המינית או מכל בחינה אחרת - אינו מחפיץ אותך כלל וכלל.
בעוד שכשאינו חפץ בך אלא משתמש בך - זה כבר ספור של פעם.

ומכיוון שגדל על ברכי האמונות האלה והכללים האלה, מאמין בכל לבו שלא יוכל להמשיך לחיות אתך ולו אחרי מפגש מיני אחד שלך עם גבר אחר.
גם אם זה אחרי מאתיים שנה שבהם את היית שלו - ומרצונך - לא מתוך דרישותיו.
מאידך זה הדדי, צריבת העלבון שחש אהוב כאשר אהובתו הולכת אצל אחר, זהה בדיוק לצריבת העלבון שחשה האשה בעת שאהובה מתענג עם אחרת.

וזה הכל טוב ויפה.
עם זאת, כאשר נמצאים השניים עדיין אוהבים גם לאחר שמונים שנה
ואינסוף בגידות רגשיות ותוכחות וכל מיני סבות טובות לזרוק לכל הרוחות ולהיזרק לשם,
וחרף כל זאת יש אהבה גדולה, וחמלה, והבנה, ויש גם ילדים משותפים -
אותה החלטה או אקסיומה או איום אולטימטיבי -
לא בהכרח תעמוד במבחן המציאות.

בהחלט יכול להיות שהאיום יוסר ותבוא ההבנה הכפולה -
אחת שמכאן אפשר רק להמריא.
שניה תהיה אם כך ההבנה שאף אחד לא באמת שייך לאף אחד, מעולם לא היה כך - אלא רק מתוך בחירה אישית.
ואם מישהו יחליט שאינו מעוניין להשתייך לשני - כך יהיה.

וההבנה הכפולה הזו מחוללת פלאים שכן היא מאפשרת לך את החופש - לבחור בו - לא על מנת לסבול - אלא להיות לו לערוץ על פני לרועץ
ולמצוא בו ערוץ על פני לראות בו עריץ.

וטוב אם כן על פני להתבונן על ההיבטים הפסיכולוגים שמאפיינים אותו - כתירוץ לשיגעונותיך הפרטיים - להתבונן על הפועל הזה -
בו הערוץ, העריץ, ההערצה והיות לרועץ משתובבים להיות מאזנים היבטים של התקדמות אהדדית,
שהגיע הזמן שפחות תכלה את השדות בשריפת אהבתכם הגדולה ויותר תניח התבגרות עצמית
והבנה וקבלה שבכל מקרה הדרך מובילה לאיזון.
[hr]
תודות
[h=2]התייחסות 18[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]האם התבגרתי? אינני מצפה לדבר יותר. לא ממנו ולא מאף גבר ביקום הזה. עם זאת, אינני עצובה. גם לא איבדתי תקווה כי אני מכירה כיום, במחזוריות שיש בי. בהתעוררות שאחרי המוות. כנראה שזו אני.[/u]

שהגיע הזמן הזה של התבוננות.
ונמצאת מתבוננת. יוצאת מעצמה, מהבלות חייה. מתבוננת.
זמן לקח לה לנפש להינפש, להיות מותשת עד כדי כך שנמצאת ממתינה ללא כל ציפייה.

בה בעת נמצאת מתחזק הגוף. אט אט.
הנשימה יותר מדויקת.
המבט המעופעף שלא איפשר חדות נמצא נמוג אט אט.
הילדה הקטנה כמו ויתרה ועדיין מבצבצת ברצונותיה שיהיה הוא רק שלה וכל כולו בבעלותה.
אבל גם היא התעייפה הילדה הקטנה מחד, ומאידך יודעת ומכירה ומוקירה את הבוגרת.

דחיה במובן הזה כלפי הזכר, כלפי הגבר הזה וכלפי כל גבר לא רק מובנת מאליה אלא נדרשת בתוך תהליך כזה וטוב שמתבוננת כך שמזהה את אלה ומניחה.
לא נלחמת.
ממתינה.

שבעה הנפש מלחמות.

[b]הצהרה:[/b] [u]אין בי צורך יותר. הרי אינו מגביל אותי. אינו עומד בדרכי רוב הזמן. אני רוצה פשוט ליהנות מחיי ללא קשר אליו. אם ירצה יצטרף אם לא- לא רוצה לכעוס. לומדת כעת לעשות את זה.[/u]
וזה מצע חדש.
על פני לאהוב אותו דרכך - בכל רמ"ח, במוחלטות, בבעלות, בסימביוזה -
לומדת לאהוב את עצמך דרכך.
ואם זה יתאפשר יכולה להוסיף תבלין על פיו תוכלי גם לאהוב את עצמך - דרכו.

[hr]

[h=2]התייחסות 19[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני הבוגרת שמדברת עכשיו ולא הילדה. הבוגרת שמדוכדכת מכל האכזבות ומכל הציפיות ומכל חוכמת החיים שלא עוזרת בכלום.[/u]
אין לך ערמומית כמו הילדה.
הבוגרת - כאשר היא מתאכזבת - יש לה הכלים לנטר את האכזבה.
הכלים הם חסד, הודיה והסכמה.

הילדה הקטנה היא שמאוכזבת שכן שוב נוכחה שאינה יכולה לשנות כלום.

והילדה הקטנה מאמינה שאם היא מצהירה על עצמה כהבוגרת - כל הילדות הקטנות שבתוכך - יאמינו לה.
ואכן, אמת זו שהבוגרת מדברת עכשיו מתמקדת במילים - אלה שירככו את המבט הנקי ויעמעמו את עיני הבוגרת מראות ובעיקר משמוע -
את הניגון.
את הניגון שבלב.

שכן, תוכנת הריגול הזו, והצורך לחטט בנפש אהוב מצביעים על איים בהם הנפש מתפלשת ביהירותה
כלפי טבע האדם, טבעה שלה, טבעו של אהובה, טבע המציאות הבלתי מתפשרת
המאפשרת לך מחליטה
לסקול באבנים מעת לעת -
אהוב בבחינת האיש שלך
ואהובה בבחינת - עצמך.

כאשר את סוקלת את עצמך - הבוגרת נאנסת אל ילדותיותה.

כאשר את מבקשת לשנות משהו -
את יחסך לעצמך תסכימי לשנות ובעיקר את גישתך.

שאת לעולם ועד אהובה אם נושא חן העניין מלפנייך או לא.

[b]הצהרה:[/b] [u]קשה לי מאוד. כמעט לא מצליחה לתפקד. רוצה לעמת אותו עם זה. נמאס לי לחיות בשקר הזה.[/u]
על פני לעמת שזה הופך עמית לעימות
טוב לאמת LEAMET.
כך, שלמרות שמרגישה בוגדת בו ובאמונו בכניסתך אל חדרים שלא פתח בפנייך מרצונו,
שמה את האמת על השולחן. במובן הזה של מסבירה את עצמך, את מעשייך ואת תחושתך נוכח הגילוי הוודאי הזה.

אז, לאחר שהדברים מונחים על השולחן מקשיבה לדבריו גם אם יצא חרונו.

כאן, בודקת האם מסכימה לחיות עם אדם דו-מיני ולשחרר אותו למחוזותיו כרצונו, בה בעת בודקת מה נדרש על מנת שהסכמתך תהיה מלאה אם בכלל.

ראי,
זה האיש. במלוא הדרו תפארתו וניקלותו - שהקלון שמרגיש קשה מנשוא.
זה
הוא
אהובך.

וזה לא אומר עלייך דבר. אלא מעמיד בפנייך את הפנים האלה שלו במלוא עוזם.

וטוב אם זוכרת ששוב, זה הכל בפנים (גם כאשר הנסיבות החיצוניות נדמות לגנוב את הפנים החוצה).

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 20[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה שהוא לא באמת אוהב ולא באמת אכפת לו ממני כי אם כן, היה מקריב את סודו ולו כדי להציל אותי מעצמי.[/u]
גם זו זווית להתבונן דרכה. אין הדבר נכון.
האיש אוהב אותך ואת העדפתו הראשונה, וטוב שתדעי את זה כי זה המצב.
גם אם הוא הומו - הוא גם הומו, הוא לא רק.
וחיבתו לגברים מעולם לא באה על חשבונך - למרות שנדמה לך שההסתרה על חשבונך - גם ההסתרה לא היתה על חשבונך.

[b]הצהרה:[/b] [u]ואל אישך תשוקתך . מי כמוני הבינה תמיד את הקללה הזו.[/u]
זו לא הקללה.
והוא ימשול בך - זה כביכול הקללה. וגם זה לא קללה, זו הדרך הנלעגת של גברים לסדר לעצמם את הטריטוריה הזכרית - בדבר היות האשה חפץ.
וביהדות אין כל עניין אחר. דת שוביניסטית, מחפיצה שלא סופרת נשים אלא כחפץ העובר לסוחר.

כאן, זה האיש. יכולה ללכת, לעזוב אותו ולהניח לו לצאת מהארון ולעבור לצד השני - שכן לא יגע באף אשה אחרת.
יכולה להישאר אתו ולאמת את האמת הזו ככה שהדברים שקופים - ללא טינה והטחת האשמות - הוא לא אשם בדבר, הוא לא אחראי על דבר. הוא הוא. זה מה יש.
הכל פתוח.
יש עכשיו למידה חדשה.

כאן, למרות כאבך והרגשתך שהכל נגדך - עלייך לצעוד בזהירות יתירה.
לא כי הוא יתפוצץ - הוא עשוי להתפוצץ - אלא כי לספר על דבר המעקב אחריו - ייקח ממך כוחות רבים משאת משערת.

במובנים רבים כאשר הדברים ברורים - הכאב לא נעשה פחות חריף אבל מתגנבת ידיעה חדשה שמעכשיו ניתן יהיה לעשות סדר - לפחות בפנים.

כאן, לא יכול להתכחש למסע המשותף שלא רק שלא היה גרוע בעיקרו וכולו ספון בתסכולים, אלא שגם הניח גם לך וגם לו צמיחה והבשלה מדויקים.

לכן, הודיה עשויה להיות שער טוב לצאת דרכו אל הבירור הבא.

ולעולם קיים הבירור הבא.

[b]שאלה:[/b] [u]הודיה על מה במקרה הזה ?אם מותר לשאול..[/u]
במובן הזה הודיה
עומדת בפני עצמה - כרגש, כרעיון.
הרגשה מטא-פיזית - כולה יוצאת מפנים החוצה,
מתרחבת מרעיפה ומאצילה מעצמה את חלקיקי האור האלה של תנועת הלב להתרחבותו.

נמצאת אם כך ההודיה - לא רק שעומדת בזכות עצמה
אלא משתלבת כמקור אדוות ריגשה,
המונח לה לנפש
כפי שחלוקי הנחל (שאינם חלוקים בדעתם אף פעם)
מונחים אל יד ילד קטנטן שיזרוק אל אגם או שלולית,
אז אדוות הגלים המשייטת מעלה מטה,
נמצאת מחייכת בהוקרת תודה אל הפעוט הזה
שהספיק להחיותה - בטרם נגער - אין לזרוק אבנים.

ומכיוון שניתן הרגש הזה להעלאה בקלות מכל רגש אחר,
עד כדי תחושה גופנית ממש,
וזו, התחושה הגופנית באופן מסתורי והגיוני בו זמנית משרה רגיעה מסוימת על הנפש,
נחמת המובן מאליו נמצאת אז הראשונה להעלות כמושא להודיה,
במיוחד כאשר נראה לה לנפש שהיא מותקפת מבחוץ -
שהעולם אינו מקום ראוי או שהחסד חומק ממבטה.

אז, יכולה להודות על הקיים, המובן מאליו.
מברכת על האוויר לנשימה, על כוח המשיכה, על בריאות טובה, על המוכר בעולמה, על היכולת לשמוח ולהרגיש, על קשת הרגשות המדהימה שיכולה להעצים אל חוויותיה,
על האהוב הזה המכזיב, ועל הכזב הזה - האהוב.

על כל מה שיכולה הנפש לזהות כמובן מאליו יכולה להודות.

[hr]
מתוך התהליך הזה של התרחבות נמצאת אז הנפש, בהניעה את אדוותיה הלאה, להשלים את תנועתה פנימה, במובן הזה של התכנסות, היטהרות ובחינה פנימית.
שתי אלה, ההיטהרות המתכנסת בה יש שיח פנימי בלבד, במובן הזה של צום מתמשך מהשפעות חיצוניות
וההודיה המתרחבת וכולה ביטוי של התרחבות פנימית החוצה - במובן הזה של הסכמה
כאשר נוכחות ביחד, הודיה וטהרה בזמן הווה, כהוויה, כהוויית ההוויה הזו בשלמותה -
נמצאת אז הנפש מוארת מבחוץ באופן מובן מאליו ובמקביל מאפשרת לאורה הפנימי להשתקף מבעד עיניה - חווה הארה.

[hr]

במקרה זה אם כך מתחילה במובן מאליו,ומודה שם שוב ושוב.
שכן, תרומתו לחייה מאות מונים מעל שנדמה לה בעת הזו,
כדו מיני או כחולה נפש או בכל הגדרה זמנית אשר עשויה להניח את דעתה לגבי עצם אהבתה אותו.
גם על עצם אהבתה - מודה.

[hr]

תמיד יש על מה להודות,
תמיד אפשר להעלות הודיה - בלי להודות על דבר. כהרגשה. כהולם לבב.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 21[/h]

[b]הצהרה:[/b] [u]נדמה לי שהבעיה הכי גדולה שתהיה לו בלהמשיך לחלוק איתי את חייו היא איבוד השליטה עלי, איבוד הבעלות. משהו בי מרגיש צורך חזק להתפרץ החוצה. גם הוא וגם אבי ז"ל שלטו בצורך שלי מילדות לפרוק עול במובן המיני ובכלל. אני חושבת שהיו לי פנטזיות מיניות כבר בכיתה א. כמובן שאפשרתי להם לשלוט בי בזה שהרגשתי שאני לא בסדר. אשמה.[/u]
לא הוא מאבד בעלות - את מאבדת.
לא הוא שלט בך ולא אביך שלט בך ולא 'ואליו תשוקתך והוא ימשול בך' -
מי שביקש את הסורגים האלה ומי שדאג לא רק לבנות ולטפח אותם - היא את. הם, הגברים בחייך - ניתנה להם השליטה הזו מרצונך - על מנת שלא תישאר בידייך - ויודעת וידעת שלא יכולת לשלוט במתרחש. עכשיו מבשילה. וזה – נכון אלייך – אישית.
וזה זמן חסד וחמלה.
אף אחד לא כנגדך - שום דבר לא נגדך.
הכל חסד ואהבה. וגם את זה את יודעת.
[b]הצהרה:[/b] [u]אין לי יותר פנטזיות מיניות. לא יודעת אם אי פעם אחזור להרגיש אותן.[/u]
יש. מודחקות כרגע.
תחזרי להרגיש.
[b]הצהרה:[/b] [u]אבל אני רוצה להשתחרר מעולו ומשליטתו בי[/u]
על פני להשתחרר - לשחרר.
[b]הצהרה:[/b] [u]ועכשיו יש לי סוד שלו ויש לי סיבה למסיבה להפסיק להתחשב בו ורצונותיו.[/u]
הרי לך - לא השתחררת ולא שחררת.
כאשר את משחררת בעלות ושליטה - שלך בו - שלו בך - אינך נדרשת להצדקות כלל - שכן כל הבעלות הדמיונית הזו אין לה אחיזה במציאות אלא באופן החברתי תרבותי שגם הוא כבר לא מקדש את אלה, שכן הגברים סירסו את עצמם והנשים חוגגות את עצמאותן המתחדשת בניסיונות חוזרים ונשנים להיות גברים. אבל זה רק כהערת אגב.
[b]הצהרה:[/b] [u]את זה הוא לא יאהב להערכתי ולערוותו שנחשפה הוא יתרגל.[/u]
את אבדן האקסקלוסיביות שלך את לא אוהבת - ולנטיותיו - תתרגלי.
[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 22[/h]
לעניין הבעלות -
פנים רבות לה לבעלות ולאמונה שיש בה איזה עניין מעבר לנחיצותה ברמה החייתית ביותר, האותנטית ביותר,
במובן הזה של טיפול בילדיי על פני בילדיך למשל.
שכן, על הבעלות מושתת הכלכלה, הרפואה, ההורות, הזוגיות וכן הלאה.
כאשר אדם בקושי בעל הבית של עצמו, במובן הזה של יחסיו עם גופו עם עצמו.
שהרי גופו הפקר לבעלי הידע שאינם יודעים דבר - ואינם יודעים בעיקר - שאינם יודעים.

שכן, בעלות אפשרית רק על אשליה ואף אחד לא יכול לקחת את האשליה הנהדרת הזו -
שאם תילקח האשליה של הבעלות - עשוי לנבוט גן עדן בבת אחת
ואין צורך להזמין נחש חוה ואדם אל פיתוי ומבחן.

ולכן, אין זה פשוט לה לנפש לשחרר את האשליה הכבירה הזו,
ודרכי הנפש לשמור על דריכותה בדבר בעלותה האפשרית
ונמצאת דרוכה גם לגבי רכושה המדומיין כולו כאילו אמת הוא
כי כך כתוב ברשומות - שמא יתברר שנלקח לה

כשבפועל בעלות הנפש על גופה שלמה לחלוטין
עד שנמצא הגוף מותמר אל מקומות שאינו יכול להם
ונמצאת אז הנפש עשויה להבין שאשליית בעלותה על הגוף
עשויה להניח לה מבלי משים את האפשרות להביא את מותו ומותה

בעוד החירות נוכחת תמיד
לא כקרש הצלה
אלא
כמקור לא אכזב
להאצלה.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 23[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]כל עשרים השנים האחרונות בוזבזו במחשבות האלו.[/u]
לא בוזבזו, לא רק במחשבות האלה ולא כל העשרים שנה.
אי אפשר לבזבז מחשבה.
אפשר להיתקע במחשבה, לשחרר מחשבה - לבזבז? אין סל מחשבות שיש לחסוך ממנו.
מה שכן, נטייתך לאזן את מה שמחוץ לך על מנת שזה יאזן את מה שבתוכך - קיבלה פלטפורמה מצוינת - והשתמשת בה.
בעשרים שנה האלה רגעי החסד, ההנאה, היצירה, החיות והשלמות שלך - היו עשרות מונים מראייתך כעת.

[b]שאלה:[/b] [u]כמה נשים חיות כך? כמה נשים חיות בשקרים אחרים? המוני נשים מתוקות, רגישות ועדינות. מתאהבות בגברים גבריים ושתקנים. לא רוצים לדבר על כלום, תפסיקו לחפור הם אומרים לנו. מה הם מסתירים?[/u]

הם לא מסתירים בכוונה יקירה, הם למדו שאסור להם לדבר.
הם נאהבים בשל שתיקתם.

ואם את רוצה להרחיב על זה - לא סתם המשפחה מתפרקת - המשפחה המסורתית - אב אם וילדים - זה תהליך מרתק שהתחיל ביתר שאת ברגע שהגברים -
התחילו לדבר, התחילו להיות שותפים לניהול המשפחה, התחילו לתבוע את אבהותם.

וזו, התנועה האנושית הזו, מכוונת כולה להקטנת הילודה.
והכל בחסד.



[b]הצהרה:[/b] [u]מודה לתודות שמביא את מסריו טיפין טיפין ולא בבת אחת שיכולה לקטול. מודה לך על הזמן שאתה מקדיש לי ולעולם כולו.[/u]
תודה לך.
שפתחת את סיפורך ואת נפשך ככה עירומה מכל הגנה.

[u]תודה לך שאתה הגבר היחידי בסביבה שמספר לנו את האמת, את איך שהדברים עובדים באמת אצל המין הגברי, כי מעטים הם אלו שעושים זאת.[/u]
זה לא גברים נגד נשים ולהפך, כולנו לבביים.
רב הדומה על השונה - גם בין בני האדם כולם, גם בין נשים וגברים, גם בין שחורים וסגולים.
העבודה הזו, שכולה איזון עצמי ומכאן איזון סביבתי -

כולה אהבה.

גם עוזך, גם כעסך, גם הצדק והדין שאת מביאה כרגע, הכל אהבה והכל מוקף מכל הכוונים בחסד.

שכן, כל תחנות חייך, כל אירוע, כל היזכרות בזכר הזה - אמת לאמיתה.
וכאשר המסע האישי כולל היזקקות נואשת הרי שהבעלות מקנה איזו אשליה שהיא תספק את הסחורה.
היא לא.
כאן, ברשותך, זה עדין מאוד,
הגרלת בחייך להתאהב אהבה מלאה במושא בלתי מושג באופן מלא,
באדם שלא תוכלי לקבל את כולו תמיד.

כפי שנאמר כבר - זה לא אנחנו אוהבים או בוחרים לאהוב, זו האהבה שבוחרת אותנו.
רק על זה ניתן לכתוב מגילות -
ואיתרע מזלך או גורלך לחיות את חייך במחיצת האדם הנהדר הזה,
אשר נפשו המסוכסכת לא פחות משלך -
הניבה התנהגות מסוימת.

בל תטעי. אהבתו אותך שלמה.
מאז ומתמיד היתה.
את לא כסות לנטיותיו.

את לא היית מקבלת את נטיותיו - לדעתו. ובאשר לשקריו - ובכן זו דרך לגיטימית לשקר. גם בעינייך.
ללא כזב אין אמת.
והאמת היא רחבה בהרבה מכאבך הנוכחי.

שזה זמן חמלה. לקבל את העובדות עד כדי כך שאין פרשנות או תגובה לעובדות.
רק קבלה.

ראשית קבלה שאלה נסיבות חייך. שלולא כל עלה שנפל לידך כשצעדת בשביל האבנים הצהובות - לא היית מגיעה להיכן שאת היום.
שנית קבלה שאת מלווה כל הזמן על ידי העצמי הגבוה שלך - אותו מלאך פנימי ששומר עלייך. את מכירה אותו ובו. לא כולם מכירים בזה. קבלי. זה מהבריאה בכבודה ובעצמה, ניתן לך אפריורי בתוך גופך הקטן ואת עוד לא ציווחת את בכייך הראשון מוטחת אל עולם יבש וקר מחממת הרחם העוטף.

ומכאן את יכולה לקבל הכל.
להתבונן על עצמך, על יופייך המרהיב.
לדעת שאת אדם שלם ואהוב. אהוב עד כדי כך שאדם נהדר באמת שיקר אותך כל הרבה שנים על מנת שלא תלכי.
וגם את זה את מוזמנת לקבל - הוא באמת אוהב אותך, את ילדיו, את המשפחה כולה.

אלה העובדות יקירה.

[b]הצהרה:[/b] [u]מבחינתם הם מעדיפים לסבול שאנחנו מדברות ומפרשות אותם לדעת כל עוד אנחנו לא יודעות באמת.[/u]
הרעפת תוכחות לרוב על המין הגברי - אותן תוכחות בדיוק מורעפות תדיר על המין הנשי.
בעוד האנוש מצייר את עצמו על מגוון פניו - קדוש וטמא בו זמנית
והחיים - חיים - והאושר לא נדרש לדבר
רק לאישור פנימי - ולבן אומר - רק לנכונות לאושר.

_הכל בעדינות וברמיזות
תוך כדי שאתה מעודד אותנו גם להשלים נפשית עם עצמנו וגם עם העולם הפיזי הקשה כל כך._
במובן הזה, נמצאת השפה כל כך מסבירת פנים, ונמצאות המילים המאפשרות פרשנות אישית שונה לכל עיניים חקרניות -כפי שתבוא רוח הדברים הספציפית ותנשוף את עצמה אל המפרש התלוי על המפרשית הפרטית, להוליכך על אדוות הגלים אל שלמותך
ולעולם הודיה היא הדלק לשלמות.

ולפיכך, יקירה
[hr]
תודות



[/spoiler]
[spoiler=ייעוץ 'תודות' בדף "בעל שלא רוצה סקס" שער שני]


[h=2]התייחסות ראשונה[/h]
זה לא הוא.
זו את. לעולם זו את.

זה בכלל לא קשור אליו
זו את שקושרת (והעולם מוחא כף).

כעס הוא כלי בדיוק כפי ששמחה
טינה אינה פחותה קרבה אינה נדרשת יותר מקנאה
כל ביטוי שיהיה
ילדותי, טפשי, מטורף הגיוני מתקבל על הדעת - לגיטימי.

על מנת לשחרר - צריך לשחרר. טו לט גו. פשוט, לשחרר. להניח.
להסכים.

רק תסכימי אל האהבה - האהבה הצרופה. הלא צודקת. האהבה.

[hr]
האופן בו זוגות מגבים אחד את השני - על מנת להימנע - כל אחד ואחת בני עצמו/ה - מלבתבגר ומלהתגבר היה יכול להפתיע אם הוא לא היה צפוי כל כך מראש.

לשם כך נבחרתם, על מנת שתוכלי להתחמק מעצמך "בגללו" ובכעסייך החוצים והחוצצים את מאפשרת לו להתחמק "מעצמו".

זה אמנם ייחודי לכם, האופן הספיציפי שבו הדברים מתארגנים על מנת לייצר את האיזון העדין של תסכולים מתמשכים, אכזבות ידועות מראש וידיעה ברורה שההתפנקות הזו קוראת לזוגיות דווקא ודווקא עכשיו - לעשות כאן קצת סדר.

שכן אם הנכם מעוניינים להישאר כזוג גם לאחר ההתבגרות האישית והאיזון העצמי של שניכם הגיע הזמן הזה בו לא תוכלו לברוח עוד לא תוכי לברוח עוד.
הוא כבר מתרחק מספיק על מנת שלא תוכלי להיתפס בו יותר.
זו את מול עצמך.
הוא מול עצמו.
ואתם - כרגע רק משחירים את המראה ההדדית - על מנת שתוכלו להתבונן פנימה.

זו העצה והיא בת השיח הזוגי מימים ימימה - העניין הוא לא הוא. העניין הוא לא אתם.
העניין הוא את - זה העניין.
ובלעדייך ממילא אין שום משמעות לו, ולזוגיות.

היי את - במלואך.
[hr]
תודות
[h=2]התייחסות שניה[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]מה הכוונה זה לא הוא זו אני?[/u]
אנחנו מדברים כאן על זוגיות.
ובכן, הזוגיות העיקרית ולמעשה כמעט היחידה בחייך במובן הזה של במלואך - היא בינך ובין עצמך.
זו הבמה, אלו השחקנים וזה הקהל -
כולם את.
הוא? כאמור משמש כלי בעבורך - להדוף אותך מעליו ולהחזיר אותך אל עצמך. יש לך שם בירור.

[b]שאלה:[/b] _איך זה קשור לכך שהתקשורת אתו הגיע לשפל שכזה למרות האהבה שיש ביננו (ויש)?
זו רק אחריותי שהגעתי למצב הזה? לו אין חלק בזה?_

התקשורת אתך. בינך ובין עצמך – נעלמה לטובת תקשורת לא מספקת אתו.
אז, התקשורת היא לא העניין – הוא העניין.
הוא אינו.

[b]שאלה:[/b] [u]מה הכוונה שכעס הוא כלי בדיוק כפי שמחה? כלי למה?[/u]
להתרחקות ולהתקרבות - היינו הך.
אינך יכולה להתקרב כי את כועסת, כי הוא כועס.
עם זאת בעת הכעס אתם קרובים לגמרי - כי כעס הוא מנה מרוכזת של תשומת לב.
וכשהוא כועס עלייך ולהפך אתם מגשרים על חוסר אדיר בתשומת לב.
ועדיין בעזרת הכלי הזה אתם יכולים לא לברר בירור פנימי.
הפכי בדברים שוב ושוב. זה יתבהר לך.

[b]שאלה:[/b] [u]כל ביטוי שיהיה - ילדותי, טפשי, מטורף הגיוני מתקבל על הדעת – לגיטימי?[/u]
כאשר הנפש נלחמת על זיהויה, קיומה וייחודה כל הכלים לגיטימיים.
זה שהחברה אומרת שלצעוק זה לא יפה ולהתעצבן זה לא בריא ולהגיד מילים איומות זה ממש גועל נפש ושלהיות מנומס ומכבד זה ראוי..
שתתמודד כך החברה עם חייה.
כאשר הנפש, כל נפש מבקשת לבטא את הרגשתה - כל כלי לגיטימי.
כאשר הכלי הלגיטימי פוגע בכוונה תחילה באחר, הלגיטימיות שלו טוב אם תיבחן מבפנים.
כלומר, כאשר עולה בי התחושה וההרגשה שעלי לפגוע במאן דהוא כי הוא פגע בי או סתם כי מגרד לי בידיים - טוב שאתבונן באלה מחדש - שכן הלגיטימיות איננה אמתית, היא לא מבפנים.
היא חיצונית, היא תוצאה של כלי החברה לשלוט בחבריה, מבחינת חוק וסדר.
לרצוח רוצח למשל.
לא תמיד היא נכונה בעבורך, בפועל כמעט אף פעם.

[b]שאלה:[/b] [u]כתבת שעלי לעשות לט גו, מה עלי לשחרר? את הכמיהה לאהבה ממנו? את הרצון שיהיה לי חום ומין בזוגיות? להסכים למה?[/u]
את מה שמפריע לך בחייך.
את הכעסים ואת החשבונות את הצדק ואת האקסיומות המגובות חברתית ובמיוחד את עמדת הקורבן. זה הילדה הקטנה שמתקרבנת ומקריבה מעצמה ומתאכזבת וזה לא פייר וכן הלאה...
שחררי גם אותו.
שחררי את התלות בו למה שטוב לך - כן, גם לסקס, כפי שאת מאוננת, תמשיכי, מצאי לך את מה שעושה לך טוב. התחברי לשם.
את רוצה אותו והוא כרגע איננו.
גם חושה על החוף בבורה בורה יכול להיות נחמד ובכל זאת חוף הים התיכון - זה מה יש.

הניחי לו והניחי לחפירה ההדדית.
הוא יש לו את שלו, ולך ברוך השם יש חבילה נאה לפרק מהבחינה הרגשית.
זה המסע בעבורך כעת. ברצונך או שלא ברצונך. הנפש אומרת את דברה.

[u]מה הכוונה להסכים לאהבה הלא צודקת? לאהבה החד צדדית שלי כלפיו? לאהבה העקרה ביננו?[/u]
לאהבה. נקודה.
ברור שזה לא ברור. אם כך, אמרי לעצמך כמנטרה - הנני מסכימה לאהבה.
זהו. רק את שלוש המילים האלה.
שוב ושוב.
והקשיבי
לאהבה יש מה לומר לך.

[b]שאלה:[/b] [u]אתה אומר שנבחרנו להיות יחד כדי שנוכל להמנע מעצמנו ולתרץ את ההמנעות מעצמנו עקב התנהגות השני?[/u]
אכן כך הוא.
לא רק אתם, אתם נסחפים בגל הטיפשות והטמטום האנושי,
על פיהם ניתן לדעת מה נכון לאחר ובמיוחד אם האחר הזה אהוב.
[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות שלישית[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]מה הכוונה להמנע ולהתחמק מעצמי? ואיזה רווח יש לי בזה? תסביר בבקשה.[/u]
שערי בנפשך שאת אוהבת את עצמך.
שאת ממתק טעים במיוחד ואת רואה את זה.
שערי בעצמך שאת שמחה להיות בגופך.
שאת חיה בטוב עם עצמך.
בלי כל סבל או עצבות או תסכול,
ואם אלה קיימים הם מתנדפים בשל עוצמת האהבה המפעפעת מתוכך לכל עבר.

שערי לעצמך שאת עושה שלום עם עצמך.
והקורבן הועלה בפעם האחרונה, ואין עודף של חוסר או חוסר של עודף.
שערי בעצמך שאת קרובה קרבה יתירה אצל עצמך.
שאת וגופך מתואמים לצאת במחול לשמע הניגון העולה מלבך.

את ההיעדר של כל אלה -

את מרוויחה בהתרחקות מעצמך.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני לגמרי מוכנה להתמודד ולא לברוח[/u]
מצע טוב לתחילת מסע.
התמודדי מול עצמך. אל תברחי מעצמך - שימי לב למילותייך -
"ומודעת לתרומה שלי לריחוק [b]שלו[/b] (זה שאני מתישה [b]אותו[/b] במילים ודיבורים וניתוחים ואין [b]לו[/b] סבלנות לזה כבנאדם משימתי וקצר,"
הכל בהתייחסות אליו.
וכשאת מתייחסת אלייך - הלקאה עצמית והוא העיקר -
"זה שאני לא עקרת בית שבטבעי שלה מנקה, מבשלת ודואגת לבית - למרות שאני עושה מאמצים רבים להשתפר בזה [b]בשבילו[/b], וגם זה לא מספיק [b]לו[/b] אף פעם, תמיד [b]ימצא[/b] מה לא עשיתי ומה לא בסדר).

הבנת?
את! - לא הוא.

[b]הצהרה:[/b] [u]ההרגשה שלי שאני נמצאת פה לבד, נלחמת לבד שנתקרב.[/u]
אין צורך בהקרבה על מנת ליקרב. אין צורך בקרב. זו לא מלחמה.
ריחוק אינו אלא ריחוק הוא לא היעדר אהבה. הוא חלק ממנה.

זה עדין יקירה, אבל זו ההתבוננות - דברי עם האהבה. האהבה הכללית, האהבה כפונקציה, ככלי, כנוכחות, כאפשרות, כאלוהים יודע מה...

[b]הצהרה:[/b] [u]לפעמים באמת חושבת שהיה לו יותר טוב כרווק, בלי אישה וילדים, שיכל להשקיע באומנות שלו ושהמרמור שהמשפחה גוזלת זמן מהתחביב שלו הוא הסיבה שהוא כל כך מרוחק וכועס כל הזמן.[/u]
לפעמים את חושבת שאת מיותרת. זו בריחה כבירה מעצמך. אינך מיותרת בעולם הזה. זו מחשבה שטוב למשל לשחרר....
וגם לשחרר את מה שטוב או רע בשבילו - זה לא באחריותך. נקודה.

[b]הצהרה:[/b] [u]פעם הוא היה החבר הכי טוב שלי, זה שסיפרתי לו הכול, שהתייעצתי איתו בהכול, שלא הסתרתי ממנו דבר.[/u]
הוא עדיין. והוא יהיה שוב.

[b]הצהרה:[/b] [u]מאז המשבר לאחר הלידה שעברנו, הכול השתנה.[/u]
לא הכל השתנה. תחושתך, הרגשתך, פנימיותך - עברו שינוי. נפש וגוף.
גם אצלו.
התבגרתם
ולא בסימביוזה רומנטית נחשקת.
אבל שלא יהיה לך שום ספק, למרות שאתם לא מודעים לזה - יו אר דה בסט פרינדס.
רוצה הוכחה לעצמך - הביאי את המוות - בן הברית האולטימטיבי.
הביאי את המוות למשוואה הזו - את הוא והמוות.

זה תרגיל מצוין מול ייאוש.

[b]הצהרה:[/b] [u]הוא כל כך אכזב אותי[/u]
לא הוא.
את התאכזבת. היו לך ציפיות והוא לא עמד בהן. לגיטימי לגמרי שאת מרגישה אכזבה.
אבל זה לא קשור אליו - הוא לא יכול להיות מי שהוא לא.
ואת אכזבת אותו, פתאום מהחברה הכי טובה הפכת להיות אמא ויצאת מאיזון וכן הלאה...
וזה לא קשור אלייך מה שעובר עליו.
זה מובן?


[b]הצהרה:[/b] _שלא היה מסוגל לתמוך בי נפשית בגיהנום שעברתי, שהוא רק העצים את החרדות עם הזעם שלו על כל דבר, שהתחסנתי.
למדתי להיות הרבה יותר עצמאית, וממשיכה לעבוד על עצמאות כדי לא להיות תלויה בו, למדתי להתמך על ידי אנשים אחרים ולקבל את זה שהוא לא מסוגל להיות שם בשבילי כמו פעם._

ובכך מלא את תפקידו להדוף אותך להתבגרותך. בכך שלא לקח על עצמו את בעיותייך. לא הסכים להיות מי שאינו. בכך שהוא הוא.
הודי לו על כך. רק מכאן תוכלי להיות החברה שלו שוב, רק מכאן הוא יכול להיות החבר שלך.
שני אנשים עצמאיים מכל בחינה שבוחרים לאהוב ולהיות כך.
זו חברות מלאה לגדל ילדים ולבחור את הביחד - גם אם יש תקופות יובש ובצורת וגם אם גשמי זעם וגם אם נחת הרוח אל אדוות הגלים המרנינה לב ועין.
הימים חולפים ואתם מתבגרים. תרצו או לאו. זה המצב.


[b]הצהרה:[/b] [u]הוא מודה שהגיע לסף, שאין לו יכולת להכיל אותי יותר, שעכשיו הוא רוצה את הזמן לעצמו.[/u]
הוא לא מודה. הוא לא אשם ואינו נדרש להודות במשהו.
הוא אומר לך הרפי אני לא יכול להכיל - הרפי - הוא לא יכול להכיל.

[b]הצהרה:[/b] [u]ואני נותנת לו המון זמן לעצמו (שקטה - זו תשובה למה ששאלת),[/u]
אינך יכולה לתת לו שעות לעצמו מכיוון שאינך אחראית על הזמן שלו.

[b]הצהרה:[/b] [u]שעות שלמות שהוא מסתגר בחדר האומנות שלו מחוץ לבית שלנו וזה בסדר גמור מצידי, אני שמחה שהוא עושה את האומנות שלו, זה הדבר היחידי שמשמח אותו. רק לא מבינה למה כל שיחה איתי נתפסת אצלו כמעיקה וחופרת.[/u]

המשפט האחרון מעיב על הקודמים שכן את לא מבינה למה כל שיחה נתפסת כמעיקה וחופרת אחרי שאת ברוב טובך ואצילותך נתת לו זמן.
מעבר לכך - בשבילו כל הדיבורים על הקשיים שלכם - מעיקים מאוד. זה לא נעים לשמוע אבל זה לא כי לא אכפת לו מכם. זה כי אכפת לו ממנו.

[b]שאלה:[/b] [u]למה אי אפשר לדבר על מה שמפריע לי ביננו,[/u]
כי זה לא לדבר. זה שאת תדברי; הוא יקשיב; עליו גם לענות לך כפי שאת מעונינת לשמוע.
כאשר הוא מסרב לדבר אתך הוא לא עושה את זה נגדך הוא עושה את זה בעדו.
אין לך מושג קל שבקלים מה עובר עליו מהבחינה הרגשית.
אין לך מושג מה מניע אותו לדבר או לשתוק. אין לך רשות לומר לו לדבר – אלו הם חייו.
כל זה לא כי אינך מקשיבה אלא כי אינך שומעת.
איך תשמעי כשעלייך לשוחח עם עצמך וממילא זה עיקר השיחות האלה -
עם עצמך באדרת של אתו.

[b]שאלה:[/b] [u]למה הוא לא רוצה להשקיע בזוגיות ובמיניות שלנו וכל הזמן בורח מזה בטענות שהשגרה ומירוץ החיים יותר חשוב.[/u]
מה זה חשוב?
הוא משקיע בזוגיות לא פחות ממך.
הוא מחפש אחר איזונו העצמי.
ולגבי המיניות.
תחזרי, תפתי. לא הולך - צאי לריקודים, לערבי הנאה עם חברות או חברים, היי שמחה, היי קורנת. הוא ישים לב. הוא לא יכול שלא.
היי נערה קצת (תשתוללי קצת), היי פחות אמא פחות מבקשת דורשת.

אפשר לאזן זוגיות על ידי צד אחד.
להסכים אל האהבה.
זה לוקח זמן אבל מה לא?

[b]הצהרה:[/b] [u]מאוד מתקשה להשתחרר מהרגשה שאני חיה עם שותף לפרויקט הכי חשוב בחיי -ההורות.[/u]
זה למשל עניין שאין כל סיבה לשחרר. הוא השותף שלך להורות, גם אם ייעלם מחייך לנצח או שאת מחייו. והפרויקט הכי חשוב בחייך הוא האיזון בחייך - לא ההורות. ההורות היא תפקיד, לא פרויקט.


[b]הצהרה:[/b]_אבל זהו. אין כבר צחוקים ביחד כמו פעם (זה הוא מרשה לעצמו רק עם הילדים), אין סקס, בקושי יש מגע (נשיקת ציפור כשנכנס הביתה זה יותר טוב מכלום אבל לא מספק אותי, מרגיש לי שעושה עלי וי).
וכשדוחקת אותו לפינה, כמו לפני חודש וחצי הודה שיש לו בעיה ושהוא גם רוצה שנשפר את מערכת היחסים ביננו, אבל הוא לא עושה כלום ואני מרגישה באויר._

יהיו צחוקים מזה שאת דוחקת אותו לפינה?
הניחי לו ולעצמך.
היי סקסית.
תנועת אגן. מבט מתריס, גניבת נשיקה על השפתיים, טפיחה על הישבן, הכל מותר -
אתם אוהבים ואהובים.
מה [b]עלייך[/b] לשחרר על מנת להיות כך?


[b]שאלה:[/b] [u]למה התכוונת להיות במלואי?[/u]
עירומה. שקופה. בגובה העיניים - במלואך מול עצמך. לזה הכוונה.
[hr]
תודות
[h=2]התייחסות רביעית[/h]
[b]הצהרה:[/b]_הרגע קראתי על סימני התעללות בזוגיות,
ואני מבולבלת לגמרי.
מנסה להרגיע את הפניקה.
אני מזהה חלק מהסימנים של התעללות רגשית שלו בי,
דפוס שאני בר מכירה מהאמא המתעללת שחייתי איתה שנים.
בהמון דברים הוא העתק שלה או של אבי.
מצד שני אני לא בטוחה בזה לגמרי שהוא אכן טיפוס מתעלל, זה נשמע לי קיצוני וחריף, ואני גם ממש לא אשה כנועה ותמיד עומדת על שלי או מראה ליו שההתנהגות שלו לא מקובלת עלי._

מי שמוצא סימנים מזהים להתעללות בעיקר מוצא התעללות.
כאן, קצרה היריעה מלהכנס אל המתעלל, זה שממלא את תפקיד הקרבן ומה ההבדל בין חוסר ישע לעודף ישועה.
לכן ברשותך הניחי אם ניתן למתעללת שבך ולמתעלל שבו - לפרוש לקרן זווית. זה לא מרכזכם וזה אפילו לא שווה את המעט נחת שאת יכולה לקבל כקרבן סביל וכקרבן פעיל.
זה טעים לחברה - קרבנות, כולם קרבנות וזה מגובה עד כדי כך שזה מצדיק טמטום חושים שכולו הדגשה של התנהגות או אי התנהגות והפיכתה למרכז החיים - כשאינם.

