איך לעודד מרחב אישי אצל ילד

[אמא*]

הבן שלי מהיום שנולד צמוד אלי כמו צל. החלטתי לפתוח את הדף הזה אחרי שעתיים של משחק(כן, אני יודעת מה השעה.....) , הכנתי לי כוס קפה כדי להשיב את נפשי בעוד הוא משחק בבית מקרטון שבנינו. אבל עדיין:"אמא תראי את זה" "אמא תרימי את המכסה" "אמא תיכנסי איתי"
עייפתי, פשוט עייפתי.

[גלית_ועמרי*]

נשמע שלא קל לך
בן כמה הוא?

[עוד_אמא*]

לנסות אי התרכזות בילד

[אמא*]

הוא בן 4 וחצי. קראתי את הקישור(מעניין,תודה), אבל אני מחפשת איך לפתח את המרחב שלו .איך לעודד שזה יבוא ממנו, שכן גם שהוא משחק או עושה משהו אחר הוא זקוק לי, זה לא בא ממני.

[תבשיל_קדרה*]

לפגוש אנשים נוספים,
ולחכות - הזמן מייצר מרחק בין ילד לאמו (הוא ימשיך לעשות את זה גם כשלא תרצי יותר...).

[אמא*]

למה לפגוש אנשים נוספים יעזור?
אני לא בטוחה בקשר לזמן שיעבור. חשבתי כך פעם אבל ככל שעובר הזמן אין שיפור ובינתיים הוא מפסיד המון חוויות בדרך.

[תבשיל_קדרה*]

כי כשיש אקשן הוא ירצה להיות חלק ממה שקורה, או לפחת לראות אותו, ופחת יידבק אליך.
כי כשנפגשים אם עוד אמהות וילדים, בסוף (אחרי די מפגשים) אתן תדברו והם ישחקו.
כי חלק מהתפקיד שאת ממלאת עכשיו הוא של אמא, וחלק של כל הכפר.
כי תסתכלי על משפחות עם יותר ילדים - תמיד הפעוט השלישי והלאה פחות דבוק לאמא לעומת הראשון.

מה קורה כשאבא בבית? וכשנפגשים עם סבתא? מפגישם משפחתיים אחרים? שכנים? מישהו? וכשאת לא שם?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הזמן מייצר מרחק בין ילד לאמו
ומן הסתם גם האח הקטן

[אמא*]

תודה שאת עונה והוא אכן חברותי להפליא. אבל גם עם ילדים אחרים או אנשים אחרים לא נמצא שנייה לבדו תמיד גורר אחריו. הוא זקוק לחברה וזה מצויין אבל הייתי רוצה גם לפתח אצלו את האני, את העצמי, את המרחב. הוא לא מסוגל לעשות כלום לבד עם עצמו.
לצייר, לשחק לבד עם עצמו, להיות בחדר עם עצמו ועוד לא התחלתי לדבר על ללכת לישון לבד.........
סבא, סבתא,שכנים ואבא חושבים שאין רע בילד במרכז העיניינים וממילא הם מבלים בחברתו מספיק זמן להגיד כמה הוא חמוד ותו לא.
פתרונות פרקטים יעזרו אבל יותר מעניין אותי לחקור, לחשוב מה גורם למישהו לפתח מרחב אישי ולאחר לא? ואיך להתמודד מבלי להיות שיפוטית?

[תבשיל_קדרה*]

ראשית, התקטנות: "מרחב אישי" הוא כינוי למרחב הפיזי אליו אנחנו לא רוצים שיכנסו. למשל - לא כל אחד רשאי לחבק אותי, יש מצבים בהם אני אשב קרוב למישהו (אוטובוס, קולנוע) למרות שהוא חודר למרחב האישי שלי.
את שואלת על היכולת/הנאה להיות לבד.

מה גורם למישהו לפתח מרחב אישי ולאחר לא?
אופי? אופי של ההורים? אני לא מאמינה ביכולת שלי לשנות באופן מתוכנן דברים כאלה אצל ילדי.
מה כן? סביר שאם אלחץ על ילד ואנג'ס לו יותר מדי "נו, תנסה לשבת לבד" - זה יגרום לו לא לרצות את זה.

איך להתמודד מבלי להיות שיפוטית?
בדקי למה את שיפוטית.
האם תרגישי שלא חינכת אותו טוב?
האם זו תכונה שלך שאת לא אוהבת/נבוכה בגללה?
האם הוריך שיננו לך כל חייך שזה חשוב? שאת לא מספיק כזו? שאת כזו ולכן כל הכבוד לך?

ומשהו שעוזר לי בהפרדה בין יחסי לתכונות ולהתנהגות של אנשים ובין התיחסותי אליהם - חישבי על אנשים שאת אוהבת והם כאלה. בטוח יש.

עוד מילה על זמן:
ככל שגדלים, יש יותר עיסוקים שמתאימים להעשות לבד - קריאה, עבודות יד.
בעצם כשאני חושבת על זה, גם דברים כאלה הרבה פעמים נעים יותר לעשות עם עוד אנשים. יצא לך לתפור בקבוצה? לבשל יחד? לקרוא ליד מישהו שעושה אולי משהו אחר? לצפות יחד בסרט?

