אמאלה הייתכן שבני הבכור שונא את אחיו

[פלוני_אלמונית*]

אז ככה זה מרגיש )-:
הוא בן כמעט שבע והוא כבר בן חמש ואני יודעת שזה טבעי כל הריבים האלה
ואפילו בריא ואולי הכרחי? אבל זה קשה לי, זה נהפך קשה לי מדי.
והגדול שכלפי כולם כל כך עדין ורגיש ומתוק
לאחיו הוא אלים ותוקפני ואם לומר את האמת, הוא די מגעיל אליו, בחלקים רבים מהזמן. עצוב לי לכתוב את זה...
משחררת לגלי הרשת. בקרוב אוסיף.

[פלוני_אלמונית*]

אני מרגישה שבגדול שלי עצור מלא זעם והמקום הטבעי מבחינתו להוציא אותו זה כלפי אח שלו. מרגישה שהמרכזי שלי ממש רוצה לקבל אישור שאחיו מקבל אותו שלא לדבר על אוהב?
ואולי אני רוצה לקבל את האישור הזה? מה הוא יוכיח לי?
אולי כל זה כל כך קשה לי כי אני הרגשתי שהאחים הגדולים שלי לא אהבו אותי וקיבלו אותי בילדותינו?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ממליצה על תמציות פרחי באך, עושות פלאים בנושא

[דניאלה*]

לא יודעת אם זה עוזר אבל אשתף בכל זאת.
אחי הגדול ואני רבנו לאורך כל הילדות (ורבים לא מעט גם היום, היום זה בצורה של ויכוחים וצעקות יותר),
הוא יכול להיות די מגעיל ורע, אם כי הרבה פעמים מתחרט אחר כך, אבל בעיקר בגיל מבוגר יותר.
בתור ילדים יכולנו פשוט לשגע אחד את השני (הוא כל כך מעצבן, באמת (-: ).
מעולם לא היה לי ספק שהוא אוהב אותי,
וכבוגרים זה לא מפריע לנו לשמור על קשר טוב.
גדלנו בבית שבו ברור שקשר בין האחים הוא חשוב ומובן מאליו (ניתוק קשר הוא לא אופציה) וככה זה.
הריבים הם חלק מהקשר שלנו ולמדתי לקבל את זה. עם אחי הקטן זה לא ככה, זה עניין של אופי, דינמיקה, קרבה בגיל ועוד משתנים.
זה לא אומר שככה זה אצלכם, פשוט הרבה פעמים ילדים מתנהגים יפה עם זרים או אחרים או מחוץ לבית, ובבית הם מוציאים את כל החרא כשרע להם, או בכלל.
זה קשה לבני המשפחה, אבל זה אומר הרבה דברים טובים.
למשל שבבית הם מרגישים חופשיים באמת להתנהג כמו שהם רוצים, ושהם יודעים שיקבלו אותם בלי שום תנאים.

[פלונית_אחרת_קוראת*]

בכוונה לא מזדהה, אלא משתמשת בניק אחר מהניק הרגיל שלי בדר"כ כי הדברים לא קלים...

אני האחות הבכורה במשפחתי, כולנו כבר בוגרים...
בתור אחות בוגרת תמיד הרגשתי פחות אהובה מצד ההורים, והיום אני עדיין מרגישה זאת ביתר שאת, שום דבר לא השתנה, אני רואה שדברים שאני עושה תמיד זוכים לביקורת שלילית ודברים שהאחים האחרים עושים, תמיד נחשב טוב וחיובי או סביר ומובן, גם אם זה בדיוק אותם דברים....

כנ"ל עם האחים שלי, אני מרגישה שבייחוד אחותי הקטנה ממש לא אוהבת אותי ולא מעריכה אותי, שהיא זוכרת לי את כל הריבים המטופשים מהילדות, ולא סולחת על טעויות כלל.
ואילו את הדברים הטובים היא לא זוכרת, והיו גם הרבה דברים טובים.
אז נקודה למחשבה.

[פלוני_אלמונית_נוספת*]

גם אצלי האחים מגיל צעיר לא אוהבים, או יותר נכון הבכורה מצהירה שהיא שונאת את הצעיר. זה החל בערך בגיליים של הילדים שלך וכמוך העציב אותי מאוד. היום הם בני עשרה והמצב טוב בהרבה, אם כי עדין רבים הרבה יחסית. אני מניחה שככל שיתבגרו המצב ישתפר עוד. יש לי כמה תובנות:
א. זה נובע מקנאת אחים - אבל לפחות במקרה שלי שום דבר שניסיתי כדי לאזן או לתת לבכורה הרגשה שהיא אהובה באופן נפרד ובזכות עצמה לא ממש עזר.
ב. עם ההתבגרות זה אכן משתפר.
ג. אני מתנחמת ששנאה היא לא ההיפך מאהבה (אלא אדישות). כלומר, יש ביניהם הרבה רגש ועם השנים הם יהפכו להיות קרובים. הרי תקופת הילדות היא פסיק בתוך חיים שלמים. הרבה יותר חשוב לי שיהיו קרובים בבגרותם.
ד. יש כל מני עצות טובות שאצלי שפרו ממש קצת. ממליצה על הספר "יריבות בין אחים". לא שינה את עולמנו, אבל לפחות הבנתי קצת יותר את עולמם של האחים וגם את המקום שבו אני לא יכולה לעשות יותר ועלי לשחרר. מכל העצות שם אני נותנת לך את המעולה שבהם מתוך זכרוני כשהילדים מתחילים לריב על תתערבי. במקום זה תפנטזי על החופשה הקרובה...

[דניאלה*]

אני מתנחמת ששנאה היא לא ההיפך מאהבה (אלא אדישות). כלומר, יש ביניהם הרבה רגש ועם השנים הם יהפכו להיות קרובים.
מסכימה מאד.
אינטראקציה כזו מעידה שיש רגש רב בין האחים, ואופיו של הרגש בהחלט עלול להשתנות, או סתם להתעדן, עם השנים