[b]שאלה:[/b] [u]מצד שני איך יודעים? איך מבדילים בין כעסים רגילים שמאפינים ריבים בין בני זוג לבין התעללות רגשית?[/u]
חלק מהריבים בין בני זוג נחווים כהתעללות רגשית.
לא כי הצד השני ידוע בכך שהוא מתעלל סדרתי
גם לא כי מנהגו לשתוק מאיים עלייך - אלא כי תחושת חוסר האונים והישע משתלטת עלייך - ולעולם יש לה טריגר -
בחלק מהמקרים זה הוא - הטריגר ללא ידיעתו וללא כל פעולה מצידו
בחלק מהמקרים הוא טריגר מעשי, פעיל שנבחר על ידך מראש על מנת שתלמדי את חירותך ועצמאותך.
הניחי להגדרות ולהעצמת הפן שאינו מרכזי בחייך.

[b]שאלה:[/b] [u]האם תמיד אני יכולה להיות מאושרת, גם כשהצד השני עם התפרצויות זעם וכעס בלתי נשלט לפרקים?[/u]
הבה ונחליף את המלה תמיד במלה לפעמים.
האם לפעמים את יכולה להיות מאושרת? גם כשהצד השני אינו, והאנרגיה שלו מטריפה את השכל והגוף?
זה מה שאת שואלת?
כי אם זה מה שאת שואלת, לפעמים ובפועל תמיד, את יכולה ללכת הצדה, להניח לו בשגעון העכשוי שלו ולהיות מאושרת. לעתים את יכולה להיות מאושרת גם נוכח התקף זעם שלו, כשאת רואה את הכל נכוחה ומבינה שאין לזה שום קשר אלייך, למרות שהוא סוקל אותך במלים, ומתייחס אלייך, זה לא קשור אלייך.
אז את יכולה להיות מאושרת, כי מכאן הרבה יותר קל לעזור לו אם בא לך. למשל. או לא.

[b]שאלה:[/b] [u]האם זה לגיטימי לדבר לא יפה לבן זוג אפילו לא מתוך כוונת זדון אלא בגלל שהוא פגוע ולא שולט בכעס שלו?[/u]
אפילו מתוך כוונת זדון זה לגיטימי, זה שאני מדבר בנימוס זה לא אומר שהארס שלי פחות מחלחל, להפך, עדיף שיהיה ברור שאת יורה כדי לפגוע, בעיקר לעצמך, וגם לו, ולהפך. עדיף אמת על נימוס מזויף שמחביא כלום.
עם זאת, עד מהרה תוכלי לראות עד כמה לך לא מתאים לזייף את השיח לכדי ככונת הפגיעה, שכן כאשר כבר נפלת למלכודת שגעון הרצון לפגוע, את מגלה שאת פוגעת בעיקר או רק בעצמך.

[b]שאלה:[/b] _רוב הזמן הוא בן זוג אוהב מכיל מכבד, מפרגן לי את כל החופש בעולם, אבל יש גם את הרגעים שהמפלצת משתלטת עליו.
האם זה לא אנושי?_
אם הוא בן אנוש וזה מה שקורה לו - זה אנושי. גם להיות היטלר - זה אנושי. גם להיות אידיוט וגם חכם. הכל אנושי.
ומכיוון שאת יודעת שדמותו ההיא נתפסת אצלך כמפלצת - טוב להתבונן במפלצת היטב ולראות שלמרות שנראה שהיא נגדך - היא לא. ושהיא לא ענינך. נקודה. מסובבת אליה את זנבך מכשכשת קלות, כטווסה והולכת מעדנות אל הפיות הטובות.
עד מהרה הוא נרגע הרי.



[b]שאלה:[/b] [u]אם להיות כנה, אז גם בי יש מפלצת כזו שיוצאת, שמתבטאת אצלי מחוץ לבית כשמאוד מכעיסים אותי. האם זה אומר שאני מתעללת?[/u]
האם?
האם יש בך מפלצת? אין.
האם את מתעללת? גם. אם לא היום אז פעם. בעיקר או כמעט רק
ב ע צ מ ך


[b]הצהרה[/b] [u]ברור לי שהגבול החד משמעי שלי הוא אלימות פיזית,[/u]
מובן מאליו.

[b]שאלה:[/b] [u]אבל לגבי תקשורת מילולית קלוקלת, הגבול לא ברור לי, ואם לא כולנו חוטאים מידי פעם למה שמוגדר התעללות רגשית באחר (לפחות לפי התסמינים של סימני התעללות בזוגיות).[/u]

לפי מה שרשום שם את מעידה שכולנו חוטאים.
אבל גם בלי מה שרשום שם אנחנו חוטאים.
אנחנו חחוטאים על שמאל ועל ימין.
החוטאים הגדולים ביותר הם הצדיקים
שיודעים מה נכון וטוב ואיך צריך להיות ומתוקף צדקתם הרבה
מרשים לעצמם לכפות את תפיסתם הלאה
ויש שחוטאים בהסתרה עצמית ויש שביוהרה ויש שחוטאים כלפי גופם ויש שכלפי הנפש, כולנו חוטאים וכולנו יודעים חטאים וטוב שכך.
[hr]
תודות

[h=2]התייחסות חמישית[/h]
מסובכת
ראי,
אהבה אינה תועלתית.
אין הדדיות באהבה. אין יחסי תן וקח. אין כפייה של אהבה ואין חוקים לאהבה בדבר האופן המדויק לביטויה.
בהחלט יותר קל לרקוד עם מישהו, וכשהמישהו מתאים מבחינת הטמפרמנט עוד יותר קל.
עם זאת, הריקוד הבסיסי הוא שלך עם עצמך.
בתחילה, טוב להשתמש במוסיקה על מנת שהגוף ינוע לקצב הנשמע לו. אז, המוסיקה עשויה עדיין להיות אותו משהו גואל - חיצוני.
בסופו של יום הריקוד שלך עם עצמך הוא החשוב ביותר, הוא זה שאיזונו - גם ללא מוסיקה כלל - יקרין על כל השאר.

לכן, על פני להגיב על כל פסקה בנפרד מוצע לך להתבונן על מה שאת כתבת שוב ושוב.
שכן, מי שמדברת את רוב הדברים היא הילדה הקטנה.
היא השלטת והיא זו שדוחפת לעולם לפתרונות חיצוניים, כמו גם לשלוט בעניינים.

לעת עתה.
[hr]
תודות

[h=2]התייחסות שישית[/h]
[b]הערה מהקהל:[/b] [u]אני מאוד לא מסכימה עם הדברים. הם מייצגים תפיסה שעל פיה לסביבה השפעה מינימלית על המצב של הנפש או של האדם.[/u]
זו לא התפיסה המוצגת.
טוב להבין שתפיסת המציאות היא היא הקובעת את המציאות -
כפי שמובאת פרשנות זו לדברים לשם עיגון תפיסת המציאות המסוימת הזו,
אשר אינה יכולה לקבל את הרעיון
שדווקא הכוח הבלתי רגיל של הסביבה,
של השפעת הסביבה
הוא זה שמבקש אחר ניטרולו,
ושניטרולו בלתי אפשרי
אלא על ידי התכנסות פנימה
ובדיקה מה אינו תלוי בשום דבר חיצוני וניתן לשינוי. אם בכלל - לפני שחוזרים החוצה.

לא בשינוי הסביבה, לא רק בשינוי הסביבה.
שינוי הסביבה אינו מיידי - אינו נדרש להיות מיידי –
ביכולתי לומר כן לשינוי ההתייחסות לסביבה כהגורם למצוקתי האישית.

איך? במציאת מה שלא קשור בסביבה ואינו נכון לחיי.
אם יש צורך בשינוי הסביבה - זה ייעשה – יותר בשינוי התנאים בתחילה ואז שינוי הסביבה.
לעתים מומלץ שינוי זמני של הסביבה –
במיוחד שהאדם משתף פעולה עם הסביבה המלקה בו ללא רחם והוא מודע לכך.
,
אבל לפני שהאדם ניגש לשנות את מה שאין בכוחו לשנות,
מוצעת לו משנה סדורה בדבר היכולת שלו לעשות עבודה פנימית.
לא לשם תועלת או צדק.
לשם האיזון.
ואין סתירה.

כאשר אדם משתף פעולה עם עולמו לסקול את עצמו ואת חייו,
שיתוף הפעולה הזה - אם לא ייפסק - לא משנה עד כמה יוחלף העולם -
הסקילה תתרחש בכל מקרה, אם לא על ידי דמות זו אזי על ידי דמות אחרת,
שכן שיתוף הפעולה עם הסקילה העצמית מזין אותה יותר מהאידיוט שזורק על הנפש אבנים.

לכן, שתוף הפעולה עם כוחה של המציאות להשפיע,
הוא הכוח שניתן לה כמובן מאליו ומתוך אמונה ילדית משהו;
שמניחה מהצד השני של המשוואה; את הגאולה כבאה גם מבחוץ.
אז רק צריך למצוא את החוץ הנכון והכל מסתדר.

ומכך, הפרשנות המניחה על רוח הדברים האלה
את היעדר ההשפעה של החברה כמשהו שריר וקיים
ואת הרעיון הזה כסיבה לכאורה להתבונן פנימה
ולראות עד כמה האמונות הפנימיות לוקות בזיהומים חברתיים
שנרכשו בשל השפעת החברה, לא רק שלוקה בחסר,
אלא היא גיוס מרשים למדי של הקשרים מעניינים שאין ביניהם ובין הדברים בפועל אף לא חוט אחד מקשר.

עניין זה של גיוס פרשנות לתפיסת עולם הוא עניין מרכזי בעבודה על שינוי פנימי.
ההבנה שהפרשנות שלי למעשיו של האחר עשויה להיות רחוקה מפרשנותו,
עשויה אז לפנות אחורה אלי ולהעלות את השאלה שמא פרשנותו את התנהגותי גם היא בעייתית משהו.
כל המשנה הזו שמובאת כאן בשם תודות מדברת על זה שטוב להתמקד באיזון העצמי,
וטוב להתמקד ראשית דבר - בשינוי המתבקש מבפנים.
אין בין זה לבין השפעת החוץ שום כלום.

תחושת החירות מונחת כאפשרות גם לכלוא מאחורי סורג ובריח.
אין קשר.
כשזה מתברר - כשזה מופנם היטב אל הנפש
וזה למשל משהו שמחליטה היטיבה בו ללכת עד מאוד - .
כל ההשפעות החיצוניות - כולן, הגרועות ביותר או הטובות ביותר, לא רלוונטיות.

ואת זה למדה הנפש - ברצותה או לא.
[hr]
תודות.

[h=2]התייחסות שביעית[/h]

[b]הצהרה:[/b] [u]אמרתי לו שבתמורה אני מצפה לקבל בהדרגה בעל רגוע ושמח בבית.[/u]

זה שורש הבעיה.
תמורה אמנם יכולה להיות גם תשלום.
עם זאת, תמורה היא גם שינוי.
הצפיה לשינוי אצלו כתמורה למאמץ שלך או לשינוי שלך
לא רק שאין לה בסיס או תוקף,
גם אין לה תכלית אלא להיתפס לאשליה המתוקה לרגע
בצד הידיעה שגם הפעם תתאכזבי.
וכשאת מתאכזבת המתוק הופך למר.

הניחי לו לחלוטין, למען התמורה שלך - השינוי שלך,
התמורה המובטחת מבחוץ היא מצגת שווא. איננה.

[b]שאלה:[/b] _אתה אומר לשחרר, להניח לו.
נניח ואעשה זאת, איך בדיוק זה יקרב אותו אלי?_
זה לא.
זה יקרב אותך אלייך.
בכל אשר את מבקשת ממנו שיהיה בעבורך - היי בעבור עצמך.
כן גם במין.
לא מובטחת תוצאה. מובטחת תמורה - שינוי.
התמורה שעשויה להניח לו עשויה גם בד בבד להיות התמורה בה את מתחילה להתייחס לעצמך - לשמוח בחייך.
למצוא ערוצי שמחה. למצוא פעילות שאינה קשורה בו, להיות באמת בשמחה.
ואם קשה לך הדבר, שימי מוסיקה קצבית בצמיוחד - רקדי,
שאין לך דבר מהנה מלרקוד עם אהוב ועדיין יכולה לרקוד לבדך
לערסל את היותך אהובה לעצמך באמצעות התנועה.

כאשר שמחתך לא תהיה תלויה בו ועליו - אפשר שהוא ישתחרר מאחריות על שמחתך
כאשר מחוותייך לא ידרשו תמורה במובן של תשלום שעליו לשלם - אפשר שהוא יוכל לראות את התמורה שחלה בך - לאהוב אותו די על מנת לעשות בעבורו מחווה בלי צפות לדבר.


[b]הצהרה:[/b] [u]באמת שמוכנה לנסות הכול, כל עוד בסופט של תהליך יהיה שינוי והוא יתקרב חזרה.[/u]
אינך מוכנה לנסות הכל, בפועל אינך מוכנה לנסות כמעט כלום,
ההתנייה בסוף המשפט היא זו שמצביעה על כך שהצהרותייך ריקות מתוכן
מתוך כך שלא ימדו למבחן היות והוא לא יעמוד במבחן שלך
ששמראש בא לאפשר לך להאמין שתהיי מוכנה לעשות הכל.
זו צורת ביטוי כמובן אבל זו תורת ביוי מתוחכמת של נפש
למכור לעצמה שוב ושוב שהאיזן והפתרון והמזור - בחוץ.
הם לא.

תבדקי מה את מוכנה לעשות אפילו שברור מראש שהוא לא ישתנה ולו במאום.
התבונני מה נדרש על מנת שאהבתך לא תהיה תלויה בדבר.
שכן אֶת עצמך אָת מתבקשת לאהוב - למרות מי שאת חושבת שאת וללא תנאי/

וכאשר את שמה תנאים לאהבת הזולת, את שמה תנאים למי שמעוניין לאהוב אותך - איך עליו לאהוב אותך,
ובכלל אהבתך היא עניין חוזי - אין הדדיות באהבה - יש גומלין - יחסי גומלין.

הוא לא שלך והוא לא בשבילך והוא לא חייב לך כלום.
הוא לא אתך מתוך חובה אלא מתוך חיבה ואין לו שום סיכוי להביע את זה בדרך כלשהי מתוך מי שהוא, ומתוך מי שהוא מולך.

וזה בכלל לא עניינך.

מה שכן עניינך זה רווחתך.
חוסר במין עשוי להיות מנוחם קמעה על ידי סוגים שונים של מגע שאינם מיניים בעליל.
ממסאג' ועד פעילות גופנית.


[b]הצהרה:[/b] [u]אם זו רק תקופה אוכל להחזיק מעמד.[/u]
החיים הם רק לתקופה.
בדיוק התקופה שמחזיקים מעמד.

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות שמינית[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]אני דווקא מודעת מאוד ומודה מאוד.[/u]
ידוע יקירה,
ומעבר לכך, איו צורך לפרוש כאן את כל האפשרויות על כל המגוונים האפשריים,
שיש דברים שטוב אם יישארו בינך לבין עצמך -
ובמובן הזה טוב אם זוכרת שמה שגלוי זה שאת אהובה. בכל מקרה.

כל אדם באשר הוא הוא אוהב אדם.
כל אדם הוא גם הטרו וגם הומו - סקסואל. נקודה.
האיש שלך אינו נוטה לממש את משיכתו לגברים גם כי לא נוכח בה בעצמו וגם כי מינון שלה מצביע עליו כהטרוסקסואל על פי המקובל.
כפי שאת עצמך יכולה להעיד בפני עצמך על משיכתך לנשים ועדיין אינך הולכת שמה.
אמנם כאשר ספור אישי (מחליטה) מחזק ספור אישי (א) יש נטייה להחיל את הספור האישי על כל העולם אבל אין הדברים כך.

מה שכן, בהחלט הוא שיש מקרים בהם הזוגיות העצמית מבקשת לעצמה מפלט מבן/ת הזוג לתקופה,
מבלי לפרק את המשפחה - אז נטיות קיימות ורדומות עשויות לעלות כאפשרות להתנסות חדשה שלכאורה לא באה על חשבון בן/ת הזוג ה"חוקי/ת". כך למשל זוגתו של "ציפור".

גם במקרה של מחליטה, הצורך של הגבר במימוש נטיותיו איננה מרכזית בחייו.
מחליטה היא היא המרכזית בחייו.
כעת, כאשר הוא מבין שערוותו נחשפה בפניה, יהיה עליו להחליט האם הוא מעוניין לחזור לחיות אתה או לא.
היא עצמה, החלטתה גם היא מתמהמהת.
יש לאהבה הזו הכבירה ביניהם, זו שהאפילה על הרבה מאוד עניינים אישיים שלו ושלה - בירור נוסף.

כאן, כאמירה כללית - אין סוף לבירור בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו ובין בני זוג (לגיטימיים או לא, חוקיים או לא, חד מיניים או לא).
הבירור לעולם ממשיך (גם לאחר המוות).

[b]הצהרה:[/b] _מבחינתי יש שני תסריטים חיוביים (אחד יותר, אחד קצת פחות) שמכוונת להגיע אליהם:
הראשון - שהחברות וההתחשבות בו יגרמו לו לרצות להתקרב אלי יותר ויותר, גם מינית, ונגיע למינון של לשכב פעם בשבוע.
השני - שהחברות ביננו תלך ותגבר אבל התשוקה שלו לקיים יחסי מין תישאר מאוד נמוכה ואז מתוך חברות והתחשבות אמיתית זה בצרכי זו נחליט על להיפרד יפה או להמשיך כשותפים שמותר להם לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים._

ועוד אלפי תסריטים קיימים וגם הם יהיו מבחינתך.
ומדוע זה נכתב כך, מכיוון שטוב להניח לתוצאה או למטרות הקשורות בו.
כאלה המשאירות את השלמת העניין אצלו.
שכן, אינך יכולה להניע אותו ואינך יכולה לשנות אותו.


[b]הצהרה:[/b] [u]"סקס זה רק סקס, לא יותר". יש חיים שלמים גם בלעדיו.[/u]
במובן הזה, מזון הוא רק מזון.
יש חיים שלמים גם בלעדיו.

ראי,
מיניות היא ביטוי של הגוף, היא צורך שראוי בהחלט להגשימו.
עם זאת, ההחלטה, אם קיימת - לחיות ללא מין - בהחלט אפשרית - למרבה ההפתעה קל מאוד להירתם להחלטה כזו.
עם זאת, המחיר הצפוי עשוי להיות לא פשוט -
הפעלת הגוף באופן יומיומי, הוצאת אנרגיה, קבלת מגע גופני על ידי מסאג' (לא מיני), טיפול בתינוקות או בילדים - כולל מגע ואפילו מגע בבעלי חיים נמצאים מתאימים לכסות על גירעון המיניות המצטבר.
שכן, ללא מין ניתן לחיות בהחלט.
ללא מגע - הנך מעקרת את אחד משלושת אבני היסוד של הנפש החיה -
מזון, תנועה, מגע.

[hr]

תודות.

[h=2]התייחסות תשיעית[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]השאלה שלי היא האם לדעתך הוא הומו מודחק, עקב חוסר הרצון והתשוקה שלו למין איתי. או שזה נובע מדברים אחרים. אתה במקרה יודע?[/u]
במובן הזה חוסר התשוקה שלו איננה כנגדך אלא חוסר תשוקה כללית בחייו. התבונני.
כאשר היצירה מושתקת היצר לא יוצא מגדרו.
לגבי היותו הומו או לא, אף גבר לא יפתה אותו שכן אינו נמשך שמה.

[h=2]התייחסות עשירית[/h]
התבונני היטב על צרכייך והתחילי למלא את צרכייך מבלי להתחשב בצרכיו, רצונותיו, אופיו, נטיותיו - כלל וכלל.
הוא לא העניין.
למרות שנדמה לך שהוא יפתור את הבעיה שקיימת אצלו כטיפוס קר או כמי שנרתע לגעת באם בנו, או כמי שאיבד את חדוות החיים ואז הכל יהיה לך טוב,
התבונני מה את צריכה.
וכאשר את יודעת להגדיר לעצמך מה את צריכה, התבונני כיצד אם בכלל ניתן לקבל את זה בלעדיו.
כאן, אינך יכולה לקבל אותו חרמן אש או אוהב מגע או ייצרי, זה אמנם משהו שאת יכולה מאוד לרצות - אבל זה לא יהיה לך.

את יכולה לקבל חירות מלאה על חייך, לא לדבראתו על מין בכלל עד שהוא יחליט שהוא רוצה -
בהסכמה כמובן, הסכמה מדוברת ביניכם,
כשבד בבד את דואגת לצרכייך.

ואם את צריכה מין טוב ובריא מעת לעת - מצאי את הפתרונות המתאימים
ושוב - בגלוי ובבהירות מדוברת - בבחינת:
אני משחררת את המין בינינו, את המגע בינינו ואת הדיבור על כל אלה אני מעבירה הכל לידיך אתה. בזמנך.
אין לי עניין לאנוס אותך.
מאידך אני לוקחת לעצמי את החירות להגיע לסיפוק מיני ולחוות מין טוב ובריא.

האם תוכלי להגיע לשם?
לוותר על עכבות מוסריות ונסיונות לא מוצלחים לכופף את המציאות?
האם תוכלי לדאוג לצרכייך בלבד?

מבלי להשליך את החוץ עד כדי כך פנימה שאין כלום בפנים חוץ מ
הוא ככה
והם ככה
והמצב ככה
ואם זה ישתנה אז יהיה ככה

שכל אלה אינם עבודה פנימית - כל אלה הם בריחה החוצה, העלמת הבפנים. העלמת האיזון הפנימי -
האיזון שבוחן מה שבידייך - זה הבירור.

אין שום איסור או המלצה.

יש אותך. אלו הם חייך. מה שאת מרשה שהחוץ יקבע וימלא אותך - זה מה שממלא אותך.
הבריחה מהתמודדות על חלקך בהרגשתך (לא במה שהוא עושה חושב או מרגיש) היא המתבקשת להארה.

[hr]

ובאשר אליו.
המירי את יחסך אליו - מאהוב בלתי מושג - לאח ורע, חבר.
הסיטי את מיניותך למקומות אחרים, לא אליו.
היי בלתי נגישה מחד ומאידך צאי לרקוד וחזרי סמוקת פנים ומאושרת.
צחקי, שחקי, היי בטוב, מצאי מה עושה אותך מאושרת.
הרשי לעצמך לעשות מה שלא הגיוני. גלי את החיים.
הדפי מעלייך את מוסרות החברה ואזיקי הבעלות.

בכל פעם שהוא נרתע מלגעת בך - פרצי בצחוק גדול וצאי במחול.
[hr]

אפשר שתיפרדו ואפשר שלא.
בתקופה זו של האנושות כאמור, בהחלט יש גישת אינסטנט.
אחליף את האיש ויהיה לי אהוב ראוי.

זה בהחלט עשוי לקרות, ואת יכולה גם בלי להחליף את האיש,
ואת יכולה גם למצוא לך עוד חמישה מאהבים, הכל מותר ולגיטימי,
ושום דבר לא יביא לך מזור כמו תחושת השלמות הזו (לא המושלמות),
בה את יודעת לחזור לאיזון בלי להיות תלויה באף אחד ובשום דבר מבחוץ.

[h=2]זה האיזון המתבקש[/h]

[hr]

וזו המהפכה המינית של הגברים -
מניעת מין מבת הזוג ומעצמו.

שלא מדובר על זה כלל, אבל לא מעט גברים בתקופה זו,
שמחים לסרס את עצמם כהמשך הסירוס שחוו בילדותם על ידי אמא יקרה לי ואבא מסורס לי
שכן - האמהות המקובלת כיום, וההורות המקובלת כיום,
מסרסים כל חלקה טובה של חיים מלאים, יצירתיות, יצריות והחמור מכל
ה ת נ ס ו ת.

לכן, על פני להיות בעבורו דמות מסרסת - בלי שום קשר אלייך - היי בעבור עצמך דמות מעצימה.


[hr]
תודות

[h=2]התייחסות 11[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]הצורך שלי הוא במגע, בלהרגיש נחשקת ומינית.[/u]
ברשותך -
הצורך במגע הוא ממש פיקוח נפש. שכן - מגע-תנועה-מזון אלה שלושת הרגלים שאיזונם מביא שלמות לעצמי - בבחינת הגופנפש.
וכשמצטרפת רוח הדברים, בבחינת היבטי הנשמה (רוח כנשימה) - עשויה לנוח גם דעתה של הנפש - במובן הזה של שחרור הנפש מדעותיה - שממילא לא שלה אלא רק מאומצות על ידה.

כאן, אם כך הצורך במגע מתפצל לצורך במגע באופן כללי - שזה יכול להינתן בהחזקת יד ביד עם קשישה או עם תינוק או אפילו עם חיה מבויתת כזו או אחרת - זה כבר מציל חיים בבחינת מספק את המינימום הנדרש.

עם זאת, העלית עוד שני צרכים -
להרגיש נחשקת - שזה נראה כאילו תלוי מבחוץ ועדיין בא מבפנים למגינת לב רבים ורבות.
שכן, נחשקותך תלויה באור שאת מפיצה.
נחשקותך על ידי האחר היא תוצאה של איך שאת מרגישה.
איך שאת מרגישה - זה איך שאת נראית.

הנפש מתאפרת היטב ודואגת למראה החיצוני שלה על מנת להיות אטרקטיבית על פי המראה הרצוי לה על מנת שתסכים להיותה נחשקת.
כפי שהנפש לעתים קרובות לא חשה שניקתה את גופה ללא תוספות הריח המלאכותי שנשארו על גופה בעת שרחצה לשם ניקיונו.
אז, נמצאת מתכחשת לריחה העירום.
אז, נמצאת חושקת בעצמה את עצמה המזויפת, המזליפה ריח על עצמה להסתרת ריחות גופה מלא התשוקה לחיים.

כאשר מבקשת להרגיש מינית - מבקשת להרגיש את היצר.
כאשר אין לה מין זמין - ולא חשובה הסיבה - יכולה לפנות ליצירה.
הפניה ליצירה יכולה להיות השלמה מצוינת לאוננות ולפעילות גופנית מוגברת בבחינת תנועה.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני בסך הכול טיפוס מונוגמי, אני רוצה מגע וסקס עם הגבר שחיה איתו, זה כל כך הרבה לבקש???[/u]
בהחלט. זה המון לבקש.
ממנו זה לבקש להיות מישהו אחר לגמרי, להשתנות שינוי של ממש.
להיות בעבורך בלבד - לא בעבור עצמו. זה די הרבה לבקש.
וזה בסדר גמור לבקש.
ובמסגרת הגדרתך העצמית כמונוגמית - ובמסגרת זו שאהובך הוא אימפוטנט - ואינה מעוניינת אלא במין איתו -
יהיה עלייך להסתגל לרעיון שייקח זמן, אולי זמן רב מאוד, עד שתקבלי את מבוקשך אם בכלל - שהרי מבוקשך לא יכול להינתן לך על ידך.
ובעת הזו - בוודאי שלא יכול להינתן לך על ידו.
לכן, בתנאים האלה - טוב להתארגן לחיים ללא מין. להניח לו לחלוטין מכל דרישה, בקשה או בקורת - ולהפנות את כל מרצך לחייך - ללא מין, ללא ציפייה למין איתו או עם אחר.
[b]הצהרה:[/b] [u]אני רוצה להיות שותפה לבעיה. רק כך אפשר להתקדם באמת, אל תנסה לפתור הכול לבד, זה לא בריא.[/u]
הרי לך.
האיש מת להתקרב. לא יודע מה עובר עליו.
במשפט הזה שלך הרחקת אותו שמונה מאות קילומטר. הניחי.
אמרי לו - מבינה. סומכת עליך. ממתינה לך. אוהבת אותך.
אם תרצה לשתף - אשמח לשמוע או לעזור בכל דרך שאוכל.
הציעי לו -
אל נא ממך להידחף, לדחוף ולחפור - כי לך יש צרכים. (זה דקויות).



[b]הצהרה:[/b] [u]ניצלתי את ההזדמנות ועניתי: תודה שאתה אומר שאתה אוהב. אני מוכנה לשמוע את האמת. אם אתה לא נמשך אלי יותר מעדיפה לדעת מאשר שתייפה את המציאות עבורי. לא רוצה לכפות את עצמי עליך ולא רוצה להיות תלותית ונזקקת. אבל אני יצור מיני ופיזי והחוסר הזה גומר אותי. אני מרגישה שאתה מאוד רוצה לרצות אותי בעניין אבל משהו גורם לך לא לרצות מגע איתי. אני אוהבת אותך ומוכנה לחכות ולעזור במה שתצטרך, אבל תשתף אותי. ההתעלמות מהבעיה גורמת לי להרגיש משוגעת, שאני לא קוראת נכון את התמונה, זה מערער אותי.[/u]
התבונני בזה שוב -
הוא צריך להתאזן באופן מסוים - בשבילך.
הוא צריך לשתף - כי את משתגעת.
הנושא בכל זה - זה את. הדיכאון שלו והוא צריכים להתגייס על מנת ש [b]את[/b] תרגישי יותר טוב.


[b]שאלה:[/b] [u]אם אשכב עם אחרים הקשר איתו יסתיים? זה אם יסכים כמובן, מה שמאוד לא הגיוני שיקרה.[/u]
הקשר אתו לא יסתיים לעולם. הנכם הורים.
כאן, הסכמתו או אי הסכמתו כלל לא רלוונטיים שכן הגנת על עצמך בהתניית התאהבות והיקשרות אקסקלוסיבית אחרת - לשם מין.
ולפיכך עניין זה לא רלוונטי.
מה גם שהוא מעצמו לא יסכים. הסכמה מצידו מחייבת את אהבתו השלמה כלפייך - מבלי לחשוב על עצמו בכלל - אהבה ללא שום תנאי או סייג - הוא עוד לא שם. אתם עוד לא שם.

[b]הצהרה:[/b] [u]וגם כי לא מספיק מאמינה בעצמי[/u]
נקודה להתבוננות - פנימה. זה לא קשור לנסיבות החיצוניות.

[hr]
[b]הצהרה:[/b] [u]כמה קשה להיות מאושרת ומלאה רק מעצמך, הרי אני יצור חברתי ורוצה אינטרקציה עם האחר.[/u]
חס וכרפס.
אינך מתבקשת להיות מלאה רק מעצמך.
מוצעת לך דרך והתבוננות איך את מאושרת ושלמה - בבסיס מעצמך - ומעצמך מהעולם כולו.
אדם שלם אשר אישורו הוא פנימי - בהחלט ממלא את חייו ואת אושרו בעולמו ולהפך - ממלא את עולמו באושרו ובחייו.

[b]הצהרה:[/b] [u]נאחזת בדברים שהוא לא הומו, אלא כנראה בדיכאון, ללא תשוקה לחיים בכלל.[/u]

מעולם לא נאמר שהוא לא הומו. נאמר שכולם הכל ושהמינון שלו מצביע על היותו נמשך לנשים.
ובכלל עדיף לא להיאחז במילים, ולא חשוב מקורן.
כל הנאמר כאן הוא בגדר התבוננות ניתן לומר מהחלל החיצון. טוב להישאר עם כוח המשיכה. כאן. על הפלנטה.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות 12[/h]
היום דברנו על היחסים עם העצמי.
על ההבדל בין לשחרר את העצמי ולהניח לעצמך להיות היא - תהא אשר תהא.
ובין התמסרות יתר - שזה הפקדת עצמך בידי רעיון או אדם או דפוס -
וזה במובנים רבים הפקרת העצמי. הפקרת עצמך.

וביחסים עם עצמך את יכולה להתמסר אליה - לעצמך הזו.
לא כל הזמן
כי אז איכה תהיי את? - תהי אשר תהי -

אבל למשל ללכת על שפת הים ולהרהר עם עצמך את הרהוריה היא -
גם אם מילותיה הן בשפת הדגים.
מקשיבה היטב.

או כשאת רוחצת בנהר או באמבט
לחוש את עצמך בעצמך
עונג החיים בחומר
ולו כנשימת בראשית

והיות והכל יחסי והכל יחסים, מותר לך בהחלט לאהוב את עצמך
בלא סבה ולהתמסר למסריה -

שהרי אז תוכלי להניח לרוח המנשב על לחייך
משמאל ומימין

להעלות את עונג הסיפוק בו עצמך ואת

אחת.

[hr]

תודות
[h=2]התייחסות 13[/h]
[b]שאלה:[/b] [u]מה הכוונה יצירה?[/u]
כל יצירה, ציור, ריקוד, פיסול, כתיבה, נגינה, עבודה בגינה, כל מה שמחייה אותך כיוצרת, כל מה שמאפשר להכיר את הבוראת שבך.
שהיצר הוא יצירה, יצירתו חיים.
ולא פחות מכך היא היצירה של הפחת חיים למשל בבד קנווס ריק, על ידי משיכת מכחול אחת או מיליוני פיקסלים מאורגנים כתמונה - בקומפוזיציה מסוימת - שזו גם יצירה.
כאן, כל יצירה שמעלה בך את החדווה.
שגם המין, בכללותו כולו חדווה.

[b]שאלה:[/b] [u]אז ברשותך, עצה לגבי העוד לידה. מה לעשות עם זה. אני רוצה יותר מילדה אחת. לעשות איתו (כנראה מרוח הקודש, כי הרי לא שוכבים) או עם מישהו אחר. או לוותר על עוד לידה. כל כך מבולבלת בנושא הזה.[/u]
להניח. פשוט להניח.
ראי, את יכולה לעשות ככל העולה על רוחך, את יכולה לשכב עם גברים אחרים, את יכולה להשאר אתו, לעזוב, להיכנס להריון - כל התשובות נכונות - אין תשובה מבחוץ - זה הכל מבפנים.
התבונני פנימה, למדי להתבונן פנימה, בכל מקרה התשובה שם.

[b]הצהרה:[/b] _אתה צודק שאני חושבת ראשית כל על עצמי (הרי כולנו אגואיסטים בסופו של דבר) אבל גם עליו.
מאמינה שגם לו לא טוב לחיות ללא מין וקרבה אמיתית. אולי זה מסביר את כל הכעסים והתסכולים שלו, שאין לו דרך כמו סקס לפרוק ולפוגג אותם.

אני עדיין לא ישו שחושבת קודם כל על טובת האחר לפני טובתי._

על פי ההתבוננות על דברייך - אינך חושבת עליו כלל ועיקר,
טובתו לא מעניינת אותך כלל אלא כהמשך לטובתך,
כלומר שאם לך לא יהיה טוב טובתו לא מעניינת - מבחינה מעשית ההתחשבות שלך היא מכורח.
את מאמינה שיהיה לו טוב באופן מסוים שטוב לך בו, בפועל דברייך מדברים אך ורק על רווחתך.
כך בהודעתך הראשונה.
אז, לאחר שהוסבה תשומת לבך אל ההתבוננות הזו,
באופן מאולץ משהו עולה גם רווחתו לנגד עינייך - אבל מתוך מבט עינייך - לא מתוך מבט עיניו.
כאן, ברשותך אין הדברים נאמרים כבקורת ואין כל צורך להתגונן מפניהם.
זה לא רק שאת לא ישו, אפילו ישו לא היה ישו. אין ישו.
יש הבשלה, יש התבגרות, יש למידה, ויש זמן. שהכל נדרש לזמן.
והזמן הזה בו בתחנה בה הנכם נמצאים באהבתכם ובריחוק שלכם נבחנת טובתך לפני טובתו - הרבה לפני טובתו מבחינתך - הוא אותו מקום ואופן בו הוא שם את טובתו לפני טובתך - ביג טיים.
זה שווה התבוננות שקטה. ללא תגובה.
זה מוסיף הרבה חן למי שאת היא,
וזה מוסיף עוד יותר חן כאשר את עצמך עשויה לגלות את החיוך המתבקש לנוכח הרעיון של אהבה ללא תנאי.
שכן, ראשית טוב להחיל רעיון זה - על עצמך. שהרי את עצמך, אהובה ללא תנאי - גם אם את שמה לכך תנאים.


[b]שאלה:[/b] [u]איך עושים את זה?[/u]
זו למידה. לא בכדי נמצאת ההתבוננות הזו מעלה התנגדות כל כך גדולה - שכן ראשית יש להבדיל או ללמוד להבדיל בין פנים וחוץ.
כך שהדהוד החוץ בפנימיותך נמצא מופרד כנושא להתבוננות.
לטובת כך טוב באופן כללי לתרגל התבוננות והתמקדות בנושא ספציפי על פני נושאים אחרים.
כך, למשל יכולה להתחיל להתבונן על פנימיות תוך תרגול מדיטטיבי כזה או אחר, למשל ספירת נשימות, העלאת אפשרויות שונות של נשימות תניח התמקדות בנשימות.
כאשר מתרגלת מדיטציה נשימתית כזו או אחרת, מתרגלת הפרדה או פיצול של עצמך במובן הז שלמשך זמן התרגול, חשבת והתמקדת אך ורק בנשימות.
לכך יש עוד ועוד תרגולים שמטרת כולם היא ניקיון מחשבתי בבחינת לא חושבת על כלום (שזה כשלעצמו עשוי להניח רגיעה ומזור לנפש באשר היא), או אם חושבת - מחשבותייך מתמקדות בתרגול נכון של נשימות - כפי שקיבלת או בחרת.

[b]הצהרה:[/b] [u]כרגע הדעות ומצב הרוח שלי משתנים עם כל מקרה חיצוני שקורה (עקב פרשנות שלי על ההתנהגות שלו, דעה של מישהי שדעתה חשובה לי על בעלי)[/u]
בהחלט.
הרי לך כבר התבוננות מוצלחת מאין כמוה על עצמך ועל פנימיותך שנמצאת מגיבה באופן רגשי על מה שמתרחש בחוץ עד כדי כך - השליטה על מצב רוחך - גם היא מונחת בחוץ.
מכאן, יכולה להתחיל לבדוק או לנסות להציץ - מה קורה שם בפנים, בחדרי לבך ובעליותיו, בתוך תוכך - בלי שום קשר לחוץ - בלי שום קשר לכלום.
למשל - האם כמיהה אל אדם זה או אחר - משרתת אותך - ולשם מה היא משרתת אותך.

שלעתים קרובות הנפש משתמשת במושאי חייה על מנת לחזק את עצמה לכיוונים של חוסר.
שהרי אם הנפש בתוך תוכה החליטה שאינה ראויה לאהבה מראש, נמצאת נמשכת אז לכל מי שבז לה, מזלזל בה, מאשר את החלטתה המופנמת - שאינה ראויה לאהבה.

מי שזורע את זרע הפורענות יכולים להיות הוריה של הדמות הספציפית, נסיבות חייה, אמונות גורפות מהבחינה החברתית (הכרה עצמית, קבלה עצמית וספוק שעולה מתוך חיים מלאים ושמחים - מאיימים באופן קרדינלי על החברה),
הנפש, בתמימותה ובצמיחתה, מילדות לבגרות לא מודעת ברגיל לנביטת זרע חוסר הקבלה העצמי, הביקורת העצמית, ההלקאה העצמית והסקילה העצמית,
נמצאת עם זאת מודעת היטב לכל אלה כשבאים מבחוץ, וכאשר דמויות מופת בחייה, אלה שהזינו אותה והרעיפו עליה תשומת לב נוהגים כך ומאמינים באופן [b]אלים[/b] שאכן אדם - כל אדם - אינו ראוי לאהבה - אלא אם הרוויח את זה - הרי שהנפש נמסה לתוך בריכת השופכין המצחינה הזו - ולא יכולה אלא להאמין שאלו מי וורדים - כי כך מכרו לה את.

לכן, לפני כל עניין ועניין טוב לך, לקחת אוויר, הרבה אוויר.
שכן המסע הזה מקבל תפנית מעניינת שעיקרה היא למידת היותך את עצמך - אהובה ללא תנאי.
משם, כאשר מצב רוחך יושפע בהחלט מאירועים חיצוניים - אך יינתן לנווט ולשליטה על ידך, שכן זו מיומנות נלמדת - תוכלי להגיע לאיזון העצמי המיוחל.

זו המשימה הפנימית והיא הגישה המעשית היחידה לעניין, התבוננות בלא שום עשייה.
האם זה מובן?


[b]הצהרה:[/b] [u]אהבה ללא תנאי יש לי רק כלפי ביתי ולפרקים כלפי עצמי.[/u]
אהבה ללא תנאי מתקיימת מעצם חסד הבריאה, בעבור כל החי, הצומח והדומם, שללא אהבה אין חיים ואילו סייגים היו מונחים על האהבה מטעם הבריאה, המציאות, כל היש - לא היו חיים.
הדבורה בבואה לשתות צוף מהפרח לא נדרשת לכרטיס כניסה או להוכחה לחייה.
הצוף מסופק לה ללא תנאי.

אהבתך כלפי בתך היא אהבת האדמה אל ברואיה, אכן ללא כל תנאי.
אהבתך לעצמך - היא המלאה באינספור תנאים.
אהבתו אותך - מלווה בתנאים - שאם לא יאהב אותך בדיוק כרצונך - לא תרגישי אהובה, ואם יאהב אותך בדיוק כרצונך - ינכיח לך כאמור שאינך ראויה לאהבה - כפי שאת מאמינה.

כלומר, גם לקבל אהבה יש ללמוד לקבל ללא תנאי, זו למשל יכלה להיות התפתחות מעניינת בעבור הנפש. התבונני - כפתורי העניין והסקרנות נדלקו שם בפנים.
אהבה מורעפת על הנפש והיא הודפת את האהבה הזו - רואה בזר הפרחים המוגש לה, קוצים ודרדרים.

