איך להקל על פרידה ארוכת טוח

[לה_לה*]

שלום לכולם,
אני מאד נרגשת לכתוב כאן עמוד, אני עוקבת אחר האתר כבר זמן רב בהנאה רבה!
אני בת 29 ויש לי בן מתוק וקסום ("הילד גאון" זה ההסתלבטות החדשה שלי על הסבים והסבתות) בן קצת יותר משנה.
מאז שנולד (בלידה קשה וטראומטית לכולנו - אבל זה נושא אולי לעמוד נפרד) אנחנו (בן זוגי ואני) משתדלים לגדלו באהבה וחום ולחשוף בפניו את העולם דרך נקודת מבט שלנו המבוססות על חופש בחירה, איזון, אינטואיציה, הקשבה הסברה ועוד ועוד.
עם הזמן גילינו שהספרים ושלל האינפורמציות הקיימות סביבנו דורשים עוד שלב של עיבוד ויישום דרך אופיו הייחודי לכל הורה ולשני ההורים גם יחד.
אנחנו משתדלים לא לקבל החלטות גורפות בשום נושא, לזרום ולהנות מהזמן המשותף שלנו עם הכוכב הקטן שלנו, בינתיים (טפו טפו) זה מוכיח את עצמו.
מיד עם שובנו הביתה מבית החולים (למעשה עוד לפני כן אפילו), לקחה אחותי המדהימה (22) חלק מאד מאד פעיל בעזרה ובטיפול עם קוקי (שמשום מה אני לא מרגישה בנח לרשום כאן את שמו). אני כבר מגיעה לעיקר, לא להתייאש...
היא עזרה בטיפול בכל צורה ואופן ולמעשה היתה ועדיין לדמות דומיננטית מאד בחיי הרך הנולד. חשיבותה הגדולה של עזרה זו היתה בשבילי הידיעה שהיא מכירה את כל ה"שגעונות" שלי ושל בן זוגי, וכמובן של הקטן. אנחנו סומכים עליה בכל שעה איתו, הוא נרדם / נרגע / צוחק / משתולל / מגלה / מתנסה, הכל איתה. אפילו כשהוא חולה (חס וחלילה) היא מדהימה איתו.
למעשה מבחינת ה"עזרה" היא ממלאה תפקיד שלעיתים רבות סבים/סבתות ממלאים, דבר שבמקרה שלנו גם קורה, אבל במינונים הרבה הרבה יותר נמוכים.
היא לשמחתי לא רואה את זה בתור "עזרה" לי אלא בתור זמן משותף שלהם, דבר מדהים בעייני.
בקיצור, הם ממש משוגעים אחד על השני וזה כיף גדול, גם בשבילי. יש להם אח"צ משותף קבוע ביחד, והיא ישנה אצלנו פעם בשבוע לפחות...
ועכשיו כפי שתארתם בודאי, מגיע החלק הקשה.
לאחרונה אחותי עשתה צעד מאד משמעותי בחייה והחליטה לעזוב את הארץ לכמה שנים (6) לטובת לימודים בחו"ל. אני מאד גאה בה על כך ושמחה בשבילה. זאת החלטה מעולה ואמיצה מאד מצידה מכל ההיבטים (משפחתיים, כלכליים ועוד שלא אפרט כרגע). אני פשוט חוששת מאד שבני, שיהיה בן פחות משנה וחצי כשתעזוב יחווה זאת כיותר מעזיבה, (כן אני חותרת לנטישה אפילו) אולי זה קצת דרמטי מצידי אבל אני אשמח לשמוע אם יש רעיונות או הצעות איך לרכך את התהליך הזה ולעזור לו לעבור אותו בקלות יחסית.
נכון, יש מצלמות אינטרנט (הוא כבר התנסה בהן) וטלפונים. היא גם תבוא לבקר, אבל עדיין, זה פער מאד גדול.
הצעות? רעיונות?מילות עידוד? אשמח לשמוע ולהגיב
תודה על הזמן של מי שקרא.
לה לה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לדעתי לא ממש יכולה להגרם לו איזו טראומה במיוחד אם הוא גדל בבית...למרות כל המשמעות שלה בעיניו,אתם עדיין לפני ואחרי הכל הוריו ואליכם הוא הכי קשור בעולם...
יכול וסביר להניח שהיא תהיה חסרה לו אבל בכל זאת אני חושבת שכל עוד לא מדובר בכם - הוא יעבור את זה בקלות יחסית...

[נסיכת_השום*]

גם בעיניי, סביר שהפרידה תהייה קשה מאוד, שאולי יקח לו זמן להתאושש, אבל בתור מומחית לפרדות מאנשים קרובים, באמת כשיש את הבסיס הקרוב ביותר, שזה אמא ואבא, אפשר להתגבר על הכל...

[עירית_לוי]

לה לה,
קודם כל - ברוכה הבאה!

רוצה להציע לך להסתכל על שני כיוונים:

האחד, כפי שאת כבר עושה - להמשיך ולחפש אמצעים להקל על בנך את הפרידה מאחותך, אמצעים שיעשו את הניתוק הדרגתי ורך. מצלמת האינטרנט שהצעת, אולי לקבל מאחותך מדי פעם תמונות עדכניות שלה, אולי להכין אותו ולספר לו שזה מה שעומד לקרות וכיוב'.

