איך אני יכולה לבחור כשהצרכים של הילדים מתנגשים

[צבע*]

טוב , לא ממש ידעתי מה לכתוב בכותרת אז היא יצאה ממש ארוכה ומסורבלת.
אני אמא לשתי בנות מקסימות. בת 5 ובת שנה ותשע. הקטנה איתי בבית והגדולה בגן. אני כותבת ומנסה להתייעץ כאן למרות שאני לא ממש "באופן" כמו שקוראים לזה כאן אלא רק קצת.
לשתי הילדות יש מיטות בחדרן אולם כמעט תמיד ישנו איתנו. הגדולה כשהיתה תינוקת ועברה למיטה שלה בערך בגיל שנתיים אבל גם אז היתה מגיעה באמצע הלילה אלינו למיטה. הקטנה בד"כ נרדמת איתי במיטה ומועברת למיטתה ואני מחזירה אותה אלינו בהתעוררות הראשונה שלה לינוק ואז נשארת לישון איתנו . בדרך כלל מתעוררת לינוק פעם או פעמיים נוספות באמצע הלילה ולעיתים אפילו לא מתעוררת לינוק בכלל עד הבוקר. הגדולה נרדמת במיטתה עם סיפור ולפעמים מצטרפת אלינו גם היא באמצע הלילה.
בן זוגי הוא מסוג האנשים שמאוד מאוד קשה להם להתעורר בלילה או בכלל וזו משימה מאוד קשה להעיר אותו.
בלילות האחרונים הגדולה הגיעה כמעט כל לילה וזה מאוד מאוד קשה כי המיטה שלנו קטנה מידי ל-4 אנשים - במיוחד ששלושה מהם מצטופפים במקום של אדם אחד. ביקשנו מהגדולה שכשהיא מגיעה שתיכנס מהצד של אבא כדי שיהיה יותתר מקום אבל היא לא מוכנה ודורשת להיות לידי. נוצר מצב בלתי אפשרי שבו אני מוצאת את עצמי באיזשהוא שלב בלילה שוכבת ומחוצה על הצד בין שתי ילדות בלי אפשרות לישון בכלל , ואז אני מעירה את בעלי שיקח אותה למיטה. (הסיבה לכך היא שאני לא יכולה לעשות זאת בעצמי כי העיסקה כוללת להיכנס לישון אתה במיטתה ואני פוחדת שהקטנה שנשארה לישון עם בעלי תתעורר לינוק פתאום ולא תמצא אותי לידה). כפי שכבר ציינתי מאוד מאוד קשה להעיר אותו והוא מסוגל להתחיל לכעוס ולצעוק עליי באמצע הלילה שאני אעזוב אותו ואתן לו לישון עוד רגע...עוד דקה וכו' או שאעשה זאת בעצמי וכל הדין ודברים האלה באמצע הלילה בנוכחות הילדות, כשאני מנסה שהן לא יתעוררו, ובלילות האחרונים הגדולה ערה באותו זמן ושומעת את אבא מתעצבן מזה- זה נמשך כמה שניות אבל בכל זאת.... בסופו של דבר הוא לוקח אותה למיטתה ונשאר לישון איתה שם או חוזר אחר כך.
בקיצור היום הויכוח המשיך גם לבוקר . ביקשתי ממנו שיתנצל על הצורה שבה הוא מדבר אליי כשאני מעירה אותו בלילה והוא מצידו זרק לי - "יותר טוב שתלכי להסביר לילדה למה אמא שלה לא אוהבת אותה ומכריחה אותי לקחת אותה בחזרה כל לילה כי זה מה שהיא שאלה עכשיו..." אני - כולי המומה מהמשפט האחרון רצתי אליה למיטה שכבתי והתחבקתי איתה והסברתי לה בפעם המאה שאמא מאוד אוהבת אותה ושחלום חיי הוא שתהיה לנו בחדר מיטה ענקית וכולנו נוכל לישון ביחד, ומזכירה לה את היום בו ניסינו יחד ללא הצלחה להכניס את המיטה שלה לידינו, ומציעה לה שוב להצטרף על מזרון אבל היא לא מוכנה לא להיות באותו גובה.
קצת לוגיסטיקה - מתחת למיטה שלנו יש המון ארגזי אחסון של מצעים ועוד כל מיני דברים שלא מאפשרים לנו לעבור למזרון משפחתי . הבית שלנו פצפון. בדקנו את כל האופציות בנושא וזה ממש לא אפשרי ולכן כל פעם עולה הנושא מחדש. מה גם שהילדות גדלות ובעלי חושב שזו תהיה החלטה שגויה ללא חזור למסד עכשיו מיטה משפחתית . היה ויכוח נוקב שבמהלכו פתאום הוא גם הוסיף את זה שהקטנה לא צריכה כבר לינוק בלילות או בכלל והיא כבר גדולה בשביל זה ואפשר לפתור את העניין בגמילה שלה וששתיהן ישנו במיטות שלהן .
אני יודעת בסתר ליבי שזה יעזור לגדולה לדעת שגם אחותה לא ישנה איתנו (אפילו שלעתים רחוקות זה בעצם קורה והיא רואה שאחותה קמה בבוקר בחדר איתה)אבל לא מוכנה למנוע מהקטנה את זכותה הטבעית בדיוק כמו שהיתה לגדולה לינוק כמה שבא לה.