[b]הצהרה:[/b] [u]להגיע לאהבה ללא תנאי עם כל אדם זה לגמרי משול לישו מבחינתי, שגם לדבריך אין ישו, אז זה נחלתם של צדיקים, אני עדיין לא צדיקה לצערי.[/u]

אינך מתבקשת להגיע לאהבה ללא תנאי כלפי כל אדם, אינך נגועה ברשע וברוע ואינך מתבקשת להיות צדיקה, ממש לא. הניחי לצדק שכן הוא הנר לבדידות ותו לא.
אהבה ללא תנאי ממילא מתקיימת אצל כל בני האדם והברואים אלא שמוסתרת, מכוסה, מעוקרת, תחת שרביט נאורות האדם והאנוש - בתרבות הנוכחית.
מוצע לך להתבונן איך את מקבלת אהבה ללא תנאי, איך את אהובה.

הניחי לו, הניחי לאהבה ללא תנאי כלפיו, אינך בבחינה או במסע להוכחת משהו אלא לפרוע את שערך ברוח ולצחוק אל החיים מתוך עצמך ובאהבתך הכבירה את החיים.

[b]שאלה:[/b] _פה יש לי קושי לקבל את דבריך, כי אני שנים עובדת קשה על אהבה וקבלה עצמית ולדעתי נמצאת במקום טוב מבחינת אהבת עצמי.
בסך הכול אני אוהבת את עצמי, תמיד סולחת לעצמי על כל השגיאות שלי ומידי יום אומרת לעצמי רשימת דברים שגאה בעצמי ומוקירה אותי עליהם.
פעם זה היה נכון, שבתוכי הרגשתי כלא מספיק טובה וראויה שיאהבו אותי, היום אני חושבת שמאוד התקדמתי מהמקום הזה.
תסביר לי את זה בבקשה, כיצד ולמה אתה חושב שאני לא אוהבת את עצמי מספיק.
הרי גם חלק נכבד מהריבים עם בעלי הם על זה שהוא טוען שאני אגואיסטית וחושבת רק על טובתי.
אם אני חושבת על טובתי זה סימן שאני אוהבת את עצמי מספיק, לא?_

ראי,
לא נאמר שאינך אוהבת את עצמך.
את עצמך את אוהבת בהחלט.
אבל, האמונה השורשית שאינך ראויה לאהבה - עדיין עשויים להיות לה שורשים בתוך תוכך.
שהרי -
על מנת לסלוח לעצמך - עלייך להאשים את עצמך.
כאן, זה מאוד עדין -
כאשר את עושה שינוי ומסכימה לבחון את רעיון שבכל מקרה את ראויה לאהבה ושזה לא תלוי נסיבות יכולות או מראה, בוודאות הנך מתקדמת למקום של הכרה עצמית, קבלה עצמית ואהבה עצמית.

אהבה עצמית אינה אגואיזם. אהבה עצמית לא שמה את האגו בקדמת הבמה. אלה לא צרכי האגו.
אהבה עצמית היא קבלת העצמי, הכרה עד כמה שאת נהדרת, אהבת התכונות והסגולות והמגרעות שלך, כל החבילה.
אהבה עצמית אם כך הפוכה לאגואיזם, מכיוון שהאדם שיודע שיש לו ערך ואינו שווה פרוטה בה בעת
ויכול ואוהב את עצמו גם כך וגם כך - הוא האדם שלא נזקק לקבל את אלה - רק - מבחוץ.

[b]שאלה:[/b] _מסכימה עם זה שעלי ללמוד לקבל אהבה ללא תנאים ולא לבטל דרכי אהבה אחרות משאני מצפה.
האם לדעתך אני הודפת את אהבתו של בעלי מעלי? במה למשל? כרגע מרגישה שרק הוא הודף את שלי._

אינך צריכה ללמוד דבר. זה לא משימה.
רק להתבונן היכן את שמה תנאים לאהבה. תנאים לאיך לאהוב אותך כמה מתי ואיפה למשל.
רק להתבונן.
וכאשר את חשה שהוא הודף את אהבתך מעליו - את יכולה לראות כיצד אחר, במקרה זה אהובך - שם תנאים לאהבה.
זו גם התבוננות.
ובמקביל יכולה לראות כיצד אחד התנאים האפשריים לאהבה מבחינתך הוא שאת תהיי הנהדפת.
הניחי עד כדי כך שלא תחושי נהדפת. את יכולה?

[hr]

תודות.

[hr]
[hr]
[hr]


[/spoiler]
[spoiler=ייעוץ תודות בדף "להשתחרר מחוויה זוגית שלילית".]
[b]בקשה:[/b] _מבקשת להתייעץ בענין שנראה שאיני מסוגלת לו לבד
לפני שבועות ספורים, במהלך טיול אתגרי, עברתי חויה קשה עם סיכון חיים ממשי. הארוע נמשך כחצי שעה, לווה בחרדה ובפגיעת הלם שנמשכה מספר שעות לאחר מכן, אבל בסך הכל הסתיים בשלום, לאחר שמטייל אמיץ שנקלע למקום חילץ אותי. לצד אותה חויה, נמצא הארוע המקביל. בן זוגי היה אתי, אבל לא תיפקד. במקום להושיט יד או לקרוא לעזרה, הוא פשוט קפא. לאחר מכן, כשכבר יצאתי מכלל סכנה, הוא התנפל עלי במילים רעות ובהאשמות, ועברנו מספר ימים קשים מאד עד שהוא נרגע. בימים האלו פינקתי את עצמי במספר פגישות עם פסיכולוגית, שעזרה לי להבין מה עובר עליו ולשמור על עצמי שלמה בתוך זה.
אנחנו כבר אחרי. הוא התאפס, התנצל, הפגין אהבה, תייק לאגף העבר. יש לנו הרבה עניינים, ילדים מלאי מרץ וחיים, עבודה, חובות... החיים ממשיכים קדימה ואין רגע דל. ועדין, עמוק בפנים אני מרגישה תקועה. מביטה בו, רואה ריק. מביטה בעצמי, רואה בדידות. וענן כהה, סמיך ומאיים מאי פעם, רובץ עלי. האם הזוגיות שלי מתה באותו היום, בו הוא לא הושיט לי יד כשנזקקתי לה?
קשה לי להבין את התגובה של עצמי, ואינני יודעת מה אוכל לעשות כדי לנקות את עצמי. אנרגטית, רגשית, משהו. שלי עם עצמי, שלי מול הענן השחור שלי. אשמח לרעיונות לעזרה עצמית. תודה!_

[h=2]התייחסות ראשונה[/h]

ראי,
הישר מתוך אגדות העם יש כאן ספור אמיתי עד כמה שספור עשוי להיות אמיתי בו נסיך הציל אותך בעוד אהובך - נכנס לשיתוק.
היות וזו לא פעם ראשונה שכך נוהג אהובך ועד כה עדיין נותר אהובך - למרות חוסר התפקוד שלו, עולה תמיהה מסוימת אל מול האכזבה שגם במקרה אמת הוא לא תפקד.

כעת חיה הנך יודעת שהאיש פשוט לא מתפקד במצבי לחץ.
מעבר לכך את המתח, האכזבה העצומה מעצמו על קפיאתו - הוא מוציא עלייך - כלומר על נשוא תסכולו הכביר.

זה לא עניין של צודק או טועה, צודקת או טועה.
ככה הם פני הדברים.
כאן, יכולה לחיות עם בן הזוג הזה כל חייך בידיעה ברורה שלא מומלץ לטייל אתו אלא אם כן יש בסביבה עוד אנשים או להקפיד לא לצאת אתו למקומות מסוכנים.
ויכולה לומר, לא, איני מוכנה לחיות עם אדם פחדן שלא מוכן להטיל חייו מנגד בעבורי (כאשר הוא קפא - הוא חווה פחד מוות. פחד ממותך ופחד מאשמתו הוודאית).


אין כא נכון או לא נכון.
יש כאן הלם. וכשאת עדיין בהלם - ואת עדיין בהלם, את יכולה לטפל בעצמך נוכח עובדות חייך או להיתפש בו, כאילו הוא הבעיה. כאילו הוא זה שבידיו משהו ביחסים האלה - מלכתחילה.

לא קשור אליו. קשור אלייך.
בכלל כל הדף הזה לא קשור אליו בכלל, רק אלייך
איך [b]את[/b] מגיבה מול התסכול [b]שלך[/b].

הוא? אין לו שום משקל במובן הזה.

רק לתפישתך את את חייך.

[b]הצהרה:[/b] _איך התחלת, מהאגדות. אני קוראת אותך ודבר ראשון חושבת - איזה מזל שלא התאהבתי בנסיך הזר. פףףף, רק זה היה חסר לסיפור האומלל הזה. לגבי התמיהה שלי אל נוכח אי התפקוד - אני לא בטוחה שהבעתי תמיהה. האם כך אני נשמעת? אני חושבת שלא הייתי מופתעת. אבל הסיטואציה הזו, להיות זקוקה ברמה כל כך מוחלטת לעזרה, לראות אותה אבל לא לקבל אותה - העוצמה הזו חדשה לי, וההדהוד שלה לתוכי הוא עצום ומטלטל מדי.

ככה הם פני הדברים - נכון. לא לטייל אתו יותר - האם אתה ר/ציני? כי מה זה קשור טיול, מצוקה יכולה להתפתח בכל מקום, מי אני אל מול מה שיילד יום.

אני יודעת שהוא כזה, כלומר שהוא יכול להפוך להיות כזה במצבים מסויימים של הצפה רגשית (נניח, נקרא לזה ככה), ואני גם מניחה שזה לא ישתנה בקרוב. אני מרגישה שאתה צודק, ושאין לו שום משקל במובן הזה. רק לתפישתי את חיי. בדיוק מה שכתבת. אני לא יודעת איך לעשות את זה._
לכן עולה ההצעה לעבוד עם [po]פרחי באך[/po] במקביל למילים מילים הזורמות ממילא.
[b]שאלה:[/b] [u]על איזה תמציות אתה מדבר?[/u]
בעבורך זה יהיה הפרוטוקול המומלץ. וטוב לציין שזה בעבורך במיוחד ולמצב הספציפי שאת נמצאת בו מבחינה רגשית, משבר, טראומה - שכן, נדרשת כאן עזרה ראשונה.
ומכאן, שאת לוקחת שני הרכבים משלימים - שלוש פעמים ביום בדיוק נמרץ על השעון כל שמונה שעות: רסקיו רמדי - ו'עידוד'.
את תבחרי מה לקחת ראשון מבין השניים ולאחר חמש דקות את לוקחת את השני.
זה שלושה שבועות. לאחר שלושה שבועות הנושא ייבחן מחדש.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות שניה[/h]

[b]בקשה:[/b] [u]אותו אדם ממש יכול להיות גם זה וגם זה. ורק את מחליטה מה הוא... לא הוא. - בבקשה, תוכל לעזור לי להקשיב כאן?[/u]
בהחלט.
שהכל בעיני המתבונן.
איני יכול לשכנע אותך לראות בי משהו אחר ממה ש [b]את[/b] רואה.
אבל את יכולה להחליט להתבונן על אדם באופן חדש.
כזה שאיננו נגדך - אלא בעדו.
כזה שאינו יכול להיות לפי מה שאת רוצה אבל בהחלט הוא אדם. אהוב עלייך.
למרות וחרף כי האהבה היא למרות וחרף - לא בזכות. בזכות זה רק נדמה. זה שטויות.

מבחן האהבה אם יש כזה - הוא להכיר באהבתך אותו - למרות שהוא (גם) בלתי: נסבל/יציב/ חכם/ישר, וכן הלאה... מידות טובות.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני אוהבת אותו למרות שהוא גם בלתי כל מיני דברים.[/u]
והוא גם האדם הזה שלפעמים מתנהג ככה.
ראי אותו בעדו. לא נגדך - כזה הוא.
החליטי בעדו, לא נגדך.

[b]הצהרה:[/b] _אני מנסה. ואני חושבת שאני מצליחה לא רע, הרבה פעמים.
אבל לפעמים ה"כזה הוא" קשה לי כל כך, כי העומס התפקודי עלי הוא גדול מאד. בכל מקום שבו ניכר החסר מצדו, זו אני שצריכה לקום ולמלא._
לא בהכרח.

[b]הצהרה:[/b] [u]למשל, בכל ההתמודדויות של הילדים בחיים, ובעיקר אלו החורגות מהיומיום ודורשות עצירה ובחינה של המציאות.[/u]
אינך יכולה או צריכה למלא חוסר [b]בכל[/b] ההתמודדויות של הילדים בחיים.
אינך היחידה למלא עניין זה, יש גם מבוגרים נוספים שלוקחים חלק בעולמם של הילדים וברצותך או שלא ברצותך גם הם לוקחים חלק בגידול הילדים, כנציגי הבריאה ניתן לומר. כלומר, אפשר במילים אחרות – להשאיר גם משהו לאלוהים.

[b]הצהרה:[/b] [u]בכל האינטראקציות שיש לנו עם אנשי מקצוע או שירות, מקומות שנדרשים בהם כישורי משא ומתן או בכלל, כישורים מול האחר.[/u]
אז את שר החוץ. אינך היחידה. זה תפקידך וטוב פשוט לדעת את זה.

[b]הצהרה:[/b] [u]בכל המקומות בהם הילדים מתנהגים בצורה שראוי לתקן אותה, למשל לבקש שיורידו רגליים מהספה או שיאכלו בפה סגור.[/u]
זה – כולו שלך.
הוא פשוט לא חושב כמוך.
ולא, אינך צודקת בעניין הזה יותר ממנו.

[b]הצהרה:[/b] [u]ובעיקר במקומות בהם מתרחשת סכנה על ראשינו, לא סכנה גדולה ומוחלטת (איש עם רובה מול הפרצוף) אלא משהו מינורי יותר, או מינורי עוד יותר, או סתם לא במקום. פעמים רבות התחושה היא שלמרות שבעלי נוכח, הוא כלל איננו שם.[/u]
אכן כך, כך נראה.
עם זאת, נוכח שם ושומע ורואה, ופשוט לא מוצא את העוז לחשוב שיש לו מלה ששווה משהו בנושא, ומעדיף לא להתערבב רגשית עם כל הסיטואציה – שמראש מלחיצה אותו.

[b]הצהרה:[/b] [u]ולמרות כל זאת, ולמרות עוד הרבה דברים שאני לא כותבת כאן, אני אוהבת אותו. כמעט כל הזמן. חוץ ממתי שהוא מוציא את הקוצים שלו. כי כשהוא מוציא את הקוצים שלו נגדי הם פוגעים לי ישר בנשמה, ואני דקורה ומדממת וזועקת, המילים הרעות שלו הן חצי רעל בתוך הלב שלי, הן חורכות כל רגש וכל תקוה, הן ממיתות אותי. וכל כך בקלות הן יוצאות, וכל ההסברים הפסיכולוגים והנפשיים והפסיכיאטרים והרוחניים לא יכולים להשקיט אותי, כשהאיש האוהב שלי מתבונן בי במבט מבועת של חיה בצייד שלה, ומאחל לי גהינום עלי אדמות, אז זה מה שמגיע אלי.[/u]

ברשותך, זה מאוד עדין -
האיש שלך אומר לך – אני חי בגיהינום.
חיי גיהינום.
איחוליו לחיי גיהינום בעבורך אינם אמת.
ואת יודעת את זה.
אבל כפי רבים – את לוקחת על עצמך אחריות שאינה שלך לא יכולה להיות שלך – אחריות עליו, על חייו, על הגיהנום.
כשאת לוקחת את האחריות הזו, אל מול מצוקתו האמתית – שמבטו מבועת – אבל רק את מדממה שהוא החיה המביטה בצייד שלה, הוא מתבונן וברוב תסכולו אומר לך – תצילי אותי – אני חי בגיהנום.
זורק עלייך את האחריות מתוך מצוקה ולא מתוך רשעות, מתוך בעדו ולא מתוך נגדך.
ואת ממהרת לקחת את האחריות אל מחוזות האשמה.

והאשמה, שהיא קשה מנשוא בעבורך במובן של ייאש עמוק, היא גם עוגן איתן לתחושת קיומך.
וזה,
הרווח שלך מכל הספור הזה, בו שתי נפשות פצועות תומכות אחת בשניה במובן הזה של אימלול הדדי – לשם תחושת הסבל האישית, לשם הסרת האחריות (בעיקר מבחינתו) לשם לקיחת האשמה (בעיקר על ידך).
[b]הצהרה:[/b] [u]ומתי זה קורה, בזמנים שאני הכי זקוקה לו. כשאני נופלת, או יולדת, או עוברת הפלה, למשל. לא משנה מה מביא אותו לזה, במקומות הכי רגישים שלי הוא אומר לי דברים איומים, ובדיעבד מסביר לי שהם נאמרו באשמתי, ואני לא מצליחה להחליט בעדו שם, כי זה נגדי.[/u]

כי אז את לוקחת אחריות שאינה שלך – אשמה בפועל – בקלות יתירה.

זה לא נגדך. זה תחושה שזה נגדך.
הוא אינו נגדך.

הוא אישך.

כאן, האהבה אינה נעלמת כאשר הנך כועסת או פגועה מאהובך.
אלא, עולה אשמה ועולה פחד ועולה אימה ומכסות את שמי האהבה.

וטוב לזכור שאת אהובה. מאוד.
שכן, מעבר לכל ההצמתות האלה, ההדדיות, והדברים הרבה יותר מורכבים הרי ממה שנראה מהאפיזודה הזו – אהבתכם כבירה.
אהבתך כבירה.
וגם אהבתו..

[b]שאלה:[/b] [u]למה הוא במצוקה?[/u]
כי אינו כשאר האדם. לדעתו ולדעתם.

[b]הצהרה:[/b] [u]אהבתו אלי גדולה מאד. הנתינה שלו לי, לחיינו, למשפחתנו, גדולה לאין שיעור.[/u]
אהבתו כל כך כבירה עד שיש לו קושי גדול מאוד להכיל אותה.

[b]שאלה:[/b] [u]עם זאת, אני מרגישה שאני מושא החרדה שלו. האם אין כאן סתירה?[/u]
ממש לא.
חרדתו היא תהודת אהבתו הכבירה, שאת העוגן בעולמו, ואת עולמו, ואינו אפילו יכול לומר לך את זה, מכיוון שחרד.
והחרדה הזו, במובן הזה היא חרדת נטישה,
חרדת נטישה ברמה העמוקה שלה איננה אלא מפגש תמידי עם המוות.
וכאשר הוא מתבונן במושא אהבתו, במובן הזה את, וכאשר הוא עם מושאי אהבתו במובן הזה של ילדיכם -
גם בלי סכנה ממשית הוא בחרדה שכל זה ייעלם.
שלא יהיה לו לאן לשפוך את אהבתו ועל מי להרעיפה.

כל ניסיון להיכנס לנעליו לא יצלח ולא יועיל.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות שלישית[/h]

ברשותך,

קבלי ממנו את שהוא נותן, והניחי לו בעיקר אהבה, מילים טובות, מין טוב ומנחם לשניכם, בטחון, חברות, היי לו אשה ומאהבת, היי לו את כפי שאת.

מחוזות האימה בהם הוא חי לפעמים, עיניו החלולות המאיימות כל כך - אינן קשורות אלייך -
הוא כן קשור אלייך. מאוד, ואין לו שום ערוץ אחר.

בעבורך אם כך, התבונני אל תוך עיניו החלולות והעלי הודיה על עצם קיומו, הודיה על עצם אהבתו.
אהבי אותו, ככל יכולתך,
חרדתו ברת איזון - לא באחריותך אבל כן להתבוננותך כיצד את שומרת על איזון נוכח חרדתו.
זה מצע מצוין גם בעבורו.

שונותו - אינה נדרשת לאיזון.

הנך אהובה. ואת יודעת את זה. זו רק תזכורת.

[b]הצהרה:[/b] [u]אתה מיטיב אתי בכתיבתך, ואתו בתוכנה. הלוואי שהייתי מצליחה לקחת את מילותיך כפי שהן. אבל אתה פותח בכך שהוא מודע לשונותו, ואני איני מרגישה שאכן כך.[/u]
הוא בהחלט מודע אך מתכחש לכך.
ולכן לא מקבל את שונותו, זו המצוקה, הידיעה מול האמונה.
עם זאת - את יודעת שהוא 'פרח נדיר' ואת מודעת לכך וזה בכלל לא חשוב אם הוא מודע או לא.

[b]שאלה:[/b] [u]ואני שואלת אם כל המקרים שהיו, לדעתך, קשורים רק לחרדה ולא לשונות. כלומר, בהעדר החרדה לא היו.[/u]
לא בהכרח.
ועוד יהיו.
ובאופן כללי, כשאת מתבוננת על החרדה שלו כאבן נגף - טוב אם תתבונני רגע - על החרדה, על החרדה באופן כללי, על חרדת הנטישה ועל החרדות שבתוכך.
שכן, חרדה בשוני מפחד היא מפני הלא ידוע.
רעיון הנטישה מותיר את הלא ידוע נוכח.

חרדה אם כך עולה גם לנוכח הרעיון שמישהו יידע שאני חרד.

[b]הצהרה:[/b] [u]ועדין, יש כאן סתירה. האם אתה רואה אותה? כי לו היה הדבר בדיוק כך, והיה מודע לשונותו ומכאן שגם להשלכותיה,[/u]
אופס. לא בהכרח מודע להשלכותיה.
האם את מודעת לשונותך ולהשלכותיה?

[b]שאלה:[/b] [u]למה דווקא במקומות בהם הוא נכשל (בעיני) הוא הופך למאמלל עוד יותר, ועל פני להשתדל שלא אנטוש הוא מרחיק עוד יותר?[/u]
מכיוון שאין מקומות שבהם הוא נכשל, זה הכל בעיני רוחך.
במקומות שהוא נסער ואהבתו מתהפכת על עצמה לביטוי עקום - את מרגישה שאת נכשלת. הכשלון בעינייך הוא הככשךלון שלך. הוא לא נכשל ולא הצליח, הוא נכנס לתסכולו העמוק - ואין לו מזור.

[b]שאלה:[/b] [u]וחוץ מהכל, עד כמה אתה עומד מאחורי המילה 'שונות'? כי אני מוצאת אותה מרגיעה מצד אחד, שהרי לא בחר לפגוע בי, אלא נקלע לשם איכשהו (ניסוח גרוע שלי, אנא סלח). ומצד שני, אני מרגישה שזו יוהרה גדולה מצדי להאחז בה. מה דעתך?[/u]
זו תהיה יוהרה גדולה לא להתייחס לשונותו - שכן ענווה היא לקבלו כפי שהוא.
עם זאת, שונותו חריגה רק באיפיוניה הבולטים ברמת יחסי גומלין והתנהלות בעולם.
שונותך עם זאת עשויה להיות האהבה הכבירה שאת חשה אליו. כאמור - חרף ולמרות.
שיש רבים רבים שיחשבו שזה ממש משונה וחסר הגיון.
האהבה אם כך היא המשונה.
והשוני הזה מאפשר לך להתבונן בגובה העיניים
בשונותך את
בחרדותייך, באשמתך, בכשלונך, באהבתך, בחייך, בכל אשר בא אל קראתך ומביא בכנפיו רוחות אהבה.
רק אהבה בימים אלה. רק אהבה.
ומילים טובות
והרבה מגע - עד כמה שניתן
הרעיפי עליכם מלות אהבה. ראי מה קורה.

[b]הצהרה:[/b] [u]אני לא מרגישה שזה הוגן כלפי כאן.[/u]
החיים יקרה, אינם הוגנים.
האהבה אין בה שום הגיון או הוגנות, בוודאי שהמציאות אינה הוגנת.

[b]הצהרה:[/b] [u]יש מציאות, יש דברים אובייקטיביים, לא את הכל אני מדמיינת.[/u]
יש מציאות, אין דברים אובייקטיביים והכל את מדמיינת.
המציאות לעולם היא בעיני המתבונן.
יש להבין שהמציאות שאין עליה ויכוח היא החומר דומם, כוח המשיכה, הכוכבים במסילותיהם וכן הלאה.. (למרות שיש גם התבוננות שזה גם לא אובייקטיבי אלא גם זה נכנס למגירות הסובייקטיביות).

[b]הצהרה:[/b] [u]כפי שאמר לי הוא בעצמו - אני יודע שבמצבים קשים אני לא יכול לתמוך בך.[/u]
הרי לך מודעות עצמית (מה שחשבת שאין).

[b]הצהרה:[/b] [u]הסיבה, אליבא דהוא, היא שהציפיות שלי ממנו כל כך גבוהות אז, והביקורת הצפויה כל כך קשה, שמראש הוא לא יכול להרגיש אלי אמפתיה באותן סיטואציות ומראש הוא נכנס למגננה.[/u]
הוא אומר לך שהציפיות [b]שלך[/b] כל כך גבוהות ממנו, בפועל הציפיות [b]שלו עצמו ושל הסיטואציה[/b] ממנו, להיות מתפקד ולהציל את המצב - אינן יכולות להתממש מכיוון שהוא נכנס לשתוק.
השתוק הזה בא מאותו מקום של בהלה, פאניקה, לא חרדה אלא תגובה פיזית ממש לאירוע שכביכול מאשר לו את חרדתו הנוראה - שאכן ה "מה יהיה?" קורה, ותכף אסון.
ועוד רגע נותר לבדו בעולם.
את מבינה? הוא לא יכול לקחת את זה על עצמו, הוא לא יכול להבין שלחרדתו יש מזור, ומתוך הפאניקה אינו יכול לעשות כלום.
הפרשנות שלו אחר כך מושלכת עלייך, אבל זה הדפוס. בפועל הפרשנות שלו ממש לא חשובה.

[b]הצהרה:[/b] [u]ואני מוצאת כל כך הרבה כשלים במשפט הזה, וקשה לי לקבל את עמדתך שזה בעיני רוחי, או שזה מרוב אהבה אלי.[/u]
זה לא בעיני רוחך.
זה בהחלט מרוב אהבה, גם אלייך.
ראי, הוא אינו נגדך - אף פעם. מעולם לא היה ואינו.
המציאות גם היא אינה נגדך - למרות שלפעמים זה בדיוק זה שדמה לך ואין ספק שיש לך סבות טובות.

כאן, על פני להתמודד אתו בחשיבה מקובלת פחות או יותר, על פני לתת פרשנות מקטינה (אותך) ראי תמיד את האהבה.

ניתן בהחלט להניח רגיעה גם אצלך וגם אצלו - שוב, ראי [po]פרחי באך[/po]. - טוב שאת תתחילי בלי לומר לו דבר לגבי עצמו, ולאחר שיראה שאת משתמשת, יש להניח שיסכים לבדוק גם.
מאידך רסקיו במים של המשפחה באופן קבוע, בתבשילים ובכל דרך גם יועיל וטוב להצהיר לכל המשפחה שאת מתחילה ניסוי ומוסיפה רסקיו לכל המים והתבשילים.
מעבר לכך יש תמציות ייעודיות לכל אדם וסיטואציה.

לא תוכלי לשנות אותו, לא תוכלי לשנות את המציאות, כל שתוכלי זה להשתנות את בעצמך ולדעת להתמודד גם אתו ודווקא במקומות שהמראה שהוא מציב לך - מטלטלת אותך.
זה לא בגללו ואין כאן אשמה של אף אחד.
זה כן הזדמנות לראות על מה את מגיבה ואיך את מגיבה,. זה שווה חקירה אישית שלך בהתבוננות פנימה.

רווחתך הנפשית והרגשית לא מאוימת בגללו, אלא מתוך כך שיש נושאים שטוב לאזנם בתוכך.
במיוחד כאשר את עומדת מול הכאב, הזעם וחוסר האונים.
ברשותך, טוב לזכור שהסביבה לא מסוגלת להבין מן אהבה שכזו, שלו אלייך הסביבה מגבה ומבינה, אבל את אהבתך הסביבה לא ממש מבינה. וטוב לזכור את זה בבואך אל אהובך - בכאב, בטענה, בשמחה ובאהבה.
הנמיכי את רעשי הסביבה - כלפייך וגם כלפיו.
זה - אהובך.
ושוב ושוב, אהבה. ב ר ו ח ב ו ת ה.

[hr]
תודות

[h=2]התייחסות רביעית[/h]

[b]הצהרה:[/b] _שוב דברנו. מאז עבר שבוע או יותר. אחת השיחות הקצרות שהיו לנו, ושונה מכולן.

היה מוקדם, שקט של עלות השחר, הילדים עוד ישנים. אמרתי שאני מבינה שלא הקשבתי לו. הוא נדרך.
אמרתי שאני מבינה שהמצוקה שלו, בכל מיני מצבים בהם הכריז עליה בדרכו, היא אמיתית. הוא לא הגיב. מצד שני לא התגונן. אמרתי שאני מסתכלת אחורה על כל מיני מצבים, מצבים בהם ביקרתי אותו כל כך שלא תיפקד, ומבינה שלא הצלחתי להקשיב לו, לא שמעתי שהוא אומר שהוא בשוק. או ששמעתי, ופטרתי את זה כמטבע לשון משומש. הוא אמר איך לא שמעת, הרי אמרתי לך את זה כל הזמן. רגע, לקחת אויר. דקדוקית, השיחה נסובה סביב כמה שאני לא הייתי בסדר שלא הקשבתי לו. זה עבר אותו. ממתי את אומרת על עצמך דברים שלא היית בסדר? הוא שאל.

המחשבות שלי לא היו טהורות. החמלה כלפיו קיימת, אבל לא מלאה. הלב מלא באירועי העבר, עשרים שנות אירועי עבר, העטופים מכל עבר וכיוון באבסורד ובמילים רעות. חלק ממני רצה לצעוק, ולבכות, ולקרוא בשמות, ולהגיד מה דעתי בדיוק על ההלם הלא ברור הזה שלו. הוא המשיך לשתוק, כן או לא שותף לשיחה, כן או לא מבין אותה, לא ברור. לא התאפקתי והוספתי, למרות שמוטב היה שלא, שיש לי עבודה עכשיו. שאני צריכה ללמוד לחיות ולקבל את האהבה שלו כפי שהיא, אהבה עצומה, מלאה ואמיתית לגמרי, אבל ללא תמיכה. אני יודעת שזה פגע בו מאד, ואני יודעת שאת זה הוא כן שמע. אולי היה גם שמץ רוע או סרקזם במשפט הזה, לצערי אני לא מתחייבת שלא. הוא אמר שהוא מקוה שזה לא יישאר ככה. נגמרה השיחה, אולי עשר דקות, אולי פחות.

מה מאז? אני כבר פחות שקועה בביקורת, לא שואלת את ה'למה', וגם לא חושבת יותר שהוא רצה ברעתי. מה כן? אני מביטה בו ורואה בבהירות מטורפת את המילים הרעות שספגתי. תלי תילים של מילים, אין ספור, אין סוף. כמו ענן שחור מכסות אות הרווח שביני ובינו, ממלא את החלל, חונק אותי. אני לא יודעת למה, הרי לא נוספו מילים חדשות לאלו שהיו. נהפוך הוא. ועדין, המילים הקשות ברורות מאי פעם, כואבות מאי פעם, ואין לי אויר מרוב שהן שם.
והוא? כאילו לא היתה שיחה, כאילו לא נאמרו דברים, אין התייחסות ואין כלום. עולם כמנהגו נוהג, והחיים ממשיכים.
מה שכן, אולי, חמקמק, יתכן, שמשהו זז בו. עושה רושם שהוא פחות מאוים ממני מאשר קודם.
קצת יותר סמכותי בבית, קצת פחות תלוי בי, קצת יותר מגבה אותי בעניינים מול הילדים.
וכל הזמן מבקש את קרבתי. ואני - איני יכולה להעניק אותה.
לפי שעה._

זה זמן חמלה.
שאלו הן תולדות חייך. ואלה המילים הקשות האלה והאלימות הנוראה אשר יכולת להן כל השנים האלה.
ואלה השנים בהם האהבה הכבירה הזו השתלחה בך ובו - במקביל ובהדדיות מרשימה.

שכן מילותייך אליו. בתפישתו. בתבניתו. בפרשנותו האישית - לא פחות מאיימות - ממילותיו כלפייך.

ובעודך תמהה ומשחררת את המילים הקשות והאינטימיות האלימה - אהדדי כאמור, הנך סוללת דרך אחרת - חדשה.
ושיחה של עשר דקות מחוללת שינוי שאין לשערו.
שכן שניכם הקשבתם.
לא רק הוא. גם את.

וזה יקירה סיבה לצאת במחול. שכן כבר את חשה כיצד הווא פחות מאויים.
והשינוי אצלך הוא הפחתת הצורך לאיים. להרגיש מאיימת. ולהיות מאוימת.

עם זאת מתוך חמלה עצמית הניחי לזמן להבשיל.
הזמן הזה בו את מתכנסת אל מחילותייך. מוחלת בחמלתך לעדינה שספגה ובעיקר שכל כך אוהבת את האיש הבלתי נסבל הזה.
שינויים קטנים. עדינים. חמלה.

הוא לא רק מחפש את קרבתך. הוא גם מחפש את קרבתו.
הרעפת כפיה. אלימות. אהבה. או כל השלכה בוטה החוצה לעתים מצביעה על בריחה מהבפנים. כאשר יש הזדמנות לראות מבעד ענני הזעם והמרירות את תכלת השמיים עשוי להתרחב הלב עד כדי כך שהעצמי. זה שנסה ממנו הנפש ברגיל. בגחמותיה המשונות. נמצא אז נוכח העצמי וחבך המורחב אז משפיע על כל שממית אקראית ולבטח על לבו הפועם של אהובך.
לא בכפיה.
באהבה.
[b]הצהרה:[/b] _שכן מילותייך אליו. בתפישתו. בתבניתו. בפרשנותו האישית - לא פחות מאיימות - ממילותיו כלפייך.
בדיוק כך. אני מבינה את זה, ואין סוף לתודות על כך שסייעת לי להבין
אבל האבסורד... והצדק... והיעדרו... קשה לי כל כך לוותר עליהם.
מבינה את הצורך. יודעת. מכירה. ועדין
כל כך קשורה לצדק האישי שלי
והוא אומר, לעולם לא נוכל להתקדם אם לא תשחררי שם
תפתחי דף חדש. הוא אומר. אני לא יודעת לפתוח דפים חדשים.
אולי כי אני פוחדת שיוכתמו גם._
גם.
הכל גם.

דף חדש כשנפתח הוא מחובר לכל הדפים הקודמים.
מחברת חדשה כשנפתחת היא המשך ישיר לקודמת.
כך ספר מוליד ספר וסיפור מוליד סיפור.

את גם צודקת. נורא.
ואת גם נורא חסרת אונים מול תחושת חוסר הצדק.
לא פייר. לא פייר מה שקרה לך.
יקירה
לא פייר מה שקרה לכם.
אם כבר.
וזה גם.


גם החסד נוכח בכל אירוע, כל אלימות וכל חספוס.
כל שוני ומוזרות וכאבים פיזיים בשל כיווצים נפשיים - כולם בחסד גמור.
שהדין. בית הדין שלך - אצלך בראש - הוא האינטלקט.
התודעה המדברת.
המילים שמעלות הרגשה.

אשמה עשויה להעלות חוסר צדק.
האשמה גם היא - מעלה את חוסר הצדק.
שתי אלה ביחד עם הבושה והבוז הם בעיקר כלים חברתיים חיוניים לתקופות מסוימות.

כלים חברתיים לשליטה של הפן העושק - ברובו גברי - אך לא רק. הפן הכוחני, הפן שמצדיק כפייה.
הפן שמשתמש בכל הכלים העקומים, כל מה שאינו שכל ישר.

ששכל ישר הוא אבחנה
ושכל עקום הוא בקורת

וכאשר את מעלה בקורת כמעשה יומיומי, אין תימה שתחושתך מתמקדת בדין, בצדק.
האהבה כמו מוסתרת מאחורי פרגוד ההיאחזות בגיבוי המובטח - עמדת הקרבן.
זו מקבלת גיבוי גורף - בעיקר ממך.


החסד גם מכה בך בכל עוזו את ההתקיימות כהתקיימות.
הדין גם נאחז ואחוז אצל הילדה הקטנה - שמקבלת את ספוקה סביב הצדק.
וכעת מתבקשת הילדה הקטנה להיפתח אל הבוגרת. זו שנמצאת שם ממילא.
שהבוגרת עשויה לנחם את הילדה הקטנה ולפתות אותה להניח את המושכות.
לא בכוח או בעורמה
כי אי אפשר לנצח את הילדה הקטנה.
רק להציע לה להעביר את המושכות אל הבוגרת.
כך הקטנה תוכל להתבטא בכל דרך - כשהיא מקבלת גיבוי מהבוגרת.
על פני גינוי - ממי שנתפש בכבוגר - ההורה - ואינו.

הצדק אינו יודע אהבה.
החסד הוא הביטוי הרחב ביותר של האהבה - כהמציאות הפיזית.

גם בצדקתך
וגם בחסדך.

[b]הצהרה:[/b] _הצדק אינו יודע אהבה.
החסד הוא הביטוי הרחב ביותר של האהבה.
(- משננת -)_

שזה כבר תחילת השינוי.
שהשינון במקרה זה נדרש לא על מנת ללמוד איזה עניין
אלא להסכים.

ואת, נהדרת שכמוך - הרי הסכמת מראש אל האהבה הזו
אל נחת הרוח המתקיימת מאליה בלא שימת לב. בפרטים הקטנים, בתשומת לב מיוחדת אלייך.

הווה חייך כולו בחסד. ואת פורשת חסותך על גן העדן הזה,
ומודה.

[hr]
תודות

[h=2]התייחסות חמישית[/h]

שנדרש האיזון הזה של פידבק חיובי על בחירתך ועל חייך אל מול גחמות החברה -
שרואה בכל מה שאינו "תרבותי" - "שטוח" - "פוליטיקלי קורקט" כטעות שאין לשתוק עליה.

כך, שכאשר אז, הסכמת אל האהבה הזו אשר הציפה אותך ונענתה אל כמיהת לבך,
כבר אז התחילו הלשונות הטובות ללחוש ולרחוש סביבך

מילות לחש ושטנה אל כל מה שמעט שונה
ולא נמצאת החברה הסובבת מפרגנת לאהבתך ובעיקר לא מפרגנת לך.

אז, השפעה חיצונית במובן הזה התרבותי
דוחקת אותך אל מחוזות הכעס והזעם
אל ארמונות הצדק העשויים זהב מזויף
ומאשרים לכל הקורבנות באשר הם את צדקתם.

ולכן, נדרשת ההארה הזו אל האהבה.

אל תשכחי אף פעם את האהבה.

וראי מה כבר יש לך בחייך - מעבר לאהוב ולחייכם המשותפים.

הידיעה הפנימית שאין עליה עוררין - שזה אהובך והוא מאפשר לך בדרכו
את הזוגיות המופלאה בינך ובין עצמך - והצמיחה בה.

זה לא שבלעדיו זה לא היה מתרחש.
זה שאיתו - קל יותר להתבונן במראה ובמאורעות.


[b]הצהרה:[/b] _הו, זה לא מדויק צדקת החברה טבועה בדמי, ומכאן השפעתה אבל כלפי חוץ הוא אדם מרשים ומוצלח, חכם ונערץ לגמרי ממלא ציפיות ויושב במשבצות והקונפורמיזם לרגליו.
אתה מבין? נניח לא היו מפרגנים. נניח היו מביטים בו במבט עקום, לוחשים עד שאשמע, מעירים לי. הדברים האלו היו עומדים היום לצדי, שומרים על שפיותי. אבל זה לא כך, וכל מי שרואה אותו נאנח,
הו כמה מוצלח, ואם אדבר עם מי מהם, מה יחשוב מלבד שזה בראש שלי. וגם הוא.
ואני כל כך הרבה פעמים שמעתי ממנו בחיים את המילה משוגעת, שכבר נרקמו יחסים מלאים ביני לבינה, בינה לביני.
ואני מרגישה, וחוששת, ונרגשת, שאחד מאיתנו נוגע בטירוף. והצדק, הצדק, הצדק. אחד אוחז בצדק, השני בטירוף. והמחול הזה, מי את מה, מה של מי, רגע תכף אכתוב עוד._

המילים לעולם מדויקות.
שכן, אותה חברה שמאדירה את הנורמלי - בהחלט דוחפת החוצה את השגעון והטירוף - מגרשת את אלה.
ואם לא שמעת לחשושים זה לא כי לא היו. היו בהחלט.
חלקם עלייך שמה יש לו לחפש אתך וחלקם עליו שמה יש לך לחפש אצלו.

הצלחתו בחוץ לא מסתירה באמת את שונותו.
רק לעינייך זה מצטייר כך.
עם זאת, בחושיו הבריאים לעתים מצביע על מוזרותך.
עם זאת, אינו זר לך ואת אינך זרה לו. חיבור של אהבה הוא הקושר.
כאשר את מבקשת את השפיות התבונני היטב.
המקום השפוי, החף מכל שגעון, נעדר טירוף או כל יציאה מאיזון - מוות. פשוטו כמשמעו.

ומי אשר מעוניין להכניסך בסד השפיות והנורמליות - אינו מבקש אלא להניעך אל מוות.
שמא חיותך שמחתך ושגעונך יסנוורו את העוברים ושבים,
ותעמוד מיכל ותלגלג על דוד המלך - שנראה שאיבד לחלוטין את הצפון בעודו מפזז ומרקד לפני ארון ה'.

כאן, הצדק כשלעצמו הוא טירוף מוחלט.
לא רק שאין בו אהבה, אין בו גם ולו גרם אחד של שכל ישר, או שפיות.
הצדק הוא השגעון המניע את החברה האנושית אל האדרת הקורבן עד כדי כך -
שחירות עשויה להצביע על יציאה מאיזון - טיפול תרופתי ומה לא.

אין זה חשוב מי מייצג את החברה הבוחנת אותך אותו ואת היחסים.
מה שחשוב זה להשיל מעלייך את מה שלא רלוונטי לחייך כלל ועיקר - המבט המבקר.

