איך לעורר כבוד וההערכה בין מבוגרים

שליחה על ידי אחת* » 13 אפריל 2011, 23:09

בעבודה. עם החברים.

תמיד יש את אלו שיודעים לתחום גבולות, לעורר כבוד, חיוך. פעם חשבתי שזו כריזמה, היום ברור שזה ממש לא. יש להם יכולת טכנית ממש, מיומנות, לייצר ההערכה, גבולות בין מה שמותר ורצוי לדרוש מהם לבין מה שלא. לא מטרידים אותם בשטויות, לא עולבים בהם סתם, הם לא הופכים שעיר לעזאזל בשום מקרה, לא חוצים איתם גבולות ולרוב אנשים מתגודדים סביבם כמו זבובים.

אני נמצאת במצב הפוך. בלתי נסבל. יוצא שמהר מאוד אני הופכת להיות החוליה החלשה בקבוצה. זו שאפשר לפרוק עליה רסן, להגיב בחוזר סבלנות, בעצבנות, לא לחשבן, לצאת נגדה, בישיבות, לקחת ממנה נקודתית מה שרוצים בלי גינוני נימוסין, להיכנס בה.

ו אני מאוד מאוד תקיפה וכשאני קולטת בזמן אמת שעברו קו אדום אני בועטת וכועסת. העניין שעכשיו גם לא נותנים לזה מקום. הנה היא יורדת מהפסים עוד הפעם... או זותי עם הרגישות שלה. וגם בגלל שיש סביבי כבר תחושה של חוסר סובלנות לכעסים כביכול אני משתדלת לא לכעוס ואני שותקת. שותקת מול יחס לא ראוי. לא נעים.

ממעקב צמוד אחרי הנושא.. גיליתי שאנשים מאוד רגישים או הרגישים ביותר בחבורה - בדר"כ מושכים אליהם את הכי הרבה אש. כאילו שמאתרים את החולשה שלהם.

מצאתי גם שאלו שמעוררים סביבם כבוד הם בדר"כ נעימים וטובים אבל לא מדי. כלומר יש משהו בהם שמצד אחד משמח אותך מאוד כשהם בסביבתך ומתייחסים אליך ומצד שני יש משהו מרוחק, לא צפוי, שלעיתים יכול להיות קר או טרוד. כלומר עניין הזמינות לא עקבי.

כשאני מנסה את זה יוצא שאני ביצ'ית.

משהו לא עובד לי נכון ואני לא יודעת מהיכן להתחיל.

גם לי יש בעיה בגבולות. אני לא יודעת איפה לשים את האצבע על הבעיה

נושא מרתק ביותר. ואני חושבת שאמרת דברים מאד חכמים.

אני מאוד מאוד תקיפה וכשאני קולטת בזמן אמת שעברו קו אדום אני בועטת וכועסת. העניין שעכשיו גם לא נותנים לזה מקום.

זה למשל מאד אמיתי בעיניי. אני בנאדם שמאד טוב בגבולות. בדרך כלל מאד מעריכים אותי ולא מעיזים לרדת עליי. אחת הסיבות היא שבשנייה הראשונה שמישהו מעז לחצות קו, אני מיד מעמידה אותו במקום. אני לא עושה את זה בתוקפנות מגעילה, אלא בחביבות מסוימת, אבל תמיד בתקיפות וללא ויתור. וזה תמיד נעשה כבר בפעם הראשונה שמשהו קורה. ואז שמתי לב שבדרך כלל אין פעם שנייה. וזה נכון: מכירה אנשים שנותנים שידרכו עליהם "טיפונת פה וטיפונת שם", ואז כשאתה "מתעורר" ומגלה שכבר ממש יורדים עלייך יותר מדי, ומנסה "לאפס אותם", זה הרבה יותר קשה, כי פתאום "מה היא מתקיפה עכשיו!"

גיליתי שאנשים מאוד רגישים או הרגישים ביותר בחבורה - בדר"כ מושכים אליהם את הכי הרבה אש. כאילו שמאתרים את החולשה שלהם.

זה טיפה פחות מדויק בעיניי. אני לא חושבת שזה עניין של רגישות. אני שמתי לב למשהו דומה אבל שונה: אלה שחושבים (אפילו באיזשהו מקום קטנטן בתוכם) שזה איפשהו לגיטימי שיכעסו עליהם (אולי כי השני הוא הבוס, אולי כי השני הוא ותיק יותר, אולי כי באמת פישלתי.... הסיבות יכולות להיות רבות) הם בעיניי אלה שמושכים את האש. ואלה שבשוק (אמיתי וכנה) מהרעיון שמישהו יורד עליהם אפילו בפיפס, הם אלה שבחיים לא ירדו עליהם. לא קשור לרגישות. רמת הפגיעות יכולה להיות זהה אצל אלה ואצל אלה.