אוף יצא ארוך ומסורבל מקווה שמישהו כאן יקרא ויגיב. אובדת עיצות

[אילה_א*]

אם הדברים שעכשיו מתחת למיטה שלכם יעמדו על המיטות שלהן אי אפשר יהיה לסדר מזרון אחד גדול לכולם?
מנס הלמצוא פתרון טכני לבעיה שבטוח שהיא לא

[צבע*]

היי איילה תודה רבה שענית . לא זה ממש לא אפשרי גם מבחינה פרקטית של מקום וגם כי אנחנו כן רוצים כרגע שהן יתחילו שם את הלילה (לפחות בשעות שאנחנו ערים שהחדר שינה שלנו לא יהיה מושבת רק לשינה בשעות הערב)

[דרך_עפר_שם_זמני*]

קראתי. חושבת עליך.
מה את מקוה לקבל פה? אני שואלת בלי התרסה, כי נדמה לי שיש פה כמה עניינים ורוצה למקד את החשיבה. תמיכה? - אני תומכת בך. עצה? - לגבי מה? הצרכים המתנגשית של הילדות? הצרכים המתנגשים של הילדות, שלך ושל בן זוגך? התקשורת ביניכם?

[צבע*]

מה את מקוה לקבל פה?
האמת - לא יודעת. דבר ראשון לפרוק, אולי לעשות לעצמי קצת סדר בראש, לא ללכת לאיבוד ולא לזנוח את העקרונות שלי אבל עדיין להתחשב גם בשלו, לנסות לראות מה בעצם יותר חשוב ( כאילו שבמקרה הזה זה בכלל אפשרי... )

לא יודעת .כל מילה שתיכתב יכולה לעזור

חימם לי את הלב לדעת שאת חושבת עליי

[אמא_אווזה*]

צבע היקרה.
מאוד מזדהה איתך. היינו במקום מאוד דומה לא מזמן. אחרי התלבטויות רבות ונסיונות שונים ומשונים הגענו לנוסחה שאבא ישן בינתיים עם הגדולה (אצלנו בת שלוש וחצי) בחדרה, ואני עם התינוק היונק. אחרי כמה לילות כאלו היא מאוד נרגעה, ועכשיו קוראת לאבא כשההיא מתעוררת (ואם אין לו כח לחזור, הוא כבר נשאר לישון שם....). בכל מקרה, קחי נשימה עמוקה, ותעשו קצת ניסוי וטעיה עד שתגיעו לפתרון הנכון עבורכם כרגע. !

[אף_חצוף*]

אני לא אתייחס לסוגיית הבעל, כי זה סיפור אחר, מסובך בפני עצמו, בעיני.

לעניין הילדות. אני במצב לא מאוד שונה, ילדה בת 4.5 וילד בן שנתיים, שלפעמים ערים באותו הזמן, לפעמים הגדולה רוצה לבוא אלי למיטה, לפעמים ב-5 בבוקר אני מוצאת את עצמי מעוכה עם שני ילדים. זה מוכר. 99% מהזמן, אבא ישן, ואני מתמודדת לבד. קשה מאוד להעיר אותו, ולפעמים גוזל ממני יותר זמן להעיר אותו מאשר לפעול בעצמי.