השורה התחתונה שלי?
הכל בסדר. בדקי מה מטריד אותך

[אמא*]

את שואלת על היכולת/הנאה להיות לבד.
נכון. אבל מתכוונת לכך שאדם שרוצה לבד נהנה מאיזשהו (לא נשתמש במילה מרחב אישי....) עולם פנימי, יש לך רעיון שם יותר ברור? את צודקת שאין הכוונה למרחב הפיזי, אבל כן יש משהו פיזי ברצון לקרבה של בני. לא מספיק לו הידיעה שאני שם אפילו באותו חדר


אני לא מאמינה ביכולת שלי לשנות באופן מתוכנן דברים כאלה אצל ילדי.
את חושבת שאי אפשר לעודד ילד לצמיחה בכיוון מסויים?


בדקי למה את שיפוטית.
פשוט כי קשה לי ואני שיפוטית כלפי עצמי.
נראה לי שזו הבעיה.


ככל שגדלים, יש יותר עיסוקים שמתאימים להעשות לבד - קריאה, עבודות יד.
אני לא לגמרי מסכימה איתך. זה עניין של אופי. כפי שיש מבוגרים שלעולם לא יקרא ויבחרו לעשות פעילות בקבוצה מול מבוגרים שיבחרו בפעילות שהיא יותר לבד. אפשר לראות גם פעוט משחק לבד בחול(לא שלי;-) ) מול פעוט שמרים את כל ילדי הרחוב אחריו.........


הכל בסדר. בדקי מה מטריד אותך
קשה לי. קשה לי כי בניגוד אליו אני אדם שזקוק להמון ספייס(לא יודעת באיזו מילה להשתמש:-)) אז הנה לאשה שזקוקה להכי הרבה ספייס בעולם , שבטירונות התקשתה להתקלח עם אחרות(וכל נעוריה לא היתה בתנועות נוער מסיבות דומות), שתמיד היתה לה חברה וחצי ,נולד ילד אחר. הוא נפלא בייחוד שלו, אבל המרחב שלי, מה איתו?
יותר קל כשהוא תינוק, אבל ככל שהוא גדל והופך להיות ילד, אני זקוקה יותר למרחב שלי , ורצה שינהל זמן יותר עצמאי כדי שנהנה יותר מהזמן שלנו יחד. שנוכל לשבת יחד באותו החדר, אני אשתה קפה והוא יצייר. אני אשכב לנוח לחצי שעה והוא יתעסק בענייניו. או בכלל להתנהל באופן שונה, לי אין את האנרגיות של הגיל הזה(האם היו לי אי פעם?)

[ענבר*]

קראתי את דברייך, וכמובן שאני לא מכירה אותך ואת בנך החמוד, אבל זה עשה לי אסוציאציה למחשבות ותחושות שהיו לי סביב בתי הגדולה. אני מעלה השערה : יכול להיות שבנך "מכור" לתשומת לב, להתיחסות להתפעלות ולהפעלות כי הוא לא מכיר אופציה אחרת. מה קורה כאשר את לא מפעילה אותו , או לא נענית לו,ולוקחת לעצמך את המרחב שלך? עד כמה קיים עבורך מרחב כזה בחייך? עד כמה זה לגיטימי בעינייך לקחת לעצמך מרחב בנוכחותו בלי להרגיש שזה בא על חשבונו? אני לא יודעת אם זה מדבר אלייך, אצלי הקשר היה מאוד ברור ברגע שאני הצלחתי לשחרר, ולשדר שיש לי מרחב ועולם משלי במקביל לעולם שלה, היא השתחררה והחלה לבנות לעצמה עולם.

[ענבר*]

אוי, לא ראיתי את הודעתך הקודמת, כנראה בזמן שהייתי עסוקה בניסוח את שלחת, בכל מקרה השאלה שמתחדדת יותר היא איך את לומדת לקחת לעצמך מרחב בתוך האמהות. וכמו שאמרתי דבר זה בהכרח יגרום לילדך ליצור מרחב משלו.

[נועה_ברוך*]