יכולה להתבונן באותו מבט בדיוק ולהוריד כל ערך ממה שאת רואה.

אז, המבט המאבחן יכול להבחין באהבה - בעוד המבט המבקר מעדיף להימנע מלראותה.

[hr]

תודות

[h=2]התייחסות שישית[/h]

[b]שאלה:[/b] [u]איך אתה עושה את זה? ומנין לי המקום להכיל את זה? כל החוכמה, והטוב, והדאגה שלך, זר לי.[/u]
שאם לא יבואו אלה בדרכך הנך עשויה לאבד את אהבתך - אל עצמך.
מישהו צריך לפרגן.
ומכאן, ממקור המילים האלה נשלחת אלייך קרן של אהבה
בדמות קרן השמש המבצבצת וחודרת מרחקים אדירים
אך ורק על מנת לחמם את לחייך
כשאת מבקשת מעט חום מהשמיים - אל פנייך.

שכן, וטוב להפנים את זה - החיים באשר הם אינם אלא עונג צרוף המתחדש כל רגע בתורו
והפרשנות המילולית המהללת את ההלל על ההלל אל התפעמות כל חי, כל צומח, כל דומם,
היא אותה פרשנות מילולית שמצליחה להעיב את תכלת השמיים בבואך לסקול את עצמך.

כאשר את סוקלת - את אהובך, את ילדייך, את משפחתך, את כל מי שקיים - זוהי סקילה עצמית.
כאשר את פוסלת - זוהי פסילה עצמית.

כאשר את מסכימה להתפעמות של אהבה - אדוותייך נוגעות לכל החי; הקיים; היש והנמצא.

זה לא שמתפקידך להפעים את הדבורה בבואה לטעום מעט צוף.
זה מאליו. כפי שאהבה.

במובן הזה של זרות, אין שום זרות בינך ובין מקור המילים האלה,
שכן הכל אחד.
על פני לשזור לעצמך זר כשונה, קבלי תשורת הטבע
בדמות זר פרחים
אותו תגישי לאהובך
וכל שנותר לך הוא רק להודות.
הי...
לעצמך להודות.
בעיקר לעצמך על נפלאותך ועל הסכמתך - לפרוח.


[b]הצהרה:[/b] _באותו זמן בדיוק, שכתבת לי את הדברים לעיל
הייתי בחוץ. עם הילדים. חם ויפה, ושמש נעימה מתמיד
הגיעה לפני. ואני התמסרתי לה לגמרי, ולא הרגשתי דבר פרט לה
והיה לי נעים מבפנים, ונעים מבחוץ, ושום מחשבות לא העיבו ולא חצצו
והדיבורים מסביב נשמעו כמנגינה, והמראות מסביב נדמו כנעימה, והלב גאה
והנה מה שכתבת._
[hr]
[hr]
[hr]
[/spoiler]
[spoiler=דברי תודות בעניין בגידה מינית מתוך הדף "תמיכה לאחר בגידה".]

[b]הצהרה:[/b] _לפתע פתאום, בעלי אחרי שבועות של דיכאון, וחרדה סיפר לי אתמול את האמת, את האמת שבשעת משבר הוא יצא החוצה, ניצל את הפיתויים הרבים שנמצאים סביבו, וניהל רומן במשך מספר שבועות.
היום אחרי שהכל עבר הוא מצטער ומתחרט, ורוצה רק להיות בבית שבנינו יחד, להחזיר את האהבה הגדולה, להיות חלק בלתי מעורר במשפחה שלנו.
אני מאמינה גדולה, בזוגיות, אני אוהבת אותו, אבל מרגישה מושפלת וכואבת. לא יכולה לדמיין איך מחזירים את האמון הבסיסי המוחלט והטהור.
מרגישה שפרידה היא הדרך הקלה להתמודד עם הקשיים, היא לברוח.
אבל האם זה הפחד שמדבר מגרוני?
האם אפשר לאהוב ולחשוק במישהו אחר?
האם אפשר לסלוח? האם אני יכולה לסלוח?
ולשכוח?_
שזה זמן חמלה. כאן, מכירה החמלה בעובדות כפי שהן. על פני להכתים את העובדות ולהניח שם ערך, טוב להכיר בעובדות האלה ולקבל אותן כחלק מתולדות המשפחה, הזוגיות ותולדות החיים האישיים. כאן, מתבוננת בעובדות ומאשרת אותן.
על פני להנכיח שם את עוצמת הבגידה, כפי שנתפשת בתרבות ובנורמות החברתיות, במובן הזה של "יהרג ובל יעבור" או "קו אדום", התבוננות רחבה יותר טוב אם תעלה.
שכן, בגידה היא הסרת הלוט, הורדת הבגד. עירום ועריה ניצב האדם עם עצמו כשהוא משיל מעליו את בגדי הזוג אליו הוא משתייך, כשהוא משיל מעליו את גלימות הנורמה החברתית ונותר בגפו עם עצמו ומול עצמו. מעשה הבגידה אם כך הוא מעשה שמבטא את העצמי, האישי, האנוכי, לעתים מתוך התרסה כלפי כבלי הזוגיות או המשפחה או החברה, בבחינת ביטול הצו החברתי, או הינתקות משייכות זוגית, קהילתית או לאומית, ולעתים מתוך הצורך הזה של הפרט לעשות לעצמו ולבטא בפני עצמו את ייחודו. במובן הזה, ביטוי עצמי יכול לבוא לידי ביטוי מחוץ לזוגיות מתוך קושי של הזוג לספק את גחמותיו של היחיד. קושי זה של הזוג לעולם נובע מקושי אישי של כל אחד מבני הזוג. נאמר שהיחיד אוהב לאכול אוכל לא כשר, בעוד הזוג מקדש את המזון הכשר כדרך חיים. אז, היחיד לא יכול אפילו לומר את רצונו שכן מחויב למזון כשר במסגרת הזוגיות. או לעניין זה של מין, נאמר שרצונות כמוסים לחווית מין לא יכולים לעלות בפני הזוג מתוך כללים מוסכמים מראש. אז, את התסריט, את בחירת התפקידים, את התפאורה, הליהוק, המוזיקה ואפילו את הקהל, מפיק הזוג ביחד, ולו לשם פתיחת הנושא.

כאשר מדובר על הפרת קדושת יחסי המין על ידי אחד או אחת מבני הזוג, הפרה זו נעשית בשיתוף פעולה מלא עם הצד "הנבגד". שכן בפועל אין כאן צד נבגד או בוגד אלא מערך שלם, העולה בתואם מושלם, מערך שבו משתף הזוג פעולה לשם הפרת קדושה זו גם אם מתרחש שלא מתוך מודעות של שני בני הזוג - בהחלט מתרחש מתוך הסכמה שקטה - שגם היא יכולה להיות לא מודעת.
לעתים קרובות הסכמה להפרת קדושת יחסי המין, התרת הברית המינית, איננה מודעת לשני בני הזוג. הצד שעושה את המעשה, זה שלוקח על עצמו להיות "אשם" והצד השני שלוקח על עצמו את תפקיד ה"מאשים".
בפועל האחריות על הבשלת הזוג, על קיום הברית המינית לעולם על כתפי שני בני הזוג. המאשים והנאשם - חד הם.

הרי לא נלקח ממך דבר מעצם המעשה, נהפוך הוא, ניתן לראות כיצד הנך מקבלת את אמונותייך ביתר עמקות - שהרי הנאמנות העצמית, זו שהסירה מעליה את כבלי הברית המינית, הובילה את האיש שלך לעשיית המעשה, ולפתיחתו בפני הזוג - מתוך נאמנות זוגית.

כאן, הצד הנבגד, בדיוק כפי שנהג הצד הבוגד, מתכנס אל עצמו ומנתק עצמו רגשית מהזוג. ביטוי זה של כווץ מבטא גם הוא התכווצות אל הנאמנות העצמית. וטוב שכך.
מתוך אלה, יכולה לראות את אחריותה האישית למהלך כולל בו עולה לבחינה מחודשת שאלת האמון.
שהרי אמון מלא בין בני זוג, לא שם שם אף מגבלה לביטוי אישי של כל אחד מבני הזוג. אמון בסדר גודל כזה - אם ניתן למדוד אמון - הרי שהוא הופך להיות מעמיק או רחב יותר מזה שהיה שם טרם הפרתו.

אמון ככלל נשבר תחת כותרות רבות, חלקן הגדול נמצא תחת לגיטימיות של החברה ושל האמונות החברתיות בנושאים שונים. ממון, כבוד, מין, מנהגים ועוד. בתחום האינטימי, זה המיני אך לא רק מיני, אחדותו של הזוג נמצאת מאוימת על ידי התבדלות ונפרדות. איום זה עולה מתוך איום הפרידה.
אלא שחיים שלמים, יצירה שלמה, משפחה הכוללת לא רק את הזוג, עומדים לכף הזכות של הזוג אל מול ארוע, או שרשרת ארועים אשר בבסיסם אינם גורעים דבר מאף אחד.

לעתים, כאשר לא משכילים בני הזוג לברר את הפרות האמון ביניהם, בתחומים שונים שלעתים (קרובות) כוללים את הברית המינית והפרתה, בהחלט עשוי מעשה שכזה להצביע על הפסקת הקשר המיני, היפרדות פיזית ויציאה לכוון חדש בעבור כל אחד מבני הזוג.
עדיין, תולדות הזוג, הילדים, ישמרו על הזוג בכל מקרה ברמה הזו של שותפות גורל וקשר דם.

לכן, מתוך חמלתך, ראי את העובדות כפי שהן, הניחי דרור לתגובותייך הרגשיות, ובנדיבותך ראי את אהבתו הגדולה של האיש שלך - אלייך ואל הזוג שאתם.

וזכרי שלעולם אינך לבד, שהכל בחסד.
[b]הצהרה:[/b] [u]חושבת שחלק מהכאב והכעס נובעים דווקא מהידיעה שדבריך נכונים. דווקא מהידיעה שהייתי חלק משבירת הזוגיות.[/u]
סליחה במובן הזה של מחילה היא אותה תעלה המאפשרת את קבלת העובדות כפי שהן והעלאת החמלה לדרגה בה הסליחה והקבלה עוברות בדרך המחילה העצמית.
שכן, שניכם ביחד, תפרתם את כל האירועים האלה, בהסכמה מלאה, מתוך התרחקות הדדית, עד לאותו מקום בו הדברים עלו לכדי בירור תוך הרעדת אמות הספים. בחירת התסריט הזה וכל ההפקה של הבירור הזה, נמצאת משרתת את כל אחד מכם והמעורבים בדבר באופן השלם והמדויק ביותר.

הקושי העיקרי הוא קבלת העובדה הזו הפשוטה שהאמון שנשבר רק נסדק, ושמתחת לסדק הזה קיים אמון עמוק אף יותר. שכן לא יעלה על הדעת שארוע זה לא יכול להפוך להיות למנוף לאמון רחב יותר, עמוק יותר. אמנם, בתחילה אפשר שמנגנוני ההגנה תחת הכותרת של חשדנות יהיו פעילים יותר, אלא שכעת, לאחר שבירת הכלים, קל יותר לברר עניין מבלי לפחד לפגוע ולהיפגע.
עימות עם אהובך הוא אימות הדברים לעצמך.
הסתרת הדברים היא אותה התרסה אישית ובמובן הזה מתריס האדם כנגד עצמו - כנגד אלוהיו - באמצעות השלמתו - בן/ת הזוג. התרסה זו עולה לעתיםעל ידי שני בני הזוג כלפי הזוג וכלליו, אלה האישיים, אלה החברתיים.

שותפות גורל לעולם מעלה את הפער בין הנאמנות העצמית לנאמנות מתוקף השתייכות. אותו פער בין הנבדל, מי שאת היא, תהי אשר תהי, או מי שאת חושבת שאת היא - תהיה אשר תהיה, לבין מי שאת מייצגת כאם לילדים, כאשה, כנקבה, כאדם וכן הלאה תפקידים לרוב.

הסרת ההתרסה היא התמרת החשדנות לדריכות, במובן הזה של תחזוקת הקירבה האינטימית. קירבה שאיננה בהכרח רק מין, שמתייצגת דרך מין, בחיבור המוחלט עם הבריאה לשם יצירת היש מהאין, בדמות הולדה והפחת רוח חיים בחומר.

[b]הצהרה:[/b] _"אלא שחיים שלמים, יצירה שלמה, משפחה הכוללת לא רק את הזוג, עומדים לכף הזכות של הזוג אל מול אירוע, או שרשרת אירועים אשר בבסיסם אינם גורעים דבר מאף אחד".
נותנת למשפט הזה להזכיר לי את הדרך לחמלה._
וזו לעולם מחילה. שהדרך מבקש אחר סלילתה, ובעודך סוללת את הדרך, נמצאת את מושפעת ממנה. מחילה עצמית, סליחה עצמית יאפשרו לא רק להכיר בעובדות כפי שהן אלא לברך על העובדות האלה ומכאן פשוט להודות.
הודיה במובן הזה עולה מהלב ומחוללת תמורה כשינוי, שינוי אליו שואפת זה מכבר.

על פני הלקאה עצמית, התבוננות בגובה העיניים, בחינת המובן מאליו והודיה על המובן מאליו, ברור העולה בעיקר מתוך ההתבוננות כאשר מניחה לעצמה את ההתבוננות, את הסבלנות, ואת הידיעה שהדרך הזו, הנסללת בידיה היא, היא הטובה ביותר והמתאימה ביותר למי שהיא.

[b]הצהרה:[/b] [u]מתוך ההבנה הזו אני בוחנת את השאלה כמה אני אוהבת את בן זוגי?[/u]

ומתוך הכמה אוהבת, והלמה אוהבת - טוב לבחון בעיקר את ה [b]איך[/b] אוהבת.

מנוף זה של 'בגידה' אם כך, מחולל את השינוי שאת עצמך בקשת אחריו, שהאיש שלך בקש אחריו, ומכאן, בתואם מושלם.
[hr]
תודות

[hr]
[hr]
[hr]


[/spoiler]
[spoiler=מהות האהבה מוחלטת]
מהות האהבה מוחלטת
איכותה יחסית

מדידת איכותה עשויה להאפיל על עצם קיומה.
שזה הטשטוש שמונע מהמהות לבצבץ.

זה, בא לידי ביטוי לעתים קרובות אצל הקרבן.



והקרבן הנאור, עשוי לעשות שימוש נרחב בכל מיני כלים: בנבערות הגישה המדעית, בסילוף הנתונים ההכרחי תחת הכותרת של הסטטיסטיקה ובאמונה הבלתי מתפשרת שהעולם הוא לא רק מקום אלים ומפחיד, אלא בעיקר מסתובב אל הקיצוניות ונמצאת האלימות מתגברת ומאיימת לכלות את האנושות לפחות.

לשם כך בדיוק, לשם האדרת הקרבן ורווחיו העצומים בעצם היותו קרבן נמצאת התרבות מאדירה את כל אלה מבחינת התעמולה.
התעמולה העקבית שגורסת את האירועים האלימים ביותר - להיות "החדשות" בעבור האדם הפשוט ולפמפם בעיקר את הפנים האלה - של רוע אלימות ורשע.
זו טקטיקה יעילה ביותר, היא נמצאת בבסיס כל הדתות (אם נניח שבודהיזם זו לא דת) והיא משרתת אג'נדות כלכליות נרחבות.

מאידך בהתבוננות על ההיסטוריה האנושית ניתן לראות בפירוש כיצד תהליכים ארוכי טווח מתיישרים אט אט ואלימות הפיזית בהחלט נמצאת בירידה מכל בחינה.
מבחינת אופי הפגיעה, מבחינת כמות הפגיעה ומבחינת כמות הקרבנות.
את זה, הקרבן מתקשה לראות שכן אז יימצא מאוים עד מאוד מאבדן קרבנותו.

כאן, אם כך - היבטים שונים הם תוצאה של נקודות התבוננות שונות - כאשר הקרבן מבקש אחר העדות הזו של היותו קרבן - נמצא מתחבר היטב לעד קרבן אשר מדגיש את העוול ואת הצדק ואת מידת האהבה הפגומה בבחינת מדידה ומדדים.

כאשר הקרבן מסכים להתבונן ולראות שהאגדה הזו על פיה הוא אינו ראוי לאהבה, זו שמהדהדת היטב כל חייו, מילדותו ועד בגרותו - ניתנת להיפוך
ללא תלות בשום דבר חיצוני.
בהווה חייו -
כאשר אינו חסר דבר.
עשוי אם כך להסכים להשתחרר מקרבנותו -
אז, איך ישתחרר - זה לבחירתו.


[hr]

במובן הזה של גדול ילדים בעת הזו, נמצאת האנושות עדיין במקום בו הילדים הם הקרבנות המוקרבים על מזבח החברה והתרבות.
נמצאים רוב הילדים סופגים את הרעיון שאינם ראויים לאהבה באופן לגיטימי ונורמלי - מתוך מערכת החינוך המקובלת על ההורים והסכמתם האילמת להאמין ולהנחיל הלאה שהכל לטובת הילד.
טוב לעיין ברעיונותיה של אליס מילר בספר "בראשית היה חינוך" על מנת להבין את עיקרי הפדגוגיה השחורה, שהיא זו שזרעה ועדיין זורעת את זרעי הקרבנות העתידיים - מבחינת התפיסה בעיקר.
הפדגוגיה השחורה לא פסה מהעולם, היא רק שינתה את פרצופה - ניתן לומר, מיתגה את עצמה מחדש.

כמובן - על חשבון הילד.

ואם יש עוול, התעללות ואלימות - זה חינוך וגידול הילדים במוסדות החברה הנאורה -
וזה נעשה בידי ההורים עצמם אשר חוזרים על ילדותם המקרבנת והמתעללת שוב,
וכל זה מפני שהם אכן מאמינים שזה לטובת הילד.


והחסד מציין בפני הקרבן את צדקתו הרבה בבואו אל בית הדין ומציע לו לצאת לחופשי אל המקום שבו מותר וראוי ואפשר לאהוב ולהיות נאהב - ללא כחל ושרק - כהחלטה.


תודות


[/spoiler]
[spoiler=מהארכיון -]

שגעון הנורמליות מייצג נאמנה את מדעי האשליה
בדיוק כפי שתנועת הקרבן היא המשך טבעי להצדקת תנאים ראויים לאלימות.
[hr]
תודות.

[hr]

ניצב אדם בפני חלומו.
ירצה יתעורר.
ירצה ירחף אל על.
[hr]
תודות

[/spoiler]
[spoiler=למצות את החיים - עד מוות.]
לעניין מסלולי חיים שונים, נמצא כל אחד ואחת הולכים בתלם החיים הייחודיים להם בדרך שנמצאת מותאמת באופן אישי על מנת שיוכלו למצות את החיים - עד מוות.

מיצוי החיים אינו מדבר רק על התפעמות נוכח הוויית הקיום, אלא על חוויות שונות, קשת רגשות רחבה ביותר מוצעת להתנסות, וכל אדם ואדם, כל ברוא אל, כל צומח וכל דומם, נמצאים נוכחים בהווה ההתקיימות הכללי,
כשהכל בתואם מושלם.

הבשלה, במובן הזה של האדם הפרטי, נמצאת משולה להבשלת האנושות כולה.
עונה אחר עונה באה והנפש מתרעננת אל העונה הקרבה ויכולה לשים לב לשינויים בהרגשתה בתפיסתה ובחווייתה את החיים, שנה אחר שנה.

וכשבאה העונה האישית, העת האישית, להבשלה והתבגרות, מבשילה ומתבגרת הנפש.
וברגיל מקפידה לשמור על כמה היבטים ילדיים עד לרגע מותה, אם כקרבן – שאין לך חסר ישע שמזומנת לו האפשרות להיות לקרבן במובן הזה של קיום המזבח המצדיק את הקרבת שפיותו, גופו, התפתחותו ויציבותו הנפשית - של חסר הישע.
לעתים נמצאת הנפש בוחרת לבטא את היבטיה הילדיים לדלג בין השלוליות ולשמוח בחייה בכל היבט ומובן - ובכך משמשת מושא קנאה מחד ומאידך מופת ודוגמא לזולתה -
שאפשר בטוב.

כל זה תקף לגבי התפתחות האנושות כולה.
שנמצאת כיום במקום הרבה יותר חומל, אוהב ומשתף פעולה מאי פעם בעבר.
גם אם מזכירה האנושות לעצמה עד כמה זה מפחיד ומאיים כאשר הנך מועלה על המוקד בדמות עריפת ראשים על ידי הקיצון
גם אם מייצרת האנושות הרג חסר אבחנה במקומות שונים נסתרים מעיני האינטרסים הכלכליים הנוכחים
ולפיכך נעדרים מ"הרי החדשות" - נמצאת האנושות מתבגרת ומבשילה אל גן העדן המובטח - בהווה החיים, כאשר עבר לא מעיק אלא
נמצאת העתיקות מאפשרת שוויון נפש, שווי נפש. נמצא העתיד עלום, שכן ההווה, ההוויה כעת,
נמצאת מרכז ועיקר לנפש הפרטית והאנושית.

כוחות הדין, כוחות המלחמה והאלימות עדיין קיימים ויהיו קיימים לעד כחלק בלתי נפרד מהחיים שכן הנבט פורץ את האדמה בתקיפות ובתוקף ואלימותו מבורכת.

עם זאת, כאשר נמצא האדם הפרטי בוחר את נתיב חייו או נבחר אל נתיב חייו - על ידי עצמו במובנים רבים, נמצאת הסירה מותאמת למי הים, ונמצא הקושי, או הקלות - מותאמים אישית.

דור אחר דור מבשילה האנושות והדור הנוכחי, הילדים הנולדים כיום אינם יודעים הרג אלא מבעד המסך.
בכל מובן רווחה ושגשוג מתקיימים בגן העדן הזה והכל בחסד.

הרבה פחות צאצאים יודעים מחסור, למעט באותם מקומות בהם האיוולת עדיין מכתיבה לאדם את העושק והגזל - כלפי בני מינו, כלפי ברואי האל הטוב כולם וגם כלפי האדמה.
גם אלה מתמעטים.

פחות ופחות קרבנות נדרשים לה לנפש האנושית הקולקטיבית.

יותר ויותר משקל נותנת האנושות לאדמת הכדור.


כאן, אם על הנפש לעבור את עמדת הקרבן על מנת להיות שלמה מבחינת חוויותיה נמצאת עמדת הקרבן ראויה בהחלט.
אם לאו, עשויה לבחור להיוולד אל נסיבות שלא מחייבות את אלה אך מעמידות אותה במקומות אחרים, למשל של הרודן.

לכן, השאלה מהי הדרך הנכונה או מהם הדרכים הראויות נמצאת מאפשרת הנכחת כלים יעילים יותר או פחות, אך טוב שתביט הנפש נכוחה ותסכים לתולדות חייה ולתולדות האנושות כולה.
שכולם שייכים למשפחת האדם.
ובפועל, יש רק אדם אחד.

והוא קורא לעצמו
"אני"
[hr]

תודות
[hr]

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2014-12-19T22:34:00):
_כאן, אם על הנפש לעבור את עמדת הקרבן על מנת להיות שלמה מבחינת חוויותיה נמצאת עמדת הקרבן ראויה בהחלט.
אם לאו, עשויה לבחור להיוולד אל נסיבות שלא מחייבות את אלה אך מעמידות אותה במקומות אחרים, למשל של הרודן._
אתה מתכוון שאנחנו בכל מקרה קורבן או רודן, או שאפשר לדעתך גם להיות לא זה ולא זה?
[hr]
[u]אתה מתכוון שאנחנו בכל מקרה קרבן או רודן, או שאפשר לדעתך גם להיות לא זה ולא זה?[/u]
עמדת הקרבן ועמדת הרודן אינן רחוקות אחת מהשניה כלל ועיקר.
מתהפך הרודן לקרבנותו ולהפך.
כאן, בתקופה זו, ילדים שנולדים, ביתר קלות יכולים לוותר על שתי עמדות אלה בפועל - למרות שיופיעו במשחקיהם.
שכן, תקופה זו בהחלט מייצגת את התבגרות אנושות אל חסד וחיים טובים. גן עדן של ממש.

עם זאת, עדיין תנועת הקרבן נוכחת בעיקר אצל דורות מתבגרים, אם כתוצאה ישירה מקרבנות המלחמות של המאה הקודמת וצאצאיהם, ואם על ידי לא מעט בוגרים שהטראומה הותירה בהם את רישומה בשל נסיבות חיים של קרבנות (של הפדגוגיה שחורה או של תנאי צמיחה הולמים פחות מהנדרש להיות לו לילד המתפתח לעוגן של בריאות ושמחה.

כאשר את עצמך מאפשרת לוותר על עמדת הקרבן - כתפיסה - השפעתך על הסביבה מעצם חיותך וחיוניותך, מעצם האמירה הברורה שהאושר השמחה והסקרנות לא פסו מחייך - נמצאת עשרות מונים מכל מה שאת יכולה לשער.
גם אם יש מי שסונט בך על אלה, מקנא בך על אלה או בז לך במטרה להקטין השפעתך בעולם וכל זה כי עצם חיותך מאיימת עליו עד כדי כך - ולו מתוך האפשרות שהוא עצמו יוותר על עמדת הקרבן ויכיר בכך שזה אפשרי.

לכן, ניתן לומר שעמדת הקרבן בהחלט ראויה כאשר הוא נעקד אל המזבח - להישמע היטב.
עם זאת, נמצא אברהם מסרב אל הקרבן האנושי בשלב ראשון, ממיר בכורות שחוטים בברית מלה ובנים יחידים באיל.

כאן, האנושות הגיע למקום בו האיל גם הוא מותר לחירותו - לחייו המלאים.
שכן, זמן הווה, זמן חירות, גן העדן האפשרי - נוכחים.

הדרך לשם לא חייבת לעבור בגיהינום כזה או אחר, מאידך מי אשר מבקש להיכוות מאש הגיהינום המומצא ומומחש היטב על ידי התעמולה המשתוללת ומיוצגת למשל בסרטים ברמה הווירטואלית, או באופן מעשי על ידי תעשיית הנשק, או על ידי חפירה אל תוך נסיבות חיים בהם הסביבה מאמינה שהדרך לגן העדן חייבת לעבור בגיהינום - ואין הדברים כך.

תודה לאל.
ובמובן הזה - הוצאת האל, החסד והכוח הבורא מהתמונה המצטיירת לו לאדם בבואו לצייר את עולמו, בהחלט משרתת את הנכחת האיזון הזה המתבקש כאשר הקרבן נוכח - ומכאן יגיע חיש קל רודן מותאם לתפארת וגם זה
חסד שלם.


[hr]
תודות

[hr]

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2014-12-20T09:07:17):
[u]הוצאת האל, החסד והכוח הבורא מהתמונה המצטיירת לו לאדם בבואו לצייר את עולמו, בהחלט משרתת את הנכחת האיזון הזה המתבקש כאשר הקרבן נוכח - ומכאן יגיע חיש קל רודן מותאם לתפארת[/u]
לא הבנתי את המשפט הזה.
[hr]

[b]נשית[/b] (2014-12-20T10:32:13):
גם אני קוראת בשקיקה ואוהבת.
חייבת לומר שכשאני מצליחה להשתחרר מ"הרי החדשות" ושפע המידע המאיים שנבחר בקפידה כדי להשרות עלינו אימה, אני מוצאת את עצמי אומרת למכרי שאני רואה רק התפתחות חיובית באנושות סביבנו. יש שפע של דוגמאות להתפתחויות טובות שלא היו עולות על הדעת שיקרו רק לפני 100 שנים. עדיין בעיני זה פלא שקרו כיוון שכנגד חוקי הטבע,כביכול, נצחו החלשים את החזקים והעשירים.
חשבו:
מעמד האישה
מעמד הילד
חוקי רווחה
חופש מיגדרי
חוקי איכות הסביבה
עישון במקומות ציבוריים
התקוממות גורפת של עמים על רודניהם גם אם עולה בחייהם עצמם עד לכמעט השמדתם המוחלטת.

[hr]

כאשר לא מסכים האדם להכיר בכוחות שאינו מבין, כאשר נוכחות של "כוח עליון" או עניינים "נשגבים מבינתו" (שהרי אף אחד לא יודע כלום) נמצאים מוכחשים מכל וכל - נמצא הדבר מעצים את תחושת הקרבן שמאמין שהוא קרבן של נסיבות - לחפש ולמצוא רודן מתאים בסביבה.

כאשר מדובר על אהבה - ה אהבה - בפני עצמה - ללא כל קשר לברואי האל הטוב או לדמויות כאלה או אחרות או התנהגות או אמירה או רומנטיקה או כל היבט פיזי של ה אהבה -
נמצא הדבר לא מקובל כלל ועיקר על הקרבן, אפילו מוכחש ולא מתקבל על הדעת - שיש איזושהי משמעות לאותה אהבה כללית, אמורפית, איננה תלויה בדבר ואינה מעמידה שום תנאי.

כאן, כמו חלוקות הדעות ודרכי ההתייחסות לקרבן הזה.
ניתן להוכיח לו באותו ובמופתים שהוא קרבן, שהוא אכן נמצא נרמס תחת הנסיבות והרוח הרעה (שלה בהחלט ניתן מקום בעולמו של הקרבן).
אז, כשנמצא הקרבן מסכים לכך שהוא קרבן - ברגיל נס הצדק מונף אל על והחברה כולה מאפשרת לו את מסכנותו עד כדי כך שיש לו הצדקות - להפוך לרודן.
למשל, לא מעט קרבנות הם קרבנות נסתרים, לא גלויים, הם יכולים להיות מצליחים בתחומם ולא ניכרת התפיסה הקורבנית שלהם כלל ועיקר.
עם זאת, "מותר לקרבן" להשתמש בכל הכלים הלגיטימיים - המוצדקים מראש - על מנת לשתק - פשוטו כמשמעו - כל היבט אחר שמצביע על כך - שגורלו בידיו.
לשם כך מותר לו לקרבן להביא אל מחוזות האהבה את מחלות ביטוייה - קנאה, שנאה, טינה, מרירות, זיוף ובעיקר בוז.
הבוז הוא כלי רב עצמה במיוחד אצל הקרבנות שגדלו בתוך אווירה של בוז, זלזול וחוסר קבלה עצמית - אם אלה נכחו בביתם אצל ההורים או בסביבתם הקרובה בילדותם. שכן, לטובת הבוז מתגייסת הבקורת - שהיא היא הסטה של יכולת האבחון לנתינת ערך ומדידה למשל - לאהבה.

בעת ההתבגרות נמצאת החברה מספקת אינספור התייחסויות של בוז וזלזול - כדרך לגיטימית להקטין את הזולת ויש גם המאמינים שזה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה - אלה המביישים את הזולת ובזים לזולת בכוח המלה או המעשה.

אז למשל כאשר נמצאת ה אהבה - זו הכללית, כרעיון וכיסוד החיים באשר הם, כוח החיים - מונכחת מול הקרבן שתפוש כולו בסריקת ההוכחות אל צדקתו - עשוי הקרבן להגיב בבוז.
הדיפה זו מתחייבת ניתן לומר, כאמור מתוך הפחד הגדול לאבד את עמדת הקרבן. זו שמעניקה כל כך הרבה תשומת לב לנפש.
מדוע לה לנפש שעברה התעללות לוותר על עמדת הקרבן? איך תזכה לכל כך הרבה חמלה ועזרה מהסביבה?
זה עומד במקרים רבים של מחלות "סופניות" - החולה שיכול מלהבריא מפחד לאבד את כל התמיכה והטיפול שהוא מקבל מהסביבה.

שאין לך דבר מאיים על הקרבן כמו האפשרות לחירות ועצמאות - רגשית.

מכאן שבעיקר הכלים המוסדיים, אלה שמשתייכים למצשל לרשויות הרווחה, במקרים רבים מקבעים את המצב ומקלים במעט על הקרבן, בהגשת מנת צדק טעימה במיוחד לחכו.


[hr]

כאשר מחלחלת ההסכמה - וזה עניין של הבשלה ותמהיל אישיותי - ונפתח הקרבן להסכים לסרוק אחר ההוכחות שמאז ומתמיד האל הטוב נוכח בחייו, ורב החסד על הדין בכל אירועי חייו - וזה כולל את כל סוגי ההתעללות והעוול - קיצון כרדוד - מגלה האדם שבתוך תוכו, ספון ומוצפן היטב הכח לאהוב ולהיות נאהב - שכן אנו תלוי בזולת ובנסיבות - אינו נדרש להוכחות.
זה עניין של ידיעה שעולה נובטת מחדש מתוך התבוננות עקשת פנימה - שכן זרעי האהבה שם, בגרעין החיים, ולעולם יכולים לנבוט.
כל שנדרש זה מעט מים, מעט אור והסכמה.

[hr]

האם זה ברור עד כאן?


[hr]


[u]אני מוצאת את עצמי אומרת למכרי שאני רואה רק התפתחות חיובית באנושות סביבנו.[/u]
על פני רק, גם.
סריקת הנפש מתהפכת בתקופה זו, יותר ויותר עולה ההסכמה לחלק את ההתבוננות ל
טוב, טוב יותר, מצוין.
[hr]

כאן, כאשר את מכילה, ואת יכולה להכיל את האהבה כפי שהיא, החלתה על העולם היא קלי קלות.

[hr]

תודות


[hr]

[b]נוודית[/b] (2014-12-20T11:26:43):
[u]כל שנדרש זה מעט מים, מעט אור והסכמה.[/u]
מגע עם אהבה טהורה, מזוקקת, יכול להועיל גם. שזה כמו פרי עץ הדעת, אבל הפוך. ברגע שטועמים אין כבר בעצם דרך חזרה.

|אפרוח|

[hr]

[u]מגע עם אהבה טהורה, מזוקקת,[/u]
במובן הזה - מעט מים ומעט אור בהחלט הם מגע או נוכחות של אהבה ברמה הארצית.
[hr]
תודות.

[hr]

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2014-12-20T11:45:57):
[u]ה אהבה[/u]
אהבתי

[u]בהגשת מנת צדק טעימה במיוחד לחכו[/u]
חייכתי, אפילו שזה קצת עצוב

ונזכרתי שפעם כתבת במקום אחר על אלה ואלה ואלה שהם תבלינים מעכבי התפתחות או משהו.
יש לך את זה? מתחשק לי לקרוא את המשפט ההוא שוב. הוא מתאים כאן.

[u]מעט מים ומעט אור בהחלט הם מגע או נוכחות של אהבה ברמה הארצית.[/u]
קראתי את זה מול מה שנוודית כתבה ועלה בי הביטוי - הסתפקות. בהקשר של "במועט"
וזה מדכא קצת.
מים ואור עושים לי ממש ממש טוב כל עוד יש לי אהבה נגישה בהישג יד או רוח.
הם תזכורת נהדרת.
אבל כשהאהבה הזו אינה... זה מדגיש לי את ההיעדר במקום את היש.

[hr]

[u]בהקשר של "במועט"[/u]
כל שנדרש זה מעט מים ומעט אור
זה על מנת שהזרע ינבוט.
לא נאסר כלל ועיקר על ריבוי מים ואור, אלא שריבוי מים ואור על הזרע הטמון שם לא יניח נביטה אלא מוות.
שכן, הזרע, המונח במעמקי מצע הנפש הפצועה - כאשר מואר ברמת הסנוור, או טובע במים רבים - יתחפר אף עמוק יותר.
שזה - ברגיל - אותה הנפה על נס של הצדק הגורף של הקרבן, שמצדיק אותו להיות רודן.
[hr]
הקרבן שמצא את חירותו, ונבטה האהבה בלבו, ה אהבה - מניח לנבט הרך שחייב למעט מים ומעט אור או מעט נוכחות או מעט מגע על מנת לנבוט, יכול ועשוי להניח לשרשי הנבט להעמיק אל כל מחוזות גופו, ולעלות ולפרוח אל לחיים סמוקות מספוק מלא של כמות בלתי נתפשת של אושר - שכמו האהבה - אין לו כלי מדידה.
וכל זה עולה מתוך האישור הפנימי - היותי נאהב, אהוב ואוהב בלי קשר לנסיבות - כמו פותח את הסכרים ואז איכות האהבה לא רק שלא מאפילה על קיומה - אלא מאדירה את ההסכמה והנכונות.
[hr]
תודות
[hr]

[b]תמורה[/b] (2014-12-20T13:30:10):
אפשר הסבר על זה
[u]נמצא כל אחד ואחת הולכים בתלם החיים הייחודיים להם בדרך שנמצאת מותאמת באופן אישי על מנת שיוכלו למצות את החיים - עד מוות.[/u]
בום בום (זה מה שהרגשתי כשקראתי פעם ראשונה).

[hr]

_נמצא כל אחד ואחת הולכים בתלם החיים הייחודיים להם בדרך שנמצאת מותאמת באופן אישי על מנת שיוכלו למצות את החיים - עד מוות.
בום בום (זה מה שהרגשתי כשקראתי פעם ראשונה)._
הולם לבב מעולם לא הזיק לה לנפש במובן הזה של התפעמות מתונה - בבחינת בום בום.
ראי,
החיים מוחלטים. נצחיים. אינסופיים. נצח נצחים שהיה ושיהיה כולו ספון בהווה.
את חיה. חייך אינם שאלה לדיון,
זו ידיעה מוחלטת.
גם וודאיות מותך היא ידיעה מוחלטת
למרות שזה, מותך - נוכח על ידך עד למיצוי מלא של חייך.
המוות אם כך הוא הנצח ממילא.
שם מונחת המוחלטות של החיים.
במובן הזה מיצוי החיים על ידי הנפש עשוי להיות רק ברובד הפיזי לכאורה,
שאז מיצי הגוף הם מיצוי החיים,
ומדובר גם על הבטחת הקיום בדמות היצר, היצר המיני בראש ובראשונה שכן ההתקיימות מכוונת בראש ובראשונה - להבטחת המשך החיים.
כאן, נרחיב אל המחויבות האישית להביא צאצאים לעולם, אותה מחויבות שמתבלבלת לעתים קרובות עם בעלות -
גם מתוך ההיבט הגופני, החומר החי, בעלי החיים באשר הם וזה כולל חי וצומח ודומם.

שהדומם חי. אילו לא חי הדומם, לא היו מתקיימים חיים.

ללא חיותה של האדמה דרדר ורמש לא ישיתו תשומת לב לבוא שם.
ללא חיותם של המים, לא יוזרמו החיים אל מחוזותיהם.
להבה כבויה של האש לא תניח השתנות והבשלה.
ללא הרוח המנשב לא תוכל הנפש לחוש את נשימתה
בעוד נשמתה מנשבת את לחייה, מניפה את חייה אל הקיום האפשרי כחלק מהחיים על פני כנפרדת מהחיים.

[hr]

מיצוי החיים אם כך הוא גם ההוויה - הפעולה של היות נוכחת - שהיא במהותה - אי עשייה.
גם החוויה - התחושה של הנוכחות - שהיא במהותה - רגש, הרגשה. שזו מתפרשת על ריבויה לאינספור גוונים וגווני גוונים של הרגשות, רגשות ותחושות.
גם היצירה - שגם חיתוך ירקות זו יצירת מופת וגם מעשה האהבה - על כל מגוון אפשרויותיו - עולה כיצירה אישית לחלוטין שהיא מצטרפת אל הבריאה -בריאת חיים. ממש. הדור הבא.
גם ההתבדלות והאחדות וההסכמה והאי הסכמה וכן הלאה מטבעות רבים לה לנפש בבואה לפרוט את עצמה לחלקיה השונים - שזה גם מצוי של החיים.

וכאשר בא יום הסתלקותה מהגוף, בעוד קיומה נצחי, נמצאת ממצה את חייה עד תומם.
עניין זה מתקבל כהגיוני כאשר אדם הולך לעולמו לעת זקנתו ומיצה את הבשלת חייו אל מוות
ונהדף כלא מקובל כאשר אדם צעיר נמצא נעדר מגופו אל הנצח - ואיננו.

עם זאת, כל אחד מהם מיצה את חייו הוא בכל מקרה,
שזה היעד - המוות - וזה הייעוד - הנצח,
ובדרך ממילא הולך
מאפלה לאור.
מבורות לדעת.

וזו התקופה הזו נתברכה להיות כעת חיה הווה.

חיים טובים - גן עדן - עלי אדמות - אדם.
[hr]
תודות

[hr]

[b]מסובכת[/b] (2014-12-20T21:58:22):
[u]יש שפע של דוגמאות להתפתחויות טובות[/u]
_מעמד האישה
מעמד הילד
חוקי רווחה
חופש מיגדרי
חוקי איכות הסביבה
עישון במקומות ציבוריים_
יש עוד דרך כל כך ארוכה לעבור עד שכל החוקים הללו יבואו לידי ביטוי במציאות ובאמת ישפרו אותה.

[b]נשית[/b] (2014-12-21T14:32:39):
[u]מעמד הילד[/u]

לפני שישים שנים בלבד,עדיין הרביץ המורה בכיתה של אמי (כיתה א) עם סרגל על הידיים הקטנות, ששפכו בטעות מעט דיו על המחברת. את המחברת המוכתמת תלו על גב הילד ושלחו אותו להסתובב עם הקלון ברחבי בית הספר, כששאר הילדים קוראים אחריו קריאות בוז.

[hr]

[u]לפני שישים שנים בלבד,עדיין הרביץ המורה בכיתה של אמי (כיתה א) עם סרגל על הידיים הקטנות, ששפכו בטעות מעט דיו על המחברת. את המחברת המוכתמת תלו על גב הילד ושלחו אותו להסתובב עם הקלון ברחבי בית הספר, כששאר הילדים קוראים אחריו קריאות בוז.[/u]
על פי הפדגוגיה השחורה יש להתחיל לחנך את הילד לאי הבעה רגשית או ביטוי עצמי - על מנת למנוע התפתחות של [b]גחמות אישיות[/b] בגיל חמישה חודשים (אסור לבכות או לצחוק בקול גדול למשל).
המורה שאת מציינת כאן את התנהגותו - יותר מאפשר שחונך כך ואם לא - אמו ואביו
תפישה זו שלטת עד היום בלא מעט מקומות - גערה כגון - תפסיק לבכות - לילד בן שלוש - עדיין נשמעת מעשה יום יום.
כן. חינוך אלים עדיין מתקיים.
אך האלימות כיום היא לא פיזית - זה הבדל גדול - וזו התקדמות רבתי.