נראה לי שאת צריכה להחליט מה את רוצה.
יש כמה אופציות.
את יכולה לעבוד עם הגדולה, להגיד לה שתשבי לידה עד שתירדם/לכמה דקות/כל דבר אחר, ואז תחזרי למיטתך. את יכולה להגיד לה שהיא יכולה להצטרף אליכם ל-5 דקות, ואז לחזור למיטתה, לבד או איתך וכו'.
את יכולה לעבוד עם הקטנה, לגמול מהנקות לילה, להניק בחדר שלה, ולהחזיר אותה למיטה שלה (שיש מי שאומר שזה גם מוביל לפחות התעוררויות, אבל זה משתנה).

את יכולה להמשיך בדרך שבה את נמצאת, אבל לחפש דרך שתהיה נוחה יותר. אולי הגדולה יכולה לישון בין הקטנה לאבא? אולי דווקא להיות קיצונית בצד שלך? אולי הקטנה יכולה לישון בינך לבין אבא, בצד שלו של המיטה?

[טליה_אלמתן*]

מצטרפת כ"צרת רבים" עם בעל שמתנגד למיטה משפחתית וצפיפות של ארבעה במיטה של שניים
(למזלי אורי בן ה-3 נכנס בלי שום בעיה לצד של בעלי, ועדיין קשה וצפוף)

[סוף_מעגל*]

חשוב לי לציין שגם אני לא מגדירה את עצמי כ"באופנית" מושבעת.
שם הדף סותר קצת את איך שהצגת את העניין.
כלומר, זה עניין של השקפה.
מהתיאור שנתת, אני לא רואה את צרכי הילדים מתנגשים זה בזה (כך הבנתי את הכותרת), אלא את צרכי הילדים מתנגשים עם צרכיך וצרכי בעלך לישון ביחד.
אנחנו פתרנו סוגיה דומה - בעלי ישן במיטה של הגדול, הגדול והיונק הקטן ישנים איתי במיטה הזוגית.
בעלי ואני חיים עם זה בשלום כי אנחנו מסתכלים על זה כעל תקופה שתחלוף, הילדים לא ירצו לישון איתי לנצח, מצד שני בעלי הצהיר (מתחת לחופה) - שכן .
אז אנחנו (המבוגרים) מתאזרים בסבלנות ומחכים לזמן שבו נממש את הקירבה הלילית הזוגית שלא על חשבון צרכי הילדים.
את יכולה לבחור כמובן אחרת מאיתנו, רציתי רק להציע לך את הפרספקטיבה שלי.

[אחת*]

אני לא אתייחס לסוגיית הבעל, כי זה סיפור אחר, מסובך בפני עצמו, בעיני.
גם אני לא, אבל רק רוצה להעיר שלדעתי... פה קבור הכלב.
תתמקדי בזה, תמקדי את זה ותראי אם אין הבדל גדול, למעשה, בין ההשקפה שלך לזו של בעלך

בהצלחה

[אף_חצוף*]

חשבתי שגם אולי כדאי לשנות את שם הדף למשהו שיותר מתאים?
ילדים ערים אבא ישן ?
אבא מתנגד ללינה משפחתית ?
משהו אחר?

[עלמו_נית*]

מצטרפת לתמיכה וגם לעצות - תבדקי עם עצמך מה את רוצה? מה הכי מפריע? איך את רוצה שיהיה?
אפשרויות ופתרונות טכניים אני מניחה שאפשר למצוא.
אולי תתחילי מלפנות לעצמך זמן לפינוק / מחשבה / שינת צהריים איכותית ואז יצוץ הפתרון שמתאים לך?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

צבע, מה שלומך?

[דברתיה_קוממי*]

למרות ששם הדף אינו מעיד על תוכנו, אתייחס לשמו מבחינת הבעיה האציג:

איך אני יכולה לבחור כשהצרכים של הילדים מתנגשים ?

היא רוצה לצאת, הוא רוצה בבית (הקטנה עוד בשלב שזורמת עם הבחירות שלנו).

כשאנחנו בחוץ: הוא רוצה לחזור הביתה, היא רוצה להמשיך לבלות בחוץ.

הוא רוצה לצאת מהאוטו, היא רוצה להשאר.

היא רוצה ללכת לספריה, הוא רוצה בגינת השעשועים.

אני מנסה הסברים אבל הם קטנים מדי ועדיין לא מבינים.

רעיונות?