כלומר עניין הזמינות לא עקבי.

ואוו, כמה שאת צודקת פה בעיניי. אם הוא זמין כל הזמן, זה מוריד מה"נוכחות מושכת הכבוד" שלו. צריך להיות מאד חברותי ואדיב, אבל כשאתה לא זמין, אתה לא זמין, וזאת זכותך.

וצריך לא לפחד לכעוס. מאד מאד חשוב. (אבל לא כשזה מאוחר מדיי, אלא כבר בפעם הראשונה הכי קטנה)

וצריך להיות מאד מאד צודק במה שאתה עושה. כלומר, לוודא שההחלטות שאתה מחליט הן כמה שיותר מועילות וכמה שיותר מוכיחות את עצמן.

זהו. סיימתי את הנאום שלי.

נושא מרתק ביותר.
כמו שאמרת, גם אני שמתי לב שהזמינות קשורה וגם הזמנים הבלתי צפויים שלה
זה קשור בעני לזה שרואים בזמנים האלו שלאותו אדם אמנם יש עניין בך אבל יש לו דברים חשובים משלו כרגע. זה גבול ברור, אבל שלא נאמר כנגדך.
ואז בפעם הבאה נזהרים לא לדרוך על הגבולות שלו
אבל עדיין אין הרגשה פגועה

שליחה על ידי אחת* » 14 אפריל 2011, 14:51

כתבתן דברים מעניינים.

אביבה, את יכולה לתת דוגמא לאיך את מעמידה במקום בצורה ברורה?

לגבי עניין הרגישות, אני מאלו שממש אבל ממש לא חושבת שמגיע לי שירדו עליי כשזה לא הוגן ויש לי ססמוגרף עדין מאוד גם למלל וגם לכל צורת תקשורת שמבהירה שהיי פה דורכים עליי!
אני מתקוממת, בשוק ושוחבת שעות רבות של כעס, כאב ובחישה.

כך שאני כן מאלו שבשוק מזה שדיברו אליהם לא לעניין - ובכל זאת זה לא עוזר לי. או שאני מגיבה קיצוני כביכול בעיני הסביבה ביחס לעניין.
או שאני לא מגיבה.

לאחרונה במקום העבודה שלי אני חוששת שאני מתחילה להתייאש. שזה נורא. כמו אישה מוכה.
אני מבקשת פעם אחר פעם שיכתבו אותי בנושאים שאני קשורה אליהם. אז מדי פעם מכתבים אותי ומדי פעם לא. כשאני שוב מבקשת כבר יורדים עליי... שאני חייבת לדעת הכל, שיש לי רגשי נחיתות.
אני מבקשת שיגדירו את התפקיד שלי, התפקיד של אמורפי, אני עושה הכל ונוגעת בהכל ומצד שני בכל רגע נתון מישהו יכול לבוא ולהוקיע ממני תחום מסוים.לגמרי. זו חברה בצמיחה ופתאום מנחיתים מישהו מקצועי בתחום שעד עכשיו מילאתי ומצפםים שאקבל בלי מילה את הפקעת התחם שעמלתי עליו כל כך.
כל יום על בסיס שעתי מתרחשים סיפורים כאלה, שהגבולות לא ברורים. שכל אחד יכול לבוא ולומר מה מו.
בלתי נסבל. יצא לי שם של צעקנית והיסטרית בזמן שאני מבקשת דברים לגיטימיים.

נורא. איך יודעים איך להגיב ובאיזה מינון כך שלא יווצר הרושם שאני היסטרית וכו'?

יצא לי שם של צעקנית והיסטרית בזמן שאני מבקשת דברים לגיטימיים.
צעקנית והסטרית - מתייחס הרבה פעמים לאופן שבו הדברים נאמרים.
לבקש דברים לגיטימיים - קשור לתוכן.

יתכן והדרך שבה את מבקשת את הדברים הלגיטימיים שלך, מפריעה לצד השני לשמוע, כי הדרך שבה את נוקטת היא צעקנית והסטרית.