ובמקביל - להפנות את הפוקוס אלייך עצמך.
מאחר ולילדים שלנו יש חיישנים רגישים מאוד והם מסוגלים לקלוט אותנו ולחוש אותנו בצורה מדוייקת מאוד, אני רוצה להציע לך לבדוק כיצד את מגיבה עבור בנך לעזיבה של אחותך, ולבחון כיצד התגובה שלך עשויה להשפיע עליו.

אני מאמינה שבגדול - אם את תקחי קשה את העובדה שהוא נאלץ להפרד ממנה, גם הוא יקח את זה קשה.
ואם את תתמודדי עם זה בצורה קלה יותר - זה ישפיע עליו בהתאם.
וזו הסיבה שאני מציעה, לצד אמצעים להקלה עליו, לבחון גם מה את יכולה לעשות ברמת ההוויה שלך: לעסוק במה שאת מרגישה, כיצד את תופסת את העזיבה שלה אותו ובמה שאת משדרת.

את יכולה לבדוק כמה מהחששות שלך לגביו ועבורו הם אובייקטיביים לעומת עד כמה הם "שלך".
את יכולה גם לבדוק איזו הזדמנות מספקת לך ההתמודדות הזאת שעל פניו נתפסת שקשה. אולי תגלי שמעבר לקושי היא תאפשר לך משהו חדש שלא היה אפשרי בלעדיה.

[לה_לה*]

תודה על התגובות!
עירית לוי, את מאד צודקת, אני אומרת את זה לעצמי הרבה, שאני צריכה לבדוק עם עצמי ולהתכונן לפרידה הזאת ממנה עם דגש על הקשר שלי איתה. אני מניחה שהעובדה שאני כל כך גאה בה ושמחה בשבילה תעזור אבל בהחלט עולות שאלות "אגואיסטיות" על התמודדות שלי מול הלחצים השונים של החיים ושל המשפחה (ויש כאלה)בלעדיה. וגם הדאגה לה לא מוסיפה.
תודה!
לה לה

[עירית_לוי]

בהחלט עולות שאלות "אגואיסטיות" על התמודדות שלי מול הלחצים השונים של החיים ושל המשפחה (ויש כאלה)בלעדיה.
המחשבות הללו לגיטימיות בעיני.

התרגלת כל כך לעזרה שלה וזה עומד להשתנות.
אולי שווה לך לחפש לה "מחליפה" בדמות בייביסיטר שתהיה עם בנך למשל אחה"צ אחד בשבוע?
מישהי ששניכם תתרגלו אליה בהדרגה וששניכם תרגישו נוח ונעים איתה.

זה מן הסתם לא יהיה תחליף לאחותך ולקשר הקרוב בינכן, אבל כן לעזרה שהתרגלת אליה.

עוד נקודה למחשבה. לא יודעת אם רלוונטית לך אישית (אני כמובן מדברת מהירורי ליבי הסובייקטיביים ), אבל שווה לבדוק -
כתבת:
אני צריכה לבדוק עם עצמי ולהתכונן לפרידה הזאת ממנה עם דגש על הקשר שלי איתה.
בנוסף ובמקביל: מה לגבי הדרך שבה את תופסת פרידה מתינוק ועזיבה של תינוק? שווה לבדוק אם זה "יושב" לך על משהו שלך.

[לה_לה*]

זה רעיון מצויין ואפילו התחלתי לחשוב על פתרונות דומים (מבחינת העזרה)
בנוגע לעניין העזיבה. אני מניחה שיש משהו במה שאת אומרת, ויכול באמת להיות שצריך לבדוק את זה (ועכשיו מגיעה ההכחשה...), למרות שיש לי הרגשה שהמקום הבעייתי הוא דווקא בעניין ההתמודדות עם כל מיני קשיים שהחיים מעריפים עלינו ועכשיו נאלץ להתמודד איתם מרחוק, זה כנראה המקום המטריד..
ובכל אופן, את מדהימה! תודה

[עננה*]

בשנתיים הראשונות של בני הבכור בילינו באופן ממש אינטנסיבי עם בן-דודו, שבאותו גיל וגיסתי. העברנו ימים שלמים ביחד, תמכנו אחת בשניה בכל השלבים, הילדים שיחקו ונוצר ביניהם קשר מיוחד במינו. ואז הם טסו ותקופה מדהימה הגיעה לסיומה.
על מנת להקל וגם ליצור המשכיות של זיכרון, הכנתי מצגת נחמדה שמראה תמונות משותפות, ואז תמונה של מטוס בשמיים ואחריה תמונה של משפחת בן הדוד בבית חדש. בקיצור, מעין סיפור בתמונות שבהתחלה היינו מסתכלים בו הרבה ועכשיו, כשנתיים אחרי מידי פעם חוזרים אליו. הבן שלי יודע לזהות את הדמויות, אבל הזיכרון כבר מעורפל וחוויות ואנשים חדשים ממלאים את עולמו.
בשורה התחתונה - אל תדאגי