[חדשה_ישנה*]

אני עם בן ה-רבע לשלוש מנסה לרוב להגיע דרך משא ומתן לפתרון שיהיה מקובל על שנינו. (למרות שבזמן האחרון המשא ומתן מתמצה ב"רק אחרון ודי"- סרט, משחק, כל דבר...)
באופן די מדהים בעיני, הם יודעים למצוא פתרון איך "לרדת מהעץ" אם נותנים להם צ'אנס...
אצלי הקטן עוד קטן מאוד (בן שנה וקצת) אבל כבר מעכשיו אם הם רבים על צעצוע או משהו בסגנון אני מעודדת את הגדול שייתן לו משחק אחר כדי לשכנע אותו לעזוב את המשחק הנוכחי (לא תמיד זה עובד, לפעמים הקטן לא מוותר), וכשהקטן ידבר, אני אעודד אותם לנהל משא ומתן ביניהם עם מינימום התערבויות מצידי (אלא אם כן אני צד בעיניין- למשל אם הוא רוצה לצאת מהאוטו, היא רוצה להשאר ו אני צריכה לצאת מהאוטו אז אני אתערב (במשא ומתן או אחרת)

כשאנחנו בחוץ: הוא רוצה לחזור הביתה, היא רוצה להמשיך לבלות בחוץ.
היא רוצה ללכת לספריה, הוא רוצה בגינת השעשועים.
לנסות למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם, יכול להיות- תורות: "עכשיו נלך לגן שעשועים ואחר כך לספריה" (הסדר יכול להיקבע ע"י משחק, הטלת קוביה, להחליט שיום א' הבן קובע ויום ב' הבת, או פשוט אם הספריה נסגרת עוד חצי שעה וגן השעשועים זמין תמיד אז... ברור...), יכול להיות איזשהו פיצוי (למשל אם הם לא מסתדרים אפשר להציע למי שיבוא לקראת השני (ולא למי ש יוותר )- שכשנגיע הבייתה נקרא את הסיפור האהוב עליו או נשחק בפאזל וכו')- בקטע הזה עדיף שהילדים יציעו אחד לשני את הפיצוי, ככה לא יהיו תלונות. אפשר לנסות לשלב- למשל אם הוא רוצה בבית כי מעדיף פעילות שקטה כמו ספר וכו' אפשר להביא לגן השעשועים. או שאפשר (ולפעמים גם רצוי)- להפריד לפעמים- הילד רוצה בבית? אפשר אולי בבית של סבא/ סבתא? או שהדוד ייקח את הילדה לגן שעשועים? (יוצאת כאן מנקודת הנחה שהבעל עובד רוב שעות היום...)

הייתה תקופה כשהייתי בהיריון השני, שהגדול היה מתעקש שארים אותו בדרך ל- ומ- הגן, ואני ממש לא הייתי מסוגלת (סבלתי מהגב). אז היו פעמים שעבד להגיד "אני מאוד אוהבת להרים אותך, כשנגיע הבייתה ואני אשב אני ארים אותך כמה שתרצה", היו עוד כמה פתרונות יצירתיים בדרך, והיו פעמים שפשוט עצרתי בדרך, התיישבתי על קצה הגדר, וחיבקתי אותו עד שהיה מוכן להמשיך ללכת.
נזכרתי בזה כי אולי כל מה שצריך זו עצירה לרגע (או שניים או עשרה, אם יש), וקבלת החלטה שתהיה מקובלת על כל הצדדים, באופן רגוע.

---

אחד השירותים הטובים, לדעתי, שאמא שלי עשתה עבורי ועבור אחי שקטן ממני אך קרוב אלי בגיל, הוא שכשרבנו היא הייתה אומרת "תשברו את הראש לבד, לא מתערבת".
ולמרות שיש לי השגות על הניסוח (ועוד כמה דברים P-: אבל נשאיר זאת לספת הפסיכולוג )- אני ואחי באמת למדנו להסתדר ביחד לבד ואנחנו מאוד קרובים, גם בתור ילדים בקושי היינו רבים ביחס לבתים אחרים שאני מכירה, תמיד דאגנו אחד לשניה... אני הייתי משדרגת למשהו בסגנון של "תנסו לשתף פעולה", תוך כדי הקשבה פעילה שלי.

[תבשיל_קדרה*]

מה את רוצה?
האם אלה הבדלי אופי או שהם משקפים את האמביבלנטיות שלך?

[דברתיה_קוממי*]

מה את רוצה?