קשה לי לתת דוגמאות מכיוון שכל סיטואציה שונה, ובכל סיטואציה רמת החביבות / תקיפות המתאימה שונה בהתאם.
אנסה בכל זאת להיזכר במשהו שקרה לי לפני כשבועיים:
דיברתי כלפי אותו אדם שהיה בכיר ממני בטון קצת כועס, אבל בלי התפרצות רגשית, אלא ברמה כזאת שעדיין המשכתי לכבד אותו, אבל דרשתי (בטון הדיבור) שגם הוא יכבד אותי.
בהחלט היה שם כעס מצדי, אבל ברמה כזאת שהיה ברור לשני הצדדים שאנחנו עדיין חברים.
לא התפרקתי רגשית, אבל גם לא הייתי עצורה. מין משהו באמצע.
הוא רצה שאגיע לפגישה שלדעתי לא הייתי צריכה להגיע אליה, ועל זה היה הויכוח.
בסופו של דבר השתכנעתי ובאתי, אבל זה היה מתוך כבוד הדדי, כי ראיתי בעצמי ומתוך החלטה שלי שזה פשוט חשוב לו בטירוף.
בלי קשר, האופן שדיברתי הציב גבולות והראה כבוד לשני הצדדים - לי ולו.
אבל מה שאני מתארת זו רק דוגמה. יש מצבים שאני אכעס הרבה הרבה יותר. ויש מצבים שלא אכעס כלל, אלא אשאר לגמרי חביבה.
צריך למצוא מהי רמת ה"כוח" המדויקת שצריך להפעיל לגבי כל מצב בפני עצמו.
אני חושבת שהשיטה הכי טובה היא לעשות סימולציות עם חבר טוב ש"ישחק" את האדם ששובר לך את הגבולות, ואת תגיבי בהתאם למה שנראה לך.
הוא יתן לך פידבק אם הוא מרגיש שהצבת גבולות בצורה יעילה, בלי לגלוש להיסטריה רגשית.
ואת עצמך גם תבדקי שהרגשת טוב עם איך שדיברת.
בכל מקרה, העובדה שאת אומרת שלפעמים את לא מגיבה כלל ולפעמים מגיבה בצורה קיצונית מדיי, נראה לי שכאן טמונה הבעיה.
מה שראיתי זה שצריך למצוא מה הווליום המדויק שבדיוק ישיג את התוצאה שאת רוצה, לא פחות מדיי ולא הרבה מדיי.
וסימולציות לדעתי אולי יכולות לעזור.
ככה, לעשות סימולציות, עד שתרגישי יותר ודאות לגבי אופן התגובה המתאים. זאת ההמלצה שאני יכולה לחשוב עליה.

שליחה על ידי אחת* » 15 אפריל 2011, 22:14

אביבה זה ממש חשוב לקבל פידבק מאנשים כמוך, שכן יודעים לעשות את זה נכון.
אני אחפש חבר/ה כזו אבל זו בעיה כי האנשים סביבי גם לא כאלה אלופים בזה.
יש לי כמה שנמנעים מעימותים בכלמחיר.
אחרים שהם כמוני בדיוק, שותקים או כועסים.
ומי שאיפשהו באמצע לא ממש מרגישה בנח לשתף פעולה.

אגב למרותש כל מקרה לגופו - אני אשמח לדוגמא/ות של מה אומרים ואיך.. במקרים ספציפיים.
ל

למשל, לפעמים אני מעמידה גבול ברור ומי שמולי מקבל אותו. לפעמים אותו גבול בדיוק לא מתקבל אצלמישהו אחר. כאילו מים. מה אז? להגביר את "הווליום"? להחמיץ פנים?

יש עניין נוסף - לפעמים אומרים משהו בישיבה סמוי כזה כאילו נאמר על הדרך אבל הוא בעיטה בבטן, לפעמים לא אומרים משהו לא טוב אבל האופן אוי האופן מבהיר לך שאי היה פה זלזול גס, , או אומרים משהו בכעס והולכים ומשאירים אותך ככה. או סתם הולכים באמצע.

מה אז? להחמיץ פנים כל עוד לא מתנצלים? לחכות שהצד השני יבוא וילבן? כלומר מה משך הזמן שצריך לתחום?

הנטיי השלי היא תמיד לרוץ ולדבר, להבהיר, גם בעדינות או בכעס, תלוי מה נראה לי. וגם יש לי נטייה לבקש לעשות סדר, להבהיר שאני לא מוכנה כך וכך ובבקשה לא איקס מיקס דריקס כי זה לא לעניין.
מנסיוני זה לא תמיד טוב.
זה טוב עם חברות, או משפחה, לא עם גברים ולא בעבודה.

אשמח להכוונה קונקרטית... או לסימולציה וירטואלית..

Nvc תקשורת מקרבת

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7% ... 7%9E%D7%94

מאדמוכר מה שאת מספרת. עסוקה בעצמי בבדיקת התיחום, הקונטור האישי, גבולות וכו'... איך היית כילדה? איך היו הוריך אליך? תוהה האם אין קשר..