הוא לא מכיר אופציה אחרת. מה קורה כאשר את לא מפעילה אותו , או לא נענית לו,ולוקחת לעצמך את המרחב שלך? עד כמה קיים עבורך מרחב כזה בחייך?
בדיוק מה שעלה לי כשקראתי אותך. האם את עובדת בבית? יש לך דברים שאת רוצה לעשות "וצריכה" להתפנות אליהם?
לא יכול להיות שלא תקחי לעצמך את הרגעים האלה... ואז, כשאת כבר לוקחת, מה הוא עושה? הוא לא עסוק במשהו?
אני חושבת שזו תכונה חשובה מאין כמוה לסגל ולתרגל עם ילד החל מגיל מאוד מאוד צעיר - להיות עם עצמו, אני מקפידה על רגעים כאלו, יש ימים ויש ימים... כמו לכל אחד בטח ובטח לילד.
בעיקרון - ככל שאני יותר עסוקה, ובעיקר בתנועה בבית, ביתי מוצאת לעצמה עיסוקים לידי ואני לאט יכולה גם מידי פעם להתרחק.
קודם זה לפיפי... ואח"כ זה עוד כמה רגעים גם לנקות את השרותים... וכך הזמן גודל בהדרגה.
ויש נגיעות של קשר, ויש משחקים של יותר יחד, ויש את אלו שעושים לבד כמו משחקי החצי דמיון - חוות חיות או מוסך של מכוניות ואנשים, יש כל מיני משחקים שאת בפרוש יכולה להגיד, אם אתה רוצה לשחק בבקשה, אני עסוקה במשהו אחר ונמצאת לא רחוק ממך.
להיות לבד צריך לתרגל. לא לכל אחד זה בא בקלות בעיקר אם זה לא הרגל מתחילת החיים.
לדעתי את צריכה "להשתחרר" ולהרגיש נוח להשאיר אותו עם עצמו לאט לאט יותר ויותר. לראות איפה הוא "שוקע" בריכוז בתוך עשיה ושם לא לגעת, לא להפריע ולאט לאט להתרחק לעניין שלך.
זה יקרה בפירקי זמן לא ארוכים, ועם הזמן זה יכול גם לגדול למשחק יותר ארוך עם עצמו.
לדעתי שלב הדמיון הוא קריטי וחשוב, והכניסה לעולם הפנימי היא בריאות ממדרגה ראשונה.

[תבשיל_קדרה*]

השאלה שמתחדדת יותר היא איך את לומדת לקחת לעצמך מרחב בתוך האמהות
גם לדעתי.

אמהות מספרות שכשילדים בתקופת "דבק", הדרך לקצר אותה היא "להדבק אליהם בחזרה" - להיות ממש זנב של הילד, ליזום חיבוקים, ליזום ישיבה יחד וכו' כו'. מתישהו לילד נמאס.

את אומרת שלך חסר ספייס, וגם מתארת ילד שנדבק אליך. אני מהמרת שההדבקות שלו היא תרגם של "נסיונות ההתנערות" שלך. זה דומה ל "נו, תירדם כבר" המעורר תינוקות.
מה אני מציעה? שני כיוונים:
אחד - הידבקי אליו.
שני - מצאי לך מקום משלך: העזרי בביביסיטר/סבתא/אבא, נצלי שעות שינה שלו פעמיים בשבוע, בחרי לך עיסוק משלך (גם כשאת ליד הילד).

[פלוני_אלמונית*]

את אומרת שלך חסר ספייס, וגם מתארת ילד שנדבק אליך. אני מהמרת שההדבקות שלו היא תרגם של "נסיונות ההתנערות" שלך.
מצטרפת להימור. אני אמא כזאת. מחפשת כל הזמן לברוח לרגעים משלי, וככה יוצא שנדבקים אלי כל הזמן. זה קשה מאד. אני בטוחה שהפיתרון חבוי בהידבקות חזרה אל הילד, ובחלק מהזמן לקיחת זמן קבוע משלך. אם יש את הזמן הפנוי שלך לצפות לו, אפשר יותר בקלות "להידבק" אל הילד בשאר הזמן, ואז הוא גם לא ירגיש שאת מתה לברוח ויהיה בעצמו יותר רגוע. אישית לא למדתי עדיין לחנך את הסביבה ואת עצמי לתת לי את הזמן הזה, גם הילד שלי בן ארבע ולא זז ממני, ואני יכולה רק להבין ללבך ולקוות בשבילך (ובשבילי) לזמן שפוי יותר.

[מיץ_פטל*]

ביתי גם בת 4 + ואני חווה משהו דומה איתה.
אחרי יום שלם של בילוי משותף (קטיף פרחים, אירוע חברתי, גן משחקים, אכילת ארוחה של רק שתינו במשך שעה ,טיול ברחבי המושב) ועדיין "אמא את לא מתפנה אלי. אמא מתי תהיי רק איתי? אמא אני רוצה זמן רק איתי."
כשעבדנו בגינה כולנו יחד אמרתי לה " עכשיו זה זמן של משפחה. כולנו יחד" "אבל זה משעמם לי. אני לא רוצה לעבוד" " אז בואי שבי לידי ונדבר" אבל היא רצתה להיות עלי. ושאסתכל רק אליה. אז אפשרתי זאת ל10 דקות והסברתי לה שעוד מעט נכנס הביתה ואז שוב יהיה לה זמן רק יאיתי במקלחת וכשנקרא סיפור.

כשאני חושבת על כל היום הזה, אני רואה שבעצם היינו די הרבה יחד. אך ברובו הוא היה יחד פיזי.היא ביקשה יחד ריגשי יותר ממה שיכולתי לתת לה היום.
אני שמה לב שיחד ריגשי עבורה זה אומר מגע, ועשיה משותפת וצחוק, המון פעילויות מצחיקות.ילדיות .להכנס לראש שלה, להיות שם ממש ממש איתה.(ולא שיחה של ארוחה למשל או רק ללכת ולדבר או לנדנד אותה בנדנדה ולחשוב על משהו אחר או לטייל בישוב ולחפש את אחיה).