[hr]


[u]יש עוד דרך כל כך ארוכה לעבור עד שכל החוקים הללו יבואו לידי ביטוי במציאות ובאמת ישפרו אותה.[/u]
במובן הזה על פני להתבונן אל העתיד ולראות את מרחקיו מבחינת תפיסת המציאות האישית, מבחינת ההתפתחות הצפויה של הוכחות טובות או הוכחות של מגמה חיובית,
יכולה להתבונן אחורה אל העבר ולראות מה כברת הדרך שצעדה האנושות במאה השנה האחרונות - הדור שנולד היום הוא דור רביעי לדור שנולד לפני כמאה שנה,
התבונני על השינויים למשל בהרוגי מלחמות ובקיום מלחמות - שלעולם יהיו - וכן הפרמטרים שצוינו ובמיוחד איכות הסביבה.
שכן מעמד הילד ומעמד האשה כבר התקדמו כברת דרך שמחייבת לבדוק גם את מעמד הגבר, ובכלל את כל עניין המעמדות והבעלות.

המנהיגים הנאורים ביותר של האנושות,אלה שהאירו היטב את ההיבטים האלימים שמתבקשים להיעדר עד כמה שניתן, רובם נרצחו בשל בשורת השלום שלהם.

ואם זו המגמה, על פיה לפני מאה שנה נהרגו ריבוא ואף כמה ריבוא - בקרב אחד
וכיום נחרד העולם לאפשרות של מאות או אלפים בודדים במלחמה כולה.
הרי שהבשלת הנפש האנושית מוארת באור נגוהות.

לכן, וטוב לה לנפש גם מבחינת התרגול - להבחין בעיקר בכל הטוב שהושג עד כה בהבשלת הנפש האנושית אל מחוזותיה.

[hr]

תודות

[/spoiler]
[spoiler=שמא חירות]
[b]תמורה[/b] (2014-12-21T12:16:55):
[u]המנהיגים הנאורים ביותר של האנושות,אלה שהאירו היטב את ההיבטים האלימים שמתבקשים להיעדר עד כמה שניתן, רובם נרצחו בשל בשורת השלום שלהם.[/u]
וזה למה?
תמיד תמהתי על כך.

[hr]

_המנהיגים הנאורים ביותר של האנושות,אלה שהאירו היטב את ההיבטים האלימים שמתבקשים להיעדר עד כמה שניתן, רובם נרצחו בשל בשורת השלום שלהם.
וזה למה?
תמיד תמהתי על כך._
שמא חירות תהיה הדת אליה בני אדם ישתעבדו.

[hr]

תודות





[/spoiler]
[spoiler=יקירה]
כל העניין הוא להסכים לקבל שאת ראויה.
להניח בצד את הרעיון שאינך אהובה ואינך ראויה.
למצוא לכך את הראיות. במעשים, ביצירה, בהסכמה לקבל אותך ואת הנשיות שלך כפי שאת.
להשתולל - כי מותר לך הכל.
הכל. את שומעת?
הכל - הוא ישמח מאוד מאוד (רק לאט).

ואל תשכחי שעדיין כל העבודה בפנים.
זה שבחוץ נהיה קל יותר לא באמת משנה לבפנים אלא מבחינת הבטחון להתבונן פנימה - כי הרי גילית שזה לא החוץ. זה לא מבחוץ.
מעולם זה לא היה מבחוץ ולא יהיה מבחוץ - אלא - החוץ הוא כלי שמתאים את עצמו על פי גחמותייך - כשרע לך בפנים ולעולם הנפש תמצא את הראיות לכך שאינה ראויה בחוץ - והוא יכול להיות בונוס אדיר כשטוב לך בפנים - גם אז ניתן למצוא לכך את הראיות.

והיות שנדמה שהחוץ מניע אותך, הרי עכשיו כשהחוץ אכן רגוע -
יכולה להתבונן פנימה.
[hr]

תודות

לפני הרבה שנים כשהייתי אצלכם - התעקשתי מולך שהוא אוהב אותך ומולו שאת אוהבת אותו.
תתעקשו לזכור את זה. שניכם צריכים לזכור את זה:
את - שאת אוהבת אותו ונאהבת על ידו - ישר יותר, עקום יותר לא חשוב, וכך גם הוא.
זה מסד הזוגיות שלכם. האהבה.

עכשיו - מצאי את עצמך - המציאי את עצמך - מחדש.

צפריר

[/spoiler]
[spoiler=טרוניה לתודות - חטא היהירות - מן הארכיון (זה חוזר על עצמו מעת לעת)]

[u][b]לכן, על פני לבחוש בסירי הטרוניות המענות והטענות, טוב לחלוט כוס צמחי מרפא, לפתוח איזה דף מעניין, ולהתענג על כל היופי הזה.[/b][/u]

[hr]

[hr]


[u]לכן, על פני לבחוש בסירי הטרוניות המענות והטענות, טוב לחלוט כוס צמחי מרפא, לפתוח איזה דף מעניין, ולהתענג על כל היופי הזה.[/u]
בהחלט.
וכשהאף מתעקם, בהחלט ראוי להתעטש בחוזקה, על מנת לחזור אל העונג שביופי הזה.

היופי שבעונג בו גם מדובר על טומאת הביזוי.
מילים מילים מתקדשות אל חוסר הטעם, בדרכן העליזה,
מדיפות ומפיצות את צחנת השמחה לאיד,
ללא בחישה, ללא שמחה, ללא עצב,

אין טרוניה, אין טענה,
אלא העונג המסוים הזה,
של פתיחת מנהרות האף.

[h=2]שאין ביזוי באהבה[/h]

תודות.

[hr]


_מילים מילים מתקדשות אל חוסר הטעם, בדרכן העליזה,
מדיפות ומפיצות את צחנת השמחה לאיד,_

כמו שאתה רואה, אני בעניין של מראות...

[hr]

[hr]

[u]כמו שאתה רואה, אני בעניין של מראות...[/u]

יודעת היטב שאינני רואה,
כך המראה

העניין כאן אינו העניין
העניין - הגדרה

של האין, הדממה,
הנני - האני

תמימותו לפניה עירום ועריה
תמרוניו מתבגדים לעצמי

כך מניף על עצמו סנוורים
להשקיף אדמה לאדם

במסווה המחול העדין
כוונת האגן

[hr]


_במידה ומשהו מזה אכן כוון אלי, מתנצלת. קראתי כמה פעמים ולא הבנתי דבר. אפילו לא התקרבתי לאיזושהי הבנה.
מזמינה אותך לבאר או להסתפק בחוסר הבנתי.
כמו שאתה רואה, אני בעניין של מראות..._
שלושה היבטים:
התבוננות על העולם דרך מראה.
התבוננות עצמית במראה לראיית העצמי והעולם.
העמדת מראה כמגן מפני ראיית העצמי: הסתתרות מאחורי גב המראה.

[u]קראתי כמה פעמים ולא הבנתי דבר.[/u]
שנמצאת ההתבוננות העצמית בעיקרה במילים מילים אלו.


[u]אפילו לא התקרבתי לאיזושהי הבנה.[/u]
הו, בהחלט התקרבת, הבנת שלא הבנת, זו הבנה בפני עצמה.

[u]מזמינה אותך לבאר או להסתפק בחוסר הבנתי.[/u]

בעומקי הבאר הזו המים זכים וצלולים.

גם ללא בדיקות מעבדה איכותית.,

לרווייה.

תודות.


[hr]

[u]לרווייה[/u]
מוותרת. תודה.
מעדיפה לשתות קינלי מוגז בטעם תות ובלבד שאדע מה אני שותה.
[hr]

[hr]

[u]מעדיפה לשתות קינלי מוגז בטעם תות ובלבד שאדע מה אני שותה.[/u]

אמהר לבאר:
_כמו שאתה רואה, אני בעניין של מראות...
שלושה היבטים:
התבוננות על העולם דרך מראה.
התבוננות עצמית במראה לראיית העצמי והעולם.
העמדת מראה כמגן מפני ראיית העצמי: הסתתרות מאחורי גב המראה._

בכל מקרה, בכל מצב הנך משקפת לעולם את העולם.
בכל מקרה ובכל מצב משקף הירח את השמש על לילות הפלנטה הזו.

כאשר הנך מצהירה שהנך בעניין של מראות, אם כך, הנך מבקשת להדגיש
שלא רק שהנך מראה באופן מובן מאליו,
אלא שהנך פעילה בעניין הזה. מציבה מראה לעולם, או במובן של הדף הזה
מציבה מראה - לכותב הזה.

נמצא הכותב הזה אם כך מודה לך על עניינייך בעניין הזה ומצביע על אפשרויות נוספות בעניין המראה, או המראות:
אחת, דרך המראה להתבונן על העולם כך שאינך רואה את עצמך,
שניה, דרך המראה להתבונן על עצמך ועל העולם ואז רואה גם כיצד את עצמך משתלבת בעולם.
שלישית, לאחוז את המראה כשאת ניצבת מאחוריה,
כמגן מפני מראה העולם כפי שהוא,
שכן העולם כפי שהוא מתבונן בעצמו כשמסתכל לכוונך, מסונוור מאורו הוא.

כך, כאשר מבקשת לאחוז במראה הזו, אל מול הכותב הזה, באמצעות מילותיו הוא,
וןמוציאה מילים מילים אלה מהקשרן לטובת הצבת המגן הזה אל מולו,

נמצאת התשובה שמקבלת מהכותב הזה, מרומזת בלבד,
על מנת שתציצי מעבר למראה שמחזיקה מולו.

כאשר תמיהתך אף עולה ולא מובנים הדברים,
כבר הנחת את המראה הצדה,
אז,
נמצאות כבר המילים מילים הללו,
כתמצית,
ונראים הדברים סתומים.

כאשר הנך מעדיפה לשתות משקה זה או אחר על פני מים זכים,
זו בהחלט בחירתך לוותר, ומותר לך בהחלט, לוותר.

אכן תודה.

אפילו תודות.



[hr]
ובכן... מוותרת. הסיבה - אני חושבת שכל זה שעשוע טהור אלא שאני איני שותפה לו. רק לכאורה מוזמנת כדי שיוכל הכותב לרוות נחת מעצמו. אין לי רצון להיות השעשוע של איש. וכך אני מרגישה בין המילים שלך. גם כאשר הן מדייקות עד כאב הן מושלכות אלי מלמעלה למטה. יכול להיות שאין לך כל כוונה כזו אבל כך אני מרגישה למולן. קשה לי מאוד להישאר כשאני חשה יהירות. זה שלי, אני יודעת.
המשך שבוע נעים.
[hr]

[hr]
[u]רק לכאורה מוזמנת כדי שיוכל הכותב לרוות נחת מעצמו.[/u]
בהחלט.
בהחלט למען העונג והנחת, עם זאת לא מעצמו, אלא מהמילים מילים הניתכות אליו מלמעלה, והרטט נעים, מטהר.

[u]אין לי רצון להיות השעשוע של איש.[/u]
הו, במובן הזה המדרגה הזו של להיות שעשוע בעבור מישהו, היא בדיוק הזלזול שניתן שם לדמותו של אברהם אבינו, ועל הדרך גם השתרבב הבוז כלפי [po]בערך מוחלט[/po], אל זה עלתה התייחסות במילים מילים - שהביאו אותך לשים לי מראה, בצניעותך כי רבה.

[u]גם כאשר הן מדייקות עד כאב הן מושלכות אלי מלמעלה למטה.[/u]
בגובה העיניים, לעולם בגובה העיניים.
ואם מושלכות אלייך מילים מלמעלה למטה, הנך מוזמנת להפסיק להתבונן מלמטה - זה בידייך.

[u]קשה לי מאוד להישאר כשאני חשה יהירות.[/u]
אין באמת הבדל בין יהירות לצניעות,
זה בעניין המראה.



[u]זה שלי, אני יודעת.[/u]
שום דבר לא שלך ברגע שנכתב החוצה.
את זה את יודעת?

אבל זה בסדר, ולו על מנת שלא תחושי איך הנני לך לרועץ, מוזמנת להדיר רגלייך מכאן, לרווחתך השלמה, שכפי שעניין המראות:
[u]לכן, על פני לבחוש בסירי הטרוניות המענות והטענות, טוב לחלוט כוס צמחי מרפא, לפתוח איזה דף מעניין, ולהתענג על כל היופי הזה.[/u]

[u]המשך שבוע נעים.[/u]
נעים מאוד.

תודות.


[hr]
מגיבה. כי בפעם הראשונה מאז הריקוד הזה אני מרגישה באמת בגובה העיניים.

[u]הזלזול שניתן שם לדמותו של אברהם אבינו, ועל הדרך גם השתרבב הבוז כלפי בערך מוחלט[/u]
זו הקריאה שלך. אני לעומת זאת קראתי את בערך מוחלט מטיף ומתלהם. ואת התגובה קראתי דווקא כנאמרת באורך רוח וסובלנות.
הכל בעיניי המתבונן.

[u]ואם מושלכות אלייך מילים מלמעלה למטה, הנך מוזמנת להפסיק להתבונן מלמטה - זה בידייך.[/u]
לא מסכימה. לא יכולה לאלץ אדם אחר לקחת אחריות על הרגשות שלי או על המבט שלי אבל אין זה אומר בהכרח שאת הטנגו הזה אני רוקדת לבד.

[u]אין באמת הבדל בין יהירות לצניעות[/u]
לדעתי יש. יהירות גורמת לי רתיעה. צניעות מעוררת בי שעמום. אי לכך, כנראה שיש הבדל.

[u]שום דבר לא שלך ברגע שנכתב החוצה.[/u]
זו בסך הכל צורת ביטוי שאנחנו כנראה לא שותפים לה. אין דבר.



[hr]

[hr]

[u]מגיבה. כי בפעם הראשונה מאז הריקוד הזה אני מרגישה באמת בגובה העיניים.[/u]
גם כשלא הרגשת בגובה העיניים, הגבת.
לכן תמוהה הערתך זו.

_הזלזול שניתן שם לדמותו של אברהם אבינו, ועל הדרך גם השתרבב הבוז כלפי בערך מוחלט
זו הקריאה שלך. אני לעומת זאת קראתי את בערך מוחלט מטיף ומתלהם. ואת התגובה קראתי דווקא כנאמרת באורך רוח וסובלנות.
הכל בעיניי המתבונן._
בהחלט. בהחלט הכל בעיני המתבונן, גם ההתעלמות מהזלזול כלפי דמותו של אברהם אבינו, בדברייך אלה, בעינייך אלה.



_ואם מושלכות אלייך מילים מלמעלה למטה, הנך מוזמנת להפסיק להתבונן מלמטה - זה בידייך.
לא מסכימה. לא יכולה לאלץ אדם אחר לקחת אחריות על הרגשות שלי או על המבט שלי אבל אין זה אומר בהכרח שאת הטנגו הזה אני רוקדת לבד._
לא מדובר על אילוץ של אף אדם אחר, אלא להתבוננות האם את עצמך "באה מלמטה" או יותר נכון על מתי את עצמך "באה מלמטה" (הרי כולנו כך, או היינו, או נהיה).
טנגו?
אני בהורה, דילוגים כרכורים ושמחה...

_אין באמת הבדל בין יהירות לצניעות
לדעתי יש. יהירות גורמת לי רתיעה. צניעות מעוררת בי שעמום. אי לכך, כנראה שיש הבדל._
והשעמום לא מרתיע אותך?

בין צניעות ליהירות מבצבצת הענווה. זו שמאפשרת לנפש את יהירותה, את צניעותה.

ראי,
כבר נכתב מדוע איני כותב בדפים אחרים, אלא משתדל (ובד"כ מצליח) לרשום את הגיגי רק כאן.
כאשר בדף הבלוג שלי אני כותב את מה שנראה לעיני המתבונן הזה, שהוא אני, ואת מתוך העניין שלך "במראות", באה להציב לי מראה, מתייחסת לאופי מילותי היהירות או המצטנעות, מתווכחת עם ראייתי כאן,
לי באופן אישי אין בעיה עם זה.
אבל, כפי שכבר נאמר, איני מתכוון רוצה או צריך להיות בסדר עם הרגשתך או תחושתך לגבי מרומי הכסא עליו אני יושב או שעשועי האישיים.

לכן, טוב להדגיש בפנייך, ואני תקווה שתקבלי את הדברים כפי שהם נכתבים, בגובה העיניים,
שאין לי שום עניין להתנצח או להתווכח על דברי אלה.
שהמילים מילים האלה, אם נושאות חן או לאו, או שנמצאות סתומות, או שנמצאות מעצבנות, מדיפות ריח רע או מביאות את הנפש למרומי פסגת בחילתה,
מבחינתי זה היינו הך.

עם זאת, בהחלט כאשר עולות מילים כמו שלך מבעד למראה,
בהחלט עולה תודה גדולה,
שכן אותו צד מפייט, אותו משורר חבוי, חוזר לחיים, ומדובר על מוות קליני ארוך למדי, בו מעת לעת התעורר המשורר מתרדמתו, גיהק כמה שורות ונרדם.

על כן, מתוך בהירות הדברים האישיים האלה, ברצוני לסכם באופן ברור ומלא את כוונתי

[h=3]זה לא אישי ואין אישי מזה[/h]

תודות.


[hr]

[hr]

[u]לכן תמוהה הערתך זו.[/u]
נכון יותר היה לומר, ממשיכה להגיב למרות הודעתי על פרישה, כי משהו במוזיקה היה שונה.
אבל רק לרגע. והנה שבה המוזיקה הקודמת.

[u]שאין לי שום עניין להתנצח או להתווכח על דברי אלה.[/u]
התרשמת שלי יש כוונות אחרות?

[u]בהחלט עולה תודה גדולה[/u]
בבקשה.


[hr]

[u]נכון יותר היה לומר, ממשיכה להגיב למרות הודעתי על פרישה, כי משהו במוזיקה היה שונה.[/u]
ראי,
ההזמנה עד כדי כך פתוחה, עד כי גם פרישה מתקבלת בברכה,
בגלל הניגון, בגלל המילים, בגלל הכותב, בגלל הרוח,
זה לא חשוב.

שבכל מקרה לצידי לא מעט עיניים חקרניות, מתהווים קמטי החיוך העולה מאליו, אל נוכח תנועה מגושמת, של הכותב, שמעולם לא היטיב לרקוד, לדבר דיאלוג, אלא נואם את נאומיו, ללא הפסק,
כשאלה, נאומיו בדבר שמאליו מובן, נמצאים לעתים קרובות חסרי כל מובן,
אז,
מניף הכותב הזה את הלא מובן, ממנו והלאה, בתקווה שימסו אל אספלט הרצינות התהומית, שיש זמנים בהם מתייחס לעצמו.

[u]אבל רק לרגע. והנה שבה המוזיקה הקודמת.[/u]
על פני משתעשע, מתעתע.

תעתועיו, פעם כבר כתב על זה, אינם בידיו, מתועתע מתוך חוסר שפיות זמני, אל טירוף קבוע, בראי ההומור.

[u]תודה על המראה הזו![/u]
בבקשות.


תודות.




[/spoiler]
[spoiler=יקירה]
יקירה,
אינך חולה כלל ועיקר, גופך הדווי והמקומט מזריקות וניתוחים - בריא לגמרי.
כל שמתבקש ממך זה להסכים להיות בריאה.

כן. כן. את יודעת את זה בתוכך וכבר הבראת פעם אחר פעם.
ושוב כאן, הנך מתעללת בגופך, צולפת באלוהייך אל הסבל והכאב - רק כי אפשר.
והאפשר הזה כל כך נחמד בבחינת מלא חמידות - עד כי הנך מרכז לתשומת לב המורעפת עלייך ומאפשרת לאלה להביע ולהנכיח נדיבותם.

צי של אנשים שומרים אותך חולה - אך ורק כי זו בחירתך.
באבחת המבט
כהרף עין

בראי את בריאותך הבריאה - הבריאי את בריאותך - התבונני - היא שלמה.
[hr]
תודות.

[/spoiler]
[spoiler=יוהנה (2014-12-25T11:28:55):]
שואלת בעקבות הצ'אט -
איך להתמודד עם בן זוג דכאוני שלא רוצה לוותר על הדיכאון שלו וסוחף אחריו את כל הבית?

תודה
[hr]
השלום והברכה,
שנמצאת יוהנה עולה מן הצללים להאיר בזיוה את אגמי הנחושת השקופים ולהביא מזור בזמרתה אל כל יצור ואל כל יצירה.
כאן, כאשר מבקשת הטהרה הזו להתבונן על דכאון טוב להתבונן על הדכאון כמנגנון.

זה לא שיש מנה מסוימת של מצב נפשי, והיא נוכחת בגוף וממנה סובל האדם.
זה כן שיש מנות מסוימות מאוד ברמה הכימית, של חומרים בתוך הגוף הפיזי - שכולם בבחינת תגובה לאשר מתרחש בנפש ובו בעת משפיעים על מצב הרוח בבחינת מצב הרוח היחסית לחומר
כמו היית מקפלת חצי מפרש ומציינת לעצמך שמצה הרוח השתנה.

הדינמיות של הדכאון אם כך היא שהדכאון עסוק בדיכוי. מנגנון פעיל ביותר אשר צריך לשמור את הנפש עמוק בתוך שאול תחתיותיה - זה הדכאון.
הדיכוי העצמי הזה אם כך אינטנסיבי יותר או פחות על פי הטמפרמנט הבסיסי של האדם.

עם זאת, הסבה העיקרית לדיכוי עצמי - בכל מקרה ובכל מצב - היא ייחודיות. שמירה על ייחודיות.
והייחודיות של הדיכוי העצמי מקבלת כל כך הרבה עזרה ותמיכה מהסביבה - עד שלפלא הוא הדבר שיש כל כך הרבה דיבור על דיכאון וכל כך מעט - דיכוי עצמי.
גם במובן האישי.

והדיכוי - ככלי - הינו כלי מדויק חד כאזמל מנתחים - להניח לאדם פלטפורמה בטוחה, שמא יעלה ויקום להיות בין הצללים ולגלות את האור הפנימי.

כל כך נרתע האדם אל מול האחדות וההתפעמות האפשרית להאיר את העולם מפנימיותו ולהיות מואר מפנים החוצה – עד שמדכא כל אפשרות לטוב, ומכניס בלא רחם אל עצמו ועל עצמו, מכות נמרצות, מדכא כל היבט של חיים וחיות - שמחה הופך לכעס ורננה לזעם.

[hr]

כמו חור שחור שואב הדיכוי העצמי את הסביבה – אל מימיה העכורים של נפש אחת מוזמנים כולם.

עם זאת, כאשר הסביבה נמצאת מתבוננת בהשתאות כיצד כל הצבע מפני האדם הספציפי נשאב אל שחור אישוניו ולא נשאבת שם, מתוך עוגניה היא, מניחה מעט פחות תשומת לב, ומאפשרת לאדם להתפלש בתוך עצמו, כשמבחוץ שוויון הנפש מככב את המצע היציב ביותר גם לאדם עצמו.
כך, שכל צרכיו מסופקים ברמה הפיזית וזה כולל יחס ואהבה ותשמת מגע בהחלט. עם זאת, רודנותו למשל – מורחקת באחת – בתנועת יד אחת מהסה הסביבה את המדכא את עצמו – אל עצמו.

שתי תנועות אם כך:
אחת מאפשרת היות. היות בדיכאון, היות כועס היות זועם.
השניה מונעת זליגה באמצעות דאגה מעשית לתנאים המתאימים.

רודנות המדכא עצמו תיחסם באחת.

[hr]

כאן, היות ואינך יכולה לעשות דבר לגבי הדמות הזו,

מוצע לך לקחת את ההרכב הבא 06;18;15;32; 03; מתמציות באך.
הרכב זה עשוי בהחלט להקל עליו גם אם יסתובב בסביבתו ולא יהיה עליו. יכולה גם לתת לילדים אך רק פעם ביום ויכולה להוסיף לתבשילייך.
ככל שיותר אנשים ישדרו את ההרכב הזה בסביבתו עשוי לקבל מזור, אם מודע אם לאו, ואם לא הוא, החיים יהיו מעט יותר נסבלים.
קחי את את ההרכב הזה לפחות עשר פעמים ביום.

[hr]

וטוב אם תצאי במחול. וטוב אם תצאי במחול שלוש פעמים בשבוע, לבדך בתוך קבוצה.

[hr]

באשר לכוחו של הקרבן לסחוף אחריו את סביבתו, טוב להתבונן עליו, על הקרבן כאילו יה ילד, לא בהתנשאות כלומר מגבוה, אלא שנמצא הקרבן תמיד מיוצג על ידי הילד, וכאשר היללד הזה שוכן בגוף מבוגר – כוחו לא ישוער.
עמידה מולו לכן תמיד תהיה מדמות הבוגר, שלא קונה את הספקולציה.
זה לימוד ארוך טווח.


[hr]

תודות

[hr]

[u]נכנס ללב, מקווה שהגוף ידע ליישם.[/u]
לעולם הגוף מדויק.
הגוף לא טועה.
לכן, טוב על פני תקווה - שזה כלי מיותר בחיים הרגילים - להפנים את הדברים מתוך התבוננות. אז חלק מהדברים יכנסו לגירת ההסכמה וחלק למגירת אי ההסכמה.

[hr]
תודות

[hr]


[b]יוהנה[/b] (2015-01-11T22:32:08):
אני כל כך מתוסכלת מעצמי, שגורמת לי להיות חולה.
מרגישה אנרגיות עצומות שדורשות לתת לעצמן ביטוי, בעשיה בתחום שלי, אבל העשיה פשוט חסומה. אני לא מצליח להתניע.
כל פעם מנסה,עושה צעד, חצי צעד, והכל מתמוסס. אני ממוססת את האנרגיה הזו וחוזרת להשתבלל. כמובן שלהיות עם שניים בחינוך ביתי לא עוזר לעשיה...
קשב וריכוז? בעיית אירגון? דחיינות? אני המצאתי את המונחים.
לא מצליחה עם פרחי באך, כי הם דורשים התמדה, ואני, הזיכרון העלוב לא מאפשר לי להתמיד.
כל משימה מפחידה אותי בגלל אי היכולת להתארגן. וכל, מרובת כשרונות שכמותי, לא עושה כלום.
המרגיעון אומר "החסרונות הם היתרונות", אבל החסרונות שלי גורמים לכך שהיתרונות פשוט לא באים לידי ביטוי בשום דרך.
אפילו ההורות שלי, שהיא טוטאלית, כולה מוטלת בצל הכבד של חוס האירגון.

[hr]

ראי,
משימות קטנות. משימה אחרי משימה. יש זמן שהרי הזמן הוא המצאה של הנפש מראש.
התרווחי, קחי שלוש נשימות עמוקות.
הניחי למחשבות.
קחי אוויר.

כאן. במקום הזה, בו אינך חסרה דבר - התבונני בעצמך - על עצמך - היי עצמך.
יצירה היא יצירה היא יצירה.
הנך - בשירות היצירה - הנך מאז ומתמיד בשירות היצירה.

הביטי אל הכשלון. אל שרשרשת הכשלונות שצרבת במוחך.
כל כשלון הוא הצלחה כבירה.
ראי אמהות - ראי הורות.

כאשר הזוגיות בינך ובין עצמך איננה שלמה, במובן הזה של געש פנימי, חוסר התחשבות בגוף מבחינת מזון, מין, תנועה ובעיקר יצירה - לא יימצא שום גורם חיצוני שיניח לך שלמות ואיזון.

עם זאת, אותם קביים זמניות דוגמת [po]פרחי באך[/po] בהחלט מנתבים את האנרגיה ואת המנעד להיות כזה שבתוכו את מתחילה להקטין את גובה להבות השריפה העצמית.
כאשר את מתלוננת על כך שאינך מתמידה להשתמש בתמציות האלה הנך מוזמנת לקחת את ההרכב שבחרת כשהוא בתוך בקבוקון או אמפולה קטנה מפלסטיק או זכוכית - ולשאת את ההרכב הזה על גופך - אם ניתן באזור הלב - מה טוב.

כל אלה עצות מצוינות ועם זאת ללא פרגון עצמי, הודיה וקבלת עצמך כפי שאת לא תבוא השלווה הבסיסית שמאפשרת את החיוניות הבלתי נדלית שלך לבוא לידי ביטוי.

לכן, הודיה כמנטרה (ויש לך על מה להודות שכן גם על הכאוס ניתן להודות) אמירת תודה פשוטה על היש בעולמך - תהיה לתועלת לא משוערת במיוחד כשאינה נאמרת לשם התועלת אלא מתוך הכרה בחסד ובטוב ובטוב יותר ואפילו במצוין.

[hr]

תודות

[/spoiler]
[spoiler=אור פנימי]
שאז,כשמתגלה האור הפנימי נמצא האדם חופשי מאורות חיצוניים.
זה לא שלא מוארים מבחוץ חלקיו, במובן הזה על ידי אירועים שמעלים את הילדותיות שלו, מהמרחב והזמן של ינקות ואף ילדות - שם האיר את סביבותיו מתוך האור הפנימי עוד בטרם הוצללה נפשו להיות בסד ההתנהגות הטיפשית - כבוגר.

מכאן, שכל אזכור של האור הפנימי נמצא אסור, שאם האדם מואר מבפנים ויודע להאיר - הסביבה מאבדת שליטה.

לכן זה אסור. ולכן כל ההשתדלות להנכיח את הטיפשות הזו שתהא גלויה,
גם ובמיוחד שהטפשות הזו מגובה בהרבה חכמה, מחקרים ושאר אלפנט שיט - וניתנים פתרונות חיצוניים כביכול אם נאיר את המקרר מבחוץ יימצא האור הפנימי שבו,
ובגישה החברתית כלכלית הזו, אסור בתכלית האיסור לפתוח את המקרר ולעשות שם סדר.
לא שלא ניתן, ניתן בהחלט וחלק מהמדריכים בשר ודם בהחלט מראים לאדם אפשרויות של פתיחת הדלת ועבודה שם.
עם זאת, האג'נדה הכלכלית חברתית - מעדיפה להשאיר את הדלת סגורה ולתת לאדם כימיקלים שונים שהשפעתם מאפשרת לו לחיות באופן סביר- ובעיקר לסביבתו.

כי לא האדם חשוב, לא הוא שיכול לצאת מהדיכוי העצמי בקלות וביעילות - אלא חוסר האיזון - הדיכאון על כל סוגיו המדוקדקים - הוא מטופח היטב. על ידי פתרונות מעכבי הבראה.
כך הכרוניקה של הדיכאון מזינה את עצמה שוב ושוב.
[hr]

ההצעה לגלות את האור הפנימי אם כך איננה אלא פתיחת סדק, צוהר צר לאפשרות כזו, בזהירות במיוחד אצל המדוכא - שהאור הפנימי מעלה בו את מנגנון הדיכוי.
הארת מנגנון הדיכוי אם כך מתבקשת להיות מבחוץ בתחילה, כפי שהירח מואר אך לא תוכל לו למנגנון הדיכוי
אלא רק כאשר זה יואר מבפנים.

אז, עדיין יהא החוץ מואר גם ממקורות אחרים, עם זאת, הזרימה, היציבות והשלווה - קונות אחיזה.
[hr]
תודות





[/spoiler]
[spoiler=ידיעה]

צ: הרחבה על זה בבקשה -
[u]השאלה הגדולה היא, מהי "ידיעה"?[/u]
כל מה שאין עליו עוררין.

_אני נתקלתי הרבה מאוד פעמים במצב שבו אנשים ממש לא יודעים בשום רמה מודעת דברים מאוד גדולים על עצמם. יש להם נקודה עיוורת, קטנה או גדולה.
פעמים רבות הם מבטאים כעס ותיסכול רב, כשהם מגלים שמישהו אחר כן ידע את מה שהם לא ידעו, אבל לא אמר להם.
כשאדם נמצא בבלבול או בתעתוע, הוא לא "יודע".
כשאדם מדחיק, מכחיש, או נמצא בתחום ההשפעה של כל אחד ממנגנוני ההגנה האחרים שמונעים ממנו "לדעת", הוא לא "יודע"._
ה"ידיעה" היא גרעין ההתקיימות והיא הידיעה הפנימית של כל אדם שהוא ראוי לחיות, ראוי לאהבה.
ה"ידיעה" אם כך כולה ספונה באהבה.
ומכך שכאשר אדם "שוכח" שהוא אהוב, ראוי לאהבה והאהבה קיימת בתוכו, כל פעולותיו באות על מנת לחזק את ההרגשה שהוא לא ראוי, לא אהוב, לא נאהב.
אז יבחר לעצמו בן זוג מתאים נסיבות חיים מתאימות - על מנת שאלה יכסו על הידיעה הזו.
כאן, הגילוי שבן הזוג לא מתאים או העבודה לא מתאימה או כל עניין חיצוני – הוא רק חלקי.
כלומר, שהגילוי שבן הזוג לא מתאים למשל, ישמש מידית לאותה בחירה – להתכחש לידיעת האהבה שקיימת בתוכו בכל מקרה.
לכן, על פני להבהיר לאדם את הנסיבות שראויות להשתנות – טוב להאיר לאדם את הידיעה הפנימית שהוא ראוי – ראוי לאהוב ולהיות נאהב.
משם כל השאר יתרחש מאליו.

על פני להצביע לאדם על הרע שיש לו בחייו – טוב להדגיש את מה שנשתכח ממנו בשל נסיבות חייו
ובעיקר בשל האג'נדה החברתית שמסרבת להכיר בכך שאדם, באשר הוא אדם, ראוי לחיות חיים טובים ושלמים, כשגרעין האהבה לא תלוי באף אחד מבחוץ.

שכן – עצם ההתקיימות מחייבת אהבה.

[hr]

תודות

[hr]

[b]נוודית[/b] (2014-12-28T08:09:09):
האם אדם יכול לספר לעצמו, או להקשיב לסיפורים שמספרים לו, סיפורים שונים, או אפילו מנוגדים בפרטים, ועדיין יהיו אותה הידיעה של האהבה.
ולהיפך, שיהיו שני סיפורים דומים בפרטים, אבל שלא בשניהם תהיה הידיעה.
שבעצם "הידיעה" היא לא בפרטים, בעובדות (כביכול)?

[hr]
בהחלט כן.
עם זאת, לעתים דווקא הספור שאמור להנכיח לאותו אדם שבחירותיו מרחיקות אותו מ ה אהבה - עשוי לשמש כעוד כלי לשמר את מה שהוטמע בו מראש - שאינו ראוי לאהבה - אלא שעליו להרוויח את ה אהבה -
ההסכמה אל הרעיון שבכל מקרה אהוב - ראוי - נמצאת כביכול בסתירה לתולדות חייו של אדם ואין הדברים כך.
ההסכמה אל הרעיון שבכל מקרה - אהבה - מעלה תחושה של חוב.
כביכול ה אהבה היא מערכת הנהלת חשבונות ואם נמצא ראוי לאהבה עליו לשלם בעבור זה.
כאן, התשלום היחיד שמתבקש מהאדם - אם יש כזה - הוא לחיות את חייו.

כאשר מדובר בדמות שבחרה להקצין את סבלותיה עד כדי הסכמה לפגיעה פיזית - להקריב קרבן ראוי לציון - שמא אז תהיה ראויה לאהבה,
בהחלט יש לסלק גורמים פיזיים - או דמות כזו או אחרת מחייו של אותו אדם כ- עזרה ראשונה
ועדיין כל זה על מנת להניח רגיעה מסוימת במנת הדרמה היומיומית הכרוכה בסבל המתמשך שבחר על מנת לחוש קירבה.

אז, בגדול - שני טיפוסים עיקריים קיימים, זה שמוצא את יהבו בחוץ ומאמין שמחוץ יקבל את ההוכחה להיותו נאהב;
וזה - שלא משנה כמה מתנות אהבה יורעפו עליו מבחוץ - לא ירגע אלא רק שכשיגלה את פנימיותו.

הראשון אם כך בעל כורחו יבין בסופו של יום שלא באה אליו רגיעה וידיעה למרות שהחוץ מספק לו את כל גחמותיו -
אז עשוי להאמין בכך באמונה שלמה ועדיין ימצא את עצמו מתוסכל מעברו, מדמויות שבעברו שהן לכאורה הניפו את סבלותיו -
ואז יחזיק בתפיסתו שכעת כאשר הרע מהעבר סולק - ובא טוב אל חייו - הפתרון - בחוץ - כשהוא מניח לחוץ לשלוט בתחושותיו.
השני יתקשה לקבל עצה מבחוץ - אפילו אם העצה הזו תציע לו להתמקד פנימה.

כך או כך, בבסיס החיים הידיעה בדבר ה אהבה - היא מוחלטת, ללא עוררין.
לעתים מגלה את זה האדם בחייו ולעתים - רק ברגע מותו.

[hr]

כאן, טוב להדגיש ש ה אהבה היא בסיס החיים.
כאשר מתורגמת הידיעה הזו ליחסי אנוש - נכנסת היחסיות למשוואה.
אז, בהכרח האהבה המעשית איננה יכולה להיות רק נופת צופים והתפעמות רומנטית.

עם זאת, כאשר הבסיס הזה של אהוב בכל מקרה נוכח בחייו - האהבה המעשית היא בונוס, שכן החוץ - נשוא האהבה - לא משפיע על הידיעה.

[hr]

תודות.

[hr]

[b]נוודית[/b] (2014-12-28T10:49:02):
[u]לעתים מגלה את זה האדם בחייו ולעתים - רק ברגע מותו[/u]
וואו. זה שובר לב.

[hr]

[u]וואו. זה שובר לב.[/u]
בהחלט. עם זאת, ברמה הנשמתית, כל אחד ואחת מקבלים מידי יום הנחיות ברורות מהנשמה, אם בחלום ואם בשלב של בין ערות לשינה או בין שינה ליקיצה.
הבחירה לקבל את ההנחיה הזו או לא - היא של האדם - גם כשאינו מודע לכך.

לעתים רק משבר רציני כמו מחלה קשה עשוי ליצור שינוי.

[hr]

כאשר הרעיון עצמו מאיים על האדם - אפשר שימתח התעקשות לותרנית עד רגע מותו.

כך או כך - החיים בתפארתם.
שכן בתוך הראוי - יש גם את האפשרות להתכחש לכך.
שזה החסד.
[hr]
תודות





[/spoiler]
[spoiler=מם ריש (2015-01-02T18:22:53):]
אפשר לשאול ללא היכרות מוקדמת?

הייתי רוצה לשאול על החרדה מהכתיבה, מביצוע המשימה, ועל ההתמודדות עם הביקורת העצמית והחיצונית, עם הפחד לאכזב את המצפים - מהו המוצא מהשיתוק והאימה? מבלי להיעלם ולוותר על הכל...

תודה

[hr]

[u]אפשר לשאול ללא היכרות מוקדמת?[/u]
הנה שאלת וזה בסדר גמור.

במובן הזה של פחד לעולם מסתתרת שם אהבה.
וכאשר ה אהבה מוסתרת באמצעות פרגודי הפחד, נמצאת אז היצירה - ממלאה את תפקידה באופן מלא - בבלימתה.

שכן, כל העולם החיצוני - כולו מדומיין על ידיך.
אותן דמויות שאת עשויה לאכזב - כולן את.

ומתוך שכך שאת מניחה לעצמך ציפיות - את יודעת מראש שהציפייה להתאכזב - תקוים במלואה.

אז, יכולה לדלג על כל הסבוב המיותר הזה - ולוותר מראש על כולו ובלי כל מאמץ להיות שוב - מאוכזבת.
הנפש מבחינתה מסופקת שכן תחושת האכזבה מתקיימת - וזה הדלק של תפישתך את ייחודך וחוויית קיומך.
האם זה ברור עד כאן?
[hr]

[u]הנה שאלת וזה בסדר גמור.[/u]
תודה רבה

[u]האם זה ברור עד כאן?[/u]
כן

ובכל זאת, לא מבינה כיצד [u]יכולה לדלג על כל הסבוב המיותר הזה[/u]? כלומר, מבינה שכדאי, אבל לא מצליחה לעצור את הפיזיות של החרדה: הבחילה המטפסת, ההתכווצות בבטן. אני מחפשת את הכביש העוקף את העומס המיותר הזה, אבל לא מצאתי את נקודת היציאה אליו.

[hr]

את כבר מדלגת.
בזה שאת לא כותבת ונכנסת לכל הלופ של ההרגשה הרעה. אז את מרגישה חיה.
האם ה ברור?
[hr]
כן.
מה הצעד הבא?
איך לוותר על תחושת החיות המאכזבת / החרדתית?
אם אצליח לכתוב זה יכול להיות מקור לחיות מסוג שונה, אבל לא מצליחה (רק קצת ובאופן לא מספק...)
[hr]
ראי,
ראשית הכירי את עצמך ואת המתרחש אצלך.
התבונני כיצד זה קורה.
ממש. בפועל
הרגישי איך את מתאכזבת וסובלת ובמקביל עולה חיוך קטן ומוסתר לעצם ידיעת הקיום. צייני בפנייך - הנה, זה מה שנאמר. ההרגשה הזו
של הקיום המלווה באכזבה.

אפשרי?
[hr]
נדמה לי שאפשרי.
אני מרגישה כלואה בזה. (שהרוח של מישהי מסוימת רודפת אותי שלא אצליח, מתוך חרדתה שלה... למרות שהיא כבר עסוקה לה בגלגול אחר זו רק אני שלא נפרדתי...)
מדוע זו כרוכה בזו, האכזבה וידיעת הקיום?