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 04:01

ילגולים שאלת שאלה ממש לעניין ואכן יש לזה קשר שהבנתי אותו מזמן, אבל יותר לסביבת האחים. מבחינת ההורים אני לא חושבת שיש לזה קשר.
יש פער גילאים משמעותי ביני לבין האחים שלי כך שמצד אחד פונקתי על ידם והיה ברור שאני הקטנה בחבורה ומצד שני כדרכם של חבורת אחים גדולים הרגשתי שתמיד צוחקים עליי ושאני לא חלק מהחבורה, כמו שאחים גדולים מקנטרים את הקטן, על איךש הוא מדבר, ועל איךש הוא חושב, ועל זה שהוא רוצה כל הזמן להצטרף אליהם לכל מקום כשהקינטורים לא מזדון, דווקא מחיבה, אבל כילדה ובצדק - זה נתפס בעיניי כאיום ונורא ועד היום אני מאוד רגישה לציניות שחולפת מעל ראשי קטנטנים.
תחושות הזעם, הפגיעות והאאוטסיידריות מוכרות לי משם, כמו גם הספיגה של הקינטורים - לצד גם ההתנהלות התקיפה של "תקשיבו לי אני פה ואני לא מוכנה ש... !".
גם ברור ליש הדינמיקה שנוצרת סביבי קשורה לזה, שאני לא יודעת אם מזמנת אבל איכשהו רגילה לחיות בתוך סביבה כזו ולכן זה מגיע אליי.
מצד שני המון ילדים גדלים כך ומקבלים את הדברים אחרת כך שזה גם כנראה שילוב של רגישות.

אבל זה לא עוזר לי להבין איך להתנהל כרגע. אני מבינה מה צריך לעשות, אני מבינה פחות או יותר את הבעיה, אבל את האיך לא ממש. ונראה לי שזה ממש מעבר לפינה.

לרוצה לעזור - קראתי בדיוק לפני ששלחת את הלינק לדפים שעוסקים בתקשורת מקרבת.

זה נשמע מעניין כמשהו שחשוב לאמץ אותו או חלקים ממנו כאורך חיים, אני גם בטוחה שזה יעורר שינוי ויפחית את תדירות החיכוכים אבל זה לגמרי לא סוף הסיפור, אני לא רואה איך בסביבת עבודה תחרותית אני פונה לבוס שלי ואומרת לו, אני מבינה שאתה מרגיש עצוב? וגם יש מצבים שחייבים לשלוף מהר ההעמדה במקום ולא בירור שלא מתאים לסביבה גברית למשל. או אם לדייק - לא בלי תרגול שיעשה התאמה של כל הז'רגון הזה לעולם העסקים. ואני כל כך רחוקה מזה. כרגע אני צריכה לשים את הבלטה הבאה שתאפשר לעבור בדלת... ואת זו שאחריה.

אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה - זה מה שעלה כפגם צהוב כשהתחלתי לכתוב לך.
אני מאד מסכימה עם זה. הפתרונות יגיעו מההתבוננות פנימה. למשל: איך היית עוזרת לאותה ילדהשהיית, אם היית אמא שלה המודעת לתחושות הזעם, הפגיעות והאאוטסיידריות שילדתך חווה? אולי תכתבי לאותה ילדה, תתכתבי איתה? אולי גם תנהלי דיאלוג כתוב (לא אמיתי) עם האחים שלך, המשחרר את הכעס והזעם שחווית (לא להבין אותם)? ובכלל..יתכן ובסיטואציה הזו כל הילדים בעולם היו גדלים כך ולא פועלים כמוך היום, ועדיין יש מקום בדיוק בדיוק לילדה שהיית ולאשה שאת היום. יש לדבר איתה להבין לקבל , שינוי לאט לאט יקרה, מדובר בלהחליף דפוסי התנהגות וזה קצת כמו להחליט לכתוב ביד שמאל במקום ביד ימין. זה לא יקרה בבת אחת, אבל התהליך עצמו מעניין לכשעצמו.
ו

מה את מתכוונת כשאת אומרת שהגבול שאת מציבה לפעמים לא מתקבל אצל האחר?

ישנו גם הדף הלך רוח כנוע, שדי רלוונטי לנושא. ממש מוסבר בו איך להיות אסרטיבית בלי להיות אגרסיבית

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 16:30

אביבה אנימתכוונת למשל לזה שלפעמים אני כועסת וזה לא מזיז למי שמולי. או שהוא מגחך או שהאו חושב לעצמוש זה יחלוף ולא מתעכב ולי אין ברירה בהמשך אלא לרדת מהעץ (למשל בעבודה, אנ לא יכולה לבחרו לא לעבוד עם מישהו נכון? אנילא יכולה לא לתקשר איתו רק בגלל שהוא מגעיל פעם אחר פעם ואני גם לא יכולה להסתובב חמוצה כי לא מקבלים את ז היפה בסביבה שלי) או שיותר גרוע - הוא מסלים כשעושה מתקפת נגד (למשל לא לתקשר איתי בכלל).