לי באופן אישי קשה להיות שם כל כך הרבה זמן כמו שהיא רוצה. אני יכולה אבל במינון שלי שלא בדיוק תואם לשלה. ויש לי פה עבודה אני יודעת.

דרך אגב, הצלחתי ליצור מצב שבו אני נחה בצהריים.
אני שמה שעון לחצי שעה.ומפקידה אותו בידה. מכינה איתה 3 פעיליות שבא לה לעשות כשאשן. וגם משהו לנשנש ומיים.

[נועה_ברוך*]

את אומרת שלך חסר ספייס, וגם מתארת ילד שנדבק אליך. אני מהמרת שההדבקות שלו היא תרגם של "נסיונות ההתנערות" שלך
גם אני.
כאשר תיקחי באמת את הספייס שלך, תצליחי גם להיות איתו יחד ממקום יותר שלם, ואולי זה יתן לשניכם את הלבד הרצוי.

[פלוני_אלמונית*]

אני מאד מזדהה עם הקושי הזה,של ילד שדבוק.הפעוט שלי בן שנה וחצי וכשהוא איתי הוא יכול להיות יללן וכל קורא-"אמא,בואי".בן זוגי מספר שכשאני לא נמצאת הוא ילד אחר לגמרי-עסוק וסקרן-חי את החיים!כך שלקחת זמן לעצמך זה טוב ויפה אבל זה לא בהכרח משנה את הזמנים של ביחד שלא תמיד מתאים להיות בהם במאה אחוז תשומת לב.אני מרגישה שזה קשור לציצי ושזה זמן לגמילה.קל לו לבוא לציצי ברגע של קושי או שיעמום כשאני נמצאת.אני רק מתלבטת אם אולי זה זמן לא טוב להיגמל דווקא בגלל התלות שנוצרה בזמן האחרון...
מה שעוזר לי לפעמים זה להחליט שלפרק שמן מסויים אני איתו במאה אחוז.אני נושמת,מוותרת לאותו זמן על הדברים האחרים שאני רוצה לעשות וממש נמצאת איתו.אחרי זה אני פשוט פונה לענייני בלי לעשות ענין והוא ממשיך בענייניו(לפעמים...)

[תבשיל_קדרה*]

מגע, ועשיה משותפת וצחוק, המון פעילויות מצחיקות.ילדיות .להכנס לראש שלה, להיות שם ממש ממש איתה
זה ממש נראה לי - שוב - התפקיד של "הילדים בשבט".
ממש לא סביר בעיני שבאמת תפקיד ההורים (התיאורטיים) הוא למלא את הצורך של הילדים בשותף להשתטות.
מובן לי שבהעדר שבט, התפקיד הזה כן נופל על ההורים, אבל גם מובן לי למה יש הורים שהתפקיד (או מינונו) אינו חביב עליהם.

[אמא*]

וואו עניתן לי לא מעט
האמת שחששתי לפתוח את הדף הזה כי פחדתי שאיש לא יענה לי או שיהיה ויכוח מכוער או ביקורת קשה כמו שלפעמים יש כאן בדפים ואני מאושרת לגלות שאין זה כך.אני אנסה לענות ואשתדל לכולם מבלי לדלג
עד כמה זה לגיטימי בעינייך לקחת לעצמך מרחב בנוכחותו בלי להרגיש שזה בא על חשבונו?

איך את לומדת לקחת לעצמך מרחב בתוך האמהות
אני מאד יודעת שרק לאחרונה הבנתי שזה לגיטימי ואני מתקשה ליישם.


יש לך דברים שאת רוצה לעשות "וצריכה" להתפנות אליהם
כן, יש בהחלט, והוא התרגל שאני עושה אותה אבל מתיבש ונובל תוך כדי:-(

הדרך לקצר אותה היא "להדבק אליהם בחזרה" - להיות ממש זנב של הילד
זהו שאצלו ממש לא נמאס, הוא בהחלט רגיל לזה ומבקש את זה.

מצאי לך מקום משלך: העזרי בביביסיטר/סבתא/אבא, נצלי שעות שינה שלו פעמיים בשבוע
זהו שגיליתי ששעות חופש כאלו רק מחמירות את המצב והתסכול שלי, כי חוזרים לאותה נקודה ולהפתעתי לא תמיד חוזרים עם אנרגיות חדשות. אבל ברור שחלק לא מבוטל מהעניין זה רגשי האשם שלי.

אני אענה עוד בהמשך.