טוב, הנה הבנתי, אני בעצם מתאכזבת גם כאן. ועל זה.
[hr]
הנה
את יכולה לראות ואת רואה
המשיכי לאבחן את ההרגשה ולהפריד את האירועים כדי לראות את הדפוס. את יכולה לראות שהנפש יודעת להפריד דבר מדבר באופן יוצא מהכלל למשל.
התבונני על הפונקציה בד בבד עם ההרגשה.
על הפונקציה של הדינמיקה ועל הרגש - כפונקציה להנאה/הנעה
[hr]
תודה רבה

אתבונן ואשוב
[hr]
מם,
במובן הזה אם כך יכולה לראות את המתרחש ולחוש את מה שנראה.
מכאן, במקביל, מזהה את המובן מאליו.
שהמובן מאליו כל כך מובן מאליו - שלעתים הוא סמוי מן העין.
לכן מתבוננת על כל מה שיש לך בחייך במובן של משרת אותך ואת גופך ואפילו את אכזבותייך.
גופך - כמתפקד - בדיוק במידה בה הוא מתפקד - מובן מאליו.
האקלים של הכדור - מותאם במיוחד לקיום החיים כולל חייך - כמובן מאליו.
המזון והמים והכסות והעונג הגופני והכאב וצבע הכביש והזריחה והשקיעה ועצם עונות השנה
כל אלה מובנים מאליהם.
וכאשר מתבוננת במובן מאליו ומגלה עד כמה המדור הזה של המובן מאליו בחייך נמצא רחב ואינסופי - יכולה להתחיל לברך על המובן מאליו, להודות עליו.
להעלות הודיה מכל הלב - ואין קל מזה -
אז, בד בבד עם שרשרת האכזבות שאת אורגת כל חייך, נמצאת ההודיה - על יד - משב רענן של התפעמות חיובית, מלאה נשימה, מודה לנשימה
מודה לנשמה.

[hr]

תודות.
[hr]
נדמה לי שהבנתי, ומתכווננת להודיה.
ובכל זאת לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשקראתי [u]ואין קל מזה[/u]...

תודה, זה אפשרי, נראה לי, זה מדבר אלי

[/spoiler]
[spoiler=סירוס ככלי להקטנת ילודה]
[b]נשית[/b] (2015-01-05T12:24:13):

כתבת בעבר משפט קצר בדף [po]בעל שלא רוצה סקס[/po] לגבי הסירוס הגברי . כתבת שכל זה נועד להורדת אוכלוסיית העולם.
האם היית רוצה לפרט?
[hr]
ברשותך,
כאשר מתבוננים מהצד, נמצא האדם נסחף אחרי עצמו עד כדי כך שבשם הקדמה והמדע והטכנולוגיה - נמצא פוגע בכל מה שלא.
מה שלא מגובה מדעית - מה שלא ניתן להפוך לטכנולוגיה - מוקצה.
לשם כך נוצרה האידאה השלטת מבחינת התעמולה שמזינה את עצמה.

כך, על פני להשביח זני מזונות נמצא האדם משנה את הצופן של אותם מזונות מבחינת הגנום - לא כי הפרי או הירק יהיה יותר טוב אלא כי חלק קטן מאוד מהאנשים מעוניין לקטוף את הפירות תרתי משמע - להיות בע הליטה היחיד ולא להניח לאף אחד להיכנס שם.
כך מבחינת מזון, כך מבחינת רעלים המכונים תרופות, כך מבחינת השכלה ולימודים. כל אלה נמצאים משרתים את התפיסה הבסיסית - הלותרנית בבסיסה והפרוטסטנטית בכללותה - על פיה הדרך היחידה לדעת שאת ראויה, שאת מוארת, שאת נהדרת - היא להשיג עוד ועוד. עוד כסף, עוד מעמד. עוד רכוש. עוד כוח.
לא מפליא הדבר שסרטן הוא היום כרטיס היציאה הפופולרי לסיום החיים.

כאן, בתוך כל השינויים האלה חל גם שינוי רדיקלי במבנה המשפחה, כתוצאה ישירה מהתפרקות המשפחה המורחבת גם עקב המהפכה התעשייתית וגם עקב היכולת לנוע במהירות מדהימה ממקום למקום.
אז לכאורה מרחק כבר לא נמצא אותו מרחק שכן ניתן לגמוע מרחקים במעט זמן.

תהליכים שונים מבחינה תרבותית תורמים להקטנת הילודה - ביניהם המצאת הגלולה אשר לכאורה שחררה את המין ואת הנשים ובפועל רק הקטינה את איכות וכמות יחסי המין, הכוח הנשי שהוא הכוח היחידי התחיל לאמץ את האלימות הזכרית כלגיטימית ביותר בבואו לעמוד מול הגבר. זה שכל השנים סולק בבושת פנים מניהול המשפחה בעודו מנהל את החיים כולם.
אז, השכיל הגבר להבין שחלקו במשפחה הוא לא בר ויכוח ובא ותבע את חלקו בניהול המשפחה בעוד מצהיר על אבהותו לא רק במילים אלא גם בפועל. בטיפול "אימהי".
הגבר גילה את כוחו - הנקבי.
זה, כשלעצמו הוביל לפירוק המשפחה הגרעינית לא כי נשים השכילו או לא השכילו להסתגל - אלא כי נשים שמעצימות היבטים אלימים בהתנהגותן נתקלות בגברים שכוחם הוא כוח נקבי - אלה לא יכולים לדור בכפיפה אחת.
לכן, כל כך הרבה נפרדים כשהתירוץ אפילו לא מגוחך. סתמי. חסר טעם.
במקביל, תופעות שהיו מאז ומתמיד והוקעו על ידי הדתות כולן, כל היבט של הומוסקסואליות נמצא אסור עד כדי "כרת", מקבלות לגיטימציה בחברה כולה וכך נוסף עוד נדבך לשבירת המשפחה המסורתית.
כך, גם מזון מהונדס נמצא מוריד פריון, יצר, גבריות, זכריות, תאי זרע טובים, הפריה ספונטנית של ביציות בעת ביוץ. כל המערכת הרבייתית ניתן לומר התהפכה על עצמה, במקביל לכך שמערך היחסים בין גברים ונשים בעולם, נמצא מצביע על סירוס קבוע של כל היבט זכרי או גברי - ולו מתוך הקרבנות השלטת בתרבות.
כך שאשה שחוותה טראומה מכך שהותקפה נמצאת מקבלת לגיטימציה לרגע ואשה שחוות תקיפה מינית - נמצאת כקדושה מעונה - לעמוד בראש מהדורת היחסים - פוראבר.
הטירוף של הסטטיסטיקה מוסיף תיבלון חריף לתבשיל ובסופו של יום, לא מעט גברים גדלים כשהם מסורסים מראש, על ידי החברה, על ידי אמם, על ידי אביהם ועל ידי התרבות כולה.

כל זה משרת את הצורך האנושי להקטין את מספריו. לכאורה הנפש הקולקטיבית מארגנת את פרטיה למיתון התרבותה ולו בשל כך שבני האדם לפחות בתרבות המערבית חיים הרבה יותר שנים.

[hr]

מכאן, שניתן לראות לא מעט גברים מסורסים, אם פיזית במובן הזה של חיים לצד אשה אלימה (בעיניה היא נופת צופים והוא הרשע ברגיל), החיים בתוך חברה אלימה שלא מאפשרת ביטוי גברי וזכרי, החיים בצל אם שעברה התעללות או הטרדה מינית - בהחלט נכנסים שם גם בלי שום כוונה רעה, וכמובן יש לזכור את השפעת המזון המהונדס ואת העונש הצפוי בחוק למי שמחייך לאשה ומחמיא לה על כך שהיא סקסית. שומו שמיים.

בפועל, באופן מטאפורי, נמצא הפורנו עיר מקלט לגברים רבים שכבר לא נשלטים על ידי ההסכמה למין של בת הזוג ובמקרים רבים אף משמש כשוט יעיל במיוחד, למניעת מין ממי ששולטת בהם ביד רמה לדעתם.

כל אלה כאמור, בשירות הקטנת האוכלוסייה האנושית, שכן, ממגפות כבר לא מתים מיליונים, ממלחמות כבר לא מתים עשרות מיליונים, ומהחיים עצמם מתים יותר ויותר מאוחר - מיליארדים.
לכן, מניעה היא הכלי הייחודי.
[hr]
תודות
[hr]
[u]במקביל לכך שמערך היחסים בין גברים ונשים בעולם, נמצא מצביע על סירוס קבוע של כל היבט זכרי או גברי - ולו מתוך הקרבנות השלטת בתרבות.[/u]
מתחברת לזה
מעניין אם אתה רואה שזה קיים גם כאן באתר כי הגברים כמעט לא כותבים כאן ואז הם לא מתנהגים כמו שכתבת ש [u]הגבר גילה את כוחו - הנקבי.[/u]
[hr]
[u]מעניין אם אתה רואה שזה קיים גם כאן באתר כי הגברים כמעט לא כותבים כאן ואז הם לא מתנהגים כמו שכתבת ש הגבר גילה את כוחו - הנקבי.[/u]
במובן הזה מיעוט הגברים הכותבים באתר קשור ולא קשור לעניין הסירוס.
יש לזכור שהסירוס העיקרי הוא הסירוס העצמי. כלומר, הגברים מסרסים את עצמם ומתרחקים מכל ביטוי עצמי - במיוחד כשמדובר על זכריות.
יש לזכור גם שגברים באשר הם אינם נוטים להביע עצמם במילים וכאשר שנאת הגברים מפעפעת בדף זה או אחר נטייתם לשתוק מובנת בהחלט.
שכן, האתר, כמו החברה כמו התרבות משקף נאמנה את ניצול כל פלטפורמה שבה אפשר ולכן מותר לנהוג באלימות ולזכות בנקודות אישיות לכאורה.
כך, כמה דמויות בודדות מתבלטות באלימותן המילולית, בכוחנות גברית מרשימה למדי בהביאן את עצמן להיות הנושא - על פני להתמקד למשל בנושא הדף.
[hr]
אתר זה הוא במה חופשית המאפשרת באמת ובתמים לכל אחד לנהוג כרצונו, לתקוף אנונימית ולהאדיר את עצמו ואפילו כדמות וירטואלית.
הטקטיקה הנראית כאן היא חוסר תום לב, התהפכות ממי שרודה ביד רמה להתקרבנות מעושה, תגובה אלימה במיוחד לכל בקורת ולאחר התגובה האלימה, כמה מילים של נופת צופים, שזה חלק מההתקרבנות.
מכך שביטוי גברי אין לו מקום באתר, מארב של דמויות כוחניות ובעיקר צודקות ממתין לגבר שכותב (ויש יוצא מהכלל תמיד), ומכך נמצא מיעוט שבמיעוט כותב בשם עצמו -
כאשר הגבר הכותב כותב את ביטויו הנקבי, מסכים לדברי אותם קלגסים - מילותיו מתקבלות בהערכה עד כדי כך שאין שום התייחסות לתוכן דבריו: אתה כותב נפלא - כאילו שזה רלוונטי לשיח - אופן הכתיבה
שזה עניין מרכזי באתר - כדרך המין האנושי.
הכותב חשוב מדבריו.

מכך שעל פני לעודד גברים לומר מה שיש להם לומר, התנהלות האתר בפועל מרחיקה את הגברים מלכתוב. היות ומראש גברים אינם רגילים לביטוי עצמי, מיעוטם באתר נוכח באופן מרשים.
עם זאת, ניכרת הכוחניות והאלימות של דמויות נקביות המנסות לנהל את האתר ביד רמה,
במובן של קביעת חוקים וכללים בכל פעם שיש לסתום למישהו את הפה כי הוא לא מסכים לדעת הכותבת.
אותם חוקים וכללים לא תקפים לגברת המשתלחת הזו או הזו וכך כמו בכל התנהגות אלימה - מותר למקפידות על החוקים לעבור על החוקים בעצמן. זה אפיון של רודנות מרהיבה.
כל ההתנהלות הזו משאירה אזור מסוים שבו מתחוללת שנאה, קנאה, צרות עין, בוז ומשטמה על פני אהבה - כשאלה לכאורה מסתתרות מאחורי עידון המילים מעת לעת.

אזור זה אינו מייצג את האתר למרות שמופיע תדיר במהדורת החדשות - אזור זה הוא אזור כבוש באלימות כאמור לשם האדרת דמות זו או אחרת להיות הצודקת, הצדקת ובעיקר לקבל תשומת לב.
דפוסי ההתנהלות קבועים: החובה להגיד משהו לעתים קרובות מעלה מילים ורעיונות שחוזרים על עצמם,
אם אין התייחסות לכותבת ולמילותיה הידועים כבר – תימצא הדרך לחולל סערה,
אז לעתים יתעורר ויכוח ולעתים הדמות הספציפית תכה על חטא ואז תקבל אהדה, העיקר שהיא, הדמות הספציפית – תקבל את מנת תשומת הלב ותהפוך ולו לרגע למרכז העניינים.

בפועל התנהלות זו מעייפת ומרחיקה גברים ונשים מלהשתתף בדיון והמעניין הוא שדווקא בדפים שהקול הגברי נדרש שהרי הגבר הוא נושא מרכזי באותו דף – הקול הגברי לא בא לידי ביטוי –
שכן כאשר הגבר בא לומר את דבריו לא נסתר מעיניו uvut מבין שבכל מקרה הדברים לא חשובים אלא הדמויות הכותבות -
המתנגחות אחת בשניה על מנת להיות בין היתר מרכז העניינים ולקבל תשומת לב,
והוא נוכח כיצד שתיים שלוש דמויות מנהלות ביד רמה דיונים אל דעותיהן ומילותיהן בלבד -
אין זה פלא שהוא שותק -
דווקא מתוך היכרותו עם הכוח הנקבי,
אם מתוך סירוס עצמי ואם מתוך ההבנה המלאה שברפש הזה אינו מעוניין להתפלש.
כך, בין היתר בא לידי באתר הזה ביטוי סירוס הגבר, הגבריות והזכריות והלאמתם אל מספר דמויות אשר התנהגותן - שוביניסטית להחריד.

[hr]

כאן, טוב לזכור שהכל בחסד, זה שיש כמה קרבנות שמנהלות עניינים לא ממש משנה לחירות המנשבת בין דפי האתר.
שכן האתר מאפשר לכל אחד ואחת לכתוב ככל העולה על רוחו/ה
וכאשר הריח העולה מדף מסוים מעקם את האף, ניתן תמיד להתבטא בדף אישי ושם למנוע ולהימנע מראש מדריסת רגל של אלימות כוחניות וצדקנות מעושה.
ולהתמקד אל המילים הטובות
[hr]

תודות.


[/spoiler]
[spoiler=אהבה וקבלה עצמית של העם היהודי]
[b]נשית[/b] (2015-01-08T14:19:02):


[u]עם זאת, עדיין תנועת הקרבן נוכחת בעיקר אצל דורות מתבגרים, אם כתוצאה ישירה מקרבנות המלחמות של המאה הקודמת וצאצאיהם, ואם על ידי לא מעט בוגרים שהטראומה הותירה בהם את רישומה בשל נסיבות חיים של קרבנות (של הפדגוגיה שחורה או של תנאי צמיחה הולמים פחות מהנדרש להיות לו לילד המתפתח לעוגן של בריאות ושמחה.[/u]

_כל זה תקף לגבי התפתחות האנושות כולה.
שנמצאת כיום במקום הרבה יותר חומל, אוהב ומשתף פעולה מאי פעם בעבר.
גם אם מזכירה האנושות לעצמה עד כמה זה מפחיד ומאיים כאשר הנך מועלה על המוקד בדמות עריפת ראשים על ידי הקיצון_

רציתי לשאול אותך לגבי אהבה וקבלה עצמית כחלק מעם / מדינה. כי הימים ימי בחירות...
כל שנותי הבוגרות הזדהתי עם המחנה "ההומאני" יותר, השמאל...
דווקא בזמן האחרון, לאחר שינויים קיצוניים שחלו בעולם המוסלמי בעולם כולו, וכרגע לא משנה הסיבה כי אנחנו עומדים בפני עובדה קיימת,
התחלתי לחשוב מחשבות אחרות. מחשבות שיש בהן יותר פרקטיות וראיה נכוחה מאש הומאניות לעם שיושב בקרבנו. אני חושבת כעת שחלק מהשמאלניות שלי, היתה סוג של שנאה עצמית לישראליות שבי.
באופן מעניין, ככל שגדלה אצלי הקבלה העצמית, וההבנה שאני ראויה להיות אהובה, התחלתי גם לקבל באהבה את עצמי כחלק מהעם שלי ומהזכות של העם שלי להמשיך להיות מי שהוא.
גם אם הוא לא תמיד נוהג בשלמות, התמונה הגדולה שאני מקבלת ממנו היא השתדלות גדולה להיטיב.

להרגשתי למרות נטיית העם שלנו להתקרבנות עקב ההיסטוריה שלו, אנחנו נמצאים ברמת תודעה שונה לחלוטין מהאומה המוסלמית ככלל (אני חושבת דווקא שרוב המוסלמים פשוט מתקשים עקב סכנת חיים אמיתית, לבחור את הדרך שהם באמת היו רוצים לבחור).
לכן, גם כדי לשמור על עצמנו, וגם כדי לשמור עליהם מעצמם, אנחנו צריכים לתת יותר כוח למפלגות יותר מליטנטיות שגדולתן דווקא ביכולתם להתעלם מצרכי האחר ולו כדי לשרוד תקופה זו.

מה דעתך?

[hr]
במובן הזה של העם היהודי
מסרב להניח לתפיסת הקרבן, כל כולו, סיפוריו - הכל קרבנות.
תפיסת האלוהות נותרה בעינה והיא מדברת על הקרבת קרבנות לשם קרבה.
דבר לא השתנה מימי אברהם אבי האומה שהמיר לפחות פעמיים הקרבת קרבן.
הקרבת הבכור הומרה בברית מלה לכל זכר והקרבת קרבן בבחינת הקרבת בנך אשר אהבת (אפילו אם הוא לא הבכור) בהקרבת איל או במובן הזה בהמות.

הקרבן אם כך נמצא מוביל בתפיסת העם את עצמו במיוחד שרק לאחר שהקריב כשליש מחבריו - קיבל ארץ להתיישב בה.
עם זאת, אלפי שנים של התעמרות בסביבה - גריינות לשמה במובן של היותו "אור לגויים" (שזו הנחייה פנימית לגלות את האור הפנימי ולהאיר פנים החוצה אשר הפכה להיות ביטוי יהיר של שכלתנות מתבדלת) בהכרח מייצגת סוג של רודן שעד מהרה יהפוך לקרבן שהרי האנטישמיות היא פנימית לחלוטין - כל אלה הביאו את העם הבא לציון להאמין שהבטחון, הכוח, העוצמה הצבאית זה מה שנדרש על מנת לשרוד.
זאת אף על פי שהעם שרד את האיומה במלחמות.
זו בחירתו של העם.
אפילו ההתעמרות בניצולי שואה היא היבט ציני של העם היושב בציון - התכחשות לקרבנות המלחמה - תוך כדי ניצול קיומם להאדרת צדקת המלחמה אליה שש העם הזה ברוב טפשותו המרהיבה .

ומכאן, שהקרבנות מניעה את כל הצדדים הפוליטיים, שמאל ימין ומרכז אינם חלוקים בדעתם על האיום הקיומי שיש על ישראל לכאורה,
אמונה שמדברת על איום פיזי, בעוד האיום הקיומי שמרחף על מדינת ישראל לא קשור כלל ועיקר בביטחון. נהפוך הוא, הסכסוך הצבאי והמדיני עם השכנים רק מאפשר את קיומנו.
ערבים זה לזה.
שכן מה שמאיים על קיומנו יתעצם בעת שלום ושגשוג.
שכן, כבר כיום מה שמאיים על קיום העם הזה הוא התנהלות ממסדית עקומה ומושחתת ברמות כאלה שכאשר נדמה לעם שיש כאן דמוקרטיה - היא איננה.
מה שיש זה קומץ עריצים אשר מאמינים ובצדק שהעם מטומטם - העם בהחלט מטומטם, טומטם היטב לאמונות בפחד, בסבל, בחוסר.

ריבים פנימיים בין פלגים בעם הם שמאיימים על קיום המדינה הזו - חוסר הסכמה בסיסי, כפיית המדינה עצמה על האזרח במקום לשרת את האזרח - פערים חברתיים - אלה מאיימים על קיום המדינה.

לכן, ההפרדה בין ימין ושמאל איננה אלא מיותרת שכן השאלה היא לא האם לעשות שלום אלא איך לעשות שלום והשאיפה לשלום גם היא חלוקה בקרב העם שכן יהיו מי שיבקשו המשך מלחמה פשוט כי הם מרוויחים מזה.
עדיין, זה לא הנושא המרכזי הנדרש לתשומת לב -
העניין החברתי, פערים ברמת החיים ובעיקר באיכות החיים מזינים שנאה והתרחקות מהסכמות ובעיקר מפרידים בין העם לבין נבחריו.

לכן, כל השוואה לאומה אחרת - לא רלוונטית כלל ועיקר. מה רמת ההתפתחות של המוסלמים, הנוצרים, הצ'רקסים, ההינדים ושאר דתות לא רלוונטי.
כל אמונה בדבר איום קיומי מבחוץ - רק תעמולה של בעלי אינטרסים פוליטיים ובעיקר כלכליים.

כל התייחסות אל הפן החברתי, אל איכות החיים, איכות הסביבה, שירותי איזון ובריאות, פלורליזם בחינוך ובתפיסת החינוך, העברת השירות הצבאי לוולנטרי על פני חובה (בטח נשים) - הם שבמרכז העניין בתקופה זו.
ולא חשוב אם הפוליטיקאי שרואה את טובת החקלאות האורגנית לנגד עיניו הוא ימני שמאלני או מרכז.
שזה עיקר העניין.

שלום, בכל מקרה ייעשה כאן על אפו ועל חמתו של העם ושל מנהיגו.
רק עניין של זמן.

[hr]
תודות

[hr]

[b]נשית[/b] (2015-01-08T15:48:06):
מה אתה חושב על הנטיה הזו להשוות מבנה אישיות של פרט עם מבנה אישיות של עם?

[hr]

[u]מה אתה חושב על הנטיה הזו להשוות מבנה אישיות של פרט עם מבנה אישיות של עם?[/u]
נמצאת הנפש משתעשעת בהיקשים כאלה ואחרים ומגלה שנטייתה לחפש בחוץ את מה שקיים בפנים - מתפרשת בכל מיני דרכים, על פי הפריזמה הייחודית.
כך, שתמיר הנפש את הקושי להתבונן פנימה - בהתבוננות על פנימיותו של מה שהוא חיצוני לה.

ובעניין העם, הברואים, האנוש והאנושות -
יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד והוא כל אחד.
[hr]
תודות.

[/spoiler]
[spoiler=כאשר מתקבלת החלטה לתת אמון - האמון מוחלט.]
האמון מוחלט למרות החיים לא בזכותם
כמו האהבה.

כאשר האמון מוחלט אל הסכמה לקבל
עשויה לעלות ולבוא הודיה
וחירות הווה הקיום
נשימה אחר נשימה.

ולא אמרנו מלה על אמונה.

[hr]

תודות



[/spoiler]
[spoiler=מה אנחנו עושים כאן בעולם הזה?]
[b][po]חוש חשית[/po][/b] (2015-01-12T14:38:59):
תודה רבה תודות.
קצת ניערת אותי עם המילים בעניין היהודים. בדיוק כשהתחלתי לרחם על עצמי ולהרגיש סלידה משאר העולם...
בהחלט חומר למחשבה. לא אומרת שמקבלת את כל הדברים אבל משהו ברוחם נכון.
האם אפשר לשאול שאלה כמעט בלתי אפשרית. לוקחת סיכון.
מה אנחנו עושים כאן בעולם הזה? מה?

[hr]

[u]מה אנחנו עושים כאן בעולם הזה? מה?[/u]
חיים.

[hr]

[b][po]חוש חשית[/po][/b] (2015-01-12T16:25:21):
חחח, עכשו כשטיגנתי שניצלים במטבח חשבתי לי ביני וביני שזאת בטח תהיה התשובה. תודה :-)

[hr]

[b][po]חוש חשית[/po][/b] (2015-01-12T16:27:36):
באותה מידה התשובה יכולה להיות "מטגנים שניצלים"...
[hr]


[u]באותה מידה התשובה יכולה להיות "מטגנים שניצלים"...[/u]

ראי,
טיגון שניצלים איננו מה אנחנו עושים כאן בבחינת מהות היותנו -
טיגון שניצלים עשוי להיתפש כחלק מהחיים בעיקר למי שמטגן את השניצלים,
המטוגנים כבר לא עושים כאן דבר.

כאשר את מבקשת תשובה לשאלת מהות - בבחינת מה אנחנו עושים - הרינו חיים זו התשובה הכללית והכוללת.
מקדי את שאלתך מעבר למה. שהמה - ברור ומובן מאליו ולכן חשבת שזו יכולה להיות התשובה ולכן זו התשובה שניתנה.
המשמעות שאת נותנת לחיים איננה בהכרח משמעות החיים.
משמעות החיים היא בראש ובראשונה עצם ההתקיימות.
החיים מוחלטים. מעולם היו חיים, לעולם יהיו חיים.
אתנו ובלעדינו, הכדור לא זקוק לבני האדם.
בני האדם זקוקים לכדור. והכדור למרות שזה בלתי נתפס - חי לגמרי. כך גם האדמה. החומר כולו חי.
איך אנחנו חיים את החיים, בבחינת איכות החיים - זו כבר בחירה אישית.
[hr]

תודות

[hr]
[b][po]חוש חשית[/po][/b] (2015-01-12T17:38:47):
[u]המטוגנים כבר לא עושים כאן דבר.[/u] כן זה נכון :-(
שוב, תודה על ההתיחסות. זה לא מובן מאליו.

השאלה הזאת נשאלה כי אני תוהה באמת , האם אנחנו כאן בכדי לסבול? נכון, יש הרבה יופי וטעם, אבל כל כך הרבה סבל. הרבה מעבר למה שאפשר להכיל.
חושבת שאילו הייתי יודעת את הסיבה להיותנו , אולי היה קל יותר לשאת?
מספיק להקשיב לחדשות מידי פעם בכדי להבין שזה מעין בית משוגעים.
מתנצלת על הנימה המיואשת שעלולה להעכיר את רוחו של הקורא. אני באופיי חייכנית.

[hr]

_השאלה הזאת נשאלה כי אני תוהה באמת, האם אנחנו כאן בכדי לסבול? נכון, יש הרבה יופי וטעם, אבל כל כך הרבה סבל. הרבה מעבר למה שאפשר להכיל.
חושבת שאילו הייתי יודעת את הסיבה להיותנו , אולי היה קל יותר לשאת?
מספיק להקשיב לחדשות מידי פעם בכדי להבין שזה מעין בית משוגעים.
מתנצלת על הנימה המיואשת שעלולה להעכיר את רוחו של הקורא. אני באופיי חייכנית._

אם כך, השאלה שנשאלת היא מה תכלית החיים? בשביל מה אנחנו חיים? ובמיוחד הנך שואלת האם נגזר עלינו לסבול מבחינת האיך לחיות? והראיות לסבל כי רב שמייצג את החיים הן החדשות?

ראי,
החדשות כפי שמכונה תעמולת הטרור; הסבל; הייאוש וההלקאה העצמית אם כך עושות את עבודתן נאמנה.
הניחי לחדשות וראי כיצד בפועל החיים בהווה, החיים שלך - ברגע הזה ממש.
גן עדן לא ישוער של תנאים מעולים לחיות.
לחיות במובן הזה זה הייעוד הראשון של כל יצור חי.
איך לחיות? את יכולה להתמקד בחייך את ולהניח לתעמולה הזו שתרחף מעלייך - ממילא החדשות אינן נוגעות לחייך כהוא זה.
ואם כן. כלומר אם את חיה באזור מריבה ומלחמה בפועל -
אזור שבו יש סכנה להסתובב מבחינה אישית ולא חשוב אם זה בגלל פשע או טרור מדיני,
את יכולה לעבור למקום אחר ולחיות חיים עם סכנות מועטות יותר.
המוות כשהוא מוזמן יש לו אינספור דרכים להופיע.
רוב בני האדם אינם חסרים דבר. ומבין אלה שחסרים איזה דבר הרוב בוחר בחוסר הזה.

השאלה איננה אם בני האדם בעיקר סובלים או לא.
השאלה איננה אפילו מהם האיומים שיש על בני האדם מאחיהם
ומהתחממות או התקררות הכדור.
השאלה היא איך חייך את. מה איכותם.
וזה - לעולם בידייך.
ואלו החדשות הטובות - שאם זה בידייך -
את יכולה לחיות מצוין ומעולה בגן העדן של יחסי הגומלין ועם כל הטוב המוגש אל קראתך.

קל לשאת או קשה לשאת - השאלה מה את נושאת.
[hr]
תודות
[hr]
[b][po]חוש חשית[/po][/b] (2015-01-12T19:27:32):
אוי, כרגיל מילותיך מעודדות, מפיחות תקווה וחיים. תודה רבה מאד מאד.
בדיוק שכאני מרגישה שהעולם הוא יותר מידי יותר מידי עבורי, המילים האלה באות.
כל טוב תודות.

[hr]

[u]אוי, כרגיל מילותיך מעודדות, מפיחות תקווה וחיים. תודה רבה מאד מאד.[/u]
מילים במובן הזה הן הן שהקורא מפיח בהן חיים.
חייך בכל מקרה חייך.
התבוננות בהם מפריזמה אוהדת ומתוך פרגון עצמי - זו הצעה לא רעה.

[u]בדיוק שכאני מרגישה שהעולם הוא יותר מידי יותר מידי עבורי, המילים האלה באות.[/u]
טוב אם מתבוננת על האפשרות שהחיים הם הגודשים את הסאה והנפש רק מוצאת הוכחות בעולם החיצוני.
זה תמיד מתוך עיני המתבונן - לא רק לפרשנותו.
כלומר, המפרש קובע את הנתיב לא פחות מהרוח. רוח הדברים.
[hr]
תודות.
[hr]
[b][po]חוש חשית[/po][/b] (2015-01-13T08:24:08):
[u]התבוננות בהם מפריזמה אוהדת ומתוך פרגון עצמי - זו הצעה לא רעה[/u] {@
[/spoiler]
[spoiler=הסכמה והחלטה]
[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-12T17:38:55):
כתבת פעם משהו על הסכמה והחלטה בהקשר של אחדות ונפרדות או משהו כזה. התנועה של ההסכמה בין אחדות ונפרדות, אולי?
קראתי את זה כבר כמה פעמים וחוץ מהבנה כללית זה לא נשאר איתי. אני אשמח אם יישאר לי כתוב ואוכל להעתיק אלי לדף, ברשותך.

[hr]

_כתבת פעם משהו על הסכמה והחלטה בהקשר של אחדות ונפרדות או משהו כזה. התנועה של ההסכמה בין אחדות ונפרדות, אולי?
קראתי את זה כבר כמה פעמים וחוץ מהבנה כללית זה לא נשאר איתי. אני אשמח אם יישאר לי כתוב ואוכל להעתיק אלי לדף, ברשותך_
במובן הזה הסכמה או אי הסכמה הן תנועות. הסכמה היא תנועה אל האחדות בעוד אי הסכמה היא תנועה אל הנבדלות.
ההסכמה העקרונית לחיות למשל מאחדת את כל הברואים ומייצגת את החיים כדבר מוחלט. שהרי ההסכמה מוחלטת על ידי כולם.
בתוך החיים כעניין מוחלט יכולה לעלות אי הסכמה ועולה אי הסכמה על מנת שלמשל תוכלי לזהות את עצמך.
כאן, מבחינת התנועה - נמצאים העולל הפעוט הילד המתבגר והבוגר מבדלים עצמם מהעולם על ידי אי הסכמה כתנועה פותחת - ראשית - לא, דבר ראשון נראה חוסר, נמצאת הנפש מחסירה את העולם מעצמה וגורעת עצמה מהעולם לשם זיהויה העצמי - זה המהלך הרגיל של הדברים.
כיום הדור הנולד כיום כבר לא נדרש לאי הסכמה כתנועה גורפת, אלא יודע וחש על בשרו שכל מה שהוא רוצה מוגש לו מיידית. עדיין לשם הבשלת והתגבשות האישיות - לא - אי הסכמה תנועה פותחת.
בהבשלת הנפש יכולה ללמוד להסכים כתנועה פותחת ויכולה לראות שאינה מאבדת את זיהויה העצמי.

ובמילים אחרות - ההסכמה לעולם היא החסד ואי ההסכמה - דין. ולעולם עולה הדין מתוך החסד.

[hr]
תודות
[hr]

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-12T18:55:48):
אוי, אבל רגע - מה עם ההחלטה?
היה גם משהו בנוגע להחלטה. להחליט להסכים או להפך. או שההחלטה היא תנועה או משו כזה.
סליחה, אני עושה סלט ומביאה אותה בעילגות מתקדמת. אבל בחיי שאיני זוכרת מה זה היה ומה אני צריכה משם.

[hr]

[u]היה גם משהו בנוגע להחלטה. להחליט להסכים או להפך. או שההחלטה היא תנועה או משו כזה.[/u]

החלטה אם כך היא תנועה לא מוכרת לה לנפש,
שכן עוסקת במוחלט - והנפש תפוסה לעד בתפיסתה היחסית
שכן עיקר קיומה הוא חומר - וחומר לעולם מתכלה - לעולם יחסי.

ולכן אין זה חשוב אם את לוקחת את תנועת ההסכמה ומחבקת אותה אל חיקך מתוך החלטה מודעת או אלא,
בכל מקרה זה מתוך העדפה שהיא היא סוג של החלטה.

וכאשר את מסכימה להחליט במגבלות הנפש,
או מחליטה להסכים - את יכולה ראשית דבר להסכים לקבל.
מה את מסכימה לקבל - זה שלך.
בכל מקרה את יכולה לראות שאת מקבלת החלטה וההחלטה חוזרת אל הלופ הזה של התנועה -
במובן הזה של מסכימה לקבל החלטה להסכים.
אז נסגר מעגל אנרגטי שבפועל אינו סגור אלא נפתח כלפי מעלה בתנועה ספירלית.

מאידך ההחלטה לא להסכים לא נפרדת ממך פוראבר -
אלא נמצאת שם תלויה עומדת ואפשרית כתנועה שניה.
כלומר, מסכימה כתנועה פותחת ולא מסכימה כתנועה שניה.

החיוב, במובן של חיבה וחיוביות מבחינת ההסכמה הוא לב התנועה.
והלאו הוא לב אי ההסכמה. שוב, תנועה.

חוסר היכולת להחליט יחד עם זאת -
הוא העוגן המדויק לכל דמות שמבקשת להעצים בעצמה את הבטחון -
על ידי הדגשת חוסר הבטחון
ב ע צ מ ה.

[hr]

תודות




[/spoiler]
[spoiler=הדף עם הבעל]
[b][po]ת ו ד ו ת[/po][/b] (2015-01-15T08:22:51):
צ: מה יש לך לומר על מה שקורה בדף עם הבעל?

במובן הזה כאשר הצחנה עולה על גדותיה, קח את עצמך; את כליך; את רכושך הדל - ולך לך אל ארצך.

צ: האם זה לא מעשה אלים?

בהחלט מעשה אלים. עם זאת, חד פעמי. כאן, אין כל פסול באלימות כידוע לך היטב,
אלימות זו הרי איננה פיזית, איננה באמת פוגעת באף אחד אלא מאפשרת לך לחזור לעבודתך במובן של קדושת החירות האישית.

צ: אבל אז הדף ייראה לא מובן.

זה לא באחריותך. מעולם לא היה.

[hr]

תודות.

[/spoiler]
[spoiler=עריכת הדפים "הבעל" ואשתי".]
צ: ככה?

בהחלט כן. עם זאת גם בדף ההוא לאחר הפיכת הצחנה לאדמה פורייה וחיה אין שום מניעה שיחזרו המילים מילים האלה.

צ: אוקי. מה זה הפיכת הצחנה לאדמה פורייה?

במובן הזה הוצאת מה שמיותר, חסר טעם, שאינו תורם למושאי הדף (הדמויות שמבקשות תמיכה או עצה), שאינו ישיר; שאינו דיון אלא ויכוח. עריכתו על פי הסדר הכרונולוגי שלו, או על פי הדמויות המייעצות או בכל דרך שתזקק את הגורמים המעלים צחנה - ענייני אגו; קורבנות; רודנות; צדקנות וכולם מוגדרים כלא ענייניים לנושא הדף ומושאיו.

אז, יהיה הדף הזה קודש לבירור נוסף, מזווית נוספת של המתרחש ובמובן הזה -
הבלגן המאורגן שקיים עכשיו הוא חלק מתהליך של בירור פנימי - כידוע לך היטב,
ומכאן שלפעמים על מנת לברר יש לערבב היטב ראשית את כל העדשים ואז לברור מתוכם את הרצויים.
כך, ערבוב זבל למשל מעלה חום בלתי רגיל בתהליך הרקבון ואז הרקב,
אותו קומפוסט מבורך הוא גם מפוסטר וגם משמש כמצע יציב ובריא להיות חלק ולהשביח אדמה.

כך בדף הזה, כוחות שונים מתנגחים על הזכות להיות הגלים המתנפצים אל המזח. נדחפים קדימה וכולם צודקים.
עם זאת, כאשר מגיעים אל אבני המזח - נשברים שם.

מי מנוחות אם כך כרגע לא נראים אל הדף הזה.
עם זאת, סדר פשוט, עריכה מושכלת על פי מה שניתן
יביאו את אדוות הגלים להיות מפרגנת לנושא ולמושאי הדף
ואז, על פני להביע דעה על דעה, אם זו הסכמה או אי הסכמה יעלה הפרגון הזה של גם.

כך, שמראש כולם צודקים וכל אחד יכול להאיר רק מהזווית שלו.

צ: אוקי. מאיזו זווית אתה מדבר?
במובן הזה - מבפנים, מתוך הגרעין הפנימי - בו יש גלקסיות של מרחב פנימי לבירור ואיזון עצמי.
זו ההארה - לא מעשה ירח - להיות מואר, אלא השמשת השמש הפנימית, האור הפנימי. אותו לא ניתן לכבות או להחביא אפילו כשהוא מונח מאחורי פרגוד המילים, המציאות והדעות הנחרצות של חסרי חוליות הבטחון בחסד.

צ: ומה חלקי - כצפריר?
אף לא אחוזון אחד. אפס מאופס. אין לך חלק בזה שכן חלקך כבר התמלא עד מעל לגדותיך באנושיותך האפסית ובאדמיותך הנשגבת. שחרר.

צ: תודה רבה.
[hr]
תודות.

[/spoiler]
[spoiler=כאוס וכבלים]
[b]נוודית[/b] (2015-01-15T10:16:54):
דרכו של העולם, ושל הטבע היא הכאוס, החופש. אם כך, למה האדם התפתח או התעצב לכך שהוא מחפש להמציא לעצמו כללים ולשים על עצמו כבלים?

תודה
[hr]
[u]דרכו של העולם, ושל הטבע היא הכאוס, החופש. אם כך, למה האדם התפתח או התעצב לכך שהוא מחפש להמציא לעצמו כללים ולשים על עצמו כבלים?[/u]
ברשותך,
דרכו של העולם אינה כאוס גם לא של הטבע.
העולם מתקיים תחת "כללים" מאוד ברורים, למעשה האדם מנסה להבין את הכללים האלה ולמסד אותם אל תוך מה שנקרא מדע.
קחי למשל את הזמן המדוד. המצאה מרהיבה של האדם אשר תורמת לא מעט לשיבוש דעתו.
שהרי הזמן לעולם הוא ערך משתנה. עדיין שני הזמנים הברורים הם אור וחשכה (למרות שכיום אין כמעט חשכה במקומות יישוב - אחת ההשפעות המזיקות והלא ממודעות לאיזון העצמי) יום ולילה, בכך התחיל האל הטוב את בריאת התפיסה האנושית - חושך ואור. שזה לכאורה מצב של תאורה וזה בפועל מתאר זמן. זמנים.
ככה עונות השנה - לא על פי הזמן המדוד אבל על פי מחזוריות מאוד מוקפדת מבחינת "כללים".

היציבות והכללים המובנים מאליהם ניתן לומר מייצגים את הנקבה, את אמא אדמה. את הקבוע והחוזר על עצמו, את המחזוריות החוזרת על עצמה.

הכאוס, הוא במובן הזה ההפריה, שבירת החוקים, המוטציה.
זו עיקר תרומתו של הזכר. ההתחדשות והחידוש - שגם הם ידועים ומוכרים ובכל זאת חדשים. אין חדש תחת השמש אבל בהחלט יש חדש כשיורדים לרזולוציות ארציות.

[hr]

האדם, מבקש לסתור את חוקי הטבע בעודו מגייס אותם לתועלתו ושודד ובוזז כל מה שניתן לו מבחינת האדמה.
כך, שעל פי חוקי הטבע אין לבזוז את הזהב הטמון בכדור שכן זה יש לו תפקיד חשמלי מבחינת הכדור, כמו שאין להרעיל את האדמה בכימיקלים ולזהם אותה בריכוזי שפכי אדם וחיות מחמד לאכילה שכן, האיזון של אדמה פוריה נועד מראש להצמיח ולקיים כאן חיים.
והאדם חושב שאם הוא מתוחכם כל כך, כל יכול ממש אז מותר לו לקחת מכל הבא ליד.
לשם כך הוא מייצר כללים וחוקים - על מנת להצדיק התנהגות - ובמיוחד התנהגות שהיא פשע כלפי הסביבה.

עם זאת, החיים לא תלויים באדם.
הכדור לא תלוי באדם.
האל לא תלוי באדם.

והאדם לא תלוי באדם.

שום דבר לא נותן לאדם באשר הוא שום זכות אלא - לעבדה ולשמרה. כאשר הכללים מתחילים להתייחס לזה, השיקום נראה וודאי. מבחינת הזמן, עניין של עונות או שנים - כך נראה.

[hr]

תודות.

[hr]
[b]נוודית[/b] (2015-01-15T12:32:21):
תודה.