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 16:45

וואו גילגולים, אין לךמושג מה עלה לי לראש כשחשבתי בתור "הילדה" שהצעת לי. ויותר מזה בתור האמא. מדהים.

מה השלב הבא, מה אני אמור הלעשות עם ההבנה של האמא כביכול או של הילדה, לקבל? ליישם כביכול (אין ככ מה ליישם כיום מלבד להרגיש הקלה)?

אני אכן מתפרצת וכועסת לעיתים, אבל רק אחרי תקופה ארוכה של בקשות מעודנות וחכמות שעונות לכל כללי התקשורת מקרבת הלך רוח אסרטיבי וכו'

בקשות מעודנות והלך רוח אסרטיבי לא ממש הולכות יחד.
למעשה בקשות מעודנות והתפרצויות כעוסות הן שני צדדים של אותו מטבע שנקרא הלך רוח כנוע.

לדעתי אם הגבולות שלך לא ברורים לזולתך, הם כנראה לא מספיק ברורים גם לך.
אם את עוברת בתור בנאדם שאפשר לחצות את הגבולות שלו, כדאי לך לחזק את תחושת הערך העצמי שלך.
ואז תהיי אסרטיבית באופן טבעי, בלי להצטרך לחשוב על זה.

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 17:32

קשות מעודנות יכולות להיות אסרטיביות. בקשה ברורה, מיידית חדה אבל שנאמרת ללא כעס זו הכוונה.
ולפעמים זה לא עובד.
מה, לא קרה שזה לא עבד לכן?
תמיד כשבאתן עם אמירות ברורות ואסרטיביות כולם סביב נעצרו, השתאו ותפסו ריספקט?
הילדים? הבן זוג? הגיסה? הבוס?

זה ממש לא מדע מדויק, ואנשים שונים מגיבים שונה. וזו לא אמירה מסויימתאו שיחה או גישה. זה תהליך שלם. שלהצבת גבולות כשאת אומרת ולא אומרת.

בעולםה עסקים זה בכלל טרוף מסוג אחר. כולם שועלי קרבות וזאבי ערבות. אז ל אתמיד מעניין אותם כל ניואנס בטון שלך ואם הפריע לך אקט שלהם.

אגב הרבה פעמים אני בכלל לא מדברת על חציית גבולות מילולית אלא ממש דריסה של תחומי אחריות שלי בעבודה למשל, תקצוב לא ראוי, התערבות בפרויקט שלי. דברים לא בהכרח נפתרים במשפט שניים או בשיחה מקרבת.
זה משהו רחב יותר.
ערך עצמי - מה זה לחזק את הערך העצמי? כולנו סוחבים איתנו נקודות חלשות ונקודות חזקות באישיות שלנו.
אני מאוד בטוחה במקצועיות שלי, בדרך שאני מובילה, מאוד בטוחה ביכולות שלי, מצד שני בהחלט מרגישה שיש מקום לשפר את המיומנויות התקשורתיות והיכולות להזיז דברים שלא בדרך התמימה של או לדבר על זה, או לכעוס את זה. לפעמים למשל מה שלא נאמר חשוב יותר.
כאילו שהדרכים ה רגילות תמימות מדי. שמה שעובד עם חברות לא עובד שם.

יש משהו שלישי, של לבר את זה אחרת או לנקוט בשרשרת תהליכים אחרת. ויש את הבסיס ובין לבין אני לא מוצאת קצה חוט להתחיל לעבוד איתו.

זהלא סותר את זה שיש משהו בדברים שלך קוראת שיש נעוד קודה חלשה מרכזית אצלי.
זה פחות ערך עצמי כפי שהצעת, אלא יותר "אני בתוך קבוצה". אני כחולייה החלשה בקבוצה, אני שאיכשהו הדינמיקה סביבי הופכת לכזו למרות תחושת ערך עצמי לא מבוטל. שוב זה באמת מאוד מתחבר לילדות, תמיד ידעתי שאני ילדה מדהימה ואין עליי (ממש ככה! הסתובבתי כמו נסיכה!) מצד שני כחלק מהקבוצה של האחים היה מקום לרדת עליי וכאלה ואני כקטנה תמיד זעמתי או ספגתי.
לכן גם יותר קל לי באחד על אחד ועם גבולות ברורים. יצא ואני נמצאת בתפקיד הזוי ששום דבר לא ברור בו, דבר של אתקין ברמה המערכתית ומאוד לא בריא בסביבת עסקים (אגב זה גורם מספר אחד למרמור וחוסר קידום בעבודה במחקרים). אבל כרגע אני צריכה להתמודד עם חוסר הגבולות ואפילו להתחיל לקדם את עניין הגבולות באופן חכם ויעיל.