[ענבר*]

תנסי אולי לבדוק עם עצמך את שאלת האחריות. כלומר, עד כמה את תופסת את עצמך אחראית על מצב הרוח שלו. ואם את עסוקה והוא "נבול"(מקווה שאני מצטטת נכון), אז מה? האם מותר לו להיות גם קצת חסר אנרגיות, או חסר תעסוקה ? זוכרת את עצמי נלחצת מכך שביתי היתה יושבת סתם מול הטלוייזיה ולא עושה דבר. ממש חוויתי אותה בדיכאון. כמובן שזה נורא הלחיץ אותי והרגשתי שאני האמא הכי גרועה בעולם אם הבת שלי כל כך חסרת אנרגיות. היום במבט לאחור (בדיעבד אפשר להיות חכמים...אבל ברגע האמת יותר קשה) ,אני שואלת את עצמי למה כל כך נבהלתי, ומה היה קורה אם לא הייתי נבהלת ונלחצת אלא מקבלת את זה כמשהו טבעי שכשילד חוזר מהגן הוא זקוק לזמן של מנוחה, של כלום. מה שאני מנסה לומר, אולי קשה לך לתת לו להיות בתהליך של החיפוש של עצמו שחלק ממנו הוא גם תיסכול, או חוסר אונים, או אולי נפילת מתח. צריך לזכור שכל הרגשות הללו לגיטימיים לא פחות משמחה וחקרנות ומשחק.

[תבשיל_קדרה*]

שעות חופש כאלו רק מחמירות את המצב והתסכול שלי, כי חוזרים לאותה נקודה
אולי זה תלוי במה את עושה בשעות אלה?
ניסית לישון? (אותי זה הופך לבנאדם אחר)

[אמא*]

אישית לא למדתי עדיין לחנך את הסביבה ואת עצמי לתת לי את הזמן הזה
גם אני לא... וזה אכן קשה, אבל המטרה שלי לקחת גם שאיפות אויר לעצמי כשהוא גם בסביבה:-)

מאחלת לשתינו למצוא את המרווח שלנו בקרוב

דרך אגב, הצלחתי ליצור מצב שבו אני נחה בצהריים.
כל הכבוד, והאם בשאר הזמן את מצליחה למצוא גם אויר לעצמך? מאד משקף הסיפור שלך מיץ פטל



כאשר תיקחי באמת את הספייס שלך, תצליחי גם להיות איתו יחד ממקום יותר שלם, ואולי זה יתן לשניכם את הלבד הרצוי.
הלואי שזה יקרה בקורב, יש לך אולי רעיון איך?


לב.אני מרגישה שזה קשור לציצי ושזה זמן לגמילה
דווקא הנסיון שלי הפוך. אני לא הינקתי כל פעם שהיה זמן ריק אבל אחרי הגמילה, היה יותר קשה- מקרים שהיו יכולים להרגע בהנקה דרשו פתרונות יצירתיים הרבה יותר וגם ההשכבות הפכו להיות קשות יותר. בלי קשר לדף אני מאד מציעה להוריד הנקות שלא טוב לך איתן אבל לא לותר לגמרי.


מובן לי שבהעדר שבט, התפקיד הזה כן נופל על ההורים, אבל גם מובן לי למה יש הורים שהתפקיד (או מינונו) אינו חביב עליהם.
מדהים כמה עניינים יש ששבט יכול לפתור. עושה רושם שילדים צריכים לגדול בשבט ולא לבד בבית. מעניין מה ניתן לעשות במצב הנתון? יש לי חברה קיבוצניקית לשעבר שדיברה על הלינה המשותפת. היא אמרה שהרעיון בבסיסו היה להגן על הילדים ולשכן אותם במבנה הטוב בקיבוץ שהשאר ישנו באוהלים מצד שני איו מפלצת זה יצר.


עד כמה את תופסת את עצמך אחראית על מצב הרוח שלו. ואם את עסוקה והוא "נבול"(מקווה שאני מצטטת נכון), אז מה? האם מותר לו להיות גם קצת חסר אנרגיות, או חסר תעסוקה
אולי קשה לך לתת לו להיות בתהליך של החיפוש של עצמו שחלק ממנו הוא גם תיסכול, או חוסר אונים, או אולי נפילת מתח. צריך לזכור שכל הרגשות הללו לגיטימיים לא פחות משמחה וחקרנות ומשחק.
את כל כך צודקת ענבר, זה ממש נכון. ישר אני מרגישה אמא איומה כשהדברים הללו מתרחשים. הנה עכשיו הוא משחק ליידי ואני במחשב . כל שנייה הוא קורא לי ואני עונה בחצי פה. ואולי מותר לי לא להיות זמינה כל הזמן? הוא מספר לי שהוא הולך לעשות קקי, כל צעד הוא משתף אותי.
יש ילדים שצריך למגן את הבית בגללם, אצלינו הוא מעולם לא פתח ארון לבד ולא חיטט ולא הפך.


ניסית לישון? (אותי זה הופך לבנאדם אחר)
כן, ברור, מה עוד יש לעשות;-)
אין ספק שלישון עוזר(ובכלל זה הכי כייף בחיים:-) ) אבל התכוונתי שלמרות שבהחלט יש מקום לחופש, אני מרגישה הרבה פעמים שבתקופות קשות שלקחתי הרבה עזרה זה היה להחמק מהבעיה ולא עזר לפתור.