בקצרה ובתמציתיות כי אנחנו בדרך החוצה: שקט ושלווה. אין לי כוח לצרחות הנובעות מהפער הזה ביניהם


האם אלה הבדלי אופי או שהם משקפים את האמביבלנטיות שלך?

אופי. היא חיית מסיבות, הוא חיית בית.

[במבי_ק*]

בזמן האחרון שמתי לב שיש הבדל בין "למי מגיע" בעיניים של המבוגר - שזה משהו שמבוסס על "צדק", חלוקה שווה, תורות וכו', לבין מי צריך יותר. אצלנו, למרות שהגדולה היא זאת שמנהלת הרבה יותר את העניינים, והרבה יותר משפיעה על מה קורה, ויש לה יותר חברים... למרות כל אלה, בחוויה שלה לפעמים היא צריכה יותר ממנו (נכון לעכשיו). אני מנסה לראות מי באמת צריך יותר, לא דרך העיניים המבוגרות, אלא דרך העיניים שלהם. מקווה שמובן.

[דגנית_ב*]

תור אצלנו עובד לא רע מזה כמה שנים אבל הם בני כמעט 13 ו-11.
לא רק קודם ואחר כך גם יוסף מחליט היום ובנימינה מחר.
יש מצבים שבהם גם הצורך או הרצון שלנו, כהורים, קובע.
וגם אפשר להסתכל על השעון ולקבוע "עוד 15 דקות " .
שקט ושלווה הא?
על זה הבת שלי אומרת - לא היית צריכה ללדת אותנו (-:

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אין לי כוח לצרחות הנובעות מהפער הזה ביניהם
מאוד פשוט. את מחליטה על סדר היום. לא הם.
את בתור מבוגרת שרואה את התמונה כולה ויודעת למשל שזה יום חם אז הולכים לסיפריה ולא לגן שעשועים.
ברגע שהם יתרגלו שזה לא נושא לדיון אלא את בוחרת עבורם את מה שטוב למשפחה, יהיה יותר קל.

[נועה_ברוך*]

ברגע שהם יתרגלו שזה לא נושא לדיון אלא את בוחרת עבורם את מה שטוב למשפחה, יהיה יותר קל.
מסכימה.
רק רוצה להוסיף שאפשר לתכנן ולבחור בהתאם לצרכים של כולם, לא בו-זמנית, אבל כן לחלק את הזמן כך שכל אחד מהם מקבל מענה לצרכים שלו.

[דברתיה_קוממי*]

תודה רבה על הרעיונות וההתייחסות.

סדר היום נקבע על ידי, עם התחשבות ברצון הילדים. לגבי החלוקה השווה - זה רעיןו שהפקעתי כבר בילדות. אבא שלי תמיד אמר "אני רוצה לתת שווה בשווה לכולם, לא לקפח אף אחד" ואני תמיד אמרתי לו: "אתה צריך לתת לפי הצורך של כל אחד מאתנו, לא שווה בשווה".
תורות זה משהו שעדיין קשה לעבוד איתו, היות וילדיי מאוד קטנים (בת 3 וחמישה, בן שנתיים ושלושה וחצי ובת שנה וחודש). אנחנו עושים את זה לפעמים בבית, אבל זה כ"כ גולמי וברור שרק הזמן יעשה את שלו מבחינה זו.

בכלל - הבעיה המרכזית היא איך "לעבוד" עם שלושה קטנטנים (טוב, בוא נגיד שניים, משום שהקטנה בשלב זה עדיין זורמת עם הבחירות שלנו) כשיש מלחמת רצונות.

יש מצבים שאני בהחלט יכולה לפתור בהרבה מלל וסבלנות (יותר עם הבת הגדולה), וכשיש אותה מבחינת התנאים זה באמת נפתר, אלא שרוב הזמן מחוץ לבית - הלוגיסטיקה והצרכים השונים והמיידיים של הילדים לא מאפשרים לי להסביר, אלא פשוט לנקוט בפעולות שיכולות להיות מאוד לא נעימות ("הולכים הביתה").




אפשר לתכנן ולבחור בהתאם לצרכים של כולם, לא בו-זמנית, אבל כן לחלק את הזמן כך שכל אחד מהם מקבל מענה לצרכים שלו.