עדיין לא יודעת מאיפה להתחיל מלבד ההצעה של גילגולים.

_תמיד כשבאתן עם אמירות ברורות ואסרטיביות כולם סביב נעצרו, השתאו ותפסו ריספקט?
[...]
זה ממש לא מדע מדויק, ואנשים שונים מגיבים שונה. וזו לא אמירה מסויימת או שיחה או גישה. זה תהליך שלם של הצבת גבולות כשאת אומרת ולא אומרת._
יש כאן טעות בסיסית, לדעתי.

איך שאת מתארת את זה, נראה כאילו יש שני דברים מנותקים: האחד הוא האדם, והשני הוא "האמירות".
ואז, יש כביכול "אמירות" מוצלחות ו"אמירות" פחות מוצלחות.
אבל זו טעות אופטית.
זה בלתי נפרד.
הגורם הקובע כאן איננו המלים שאת משתמשת בהן בסיטואציה. הגורם הקובע הוא מי את.
אם את אדם בעל "ערך עצמי" (בעצם אלה מילות קוד), אז האמירות שלך ישדרו את זה תמיד ובכל מצב, ולפי זה גם ייקבעו הגבולות שלך, מה שאנשים קולטים ממך ולגבייך.

בלי ערך עצמי, לא משנה אם את כועסת או מעודנת, שומעים יבבה.
עם ערך עצמי, את לא צריכה בכלל לדבר. האנרגיה שלך תדריך אנשים להתייחס אלייך בכבוד.

כשאני קוראת אותך, מהצד, לי כאדם שעבר תהליכים ברור לחלוטין שאין לך ערך עצמי אמיתי וגם לא אהבה עצמית אמיתית. אבל יש לך כרגע מניע ומוטיבציה חזקים מאוד לפתח אותם. נמאס לך מהמצב שלך, ואת רוצה לשנות. זה מקום מצויין.
אני לא חושבת שאפשר ללמוד ערך עצמי דרך שיחה באינטרנט. יש כמה וכמה אנשים מצויינים באתר הזה שמלמדים את מה שאת צריכה ללמוד. תחפשי בדפים שעוסקים בנושאים האלה את אלה שנותנות עצות חכמות, ותדברי איתן. תבחרי מי שמתאימה לך. אפשר ללמוד את מה שאת רוצה. אבל צריך להבין שזה ידרוש שינוי גדול בהרבה מאשר סתם ללמוד לדקלם משפטים.
אין משפטים נכונים פה. יש ערך עצמי נכון.

קשה ליישם, במיוחד כשמדובר בפרנסה אבל לפעמים הגבול הוא לעזוב.
אם כבר העלת קונטציות
ללאישה מוכה

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 23:40

בשמת את צודקת בעניין הרחב יותר, שלא מדובר רק באמירות ולשם כיוונתי. אני אשמח אם תוכלי לציין חלק מהשמות של אלוש עוזרות, מישהי שאת ממליצה (לגבי עיריתלוי היא מדהימה ומקסימה אבל טכנית אני לא יכולה לעבור איתה משהו)?

ולצד זה - כרגע אני בבעיה, בעיה של ממש שמחייבת לכל הפחות פלסטר מיידי.. האם כן תוכלי/ו לצייד אותי בטיפים לעזרה ראשונה?
עד תהליך הלמידה אני עלולה להיחנק שם או לייצר נזקים כבדים יותר כי אני על סף התפוצצות או פירוק עצבני.

צפרדע צבי ופרפר (ניק מעניין, למה דווקא בו בחרת?) -

אני לא יכולה לעזוב. לפחות לא כרגע.
זה מעבר לפרנסה. מקום העבודה הזה הוא קרש ההצלה שלי, פותח בפניי ערוץ קריירה שיהיה מאוד קשה לאתר במקומות אחרים. לצד זה אני נגמרת. כל יום. מחדש. ולוקחת איתי את זה גם לבית.

_אני לא חושבת שאפשר ללמוד ערך עצמי דרך שיחה באינטרנט. יש כמה וכמה אנשים מצויינים באתר הזה שמלמדים את מה שאת צריכה ללמוד. תחפשי בדפים שעוסקים בנושאים האלה את אלה שנותנות עצות חכמות, ותדברי איתן. תבחרי מי שמתאימה לך. אפשר ללמוד את מה שאת רוצה. אבל צריך להבין שזה ידרוש שינוי גדול בהרבה מאשר סתם ללמוד לדקלם משפטים.
אין משפטים נכונים פה. יש ערך עצמי נכון._

מסכימה עם בשמת. אפשר לקבל עצות באינטרנט, או הקשבה ..אבל חשובה מאד הנוכחות והליווי.
הבנה שזה תהליך ולא יקרה ברגע. זה מסע מרתק לשנות דפוסים שכבר לא נוחים, אבל גם מסע כואב ויש צורך בליווי והכוונה.
כרגע, עד שימצא הטיפול המתאים, פשוט לא לשכוח את הילדה ההיא ובכל פעם שקשה בהווה, לדבר איתה ולהיות איתה ועם המקום הפגיע שלה שנמצא בתוכך. ללמוד להכיל את הכאב . ושובזו רק עצה, כמה חשובשיהיה איתך שם אדם מלווה ותומך.
ובצהוב כתוב : גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך

מתאים.
חג שמח, החופשה יכולה לתת ימים של רגיעה.