אני מרגישה שאני צריכה מסקנה?או שמותר לי לשחות בזה עוד קצת?
ושוב:תודה תודה אתן מקסימות

[תבשיל_קדרה*]

שחי, שחי...
מסקנות לפעמים צפות רק כעבור כמה לילות/מקלחות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מרגישה הרבה פעמים שבתקופות קשות שלקחתי הרבה עזרה זה היה להחמק מהבעיה ולא עזר לפתור.
הבנתי כמו שנכתב פעם באחד הדפים פה: ככל שנמצאים פחות (זמן) עם הילד, כך יודעים פחות מה לעשות איתו.

כתבתי זמן בסוגריים, כי ככל הנראה אצלך הזמן הוא לא הבעיה אלא ההימצאות הרגשית.
מכירה מאוד את הרצון להימלט לעולם פנימי (בעצם את מקווה שיהיה לו עולם פנימי, כדי שלא יטריד אותך בזמן שאת נמלטת לעולם שלך ). בימים רעים זה שואב. בימים טובים נמצא האיזון שמאפשר לתחום את העולם הפנימי, ו"להיות שם" במאה אחוז במשך הזמן עם הילד.

[נועה_ברוך*]

_כאשר תיקחי באמת את הספייס שלך, תצליחי גם להיות איתו יחד ממקום יותר שלם, ואולי זה יתן לשניכם את הלבד הרצוי.
הלואי שזה יקרה בקרוב, יש לך אולי רעיון איך?_
אני מאוד שמחה שהתייחסת למשפט הזה, התלבטתי אם בכלל להשאיר אותו כי הוא הרגיש לי שיפוטי מידי ולא רציתי שכך תביני אותו.
אין לי מתכון אבל בתחושה שלי הילד בא להעיר ולהאיר נקודה בעייתית בחייך. הוא דורך לך בנקודה רגישה כדי לאפשר לך לצמוח ולגדול. הוא דורש קירבה ואת דורשת מרחק. יש כאן נושא שאולי יושב על משהו יותר עמוק ששווה לך לבדוק עם עצמך, כמו כל נושא הקירבה שלך להורייך בילדות, ובכלל הצורך שלך בקירבת אנשים חשובים - או להפך, הסיבות שבגללן את מתרחקת...
אני מאמינה שאם רק תשימי לב לנושא כבר יכול לבוא שיפור.
וגם, לא סיפרת איפה דמויות אחרות בחייו של הילד... אולי יש קשר? האם גם איתן הוא מתנהג דומה?
האם אתם בחינוך ביתי והאם הילד נשאר לבד גם עם דמויות אחרות?
בדיקה שלך את הנושא, וכן מתן של דקות "חופש" או מנוחת אחריות, יניבו התקרבות אחרת בזמנים שלאחר מכן ( זו האמונה שלי, שווה לבדוק כמובן!)
תחשבי שזה כמו שיצאת לשעה-שעתיים החוצה לבד, לעשות כייף לעצמך ואת חוזרת מלאה ומסופקת - בטח המפגש עם הילד יתקיים מתוך מקום מלא יותר, שלו יותר ומתגעגע.
מפגש עם כוח נותן חזרה כוח! מפגש כזה יכול לתת תחושת יחד לשניכם - תחושה שיכולה ללוות אתכם ואולי גם להספיק ולהחזיק זמן מה לאחר מכן- אפילו אם תהיו לבד...

אם את לא לגמרי שם, כי הראש נמצא במקום אחר שאת רוצה להיות בו, או את מתעסקת בנושא הזה שהוא לא עוזב אותך - באותו זמן ממש את לא איתו, ולכן הוא יכול לדרוש עוד ועוד.
וגם, יש ילדים שהתרגלו שמפעילים אותם, צריך ללמד אותם לאט לאט להפעיל אותנו ואח"כ את עצמם.
זה תירגול בלהיכנס פנימה ולבדוק מה הייתי רוצה שיהיה, איך אני בוחר את הרגע הבא שלי - איך אני שולט בחיים שלי. ומזה מגיעים גם לעולם הדמיון.
האם הוא מדמיין? האם יש מקום אחד או זמן מסויים או משחק מסויים שבהם הוא משחק לבד?

והוא התרגל שאני עושה אותה אבל מתיבש ונובל תוך כדי
אולי הוא יכול לעשות איתך? את יכולה קצת "להפעיל" אותו ולאחר שהוא מתחיל לעזוב אותו ולתת לו להיכנס למשחק עם העבודה ( הנה קח סמרטוט ובו ננקה את החיות שלך... מתחילים ביחד, והוא נכנס למשחק ואת עוברת לסדר את הבגדים)

גיליתי ששעות חופש כאלו רק מחמירות את המצב והתסכול שלי, כי חוזרים לאותה נקודה ולהפתעתי לא תמיד חוזרים עם אנרגיות חדשות. אבל ברור שחלק לא מבוטל מהעניין זה רגשי האשם שלי.
על מה את מרגישה אשמה, על שלקחת חופש?

מה אם להיפגש עם חברים? זה לא יכול להקל עלייך מלשחק ולהתעסק איתו?

[מיץ_פטל*]

והאם בשאר הזמן את מצליחה למצוא גם אויר לעצמך?