[/spoiler]
[spoiler=יהירות, צניעות וענווה]
צ: על יהירות, צניעות וענווה.
יהירות וצניעות הן היינו הך.
זו היפוך של זו ושתיהן כאחד נמצאות מקטינות ומגדילות את האדם – בעיני החברה, בפרשנות חברתית מקובלת.
מכך שיכול להיות אדם יהיר מאין כמוהו בעודו צנוע לחלוטין לדעתו ולהפך - יהיר בעיני עצמו עשוי להיתפס כצנוע בעיני האחר.
כאשר אדם מתייהר, ולא חשוב באיזה מובן הריהו מקטין את ערכו אצל הזולת ומאמין שמגדיל את ערכו בעיני עצמו.
כאשר אדם מצטנע ולא חשוב באיזה מובן הריהו מגדיל את ערכו בעיני החברה ומאמין שמקטין את ערכו.

ענווה היא אותו מקום שמאפשר לך להיות לעתים יהיר, לעתים צנוע ותמיד – אתה בעצמך.


כמו ההווה, שמאפשר לך לראות עבר ועתיד – כשתנועת מבטך לעולם זהה, אחורה וקדימה, בעודך נושם את ההווה ומתבונן נכוחה.

[hr]

תודות

[b][po]ציל צול[/po][/b] - _אהבתי את ההקבלה בין הענווה להווה.
תודה על זה.

עוד מחשבה - היהירות והצניעות הן לא מצב. הן תיאור של פעולה, של משהו שזולג ממני החוצה.
הענווה היא מצב, משהו פנימי מאוד. תדר, או אותו מיתר שפעם דיברת עליו.
בשבילי - ענווה היא אי הידיעה, והיא מענגת אותי במיוחד כשהיא שוטפת אותי מבפנים._

ענווה היא ההכרה בכל פנייך וקבלתן.
יהירות וצניעות הן רק שתיים מפנייך.
שכן, בתוכך אינך יהירה או צנועה, בגובה העיניים הנך יודעת בדיוק מי את,
כשאת לובשת את המסיכה של המפגש עם החוץ,
מסכת היהירות מקטינה את מי שאת מבפנים ובעיני החברה - ולכן עלייך להתייהר - כפיצוי,
בעוד מסיכת הצניעות מגדילה את מי שאת מבפנים ובעיני החברה - ולכן עלייך להצטנע - כאיזון.

ברגיל יהירות וצניעות הן מצגת של צביעות וזיוף עצמי עם תועלת מיידית,
הכריזמה מאפשרת ליהירות להיות "אור לגויים" ולסחוף אחריה עדר או להקה של תמימות ותמימים,
הצניעות מתיצגת על ידי עורמת הזאב בעור כבש וגם להתנהגות הזו לא חסר חסידים.

כאשר משפחתו של משה (רבנו) לעגה לו שהוא לקח לו אשה כושית.
בענוותו - החריש.

[b]נוודית[/b] - _אולי בשל כך היהירות והצניעות נשמעות תדיר, המתייהרים בצניעותם, והמנסים לאכוף אותה על סביבתם, במיני פשקווילים.
ואילו הענווה היא מילה שכמעט לא נשמעת. נחבאת עמוק לה פנימה. פרח בר נכחד.
"בענוותו - החריש"
בענוותו ובכובד לשונו._

או דווקא כובד לשונו. זה, גמגומו של משה (אם היה) לא קשור כלל לעניין שכן בענוותו החריש.
שאם היה עונה היה נוהג או צניעות או יהירות ובכל מקרה היה מלבין פני משפחתו.
שהם עצמם נהגו יהירות ואל מול יהירות שתיקה נמצאת מעונוות בהחלט.

ובמובן הזה של ענווה - זו מתקיימת גם כאשרר האדם יהיר או צנוע - שהרי גם אלה התנהגויות אנושיות והענווה בדרכה מקבלת את כל הפנים האנושיות.
כך, שהתכחשות לצורך להתייהר או להצטנע נמצאת גם היא מתקבלת בענווה.

זה עיקר האיזון העצמי – הכרה בכל פנייך, קבלת כל פנייך, אהבת כל פנייך והנהגת הפנים המתאימות לך מבחינה רגשית – מה אני מעוניינת להרגיש ומה לא.
כך שאם יש בך פנים של רוצחת למשל, את יכולה להכיר בכך, לקבל את זה ואפילו לאהוב את הרעיון שאת גם רוצחת למשל –
עם זאת, את ההרגשה של לרצוח אינך מעוניינת לחוות באמת ולכן הנהגתך הפנימית מאפשרת לך לא ליישם את פני הרוצחת בזדון.
כאשר אדם כן מעוניין לחוות את פני הרוצח שבו - כפי מקורותינו הנאורים - זה שחייב לחתוך בבשר החי - יכול להיות שוחט או רופא מנתח.
אם תאוותו לדם גדולה ישחט בקר, מתונה יותר צאן, מתונה יותר עופות ומתונה אף יותר יהא מנתח.

כך לגבי כל פנייך וכל פנייך מתגלים עם הבשלת הנפש להיות מסוגלת להכיל את כל פניה.
לא פשוט לאדם ישר להודות בפניו הכוזבים, להכיר בהם, לקבל אותם ואף לאהוב אותם.
עם זאת, ענווה עשויה לבוא לידי ביטוי אצל אדם שכזה כאשר הוא מגיש תוכנית עסקית הוא מכזב ביודעין וממציא עולמות שלמים
כי כך נדרש מהסיטואציה - למיטב ראייתו.

[b]נוודית[/b] - [u]אולי כובד לשון הוא תכונה מועילה.[/u]
כל תכונה יכולה להועיל בהחלט. גמגום למשל מחייב את הקהל להקשיב.
עם זאת, דיבור שוטף ומובן אינו בהכרח רע.
[u]ולהטוטי ויפיופי מילים, הולכים החוצה, ומרחיקים מההווה ומהענווה.[/u]
יש גם כאלה ויש שמעלים את ההתפעמות הפנימית אל אנרגיה של ענווה – מבלי משים אפילו.

[b]נוודית[/b] - _"זה שחייב לחתוך בבשר החי"
וואו, אני חושבת שכמעט לא הייתה יכולה להיות דוגמה יותר רחוקה ממני :)_
לכן ניתנה.
כאשר אדם קולף את עלי האלוורה, ומגיר וחותך את בשרה החי - במובן של ג'ל - יכול לראות את ההקבלה - שיש מי שנוהג כך בבשר החי (מנתח) ובבשר המת (קצב).
עדיין, אלו, למרבה הענווה - היינו הך.

[b]נוודית[/b] - [u]מכיון שאני יודעת שיש פרשנויות שונות לגבי כובד לשונו של משה, ולא כולן גורסות שזה היה גמגום,[/u]
במובן הזה לא יכול היה להעביר את ההדף האדיר שעבר דרכו ונמצא נדרש למפרש. לדובר. למי שיהפוך ענווה למילים מ ד ו ב ר ו ת.
הקשר בין הצורך במפרש על מנת שהרוח תוכל להביא את כוונה ולכוון את הנפש אל רוח הדברים, נמצא בהחלט קשור בענוותו להיות אדם. בשר ודם. שאינו יכול להעביר את גודל העניין בדיבור באופן שוטף ובכך שמכיר בכך נמצאת ענוותו מתבטאת ביפי החולשה הלכאורתית.

[b]נוודית[/b] - [u]במובן הזה, כך גם הנשימה. שאיפה ונשיפה. המרה של חומר ורוח ממצב למצב. היינו הך.[/u]
בהחלט.
והנשימה שהיא השאיפה והנשיפה גם יחד מייצגת את הנשמה.
כאן, בין הנשיפה לשאיפה ובין השאיפה לנשיפה יש הפסקה. הפסקת נשימה רגעית.
זה הביטוי הנשמתי - ששם ברגע הזה אין כלום אלא הוויה - אותו דום הווה. אותה נוכחות. זה. הדבר הזה.
שאלה החיים בכבודם ובעצמם וזה המוות בכבודו ובעצמו.
וזה לא היינו הך וכן היינו הך בו זמנית.

[b]נוודית[/b] - [u]וזה לא היינו הך וכן היינו הך בו זמנית[/u]
החיים והמוות, כביכול יושבים בשני קצוות של ציר. אם אלה חיי אדם, אז הציר הוא כביכול עבר הווה עתיד.
אבל מכיון שהציר הוא עגול, או אפילו כדור, הם בעצם שניהם באותו מקום.
אף פעם לא, ולעולם.

[b]נוודית[/b] - [u]אבל מכיון שהציר הוא עגול, או אפילו כדור, הם בעצם שניהם באותו מקום.[/u]
במובן הזה על פני עיגול סגור, נמצאת ספירלה עולה ויורדת
ובכל ארבע עונות נפגשים החיים באותו מקום
עם נדבך נוסף, שנה נוספת, שינוי נוסף, שינון נוסף.

כך שצמיחת הגוף והתבגרותו נמצאות
מרקדות את החיים להבשלתם
אל המקום בו הנפש לא נזקקת יותר
לזיק האחד של נשמת הבריאה
על מנת לקיים חומר חי כחיים
ומשחררת את כל זיקותיה בהצטרפה אל אחדותה
בה נשמתה עולה אל נשמת הבריאה - תהא אשר תהא - באיניותה.


התעלות אם כך איננה אלא פעימה מובנת מאליה
כחלק מתהליך ההבשלה האישית אל עונג הקיום
עונג השאיפה עונג הנשיפה ועונג כל מה
שביניהן.

[hr]

תודות

[/spoiler]
[spoiler=ואם תנוח דעתך?]
ואם תדע שזה בגלל זה וזו התוצאה וזו הסיבה?
ואם תהיה לך לכל דבר שהוא איזו הגדרה.
ותוכל לתת שם.

אז מה?
שמחת חיוך ספונטני אל מול האהבה - מה אתה? עולה מתוך ההבנה?
האם תרצה את מנוחת הדעה, כך שתנוח דעתך? שמא תפנה אל נחת הרוח, ואדוות הגלים לא נשמעת ולא נראית אז, דממה.

זה לא קשור להבנה.
[hr]
תודות.
[/spoiler]
[spoiler=ינשופים (אל הלב - ייעוץ אישי)]
[b][po]אל הלב[/po][/b] (2015-03-23T21:36:36):
תודות יקר
רציתי להתייעץ איתך.
לפני 3 שבועות הפסקתי עם רסיטל שלקחתי קרוב לשנתיים וחצי עקב חרדות ודיכאון לאחר לידה.
ביומיים האחרונים החלה לכאוב לי מאוד יד שמאל, היא קפואה וכבדה וקשה לי לכתוב ולהחזיק אותה באויר.
סבלתי ממנה גם לפני הלידה, יש לי 4 בליטות דיסק צוואריות, אך מהרגע שלקחתי רסיטל בשילוב כדור נוסף, הכאב נעלם כלא היה.
לפני שנה וחצי, כשנה וחצי אחר הלידה, הפסקתי עם הרסיטל וחודש לאחר מכן הכאבים האיומים ביד ובצוואר חזרו. נאקתי 4 חודשים והסתובבתי אצל מלא מטפלים אלטרנטיבים וכלום לא עזר. הכאבים היו בלתי נסבלים ושקעתי בחרדה. חזרתי שוב לכדורים ותוך כמה ימים שוב הכאב נעלם כלא היה. רק מידי פעם יש הבזקים וזה עובר.
הייתי בטוחה שהחלמתי לגמרי ובעקבות רצון להריוו הוסף הפסקתי שוב.
כבר יומיים שהכאבים איומים ומםילים אותו נפשית.
מה דעתך, האם הכאב מקורו מהנפש?
האם באמת יכולה להיות ללא כאבים וללא כדורים או שלא חזקה מספיק?
אשמח לדעתך והאם יש טיפול שלדעתך יכול לפתור את הכאבים הללו.

תודה מקרב לב

[hr]

אל הלב
נמצא השתוק הזה פיזי לחלוטין כאשר יש לחץ על עצבים מסוימים מכוון עמוד השדרה הצווארי ובעיקר מתוך שרירים תפושים עקב יציבה לא מדויקת לך.
למידת ותרגול כל אומנות גוף תהיה מצוינת בעבורך ובעיקר שיטת פלדנקרייז.
ההסכמה העקרונית לשחרר את דעותייך מעט ולהתחיל להתבונן במרחב של תלת מימד תאפשר גמישות צווארית.
יכולה למשל להתבונן בתמונות ובסרטים של ינשופים.

כאן במקביל טוב ללכת לאבחון וטיפול בדיקור משולב טכניקות עיסוי והתבוננות של הרפואה הסינית.
צ'י קונג או טאי צ'י יהיו מצוינים בעבורך.

ויכולה לפנות בפרטי ולקבל המלצה אישית על מטפל מתאים באזור מגורייך.

לא נראית שום סבה להפסקת הכדורים האלה בהנחה שתיישמי חלק מההמלצות לפחות ובעיקר את התרגולים האלה של טאי צ'י ו/או פלדנקרייז.
תדעי מתי לבדוק שוב. כרגע סבלך לא נחוץ.

ראי את נחישותך כנחושת, בוהקת אל מול הקשיחות - ומביאה אל זו את גמישותה כאשר יוצאת ורוקעת ברגלייך על אדמה רכה או על דשא
כמו רוקדת ריקוד אינדיאני.

אדיקות בתרגול תוך קבלת הנחיות ואבחון מהמבט הסיני יביאו לא רק לחוסר תלות בתרופות משככי כאבים
אלא גם לחוסן נפשי וגופני, כזה שמתיך את נחישותך להיות לעוגן איתן לבריאות שלמה בגמישותו.

הקשיבי להולם לבבך. השקיטי הכל והקשיבי להולם לבבך.
שם יש שמחה - הקשיבי לה.
ויש לך המון עבודה - והכל בלי שום מאמץ.
ואם קשה לך לתרגל בפיזי - דמייני
ואם את מדמיינת - דמייני הכל דמייני גם ינשוף.
נשפי... העלי נשף לכבוד הנפש שאת היא, חגיגת חיים אביבית כעת ואת רואה את הקולות...
[hr]

תודות.
[/spoiler]
[spoiler=אמא מתבגרת]
[b][po]אמא למתבגרת[/po][/b] (2015-03-22T11:30:39):
הילדה שלי המתוקה הייתה כרוכה אחרי יום וליל. הציורים, הלבבות, אמא אני אוהבת אותך, לישון איתי רגל אל רגל, לנשק ולחבק. אז כדרך הטבע היא מתבגרת ואינה רוצה שאגע ואפילו לא אלטף את ראשה. רק לא פיזי. אנחנו בקשר מצויין אך לא פיזי. ככה כבר שנתיים. מסכימה לנשיקה קלה כשהיא הולכת ובאה.
איזה מחשבות טובות ולא עצובות אפשר לחשוב כדי להתגבר על המחסור?

[hr]

[u]איזה מחשבות טובות ולא עצובות אפשר לחשוב כדי להתגבר על המחסור?[/u]
חשבי כמה טוב ויפה זה שהילדה הזו מתבגרת ולא מאפשרת לך להתנהג בילדותיות - במובן הזה מחייבת אותך להתבגר.
היא אינה שלך, מעולם לא היתה ואף פעם לא תהיה.
היא לא של אף אחד.
וטוב שהיא יודעת את זה.

כאן, המחסור במגע שאת חווה אינו אמור להיות מסופק על ידי ילדייך או צאצאייך.
אלא בכל דרך אחרת - אם במגע שעולה מתוך נתינת או קבלת מסאג' - אם מטיפול בחיות מחמד ואם ביחסי מין - שזה הבילוי הקל הפשוט והמהנה ביותר כאשר הוא זמין.

ובמובן של השם שבחרת לך - טוב לשנות ל
אמא מתבגרת.
[hr]
תודות

[hr]
[b]אמא[/b] (2015-03-22T18:19:48):
תודה רבה

[/spoiler]
[spoiler=לווי נשית שער ראשון]

[b]הצהרה:[/b] _לא טוב ולא בריא, עדיף אחרת: להיות מסוגלים להיחלש בלי לפחד ולהתחזק בלי להפחיד. אבל זו הזוגיות שלי, עם הרבה משחקי חולשה וכוח. כיום המשחקים האלו פחות חדים ומטלטלים. אפשר להגיש שלפחות מהצד שלי, אני עסוקה בתקופה האחרונה במדידות של כוח וחולשה, מי למעלה מי למטה. שלא ימשך זמן רב מידי שאחד מאיתנו למעלה והשני למטה. ראיתי כבר מעברינו, שכשצד אחד נחלש מידי, השני הופך לרודן בלתי נשלט.
ראיתי את זה גם אצל בני זוג אחרים.
אני לא יודעת אם אי פעם אגיע בחיים אלו לזוגיות אידיאלית. אני לומדת לחיות עם הזוגיות שלי, לא בלעדיה ולא תחת עולה. בינתיים מרגישה טוב למרות שהיא רחוקה מלהיות מה שבחלומותי._

וכאן מדובר על קבלה.
קבלת האהוב כפי שהוא. קבלת עצמך כפי שאת. קבלת הדברים.
לא לקיחה. לא לקיחה מהאחר מה שניתן וניסיונות לקחת מה שנדמה שאפשר ובעיקר ניסיונות להתאים את האחר לחלומותייך.
שחרורו מגחמותייך ורצונך המדויק והאנוכי ושחרור הזוגיות מהצורך שלך לרקוד עם אלימות וכוחניות פעם למטה ופעם למעלה הם שיניבו זוגיות.
לא מה שנתפס בעינייך כזוגיות או מה שנתפס בעיניו כזוגיות.
זה עקרוני. ולכאן הנך מבשילה, לקבל על פני לקחת.
זה מה שניתן.
האיש הזה על מגוון איכיותיו וקשייו האישיים להתבגר ולהשתנות - זה מה שאת יכולה לקבל.
ובכל פעם שאת מנסה לקחת - ולו פירור מעבר למה שאת יכולה לקבל - את מקבלת מיד דחיה.
והדחיה יש לה תפקיד נכבד בדפוסייך, שכן הדחייה היא מצע מעולה להצטדקות, ושם עדיין מגיח הצורך להיות צודקת ולקחת את מה שמגיע לך.
בעוד מה שמגיע לך ממילא ניתן לך ככה, ואת יכולה לקבל או לדחות.

אז, כאשר את מקבלת אותו כפי שהוא ואותך כפי שאת ואתכם כפי שאתם - את מתפנה אלייך ואל חייך שכן אין צורך לבזבז אנרגיה על מנת לשנות אותו ולחנך אותו
ולהביא אותו להיות מי שאינו.
ולמרבה ההפתעה כאשר זה קורה, החברות האישית, הגורל המשותף נמצא הרבה יותר בסיסי וחשוב מכל עניין משני וחשוב כמו מין וכסף ובריאות נמצאת אז החברות הזו
מניבה את מה שלא העלית בחלומותייך הפרועים ביותר
גם מבחינת הסקס - הפיצוי והנחמה הגופניים על עצם קיומך, גם מבחינת הפורקן הגופני הרגשי והמנטלי שאת למדה, ויתור על הפנים החשדניות כלפי העולם, הבריאה, כלפי אהובך ובעיקר כלפי עצמך, מעלה דווקא דריכות אל כל מה שתמים, שנלמד, שמתגלה, אם בנחת רוח, אם תוך אנחת אכזבה ואם הזיק באפשרי בעיניים, הסקרנות והתמימות המחודשים.
ולמרבה ההפתעה את רואה כיצד הוא משתנה מתוך שינוי זווית ההתבוננות בו, בסיטואציה ובעיקר בך. בחייך שלך בגובה העיניים - בעצמך.

הצורך לנצל חולשה מצביע על יריבות מסוימת, היריבות והפעלת הכוח נולדים בחטא היהירות לשנות ולכפות שינוי על הזולת, וחטא הצניעות - להשתנות למען הזולת.
ניתן להמיר את המאבק לשיתוף פעולה. ניתן לגלות את הענווה.
כאשר תבקשי את נחמת נחת הרוח, השלווה, הזרימה והיציבות - אלה ניתנים לך כתשורה אפשרית מעצמך.

ואם זה לא ברור, שווה להתבונן בזה.

[hr]

תודות



[b]שאלה:[/b] [u]איך אדע מה שאני יכולה לקבל בלי לנסות לקבלו? לפעמים אני מרגישה את רוח הדברים ויודעת, אך האם זה טוב ובריא לחיות כך כל הזמן?[/u]
מה שניתן את יכולה לקבל. כמו שמה שמובן מאליו, ניתן מובן מאליו, את מוכנה לקבל.
ההסכמה לקבל עולה לעתים בקושי רב ולעתים בקלות.
המודעות היא כל שמדרש.


[b]הצהרה:[/b] _הצורך הזה נולד מתוך כורח. באופיי אני רכה כמו חמאה, לא מסוגלת ליהנות לחלקיק שניה מפגיעה באחר ובהשפלתו. למדתי שאני חייבת כוח איתו... הוא אגואיסט חסר תקנה, ורק כשיש לי את חולשתו בידי, במיוחד עכשיו לאור מה שאני יודעת עליו, הוא משתף פעולה בדברים שחשובים לי ואם זה היה תלוי בו, הם לא היו נעשים. הפרטים לא משנים.
אני מודה שבמידה רבה מאוד, אני מקבלת את החולשה שלו שהתגלתה לי, כמתנה . אני מתכוונת כרגע לא לעשות שום מהלך שיביא לאובדנה. לפחות בשנים הקרובות בהן אני עדיין בוודאות מתכוונת לחיות איתו._
צורך לעולם נולד מתוך כורח.
כאן, התעקשות על כלי מלחמה לא תביא לשלום.
כל עוד את נלחמת - לא יהיה שלום ואפילו שאת צודקת ובעיקר כשאת צודקת.
שכן מבחינתך לוותר על הצדק לא היה קל ועדיין יש קושי.
עם זאת, הצדק נמצא בעיקר כאדרת טובה לקורבן.
ואת, במובנים רבים משחררת את הקורבן - ושומרת עליו כבבת עינך.
טובשכך שכן תהליכים לוקחים זמן.

החלטה על אמון - אמון מוחלט לא מדברת על אמונה עוורת בכל מה שאהובך אומר אלא אמון בו כאדם.

ובמובן הזה של מתנת חולשתו- שימי לב, הנך נופלת למלכודת וודאית.
שכן חולשה לעולם מצביעה על עוצמה. וכאשר את משתמת בכוחך אל מול חולשתו - הנך מעבירה את כוחך ועוצמתך אליו.


[b]הצהרה:[/b] _אגב, הוא יודע שאני לא ממש מאמינה לו שלא בגד. למרות שכתבתי כאן שאני מאמינה לו, ותקופה מסויימת האמנתי באמת, הרגשתי לפי תגובותיו והתנהגותו, הלא ממש מתוחכמות שבגד. ראיתי אז (אני כבר לא עוקבת אחריו יותר),שחיפש באינטרנט כתובת של מועדון לסקס מזדמן ולא יכל להוכיח לי שלא הלך. הנה בדרך פלא, הגיע אלינו דו"ח תנועה ממצלמה שצילמה אותו נכנס באין כניסה, לרחוב בקרבת המועדון. לא היה לו מה לחפש שם. אמר שהלך לאכול פיצה ועניתי לו - הלכת בכל זאת למועדון הזה. הוא אמר- טוב הלכתי- עכשיו את מרוצה? עניתי- לא אני לא מרוצה ומאז לא דיברנו על כך.

בהתחלה הרגשתי כאב גדול וכעס ואז אמרתי לעצמי שאני לא יותר טובה. גם בגדתי בו. אם היה לי יצר כמו שלו וגם הייתי חסרת פחדים כמוהו, הייתי עושה זאת ממזמן. הרבה יותר ממנו.
כך שאני לא יודעת מה לעשות בעניין הזה._
ראי,
את אט אט משחררת את כלי המלחמה.
המשיכי להתבונן איך אפשר בלי.


[b]הצהרה:[/b] [u]הייתי רוצה להגיע ביחד איתו לאיזה טיפול אליך, זה יכול להיות נחמד ומועיל לנו, אבל גם דבר כזה למשל, יכול לקרות רק בדרך של איום בפרידה או שאצהיר שאני מתירה את הנאמנות. זה לא יתרחש בדרך אחרת- ואולי אני טועה. אני ממשיכה להתבונן ונראה לאן אגיע.[/u]
לא בהכרח.
ספרי לו מה תרומת התודות לתהליך שאת עוברת, הזכירי לו את המפגש ההוא - אמרי לו שאת מאמינה שזה ייטיב אתכם והשאירי בקשה תלויה באוויר - לא דרישה. בקשה שבהחלט עשויה להיתקל בלא.

ועבורך המסר המרכזי הוא שחררי. המשיכי לשחרר. בדקי אילו הם הרגשות שאת בוחרת להרגיש ואלה שאינך מעונינת בהן - שחררי.
לא פשוט ואין פשוט מזה.


[b]בקשה:[/b] _"ובמובן הזה של מתנת חולשתו- שימי לב, הנך נופלת למלכודת וודאית.
שכן חולשה לעולם מצביעה על עוצמה. וכאשר את משתמת בכוחך אל מול חולשתו - הנך מעבירה את כוחך ועוצמתך אליו."
מבינה את זה בהרגשה אבל מתקשה להבין איך זה מתבטא במציאות. אשמח אם תסביר_
ראי,
הבשלתך אל איזון עצמי מתרחשת ממילא וכאשר את מגייסת את מודעותך הרי שהתהליך מופנם ומועצם כפי שמודעות מעצימה.
כאשר את מנצלת את חולשתו, ומעמידה בפניו אולטימטום ובכך [b]לוקחת[/b] את מה שלדעתך מגיע לך - אינך מקבלת דבר.
לא רק שאינך מקבלת - את חוסמת קבלה. למשל של חולשתו - מבלי לקחת מה שמתאים לך.

תחושת הצדק היא תחושת הקרבן.

כאן, נאמר שאת מנצלת את חולשתו פעם אחת, פעמיים, עשר פעמים, בכל פעם את מגבירה את עוצמתו ומקטינה את כוחך.
שכן יבוא היום והוא יאמר לך - אוקיי. ניפרד.
כלומר, עוצמתו תבוא לידי ביטוי באחת - בהיפוך חולשתו.
אז, חולשתך תביא לידי ביטוי את עוצמתך - אם בקיום האולטימטום ואם בנסיגה ממנו.

התבונני בזה -
האם את מעונינת לקבל פיצוי על השנים האבודות ולממש את הקרבן שבך אל צדקתו? או שאת מעוניינת לעשות שלום עם עצמך, עם גופך, עם נפשך ואפשר גם עם אהובך ולשחרר את הצדק לדרכו כשאת מתמקדת בחיים, באיזון ולא בלשון המאזניים.
יש כמובן עוד אפשרויות אבל הנך מוזמנת לבחור בין שני אלה כרגע.
[hr]
תודות.

[hr]

_בלעדי המילים הייתי משתגעת לחלוטין מכל מה שגיליתי לאחרונה. לחשוב כמה קנאית הייתי בתחילת הקשר שלנו וכיום אני מצליחה להעביר את "הבגידה" כמעט כמו שהלך ואכל ארוחה במסעדה במקום בבית. אגב, הוא לא מודה בזה בכלל, הוא אומר שזה פרנויות שלי, וכנראה רק אם אסחוב אותו לפולגרף אולי אוכל לדעת. מי יודע אולי בעתיד יודה. אני מרגישה שהלך כמה פעמים למועדוני סקס כשהיה בחו"ל. כמעט ב 100% שזה לא קורה בארץ כי הוא ביתי מאוד ולא מסתובב או יוצא. אני לא מעוניינת להרחיב יותר מזה. בכל מקרה ויתרתי על האמת המוחלטת שלעולם לא אדע אותה ממש. אני יודעת די והותר: מה שלא קיבלתי ממנו והצדיק "בגידה" מהצד שלי- על זה סיפרתי כאן מעל ומעבר. מהצד שלו, גם היה חוסר סיפוק, רק שהוא לא נוהג להתלונן על כך (אולי חושב שזה לא בסדר לרצות את זה בגלל חינוך), ולכן זה לא היה לי ברור, אם כי הייתי מודעת לכך מתחת לכמה שכבות מודעות:
יחסי מין לא מספקים (אנאלי, מציצות) הוא לא קיבל ממני, תקופות שהייתי חרדתית והמין לא היה זמין גם מצידי, מריבות רבות שהרחיקו אותנו נפשית זה מזו, חילוקי דעות, דכדוכים רבים שעבר. אם זאת, היצר המיני שלו בכלל המשיך לעבוד היטב. אולי מצא דרך לעשות זאת ללא רגש וללא סיכון הזוגיות שלנו (חכם מצידו). אולי גם המשיכה ליחסים הומוסקסואלים זו התפתחות מאוחרת של הפנטזיות המיניות שהלכו והשתכללו. הלכו והתפרעו...
אם באמת בגד (אל תשכחי שעדיין אין לי שום הוכחה אמיתית. כמו שזה נראה בגידה זה גם יכול להיות בכלל לא),אני אפילו מעריכה אותו על כי לא עושה זאת עם בת זוג קבועה. זה היה יכול להיות לי מאוד קשה לקבל את זה. מקווה שלא יקרה לעולם.
אם הלך למועדון הזה ביום שנתפס במכמונת, אז הלך ביום שבו המועדון הזה מארח דו מיניים , גייז ולסביות._

אין לך בגידה מלבד הבגידה העצמית.
ומתוך כך שאת בגדת בעצמך בכל המובנים האפשריים טוב אם תניחי לכל הנושא - שאם הוא הלך אצל אחר/ת זה היה למענו ולא כנגדך. בדיוק כפי שאצלך.
כל כלי המלחמה קיימים אפשר לכתת לאתים - לא בכדי נשיקה עשויה להפוך לנשק.
עוד יהיו מהמורות ועוד יהיו כעסים ושקרים הכל יהיה, הכל הווה - שכך הוא האדם
פ נ י מ ה.

לכן, מילים טובות, אהבה, פרגון, שמחה הם אלו שטוב להתמקד בהן ולמשוך את הטוב עוד ועוד - בדיוק כפי שאת יודעת למשוך את הסבל.

עשי שלום, הנך עושה שלום, מיישרת בין ניגודים ורואה שמחה והומור בכל אשר תביטי.
[hr]
תודות.

[hr]

[b]נשית[/b] (2015-03-15T08:07:38):
בוקר טוב
הצורך שלי לדעת מה האמת לאמיתה צף ועולה כל הזמן. למרות שיש תקופות ארוכות של שלווה, למרות שאני בסהכ מאוד מאושרת ומודה על כל רגע, אני מרגישה שהמחשבות והחשדות מתנהלים בתוך ראשי ברקע כל הזמן. את הסמפטומים הגופניים אני גם חשה בשינה לא ממש חזקה בסוג של רפיון רקמות.
רוצה לדעת. זה חזק ממני זה חלק ממה שאני. רוצה לדעת מה היה שם מההתחלה ועד הסוף בלי קשר לסוג של החלטה. כבר החלטתי שאני רוצה אותו ורק אותו והוא לא מוכן לפתוח את האזור הזה שבו. יש לי שתי פגישות עם מתקשרות שלפי מה שאומרים עליהן הן מסוגלות לראות את האמת הפיסית בפועל. אני לא רוצה להגיד מילה שתיתן להן רמז כלשהוא כדי שלא יבלבלו אותי עם עוד ספקות. או שיודעות או שלא.
מה דעתך?

[hr]

[u]הצורך שלי לדעת מה האמת לאמיתה צף ועולה כל הזמן.[/u]
וזה עניין של הנפש מאז ומעולם. ועדיין האמת עצמה חמקמקה ומשתנה על פי תפישתה של הנפש.
מה שהיה כבר לא רלוונטי ומה שיהיה עדיין לא ידוע והלמידה היא עכשיו. ברגע זה ממש.

עם זאת, הצצה אל מאורעות ונפש האחר היא בבחינת הסקרנות הטבעית שלך ואין שום פסול ללכת אל החוזות הללו אשר עשויות לחזות בעבורך שני דברים סותרים שכן הלך הרוח איתו את באה הוא שנותן את אותותיו בתוצאות החיזוי.

כאן, ברשותך, מעשיו אינם גלויים לך ויש להניח שכאשר ירצה יפתח את אלה בפנייך.

עצם הנסיון לעקוף אותו ולראות מה קרה בפועל ובאמת הוא סוג של זיוף עצמי מצדך שמאפשר תוקף לכל זיוף עצמי.
ומכאן יודעת שבהחלט גם הוא בוחר בזיוף העצמי - כאחד האדם. ויכולה לתת בו אמון מלא שהוא - אדם.

היה או לא היה?

היה.

מה היה? הכל, הכל היה, כל דמיונותייך הפרועים ביותר, היו - כל חשדותייך הנוכחים ביותר - קרו.

ועדיין שום דבר לא קרה ולא היה אלא בעבורך.
ל מ ע נ ך . . .

[hr]

תודות

[hr]
[b]נשית[/b]
היו....מבחינת החוויה האישית שלי?
[hr]
ברשותך,
המציאות היא מה שהנך מוצאת.
אינך יכולה להתווכח עם הדומם, עם הרעיון שאת חיה - את יכולה לומר שחייך אינם חיים ועדיין את חיה, את יכולה אפילו לדמות את רגע מותך או לזעוק - אני מתה - ועדיין את חיה. שכן החיים מוחלטים.
האמת - לא.
האמת, למרות נטיית האדם לקבוע שיש כזו - אחת ואין בלתה, היא יחסית והיא משתנה מעצמה על פי מה שמוצאת הנפש.
יש רק אמת אחת כוללת והיא [b] הכל נכון![/b]
ומכאן כל מה שתבקשי - יהיה נכון. גם לומר שהאמת הזו - שהכל נכון - איננה אמת - ייכלל בתוך האמת האוניברסלית הזו על פי הכל נכון.
כך פרדוקסים לא רק מתקיימים אלא מחיים עולם שלם של אבסורדים שבסופם הכל נכון.

ומכך, כאשר את מבקשת לדעת שאכן ביום זה וזה או בתקופה זו וזו נהג אדם כך או כך - גם אם נדמה לך שהרצון לדעת הוא סתמי, לעולם הנך מביאה ראיות בפני השופטת.
והשופטת - היא את.
וכרגע את שופטת עצמך לחומרה - שראית דברים שלא היו או שלא ראית דברים שהיו או שניהם ובכל מקרה כל אלה באים על מנת לשמר את תחושת חוסר הערכה העצמית שכולה היקש של תעמולה טפשית של עולם שלם שמאמין ביהירותו - שאדם אינו ראוי לחיות ולהיות נאהב בזכות עצמו, רק מתוך עצם התקיימותו. כך את לגבי עצמך מסכימה שאינך ראויה לחיות או להיות נאהבת.
והעולם הזה הוא עולמו של האדם המודרני - זה המדבר וכולו מחשבות ומילים ואותיות.

כך שבשל הצורך לחשוב - איני ראויה, ולקיים את העצב הבסיסי הזה על פיו הזהוי העצמי שלך הוא באפסיותך ובחוסר מוצלחותך או בכך שאינך ראויה מאיזו סבה עלומה - יירווח לך לדעת בכל מקרה - כל תשובה שתתקבל.
שאם הלך אצל אחרים ואחרות - והלך - תנוח הנפש לשמע ידיעה זו - שכן חשדותייך אכן היה לם בסיס ויותר מכך. כלומר, ייסורייך וחשדותייך לא היו לחינם. ולפיכך הנך ראויה לאהבה לאורך כל השנים - והנה יש לך על מה להתעצב - שלא הענקת לעצמך אהבה בשל חוסר הידיעה אם הנך צודקת בהרגשתך דאז.
ולחילופין אם לא הלך אצל אחרים ואחרות - ולא הלך - הרי שכל חשדותייך היו לשווא ובזבזת את עברך על מנת להרגיש את חיותך דרך הסבל.
בכל מקרה הזהוי העצמי נדרש אל סבל, כחש, שקר, כזב, שכן הזיוף העצמי הוא בעיקרו - חוסר היכולת לשחרר את מה שברור שהוא מיותר.
ועדיין הנך הולכת אחריו אחרי המיותר. לכאורה תוכלי לשנותו - ולא כך הוא. אינך.

המציאות המשתנה לעולם תהא מותאמת לחששותייך הכבדים ביותר ובמקביל להתעלותך אל קדושת החיים, מקום בו הצוף הוא המתבקש וזה הניתן גם בתוך הָעֵרוּת הבסיסית ביותר, כאשר גופך מנעים עלייך שהות בו, מין, הפרשות, מזון, אקלים, פעילות פיזית וריקוד לא נחסך שם, והסכמה לקבל שכל מה שעולה אל פני הנפש, אל פני העור, נמצא במעמקיה ומשתקף בשמיה - ולהפך.

[hr]

במובן הזה אם כך בכל מקרה את ראויה לחיות - הראיה לכך היא פשוטה - את חיה.
ואת ראויה לחיות טוב - והראיה לכך היא שאת חיה טוב.
ומה שהיה הביא אותך אל החוף הזה - ואם את מעוניינת עלי על הספינה ובקרי בכל הנמלים בהם התעכבת; כתחנות חייך;
וחפשי שם אמיתות למכביר - ולו על מנת לחוות שוב, ביתר שאת, את הייאוש והסבל - שכן יודעת שאלה - בעוצמתם הכבירה כבר פסו מחייך.
וטוב אם מתאבלת על אובדן הייאוש - והסבל וכלי המלחמה -
תוך יציאה במחול אמיתי כשאת חשה את שמחת הלב בהלמותו - כפי שבמעשה האהבה -
כ ד ר כ ך.
[hr]
תודות

[hr]
[b]נשית[/b]
תודה רבה
החלטתי בעזרת המילים שלך לא להיוועץ במתקשרות. עבר יום נעים, מקווה לישון היטב הלילה

[/spoiler]
[spoiler=שקר; בבואה; מראה; אי הסכמה (עתליה)]
[u]שקר שאנו כולנו רק טובים ובגלל נסיונות קשים אנחנו הופכים לרעים.[/u]
כל הבריות כולם - נבראו טובים, טהורים ומיועדים לטובת חיים מלאים וטובים.
אין אדם רע. אין אדם טוב. יש אדם.
יש אדם שעושה מעשים שנתפשים כטובים כאשר הוא נותן לזולת או כאשר הוא נותן באופן כללי,
יש אדם שעושה שנתפש כעושה מעשה רע, למשל כאשר הוא לוקח, כי הוא יכול לקחת או כי הוא יכול לקחת בכוח.

גם נסיונות קשים, ובעיקר אי הבנה בסיסית של מהו ילד, מהו אדם, אצל הורים עשויים לקדם חוסר איזון נפשי אשר מוביל בהחלט למעשים רעים.
חוסר איזון נפשי עשוי להתבטא בלקוי בסיסי של תפישת טוב ורע.
עם זאת, לעתים קרובות מי שנתפש כמאוזן מאוד מהבחינה הנפשית עשוי להיתקע באמונות שכבר חלף זמנן – למשל מבנה המשפחה, או האמונה העיוורת שהחדשות המדווחות הן אמת - ה אמת, כאשר בפועל אינן אלא תעמולה מכוונת ומדויקת אשר כל תפקידה הוא לזרוע פחד.
לא שזה מסובך לזרוע פחד, מספיק שייערפו כמה ראשים והעולם כולו בפניקה.
אין לחדשות אלא מטרה אחת – לשמור את האדם בסד חברתי הדוק, שכן טמטום החושים מבקש אחר אימה ובהלה.
את אלה החדשות מספקות – ואם אין ארגון טרור אז יש רודנים ועריצים במקומות רחוקים, ואם אין ענייני דת לאום ומדינה - תמיד ניתן לקנח בגבר שרצח את אשתו, או ילד בבית ספר האשר לוקח נשק בקלות יתירה ומוציא את זעמם של כל הילדים בעולם על בית הספר בהרג המוני – אלה הן החדשות – מוות, אימה, בהלה, מה היה יכול לקרות אילו..., תאונות דרכים קשות, כל מה שלא יניח לעין להיעצם בנינוחות בבוא הנפש לישון את שנתה, זו ההצלחה הכבירה של התעמולה הזו.

[u]עוד יותר קשה לי ההנחה הכוללת שכל מה שאני רואה באחר זה בגללי.[/u]
מה שאת רואה זה לא בגללך, זה ייחודי לך, דרך הפריזמה שלך, אותו אירוע בדיוק יתארו שני אנשים שונים - אחרת לחלוטין, על פי הפריזמה היחידה האפשרית להם - הפריזמה האישית, כך מי שעולמו ורוד יראה פיל ורוד ומי שעולמו כחול יראה פיל כחול או על פי הדוגמה הזו היפופוטם כחול.
שהכל בעיני המתבונן.
זה שכולם יסכימו אתך על צבעו של הפיל ועל זה שזה פיל בכלל, לא משחרר את מבטך מלהיות ייחודי, וכייחודי הוא יכול להיות אך ורק שלך, באחריותך.
כאשר את מגלגלת את ה – בגללי, או בגללך, את מעלה באופן נחרץ, ברור ושאינו משתמע לשתי פנים את הצדק, את האשמה, את האפשרות שאת אשמה בכך שאת רואה במישהו אחר משהו.
מי מאשים אותך?

[u]זה משהו שכבר הרבה זמן אני בוחנת בלי פחד ממה שיתגלה לי, ואני לא מכירה את הרוע של האחר בי.[/u]
עדיין, מכורח הקיום, האפשרות שתעשי מעשה רע, בהחלט קיים בך.
כאשר את מבקשת להגדיר אדם אחר כרע – הרי שהוא משקף לך את הרוע שלא קיים בך.
על פי זה – את פתורה מרוע היות והוא מונח על אחרים. שאת מזהה.
התבונני על זה.