כדאי לדבר עם סאלי תדמור

ויש גם את קן לציפור

כן, עירית לוי היתה אחד מהשמות שלי, אבל אני מבינה שלא מסתדר לך איתה.
אני פשוט עם איזה וירוס מגעיל כרגע ולא סומכת על עצמי שאזכור את כולם. בכל זאת אנסה:

לפי הא"ב: חני בונה, מיכל בן אריה, אורנה שפרון, צפריר שפרון וכל הזמן יש לי ההרגשה העמומה הזאת ששכחתי עוד מישהו/ם.

לגבי טיפים: קשה לי כרגע לחשוב...

לגבי הבקשה שלך ל עזרה ראשונה
מציעה לך שני דברים: האחד להקל על עצמך. לבדוק אילו עומסים את יכולה להוריד מעצמך. (גם להוריד דברים "קטנים" נחשב)
השני להיטען באנרגיה של טבע. לקחת 5 דקות ביום ולתת כוונה לאנרגיה של מקור הטבע להיכנס אלייך.
הרעיון הוא ליצור "גיבוי" רחב וחזק יותר לעצמך.

איך עושים את זה?
_השני להיטען באנרגיה של טבע. לקחת 5 דקות ביום ולתת כוונה לאנרגיה של מקור הטבע להיכנס אלייך.
הרעיון הוא ליצור "גיבוי" רחב וחזק יותר לעצמך._

שליחה על ידי אחת* » 25 אפריל 2011, 14:32

לבנות אנרגיה מכבדת, לבנות ההערכה עצמית, אלו תהליכים ארוכים, שנים.

ההערכה עצמית תמיד טעונה שיפור, אבל עם השנים למדתי שגם התמודדויות קשות אם יוצאים מהן מחושלים בונים ההערכה עצמית.

שהעבודה יכולה להיות מהחוץ לפנים. כלומר הכל פנימי, אבל אפשר לפעמים להתמודד בגאון מול מכשולים ולהתחזק מזה ולא לומר רגע, סטופ, עכשיו אני מרגיעה את עצמי ומטפלת בעצמי ועוד שנה כשאהיה אדם אחר אוכל להתמודד טוב יותר. לפעמים התמודדויות הן מה שהן ואם הנזק נוצר מסיבות שונות אז אני צריכה עכשיו לטפל בו, לא כמו קסם, אבל גם לא להמשיך ללכת כל יום לעבודה כאילו כלום ובמקביל להתחזק מבפנים כורק בעוד חצי שנה לנשום. צריך זמן לשנות דינמיקות בין אנשים זה מובן לי, אבל גם הזמן הזה יש לו תאריך תפוגה, שלא כמו משפחה שתמדי יהיהו שם עד שנעבור תהליכים, בעבודה הדברים מבעבעים ואם לא ארגיש טוב תוך כמה שבועות הכל יתפוצץ או מכיוונם או מכיווני.

מעבר לסיבה הטכנית שאני לא יכולה לעמוד בעלויות של טיפול כזה אחרי שביררתי עלויות (וגם לא ברבע ממנו). לפעמים פשוט צריך להסתכל למפלצת בעיניים ולהתמודד איתה בפול ווליום.

כרגע אני הולכת כל בוקר לעבודה שאיני רוצה להחליף, היא מעניקה לי הזדמנות ענקית בתחום תחרותי מאוד -לככב. ואני באמת כוכבת מבחינה מקצועית שם ויש עוד לאן להתקדם.

אבל מבחינת היחס אני מרגישה כמו אישה מוכה. משהו לא עובד שם נכון. אפשר למצוא הרבה סיבות אבל האמת נמצאת היכנשהו באמצע.
האמת היא שהסיבות הן:

המערכת שם מאוד גברית, ולמרות שהיא גברית מתקדמת, למרות שכולם שם צעירים ומדברים על פתיחות וליברליות ומצטטים תיאוריות מתקדמות בניהול עובדים, ויש אווירה מאוד פתוחה וכולם יכולים לומר הכל, והכל מאוד חמים וטוב, למרות כל אלו - יש בעיות.