לרב לא. זה די מתסכל.
אבל לפעמים יש איים קטנים.
למשל כשהיא שקועה בציור או במשחק.
אבל זה זמן שבו אני מתעסקת בעיקר עם מחשבותי.

לפעמים אני יכולה לשבת ולתפור לידה או שהיא מצטרפת עם תפירה משלה.

לפעמים אני עוצרת אותה ואומרת לה שעכשיו אני צריכה זמן לחשוב על משהו או להתקשר למישהוא ושעליה למצוא לה פעילות אחרת.או שתגש לאדם אחר בבית שיעזור לה.
לפעמים זה עובד. תלוי כמה אני עומדת שם.

[נועה_ברוך*]

יש איים קטנים
לדעתי זו ההסתכלות היחידה האמיתית והמציאותית על החיים - בכל התחומים.
פשוט לא גיליתי עדיין שיש דרך אחרת.

[תבשיל_קדרה*]

_יש איים קטנים
לדעתי זו ההסתכלות היחידה האמיתית והמציאותית על החיים - בכל התחומים._
נכון נכון ושוב נכון.


נזכרתי במשהו אחר לגמרי שהבנתי בשבוע שעבר (אולי זו תהיה גם בשבילכן פריזמה מתאימה):
שמתי לב שיש הבדל בין ביקורים של אמי לביקורים של חמותי בבית.
(אני מתיחסת ספציפית לביקורים שנועדו לעזור לי - לשחרר אותי למנוחה, כמעט תמיד אני מנצלת את זה קודם כל לשינה, ואח"כ לעוד כמה דברים שנאי רוצה/צריכה לעשות).
אחרי ביקור של אמי, הילדים נשארים באותו מצב כמו כשהאי באה. מאוזנים "כרגיל".
אחרי ביקור של חמותי, בשניה שהיא יוצאת הילדים קופצים עלי, ואני צריכה לאזן אותם בחזרה.
על שתיהן אני סומכת. שתיהן עושות דברים שלא נראים לי או באופן שונה משלי (פחות יעיל ).
לאמא שלי אני מיד אומרת על כל דבר כזה. עם חמותי פחות (יש פעמים בהן היא בסוף מגיעה בעצמה לדרך שלי, שטובה רק בזכות הקילומטראז').
נדמה לי שחמותי מכירה/מבינה את השפה שלי יותר מאמא שלי. מאידך, אמא שלי מכירה הרבה יותר טוב אותי.
חשבתי שההבדל העיקרי הוא שכשאמא שלי נמצאת אני נוכחת יותר. ההבדל לא גדול. זה לא שכשחמותי פה אני נעלמת וכשאמא שלי פה אני כל הזמן יושבת אתה. אבל אולי ההבדל הזה מספיק בשביל הילדים - לצאת מעצמם או להשאר הם עצמם.
ואולי זה רק שחמותי הרבה יותר אנרגטית, והשחזור הוא מה-high אליו הילדים מגיעים.
ואולי שאמא שלי חשה שאני חסרת אחריות ("מה זה יחפים בחורף!?!"), ועוסקת הרבה בלשמור על הילדים "במסגרת" (לבושים, אכולים, נחים).
אין שורה תחתונה.
רק דוגמה להבדלים במידה בה המנוחה "מחזירה את עצמה".

פווווו כמה חושפנות.
>טקסט להשמדה עצמית<

[סיגל_ב*]

פווווו כמה חושפנות.
פששש.
תבשילה, אני מתרשמת.

<נספח להשמדה>

[תמר_ס*]

_פששש.
תבשילה, אני מתרשמת._

[נינה*]

מה שאני חושבת זה שכשלי היה הלך רוח של פחד וחשש מהעולם ,ביקורתיות -זה שם המשחק , הילד היה נצמד . הוא היה נכנס לי מתחת לעור , לו רק יכל.
עכשיו , עם הרבה עזרה של לואיז הי = לשנן מנטרות של חשיבה חיובית , וכמובן עזרה מהרבה חברים , יותר ויותר הוא נפתח אל העולם.
לחשוב על דברים רעים שקורים בעולם , לראות מה קורה בTV ולשחרר את הילד - הרי זה בלתי אפשרי .

גם יש את הדימוי הזה של ילדים . למשל , אצלי היה לי דימוי לגבי ילדים שהם יושבים ומצירים בצבעי עיפרון .
תחשבי על זה : שקט , נקי , חסר תנועה .
הילד אולי רצה להיות ילד , אבל מבחינתי זה לא תאם את הדימוי . ועם כל כמה שניסיתי להיות משוחררת , הייתי נלחצת .

חשבתי על זה שילד הולך עם אמא יד ביד .
ואז כשהוא התחיל ללכת גיליתי למרבה הפתעתי שההליכה אצלו היא לא בקצב הכי איטי שלי , הוא לא רוצה ללכת כדי להגיע (לסופר , למשל).ההליכה אצלו היא לכל מני כיוונים , היא מהירה או איטית לפי מצב הרוח והסקרנות שלו והעיפות . כי הוא מחובר לעצמו .