[u]ושואלת את עצמי למה קראתי לדף חיית אדם.. החיות לא אשמתן.[/u]
חיית אדם היא הביטוי הרדיקלי של הגוף, היא עיקר קיומו של האדם גם כאשר הוא מתהדר בהיותו מעל שאר צורות החיים רק כי הוא יכול לכולן, חזק מכולן ושולט בכדור לתפישתו - עד כה.
החלק הנאור של האדם, אינו שייך רק לאדם, שאם מתעלה הנפש אל מחוזות הרוח – לא מעט חיות עוצמה מלוות אותה, ובנשיפת הינשוף היא מוחלת לעצמה על אפסיותה הבסיסית להיות גם וגם וגם ובעודה מלקה את עצמה, מחייך לבה אל הנשימה הבאה.
חיית אדם אם כך – היא ילד הפרא השוכן בלב כל אדם, ומאפשר את החיוך הצחוק השחוק והמשובה, זמנים בהם הרוח נחה אל נחת הרוח – וכל זה – נוכח בחיי החיית אדם הרבה יותר מכפי שמילים גבוהות נוכחות בהם, והרוח לעולם נושב.
[hr]
[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-02-03T20:58:20):
קראתי בתודה. ואת אלו אהבתי במיוחד:

_זה שכולם יסכימו אתך על צבעו של הפיל ועל זה שזה פיל בכלל, לא משחרר את מבטך מלהיות ייחודי, וכייחודי הוא יכול להיות אך ורק שלך, באחריותך.
כאשר את מגלגלת את ה – בגללי, או בגללך, את מעלה באופן נחרץ, ברור ושאינו משתמע לשתי פנים את הצדק, את האשמה, את האפשרות שאת אשמה בכך שאת רואה במישהו אחר משהו.
מי מאשים אותך?_
לא עתליה, אבל חשבתי שזה מבטא את התחושה שהעמדה הזו, שאליה עולה התנגדות, היא עמדה שמוצגת הרבה פעמים בנחרצות. גם כאשר היא מוגשת ברכות וחמלה, היא מוצגת כמו משהו יחיד שאין אפשרויות שוות ערך לצדו. היא מוצגת כמו אמת. וככזו - היא דוחקת ודוחסת ולכן מעלה התנגדות. לא נשאר אוויר לאפשרויות אחרות.
למשל, הדרך שבה אתה מעלה את הדברים עכשיו, שונה מאוד מהדרך שבה הם עולים מול אדם מסוים ומקרה מסוים. יש לזה איכות אחרת.
מדוע זה כך?

_כאשר את מבקשת להגדיר אדם אחר כרע – הרי שהוא משקף לך את הרוע שלא קיים בך.
על פי זה – את פתורה מרוע היות והוא מונח על אחרים. שאת מזהה._
זה היפוך מאוד מועיל ומדויק בעיניי.
ואני חושבת שלא בכדי המהלך השני הוא לדרג את הרוע, כך שמחציתו לפחות תונח מעבר לקו דמיוני, ו"האני" יוכל לשהות בביטחה מהעבר השני, מוגן מפני הרשע האמיתי והרוע הברור.
זה מעורר מחשבה כללית על ערכן של סקאלות, מדידות וכאלה, שעל אף היותן רצף הן בפועל מאפשרות את יצירת הנבדלות.
כאילו שיש הסכמה רחבה איפה עובר הקו הזה שממנו והלאה מותר לתייג. ואם הקו אינו ברור דיו לעולם יהיו לנו ארגוני רשע כאלה ואחרים שייצרו עבורנו את האבחנה הנחוצה.
הפואנטה - בחזרה אל הנבדלות, וכל מה שמשרת אותה. וטוב לדעתי לשאול מדוע הנבדלות נדרשת בכלל ולמה דווקא על רקע הרוע.

[u]ובנשיפת הינשוף[/u]
כן. גם.

[hr]

_למשל, הדרך שבה אתה מעלה את הדברים עכשיו, שונה מאוד מהדרך שבה הם עולים מול אדם מסוים ומקרה מסוים. יש לזה איכות אחרת.
מדוע זה כך?_
תדרים.
זו ההגדרה הקרובה ביותר לטמפו של הדברים, לדוגמה הספציפית.
שהרי מה שמשעשע בעיני האחר עשוי להעליב את האחד ולהפך.
יתירה מזו ולא בכדי עולה ההקבלה הזו, מה שהוא פרש של פיל הוא מזון לצפורים, ומכאן שהפריזמה הייחודית של אשמה ואחריות נמצאת מבליטה את עצמה במילים בגללי, שיש בה במלה בגללי יהירות מרנינה לקחת על עצמך את סדרי העולם.
כאן, האשמה והאחריות היינו הך - שתיהן לא רלוונטיות כאשר הנפש מבקשת להתבונן.
אין ערך, אין צורך בתגובה. רק להתבונן,
כיצד ואיך והאם ומתי. הכל לא רק בעיני המתבונן אלא גם על פי החלטותיו.

[u]ואני חושבת שלא בכדי המהלך השני הוא לדרג את הרוע[/u]
לא בהכרח, יכולה לדרג את הטוב, את הטוב יותר ואת המצוין.
שלוש מדרגות שאפשר שיניחו את הדעת.
ולא בהכרח המהלך השני הוא דירוג.
שיכולה לומר באופן כללי - את זה איני מעוניינת שיהיה נוכח בחיי ואין זה חשוב אם הריח נסבל יותר או פחות.
יכולה לדרג את תעמולת הוטרור ככה שערוץ טלוויזיה אחד הוא הגרוע והאחר הוא בינוני והשלישי נסבל - ולהחליט להימנע מכל תעמולה של טרור.
במובנים מסוימים הדירוג והעיסוק והחפירה של הרוע כמו מעצימים אותו ומעניקים לו גושפנקא - כרוע.


[u]לעולם יהיו לנו ארגוני רשע כאלה ואחרים[/u]
ולעולם אנחנו יכולים להיתפש גם כארגוני רשע.
[u]הפואנטה - בחזרה אל הנבדלות, וכל מה שמשרת אותה. וטוב לדעתי לשאול מדוע הנבדלות נדרשת בכלל ולמה דווקא על רקע הרוע.[/u]
לשם העניין.
הנבדלות היא הבטחת החיים.

[hr]


[b][po]ציל צול[/po][/b]
[u]תדרים[/u]
כן. אהבתי, תודה. מילה מדויקת.

[u]לא בהכרח, יכולה לדרג את הטוב, את הטוב יותר ואת המצוין.[/u]
אני אישית יכולה, כמובן. אבל אני נוטה שלא לדרג. לא את זה ולא את ההוא. איכשהו, מעולם לא מצאתי בזה תועלת. לא בדירוגים ולא במדידות, שכולם מאותה משפחה.

[u]הנבדלות היא הבטחת החיים.[/u]
נהדר ממש. משפט עם מוסיקה.
העיף אותי בשנייה לכל שלוש הלידות שילדתי. ואחר כך גם לזו שבה נולדתי.

תודה |תמר|

[hr]

[b]עתליה[/b] (2015-02-04T08:33:29):
כרגיל דבריך מרגיעים ונותנים מרווח נשימה.
צריכה לקרוא שוב ובשקט כאשר אני רק עם עצמי. תודה בינתיים ורבה

[hr]
כאן, אחריותך הבלעדית היא חייך. איכות חייך אם כך נמצאת מבקשת אחר תחושת הקיום האפשרית מתוך שמחה. שמחת הקיום.
היצירה ועצם תהליכי ההבשלה המתרחשים בלאו הכי.
כך, שעל פני בשלות יתר שגם זו עשויה לעלות בשל ליקויי הורות וסביבה - למדה את הבשלת ההתחדשות.
ומכירה בכך שרק מצב הרוח שלך - הוא הניתן לשינוי ואיזון.
ולשם ממילא מבשילה הנפש.
לכן משילה מעלייך אשמה ובושה ומגלה את חדוות היצירה והיצר בתפארת חייך.
בטוב. בחסד. ככה. פשוט.
[hr]

[b]עתליה[/b] (2015-02-05T08:23:48):
[u]כאן, אחריותך הבלעדית היא חייך.[/u]

[u]כך, שעל פני בשלות יתר שגם זו עשויה לעלות בשל ליקויי הורות וסביבה - למדה את הבשלת ההתחדשות.[/u]
הבשלת ההתחדשות. כמה אני אוהבת :-)
תודה רבה מאד.

[/spoiler]
[spoiler=לווי שלמה ואהובה שער ראשון]

[h=2]התייחסות ראשונה[/h]
[b]הצהרה:[/b] [u]עדיין מטריד אותי שהוא יותר עושה את זה בשבילי מאשר בשבילנו.[/u]
אם המניע שלו לעשות 'את זה' בשבילך, או בשבילכם - כי כך את חושבת, או כי זה מטריד אותך - לא יצלח.
ברגע שהוא יעשה את זה בשבילו - אך ורק בשבילו - זה יהיה אולי גם בשביל שניכם
שכן, מה ש [b]בשביל שניכם[/b] נסתר מהעין - זה לא מה [b]שאת[/b] חושבת.
זה מה שאתם חושבים - והבירור ממשיך.

[hr]

[b]הצהרה:[/b] _"אם המניע שלו לעשות 'את זה' בשבילך, או בשבילכם - כי כך את חושבת, או כי זה מטריד אותך - לא יצלח."
מסכימה איתך. אי אפשר לזייף את זה, לא לאורך זמן.
מקוה מאוד שהוא רוצה להתקרב לא רק בשביל לרצות אותי._

תקווה אינה תורמת דבר ואין בצדה שום תמורה, לא במובן של תועלת ולא במובן של שינוי.
התבונני כיצד את רוצה להתקרב אך ורק בשביל לרצות אותך.
בלי שום קשר - לזוג.

_"מה ש בשביל שניכם נסתר מהעין - זה לא מה שאת חושבת."
למה זה כל כך נסתר? למה זה כל כך מסובך?
מה הכוונה לא מה שאני חושבת?_

הזוג הנוצר משניים אינו תצורת התפיסה האישית של אף אחד ממרכיביו.
אלא תמהיל שנבנה ובונה את עצמו בתוך הבשלתו.
זה לא פזל ידוע מראש שרק צריך להרכיב את חלקיו,
זה אפילו לא על פי איזה סט תוכניות מדויקות לבניית הארמון המדומיין על ידי כל אחד ואחת.

זו ההבנה שזוגיות בריאה מתחילה במרכיבי הזוג והזוגיות בינם לבין עצמם.
שלא אפשרי להיות בזוגיות בריאה כשמרכיביה אינם מאוזנים.
כל אחד לעצמו.
שאושרך לא יהיה תלוי בדבר מבחוץ.
ועדיין מין טוב ומנחם עם אהובך עשוי לעשותך מאושרת בהחלט, אין שום פסול בכך. שחרור התלות בכך - זה העניין מבחינתך.

אז, כאשר עולה ההחלטה לתת אמון מוחלט באדם שלצידך במובן הזה של קבלתו וקבלת השינוי המתרחש אצלו
מתוך ההבנה המלאה ששום דבר לא רק שלא נגדך אלא הכל בעדו - וזה בשירות הזוגיות שאת מבקשת לבנות עם השלם שהוא
ואת - מתבקשת למצוא את שלמותך את - בלי שום קשר לגביו
וגם זה יהיה מדויק למדי כמביא תועלת לזוגיות המבוססת לא על הדדיות אלא על ערבות הדדית.

שהתפישה ההדדית השוקלת מעשים מילים כוונות ותכונות אופי
במשקל מדומיין של מאזני צדק והוגנות הגיונית; כלכלית; בלעדית; כוללת או כל מנסרה מטופשת אחרת,
זו המחפשת הוגנות בחיים ובאהבה ובזוגיות
שוכחת עד כמה האדם מתעמר ומתעלל בגופו הוא
בהסכימו לזוגיות בה גחמותיו הרגשיות מזיקת לאיזונו של הגוף -
משם ניתן לדבר על הדדיות.

שאם האדם היה מקשיב רוב קשב לגופו ונוהג בו הדדיות -
לא היה מעלה על דעתו לבקש הדדיות מאדם אחר.

וזה השתרבב אל התפיסה החברתית של הזוגיות והיחסים.
אין הדדיות ומעולם לא היתה ולא תהיה הדדיות ביחסים בין אנשים.

זוגיות המושתתת על ערבות הדדית כבר לא מחייבת פנקסי חשבונות
אלא מדברת למשל על צמיחה אישית של כל אחד ואחת
בלי תלות - בלי להיתלות על השני/ה ובלי לחוש שהכל תלוי בך.

והערבות ההדדית מדברת על היכולת לצמוח ביחד ולחוד מתוך יושרה פנימית;
אשר לא מסכימה לקבל את צו החברה בכל הקשור לזוגיות הראשונה בינך ובין גופך -
וזה את יכולה לראות אצל אנשים
שהאוכל שהם אוכלים נבחר במודע
והדרך שלהם לריפוי ואיזון והבראה היא בדרך המודעות וההתבוננות.

ככה על כל זוג לקרוא תיגר על המקובל והראוי שכן כל אלה לא רלוונטיים למפגש הקדוש הזה של השניים.

ונבנה הזוג מתוך צמיחה משותפת יחד ולחוד.
הלחוד מפריד אל צמיחה אישית ואיזון עצמי שלא קשור כלל בזוגיות ובצד השני
והביחד הוא הערבות ההדדית אל צמיחה אישית משותפת למשל בעניין של יצירת ילדים.

כל זה כל כך מובן מאליו עד כי נסתר מהעין.

הבעיה היא לא מין.
היא חוסר. החוסר הזה יכול להיות מושלם בהינף מפגש ספונטני עם זר במובן המיני
עם זאת, החוסר נשאר.

כבר ראית בהתבוננות אמיצה איך זה לא קשור לכלום.
איך זה אמור להיות הפיצוי על חוסר.

ואיך זה לא יכול להיות.

הניחי לו לחלוטין. הניחי למין לחלוטין.
הוא
לא
זמין
למין.

שחררי. ואם את חייבת פורקן פיזי נטו מצאי את הדרך ואין שום צורך להרבות להג על זה.
אם את מסכימה שחררי את "הבעיה שלו" מלהיות "הבעיה שלך" - טפלי באיזונך את.
כבר על דרך המלך את נמצאת.
התבונני
ובעיקר
קבלי.

מה שניתן; איך שניתן; מתי שניתן והודיה בלבך על הכל - שהכל בחסד שלם.


[hr]


[b]הצהרה:[/b] [u]עובדת בצורה יומיומית על למצוא שמחה ואושר מחיי, בלי קשר אליו, ולרוב מצליחה בכך.[/u]
על פני לעבוד, לעשות, למצוא שהכל זה לפנות החוצה ולמצוא שם, במציאות החיצונית את השמחה,
עולה ההצעה להתבוננות פנימה ללא שום עשיה, ללא שום מסקנה, ללא שום אמונה
התבוננות ריקה, ללא תגובה, פנימה.

ללא תלות במציאות החיצונית כלל, לא רק ללא תלות בו.
זה נראה כל כך רחוק מלהשיג.
וזה כל כך נוכח בחייך. כל שאיפה, כל נשיפה.
כל הפסקה בין שתי אלה.

[u]אבל מעל הבועה הטובה הזו כל הזמן מרחפת בעיית החוסר במיניות עם בעלי.[/u]
החוסר ביחסי מין עם האיש הזה – לא בידייך. מעולם לא היה ואף פעם לא יהיה.
זה לא ניתן. זו עובדה מצערת אולי אבל זו עובדת המציאות הנוכחית. חמלה היא ההכרה בעובדות. נהגי חמלה בעצמך וקבלי את המציאות הזו על פיה את לא יכולה לעשות בעניין הזה שום דבר.

את תמשיכי לנסות, וכל ניסיון כזה רק ירחיק עוד יותר מציאות שונה לבוא, כי תרומתך שלך לחוסר האפשרות לקבל את מה שהיית רוצה היא בניסיון לכפות על המציאות את מילוי חוסרייך גם כאשר מי שאמור לוותר על צרכיו הוא אותו אחד שאתו את מעונינת לקיים יחסי מין.

התבונני על זה.


[b]הצהרה:[/b] [u]והתהיות האם אני מוותרת על עצמי כשבוחרת להשאר איתו, בלי סקס.[/u]
ואם כן? אז מה? את לא רוצה לוותר על עצמך – אל תוותרי. זה לא נכון ככה או אחרת. זה החלטה שלך. אלו חייך.

[b]הצהרה:[/b] [u]ואחת לכמה זמן אני נפגעת, כועסת, מתוסכלת, בוכה. ושוב מתאוששת. וחוזר חלילה.[/u]
זו מחזריות מוכרת לך היטב ולכן טוב לזכור אותה במיוחד ברגעים הנדמים להיות קשים.

[b]הצהרה:[/b] [u]שאלתי כאן היא - באיזו מידה אושרי אמור להיות אך ורק פנימה?[/u]
אושרך אינו פנימה
אושרך מאושר מבפנים. מתוכך את מאשרת את אושרך.
זה האישור הפנימי
שלא תלוי בדבר.

[b]הצהרה:[/b] _בבסיס אני מסכימה עם זה שהאושר שלי תלוי בי ובגישה שלי. ובלחגוג את חיי. אני מאוד מסכימה איתך בכך. שזה לא קשור אליו.
מצד שני - כן, אני כמהה למגע וחיבור פיזי נפשי איתו. והוא לא רוצה בזה כמוני. רק לפרקים, רק בצורה מסוימת, שלא מספקת אותי באמת.
אני באמת שואלת אותך, מה הפתרון למצב הזה?_

המצב לא צריך פתרון. יש למידה, יש צרכים שונים, יש זמן ויש להתבונן על מה מאחורי הקלעים. את כבר נוגעת שם. הבירור הוא עצמי.

[b]הצהרה:[/b] [u]האם אני מוותרת על עצמי שאני נשארת בתוך הזוגיות הזו?[/u]
אינך יכולה לוותר על עצמך, את יכולה להתעמר בעצמך ואת זה את עושה מצוין בדיוק כמו שאת נוהגת בעצמך באופן חומל ואוהב.
הזוגיות הזו היא בינך ובין עצמך, האם את יכולה לצאת מהזוגיות הזו? רבים חושבחים שכן, שהזוגיות פונה החוצה, ועדיין אינם יכולים לברוח מעצמם.
הזוגיות עם האיש שלך? האם את חושבת שיהיה נכון לעזוב את הזוגיות הזו? האם הברית ביניכם כוללת אמון רחב עד כדי כך שהחברות ביניכם, ההורות ביניכם, והזוגיות האפשרית ביניכם מבחינה אינטימית שמוכרת לך מהעבר – כולם יוקרבו על מזבח צרכייך המיניים?
התבונני באלה.

[b]הצהרה:[/b] _האם מותר לי מוסרית לספק את עצמי מינית עם גבר אחר?
האם זו לא בריחה מהבעיה הזוגית? כי הרי ברגע שאשכב עם אחר האנרגיה שלי תחנה במקום אחר ותהיה לי הרבה פחות מוטיבציה לתקן ולעבוד על הקשר הזוגי עם בעלי._
אם הנחת היסוד היא שמין עם אחר בהכרח באה על חשבון האיש ועל חשבון הזוגיות – שאלת המוסר אינה רלוונטית, שהרי העניין הוא לא מוסר בכלל אלא פחד. או פחד מההשלכות, או אקסיומה על פיה לא תוכלי לאונן עם גבר אחר - שהרי מין סתמי בהחלט מכיל רגשות אהבה – ועדיין אינו שונה מאוננות בהרבה מחד ומאידך עשוי לפחות להביא לידי פורקן פיזי – זה שלכאורה הוא הלחץ המיידי.
האם באמת את מאמינה לכל הקולות הקוראים לך להבין שיש – לו – בעיה, בעוד הבעיה שלו בכלל לא רלוונטית מכיוון שחוסר האיזון שלך לא קשור לכל אלה, אלא למקום
בו
את
כופה על המציאות דרישות שלא יכולים להיות מסופקים לך – ואם יהיו, ישתנו לכדי דרישות שלא יכולים להיות מסופקים לך.

ככל שהוא מתרחק את נזקקת יותר.
התבונני על רצונך לקבל מה שלא ניתן לקבל – והתעקשותך שם.
זה חוסר האיזון שלך. בזה תטפלי.

[b]הצהרה:[/b] _"מתבקשת למצוא את שלמותך את - בלי שום קשר לגביו"
יש פה בעיה, כי שלמותי קשורה גם לתקשורת זוגית מינית, שבה אינו רוצה. והוא בעלי. אז זה כן עם קשר אליו.
אתה באמת חושב שאני יכולה לותר על כל רצון למגע איתו ועדיין להיות מאושרת איתו?
זה לוגית לא מסתדר לי._
לוגית? האם הצורך שלך הוא לוגי?
ראי,
שלמותך עשויה להיות קשורה לסיפוק צרכייך – בהחלט.
תקשורת זוגית מינית? בוודאי שאינו מעוניין – את מדברת בשפה מינית שלא מתאימה לו.
התבונני על זה, הקשיבי לעצמך, ראי את אלימותך רודנותך ועקשותך – לא רק כלפיו (גם) – בעיקר כלפייך.

[b]בקשה:[/b] _שוכחת עד כמה האדם מתעמר ומתעלל בגופו הוא
בהסכימו לזוגיות בה גחמותיו הרגשיות מזיקת לאיזונו של הגוף
לא הבנתי. תסביר לי בבקשה._
בשל רגשותייך הנעלים, אמונותייך בדבר זוגיות, אמונותייך בדבר קשר רגשי מחייב הנלווה לסיפוק צרכייך המיניים, המזון הלא בריא שאת דוחפת לגופך, עודף מחשבות, הסכמה למתחים מצטברים בגוף – כל אלה התעמרות בגוף.
בעוד הגוף – עבד לגחמותייך.

[b]שאלה:[/b] _וזה השתרבב אל התפיסה החברתית של הזוגיות והיחסים.
אין הדדיות ומעולם לא היתה ולא תהיה הדדיות ביחסים בין אנשים.
מה הכוונה אין הדדיות?
יחסים תמיד בנויים על נתינה וקבלה, זה מעגל._
יחסים בנויים על נתינה וקבלה בהחלט.
אין הדדיות בין הנתינה לקבלה – ברגע שאת שמה הדדיות על אלה, את מעלה את המושג צדק.
מיד באים כל הקורבנות ומוחאים לך כף – שהרי את צודקת.
הבעיה עם זה שאת צודקת היא שלא רק את.
כל הצדדים צודקים וכל חשבון שנעשה בשם ההדדיות לעולם מביא לסכום אפס.
כאן, על פני לקבל – את מנסה לקחת. זה הבדל גדול.
ועדיין – אין הדדיות – הרעיון של הדדיות הוא אבן נגף אצל הרבה זוגות ובתפיסה החברתית אינו אלא עוד נדבך בתעמולה המזייפת את הרגש האישי – לטובת אג'נדה כלכלית וחברתית.
החיים אינם צודקים ואין בהם שום דבר הוגן.
החיים אינם עסק, הם לא נדרשים לעמוד בחוזה סטנדרטי, למרות שנוח לחשוב ככה.

[b]שאלה:[/b] _"ככה על כל זוג לקרוא תיגר על המקובל והראוי שכן כל אלה לא רלוונטיים למפגש הקדוש הזה של השניים."
לקרוא תיגר על מה למשל? על המונוגמיות ביחסים?_
על המונוגומיות ביחסים או בכלל, על הרעיון האווילי או הנאור - שבני זוג אמורים לספק האחד לשניה ולהפך את כל הצרכים, על משמעות האהבה ועל ביטוי האהבה, על דרך החיים, על אופן החינוך העצמי ושל המשפחה, על ההיבטים הכלכליים מבחינת העבדות המתבקשת לשם הליכה באיזה תלם שלא נבדק, הכל עומד למבחן מחודש.
אז בהחלט ייתכן שיתקבלו הסכמות שכוללות למשל מונוגומיות ביחסים, או לעבוד בארבע משרות ולהשיג שלוש דירות ופנסיה מובטחת או כל הסכמה אחרת.
קריאת התיגר היא ניעוןר אמונות שיש צורך לברר האם הם שייכות לך ולו ולזוג שאתם או שלא.
בחינה מחודשת אינה יודעת לומר מראש, מה תהיה המסקנה ומה תהיה ההסכמה.

[b]הצהרה:[/b] [u]הבעיה היא החוסר במין. שאמור ללתת לי את הביטחון שאני אהובה ונחוצה.[/u]
לעשר דקות? ליומיים? ואז מה? עוד פעם ההיזקקות למין תכבול אותך אל חוסר הסיפוק?
אינך יכולה לקבל מין מהאיש הזה כרגע. עובדה.

[b]הצהרה:[/b] [u]וגם לגרום לי הנאה.[/u]
התבונני על זה –
לגרום לך הנאה. לא ליהנות, לא לגרום לאחר הנאה. לגרום [b]לך[/b] הנאה.

[b]הצהרה:[/b] _"נכון שניתן להשלים את החוסר המיני גרידא עם אחר, אבל לא את הרגשי, לפחות לא במפגש של סקס לא מחייב.
את החוסר הרגשי מבחינת בטחון וידיעה שאת אהובה – לא תוכלי לקבל מבחוץ – גם לא ב [u]ברומן אוכל לקבל את המילוי שמחפשת, של אהבה ומין הקשורים זה בזו.[/u]
גם שם – זה יהיה זמני, הרעב יישאר - את הרעב והצורך הרגשי – תוכלי למלא ולאזן רק מבפנים.

[b]הצהרה:[/b] _אבל אז מה יישאר לי עם האיש פרט לשותפות הורית? זה לא יחזיק.
והמטרה שלי, שעבורה אני מתעקשת ונלחמת היא שנישאר ביחד, כזוג אוהב גם רומנטית שבונה משפחה יחד._
ראשית השותפות ההורית ממילא שם והיא קימת לנצח.
שנית, את יכולה להילחם על הזוגיות הזו, עם זאת כאשר את מעוניינת להוביל את הזוגיות אל מה שנתפס אצלך כנכון – אפשר שמלחמתך אבודה מראש.
שכן, הרומנטיקה היא תבלין – היא לא יכולה להיות עיקר – וכאשר היא עיקר היחסים – לא מדובר אלא בעיניים חולמניות
המעגלות דמעה נוכח אשליות הנסיכה הקסומה ושאר אגדות של מאז חיו ב...
חסר טעם, חסר תכלית ובאופן ברור לא מביא למזור.

[b]שאלה:[/b] _האם בכך שאשחרר לגמרי ואוותר על הרצון במין איתו לא אחרוץ סופית על הזוגיות הזו?
כי הרי רק נלך ונתרחק._
ועכשיו? את מצליחה להתקרב?
הרי כשאינך מניחה את כמו בחול טובעני, כל תנועה שלך רק מעמיקה את המרחק, הפחד, הניכור.
הניחי למין למען השם.
לגמרי, היי אך ורק חברה שלו, טפחי רק את הזוגיות ההורית, שחררי אותו לחלוטין מכל משימה מינית והתחילי לחיות את חייך.
קחי ויברטור או קחי מאהב או שמרי על הבלעדיות ואל תיקחי מאהב – כל זה לא חשוב בכלל – הניחי לו מהבחינה המינית.

[b]הצהרה:[/b] _"אם את מסכימה שחררי את "הבעיה שלו" מלהיות "הבעיה שלך" - טפלי באיזונך את".
איך?. איך אפשר שזו לא תהיה הבעיה שלי אם הוא לא רוצה קשר מיני איתי? אני נשואה לו. אני מגדלת איתו ילדה ומנהלת בית איתו.
איזוני הוא לחיות בקשר זוגי תומך אוהב שכולל גם מגע._
זו אמונתך וזה בסדר. עדיין איזונך לא תלוי בדבר.
הרי לך משהו להתבונן בו – שכאשר היה לך קשר כזה והיה לך – לא היית פחות רעבה או פחות מסופקת.
שכן בחירת החוסר שינכיח תסכול לעולם מדויקת – כך שאת בוחרת בכל פעם מחדש – מה אי אפשר – ונצמדת אליו.
כך, כמו ילד שבוחן היטב את המקרר ורואה שאין בו גזר – ולכן רוצה גזר.
התבונני על זה. זה עדין וזה מנוגד לתפיסות חברתיות ובעיקר מנוגד לאשר נאמר לך מסביב – כל ענייני ה – את בסדר, הבעיה אצלו.
הבעיה שלו אינה הבעיה שלך.
נאמר שהיה נפצע, ולא יכול היה לקיים אתך יחסי מין במשך חצי שנה. פיזית.
התבונני על זה.

[b]הצהרה:[/b] _תודה, מרגישה שאני מתקדמת.
לא ברור לאן, אבל אני לא באותו מקום שהייתי לפני חצי שנה.
תודה_
במובן הזה, התבונני בכל מה שעובר לך בראש, בררי עניין.
בררי מה מעודד אותך לאיזון עצמי ומה מרחיק אותך משם.
עיקר העבודה היא אי עשייה, עיקר העבודה היא התבוננות.

[b]הצהרה:[/b] _בדילמה לגבי זה לאור העובדה שסוף סוף מבינה ומסכימה להיכנס להריון שוב.
כאמור השעון הביולוגי מתקתק תיק תוק תיק תוק....
זה נכון שאפשר לחכות מבחינתי גם חודשיים שלושה עד שנתחיל לנסות, זה לא שאני כבר בת 40, אבל מתקרבת._
את בדילמה.
לגבי מה את בדילמה זה לא חשוב.
עם זאת בחירתך להפעיל מתח ולחץ על הריון וילד נוסף - משרתים אותך בדרכך המפותלת לרצות גזר מהמקרר כשאין גזר ואין אפילו מקרר.
אין שום בהילות - זה פשוט.
[hr]

[b]הצהרה:[/b] _אני מרגישה אשמה על המחשבות שבראשי שרוצה לעיתים להתגרש, מרגישה אשמה שאני נשברת כל כמה ימים ונפגעת ממנו ושוב מחליטה שיבוא יום ואקום ואלך.
מרגישה אשמה כי הוא כן עושה מאמצים לשינוי וקרבה וזה עדיין לא מספיק לי. מרגישה אשמה שמדהרת עליו מאחורי הגב ומספרת ששוקלת להתגרש אחרי עוד ילד.
כולי דמעות ואודם, אין לי מושג איך אכנס כך לעבודה._
כועסת. ביטוי הכעס הנוכחי הוא תחושת אשמה.
מרגישה אשמה על כל מה שאת חושבת שבאחריותך ואינו.
המחשבות שרצות לך בראש לא באחריותך, עם זאת ניתן ללמוד כיצד לנתב מחשבות אלה לכאן ואלה לכאן.
זה שאת נשברת כל כמה ימים גם לא באחריותך. עם זאת היכולת שלך לזהות את זה היא כבר שינוי מסוים.
זה שזה לא מספיק לך זה לא הסבה שאת מרגישה אשמה, האשמה פה היא על הדרישה ממנו לעשות משהו בעבורך.
האין זה כך?
זה שאת מדברת עליו מאחורי הגב זו עובדה. הכירי בעובדה על פני שימי עליה ערך. זה לא באחריותך (הערך).
זה יכול להילמד להיות באחריותך - כן או לא לדבר מאחורי הגב או בכלל - עליו.


[b]הצהרה:[/b] [u]מרגישה שצריכה. איך תוכל ללוות אותי? גם ממרחק ואינטרנט זה עובד? אני מהמרכז.[/u]
בהחלט כן. ניתן במייל, צ'אט, שיחות - הכל עובד.
גם כאן, עובד מצוין, בדף הזה - עכשיו שהכל כל כך נקי ופשוט, את מוזמנת לשבת או לרקוד.
צאי בריקוד, חוללי עצמך, היי בשמחה.
נמצאת אשמה בדין של בית המשפט שלך.
נגזר עלייך לשמוח בחייך. זה מצד החסד.


[hr]

תודות


[b]הצהרה:[/b] _שוב הזר נותן אות חיים וישר נופל לי הלב והחרדה מתפשטת לי בגוף.
שבוע שעבר התעלמתי ממנו לחלוטין. היום הרגשתי שזה לא בסדר, אז סימסתי חזרה תשובה לקונית.
כולי התנגדות אליו ובו זמנית משיכה וזכרון כמה מגעו היה נעים ומדויק לי.
אוף_


שלמה,
כמה קסם יש בזר. באפל. בלא מוכר. כמה רומנטיקה אפשר לפזר סביב הזרות ולו לרגע אחד של אינטימיות במובן הזה שלך עם עצמך.
כך הזר לך שיודע היטב היטב את מקמו ותפקידו ובא אלייך להנאתו השלמה ומאפשר לך ואולי בזכות הנאתו השלמה, בזכות זרותו האינטימית
להעלות אצלך את הקרבה ואינטימיות בהן - הזרות שלך אל עצמך נמצאת מתפוגגת - עוברת אחר כבוד אל הזר.

ואז, דווקא הזר הזה, החיצוני כל כך אל מי שאת בפנימיותך - נמצא מאפשר את הפנימיות הזו בעצם הסכמתך השקטה לקבל ממנו - ביתר קלות
שכן אין ולא היה ולא יהיה שום חוב רגשי.
זה לא אומר שאין רגש. לעולם אהבה נוכחת - גם בהיעדרה, עדיין - אין תקשורת אחרת, אלא זו שעשויה להביאך לסיפוק ביחסייך עם גופך ובעיקר עם עצמך.

מעבר לכך ראי למעלה בדבר הפחד והדחיה והבריחה והזיוף שכולם מפני האושר.

[hr]

אין שום פסול בנחמה גופנית פשוטה. אין שום עידוד אלא אל שלמותך. את זו הנך יודעת.

[hr]

תודות.


[/spoiler]
[spoiler=לבן]
_לעתים, כשאני מחליט להתפנק מעט וללכת לשמוע דברי קודש אני נוסע אל מורתי-אחותי יעל דגן.
שדרכה מתלבנים הדברים בשם אומרם - לבן

והפעם שבאתי לשיחה קלה על ענייני הא ודא שכן לא היו באמתחתי שאלות כלל וכלל
נשגבו דבריו אל אוזניי ואם מובנם סתום או נהיר כך או כך - להלן_

ברוך הבא תהיה ער אל הלב מדמה אור בלב;
מרפה את הגוף הפיזי כך שיכול להרגיש ולשמוע את פעימות הלב עצמו;
שואף פנימה אוויר ונושף אל מנהרות האף אל הריאות מאחורי הנשימות הרגילות;
ואז עוצר את האוויר; שלא במאמץ; ומרגיש שומע את פעימות הלב;
משתיק את המערכת;
מונח חי;

ער לשמחת החיים העולה שם מעצם ההקשבה הפשוטה לתשומת הלב;
בין אם שומע או לא לוקח את הזמן הזה; בזמנך; להדהוד הזה; הקשבה אל הלב;
שמחת עצם ההתקיימות; פשטות ההתקיימות; ענג המציאות עצמה שעולה בפנים אל חיוכך;

שקטה הנפש; שקטה התודעה; הזהות והגוף עוטפים את אלה כאפשרות התגשמות כאנוש;
מאפשר לתודעה להתפרש הלאה; נוכח; מונח תלוי; מונח אצל האין והיש גם יחד;
ניגודים משלימים עצמם; כמי שאתה הוא; כפי שאתה הוא; כפי שהרגע זה;

כתינוק המתחיל ראשיתו; כזקן המסיים מסעו;
נצחי בהווה; מוכר למי שאתה הוא; כהתמיד בזמן; התמיד במרחב;
ואיננו;

נכנס אל עמדת הכל יכול; בו אין רצון;
והריבוי האינסופי מושתק אל ההווייה החיה;
וכשמאפשר לריבוי להישמע כציוצי צפור הבוקר הראשונה;
מאותתת עונות שנה מתחלפות; זמן כקיים;
ואותך טובל פניך; בגופך; בזהותך; בקורות חייך;
שוזר יחדיו עליונים ותחתונים; באחדות ההתקיימות באשר היא;
אם יש שאלות;
כן.


[u]לי כרגע לא עולה לא עולה אף שאלה – אם אתה יכול ורואה לנכון - תמשיך...[/u]

בהחלט כן.
ההיבט הזה של עצם ההתקיימות;
הופך להיות מוחשי יותר לה לנפש;
במפגש המוות או בסכנת החיים;
עם זאת הנפש בגבולות תודעתה; זאת הנפרמת מזהותה; בקורות חייה; המונצחת להתבוננות על נטיותיה;
נמצאת תמיד בידיעת עצם ההתקיימות המוחלת בהווה בעכשיו;
ונוסקת אז הנפש אל רמות הכרה אחרות;
נוספות לאלה הממוקדות בערותה מבלי שעוזבת את ערותה;

מתוך הערות נעה שם; מתוך המרחב המוגדר של רצף זמן מרחב;
מתוך בטחון קיומה המוכר; הנתון בגוף מוגדר מוגבל כביכול;
נעה שם אל המרחבים האלה שסופם לא נראה ושניותם לא ניכרת;
שם בכליה המוגבלים מתרחבת ככל שניתן;
ונמצאת הנפש ערה לכוחה לנוע שם במיקודה בלבד;
כמו היה נע מעצם תשומת לבו - בפיזי;

כך נמצאת התודעה מכשירה את הנפש אל מלוא רוחבותה;
בכל זמן נתון; מתוך מי שהיא; מבלי לעזוב את ערותה הפיזיולוגית;

היבט זה אם כן מביא לה לנפש ערעור ושמחה;
שכן קצוותיה מיועדים לעצירה; להתבוננות מחודשת;
ושמחת ההתגלות מניעה אותה הלאה; אל מעבר למה שחשבה שאפשרי;
כאשר עוזבת הנפש במובנים הרחבים ויוצאת במסע הזה בתודעה עשויה לקחת גם את כלי מחשבתה אתה;
וטוב אם מורגלת להניח לאלה; על פני שחושבת – מתבוננת;

אותו דבר גם בחיים עצמם;
שללא מאמץ נוסק מאירוע לאירוע;
ואלה מזדמנים מטעם היקום עצמו; המציאות הפיזית; האינטליגנציה החיה;
ושומר תודעתו כלוח לבן ריק; שבלאו הכי יצטיירו עליו קורות האירועים ולא צריך להעלות שמה ממחשבותיו;
משתיק את המחשבה לצורך זה; והווה את נוכחות קיומו;

הוויה זו של עצם נוכחות הקיום לא נתפסת בה בנפש כמשהו מיוחד;
אלא יכולה דווקא להישכח ולהיתפש כזמן אבוד; חלומות בהקיץ; שכן אין במה לאחוז אין מחשבה או הרגשה;
והחיים נראים כנשטפים; ולא נשאר בהם חותם; כאשר הנפש מלוכדת בתוך עצמה;

עם זאת מתעמקת אז הנפש; הולכת הלאה בתוך כל אלה; מתוך טבעה המתרחב המתפרש והמתגבר;
דרך ההשתקה הזאת; דרך התבונה שבהשתקה של השתקה ועשייה תוך כדי; נמצאת ערה אז אל השלמות המלווה אותה תדיר;

לא תמיד רגעים אלה של התבוננות שקטה או השתקת המערכת יביאו להתפעמות;
בה הגוף נכנס להתקיימות שאינה מותנה בתנאי החיים הפיזיים; והנפש נוגעת בנצחיותה;
לעתים תבקש הנפש מעקה; עזרים להגיע שמה;
ולעתים עצם הנוכחות המתמדת;
במקום זה של ריחוק מדעותיה;
מביא אל הנפש אושיות של בטחון אהבה ושמחה שלא תלויים בדבר;
כן.

[b]הפסקה[/b]

ער אל הלב מדמה אור בלב;
מרפה את הגוף הפיזי; זוכר; גם אם אין מה לזכור – זוכר;
מאפשר לתנופה הזאת של זמן מרחב לעלות כבני ברית;
שכן שקד על התקיימותם; שלוקח חלק בהתהוות הזאת אל זמן ומרחב בעצם אחדותך;
קיומך המובדל גם הוא מאוחד שם;
ומתוך זה מביא את הפנים האלה הערכיות הרואות בקודש אל תוך חולין ימיך;
ולא מתוך מקום של הסתייגות; שלא קיים שם; אלא מתוך גבורת זכרונך;
אחורנית אל זמן נושף שם קדושה; קדימה אל זמן נושף קדושה; כי מתוך ההווה עולה.
כן.

[u]במפגש האחרון דובר על 'ניזון מקודש' אם אפשר על זה הרחבה[/u]

בהחלט כן. תחושה של קודש היא הרגשה פנימית של התעלות.
כאשר מתבונן לאלוהות בגובה העיניים כמו נמצא מרגיש נוח עם אלוהי החולין;
עם זאת כאשר מבקש לראות את האלוהות בגובה העיניים;
עומד על קצות אצבעותיך אל תוך קדושה מכניסך שמה;
אל המקום הזה מתרגל וממנו ניזון;
כי שם נמצאת הנפש היחסית בתפיסתה שומעת פעמוני קודש;
ומתעלה עוד ועוד אל נשגבותה;

בעבודתנו לרוב נשטחה המציאות כך שניגודים ישלימו ביניהם ודבר ייראה זהה לאחר;
שם המוחלטות השרירותית של עצם ההתקיימות הוחלטה;
שעה שעמוד תווך זה קיים בלבך;
יוצא שוב ואוסף את הקטבים האלה;
ובוחר בקודש מתוך חוויה פנימית;
שלא מרגיש זכאי לענוד על בשרך.
כן.

[u]אותו מקום של קודש אולי לא מודע כל הזמן אבל נוכח כל הזמן[/u]

בהחלט כן. עם זאת אל החולין מוריד את הקודש וסוחב את הנפש הלאה אל התעלותה
כאשר מתהדר במי שאתה הוא - בעצם קיומך החי – במי מתהדר? אם לא בקודש קיומך?
וכאשר ער לקיומך - בורא העולם – במי נמצא מתלפף בקדושתך?
היבט זה של קודש מקדיש אם כן את העולם הזה לכבודך; בשבילך;
וכאשר תופס האדם את עצמו שנוי בין קטביו;
פוחד מיוהרותו וגאוות שווא;
וכאשר מתפלש בקודש;
ונמצא זוהר בעפר עליון;
אז;
הוודאות שנמצא מחייה כוח שאין כמותו; כוח החיים;
מעביר את נפש מעבר לגבולות הכלתה את עצמה כזהות;
ניגרת הנפש הלאה לאחדותה זוהרת אף יותר; שם הקודש;
כן.

[hr]

תודה רבה -
צפריר
[/spoiler]