התפקיד שלי בעייתי. הוא נמצא בצומת כמעט בלתי אפשרית לא לייצר חיכוכים, ונדרשת ממני הבנה לא רק באחד על אחד ובכעסים וכו' אלא גם הרבה פוליטיקה בתוך החברה, פוליטיקה שאני מגלה כמה אני לא טובה בה.
גם משהו בי ובדגש על גם ולא רק, גרם להיווצרות תקשורת לא טובה, מהסיבות שציינתי קודם, שמשהו בכעסים וכו' שהפגנתי גרם לתגובות נגד לא טובות.

כל אלו לא משנים את העובדה שאני צריכה פתרונות גם ברמה המיידית, אני צריכה משהו להתחיל איתו מחר בבוקר. החוויה הקשה שבה מתנהלים איתי כרגע בצורה מאוד משפילה, מבטלת, כוחנית הורגת אותי.

הדבר היחידי שמחזיק אותי שם זה העובדה שאני יודעת שאפשר לשנות. יש עם מי. אין שם אדם אחד שרוצה ברעתי (ברמה הכי טהורה) ואין שם אדם אחד שרוצה במזיד לפגוע לעצבן לקלקל. יש חבורה של אנשים שפועלת תחת אינטרסים מקצועיים משלהם בדרכים שמוכרות להם, וחלק שם עברו את הגבול איתי כי איפשרתי ואיפשרתי לא נכון.

אני צריכה משהו להתחיל ממחר. להציב גבולות גם אחרי שנוצר קלקול. בטוח יש משהו שמאפשר לשים גבולות ולהתנהל נכון גם אחרי קלקול ולא רק משהו שייצר אצלי יותר שלווה, כמו להתקרב לטבע וכו'. זה בנוסף, לא במקום. אני לא נרגעת כל כך בקלות ואני גם חושבת שכעס צריך לבעבע כשיש סיבה, כמו שחום צריך לצוף כשיש בעיה בגוף.

ואני כועסת בצדק ופגועה בצדק ממה שקורה שם, ועכשיו מה אני עושה עם זה. פה אני תקועה. יש לי שליטה רק על עצמי ועל מה שאני עושה, אבל אני לא יודעת איך.

אחת, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, ואני עוד זוכרת איך הייתי קטנה ועלובה ליד אנשים, ולא חשבתי שאני שווה משהו (בטח לא כשמדובר בכסף...).
והיום המצב שונה, לדוגמא, לפני שבוע היתה לי שיחת עבודה עם מנהל גדול, שהיתה לי איתו פגישה אחת (שבה הרגשתי מאוד קטנה ומזולזלת, הרבה בגלל צורת ההתנסחות שלו, אבל גם כי באתי לא מוכנה לפגישה, לא יידעו אותי מה יהיה הנושא) והוא חיכה לטלפון ממני.
הטלפון היה אחרי שתי פגישות שהוא ביטל, ואמר ש"אין טעם לקיים פגישה, נעשה את זה בטלפון". שכבר הרגשתי לא נעים מהגישה הזאת...
כשהתחלתי את השיחה ראיתי שההתנהלות שלו ממשיכה באותו קו, החלטתי שאין לי מה להפסיד ואמרתי לו ישירות "אני מקבלת ממך הרגשה מאוד מזלזלת, עד כדי כך שממש לא נעים לי לדבר איתך. יש לזה סיבה מיוחדת?", והוא מייד תפס את עצמו והתנצל ארוכות, ומשם המשכנו את השיחה בנימה שונה לגמרי ממה שהיתה עד אותו רגע.
מאוד מרגישה את השינוי, והוא אפשרי לגמרי. זה דרש ממני הרבה עבודה עצמית והחלטה מודעת לההתנהלות שלי עם אנשים מסביב.
אני מחיפה, ואשמח לעשות איתך "חזרות", "סימולציות" או מה שתרצי שיכול לעזור.
היה כייף גדול להיות מסוגלת לומר לו דברים כאלה, הרגשה של איזושהי שליטה, "גם אני שווה משהו", ומן לסובב את הנשק שלו חזרה אליו.

שליחה על ידי אחת* » 26 אפריל 2011, 08:57

זרח איזו מקסימה שאת, אני אשמח לנסות משהו כזה ביחד

נראה לי שניסיון של מי שעברה תהליך כזה עם תובנות חכמות לא יסולא בפז.
אני אשמח ליצור איתך קשר, דרך המייל?

אפשר גם במייל
grundeis בגימייל.

שליחה על ידי אחת* » 26 אפריל 2011, 18:50

תודה, רשמתי. אפשר למחוק כאן את המייל אם את רוצה.

לא רואה בזה צורך, אשמח לשמוע ממך