בקיצור , ילד זה המראה הכי טובה של עצמנו , ילד עושה מה שמצפים ממנו . ילד מנסה לחיות את מה שהגוף שלו אומר לו , ואם זה לא מתקיים , הוא יעשה מה שהוא צריך כדי להגיע למצב של איזון , פיצוי וכ'

[יונת_שרון*]

אמא, כתבו לך המון דברים טובים וחכמים ואין לי כמעט מה להוסיף. יש לי רק רעיון אחד שאולי יעזור: מאחר שברור שהילד רוצה לעשות דברים איתך, נסי לעשות דברים שאת אוהבת ולתת לו להשתתף בהם. אלה לא חייבים להיות דברים שאת כבר עושה היום, או דברים שהיית עושה אם היית בלעדיו. הכוונה היא לדברים שממלאים אותך ונותנים לך הרגשה טובה.

זה יכול לעבוד כמעט בכל דבר חוץ מקריאה, טלפונים, ועבודה מול מחשב. צריך רק לדאוג שיהיו מספיק כלים גם בשבילך וגם בשבילו. למשל, אם את כותבת אז צריך הרבה עטים וניירות. אם את מבשלת אז חלק מהאוכל יהיה "בלאי" של המשחק וברור שיהיה הרבה יותר לכלוך.

מה שחשוב זה שבמקום שהפעילות איתו תהיה פעילות שגוזלת ממך כוחות, זו תהיה פעילות שנותנת לך כוחות. אני בטוחה שאם תנסי תוכלי לחשוב על כמה פעילויות כאלה ועל דרכים לתת לו לעשות אותן איתך.

(וראי גם ילדה שנצמדת)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זה יכול לעבוד כמעט בכל דבר חוץ מקריאה, טלפונים, ועבודה מול מחשב
והרכבת פאזלים...

<קומה ג' קיבלה פאזל 3,000 חלקים ליומולדת, וחוששת לפתוח אותו>

[אמא*]

מסקנות לפעמים צפות רק כעבור כמה לילות/מקלחות
אכן כן:-)


מכירה מאוד את הרצון להימלט לעולם פנימי (בעצם את מקווה שיהיה לו עולם פנימי, כדי שלא יטריד אותך בזמן שאת נמלטת לעולם שלך ). בימים רעים זה שואב. בימים טובים נמצא האיזון שמאפשר לתחום את העולם הפנימי, ו"להיות שם" במאה אחוז במשך הזמן עם הילד.
זה נכון, אבל יש משהו באיזון ביננו שגורם לו לנסות לחפש בעולם של אחרים ולא של עצמו. למשל לחקות ילדים אחרים ופחות ליזום, פחות להיות קשוב למעיין הפנימי שלו.

, לא סיפרת איפה דמויות אחרות בחייו של הילד... אולי יש קשר? האם גם איתן הוא מתנהג דומה?
יש דמויות אחרות, אבל מטבע הדברים, אנחנו נמצאים יחד הכי הרבה זמן וככאלו חסרה השיגרה הזורמת שצריכה להיות במשפחה. סתם לא לעשות כלום ביחד......... הוא מסתדר מצויין שהוא במרכז העיניינים וכולם סביבו. מלבדי אין אף אחד שמחפש עימו שיגרה זורמת.

לפעמים זה עובד. תלוי כמה אני עומדת שם.
מבינה(())
שמתי לב שיש הבדל בין ביקורים של אמי לביקורים של חמותי בבית.
תודה על גילוי הלב .נראה לי שחיפשתי את הסיפור הזה בדיוק. חיפשתי סיפורים אישיים עם תובנות כאלו בדיוק, לא יודעת להסביר למה דווקא זה מה שרציתי לשמוע. חוויות אישיות של ניתוח מה נותן לנו חופש אמיתי ומה חופש אחר. אז תודה תודה
עכשיו , עם הרבה עזרה של לואיז הי = לשנן מנטרות של חשיבה חיובית , וכמובן עזרה מהרבה חברים , יותר ויותר הוא נפתח אל העולם.
למה את מתכוונת?יש לך דוגמא למשל?
נסי לעשות דברים שאת אוהבת ולתת לו להשתתף בהם.
אני חושבת שיש יותר קושי בהתנהלות הרגשית .בחופש להרהר. לא להסביר כל צעד שלי וכל מה שאני אוכלת או עושה. ספייס.


לא הייתי כאן זמן מה אבל חשבתי לא מעט על הדברים. הלכנו דרך ימים לא פשוטים שבהם הבהרתי פשוטו כמשמעו שהציפיה שלי זה להרהר\מדיטציה\שירותי\להתקלח ואני זקוקה לשקט כמה דקות. אני לא אוהבת דיסהרמוניה ובהרגשה שלי הרבה פעמים ילד לא מתעקש סתם, אבל כנראה שיש מצבים שיש להשלים איתם שבהם ההורה מתעקש כדי לשמור על מסגרתו כאדם. חא שזה מצדיק כל דבר, אבל יש מקום לדרוש מהילד התחשבות גם במצבים שזה מאתגר את הילד. להבהיר שאולי זה לא קל אבל מתגמל.
יש התקדמות מה ואני ממשיכה לחיות, לזרום ולבדוק