אני חושבת שאני עושה את זה. הסדר השבועי שלנו כזה שנותן מענה לצורך של כל ילד וילד, בין אם בבילויים המשותפים שלנו במשך השבוע ובין אם בבילויים עם כל ילד בנפרד (כדי בכ"ז להיות אחד על אחד, לא רק הם זקוקים לזה, גם אני זקוקה לאחד על אחד עם כל ילד).

הקושי שלי הוא בסיטואציה משותפת במלחמת הרצונות. למשל:

ביישוב הולכים למשחקייה, שלושתם אוהבים את זה. אח"כ לגינת השעשועים שנמצאת מול הסיפריה. הגדולה משחקת קצת ואז רוצה להכנס לסיפריה. בד"כ שלושתם נכנסים בשמחה אבל מהר מאוד האמצעי רוצה לצאת. אני אומרת לגדולה: תשארי לך כאן (היא יכולה לראות אותי בגינה מהסיפריה, זה צמוד), אבל לא - היא רוצה שאהיה איתה בסיפריה. הקטן רוצה לצאת, הוא קטן מדי בכדי להיות לבד בגינת השעשועים אז האופציה להציע לו שיהיה ואמא והוא יוכלו לראות אחד את השני מהחלון ("קירות" הסיפריה מזכוכית) לא באה בחשבון. מתחילות צרחות וחגיגות. ואז אני פשוט מתקפלת הביתה. רק שההתקפלות גם כרוכה בקשיים. הגדולה מסרבת לבוא

במצב שבו יש איתי עוד מישהו (נניח, כשאחותי היתה ולקחה את שני הקטנים איתה, או בעלי), אני יכולה להיות זמן (מבחינתי) בלתי מוגבל ולנהל דיון עם הילדה עד שנגיע לעמק השווה. ואנחנו מגיעות.

טוב, כשאני כותבת את כל זה אני מבינה שכנראה אין פתרון, חוץ מהזמן, משום שהם באמת קטנים והם שלושה.

[נועה_ברוך*]

אין פתרון, חוץ מהזמן, משום שהם באמת קטנים והם שלושה.
עזרה!?

[תבשיל_קדרה*]

מה עם הורים אחרים שיקראו לה סיפור בספריה (ממילא תמיד יש איזו אמא שקוראת)?

[דברתיה_קוממי*]

עזרה!?

לא אפשרי בשלב זה.


מה עם הורים אחרים שיקראו לה סיפור בספריה (ממילא תמיד יש איזו אמא שקוראת)

א. בסיטואציה כזו היא תתעקש עליי.

ב. לא נעים לי לבקש מאמהות אחרות להקריא לה סיפור (אם תהיה אמא שמקריאה, היא ממילא תיגש להקשיב לה, רק שדוקא אצלנו בסיפריה זה לא שכיח <בכל הפעמים שאני הייתי> שאמהות מקריאות סיפור. לרוב הן יושבות).

זה נשמע בלתי אפשרי, זה באמת בלתי אפשרי ואין בעיה כשהסיטואציות האלה מתרחשות פה ושם - אז קרה. יש גם ימים כאלה. אלא שלאחרונה זה הופך להיות שכיח ועל בסיס יומיומי

[תבשיל_קדרה*]

צ'מעי, אני לא יודעת מה ואיך, אבל ברור לי שאת צריכה לחפש את זה אצלך. לא את הגורם, אלא את (חוסר) הכח לנהל אתכם.
אולי לטפל בעצמך איכשהו. להזין, לחזק.

אני יודעת לגבי עצמי, שכל הדברים האלה קורים יותר כשאני עייפה, חלשה, מותשת יותר. כשאני לא מפוקסת, לא מצליחה למצוא פתרונות.
פער עצום בין מצבים בהם אני יודעת לאן אני הולכת ועם מי, כולם שבעים ויש די מים, לעומת כשאני עייפה רעבה וצמאה, ומתנהלת בדשדוש נוסח "לאן בא לכם ללכת? אני אגרר".
חם. קיץ. זה מוסיף.
וגם תקראי את בשמת בדף שלה (לפני איזה חודש אולי) כשכולם אמרו לה לנוח.

סליחה על הניסוח והבלגן. חם לי והבית הפוך...

[דברתיה_קוממי*]

שכל הדברים האלה קורים יותר כשאני עייפה, חלשה, מותשת יותר.

כן. אני עייפה. לא רק פיזית (ישנה 3-4 שעות בלילה בממוצע), אלא, בעיקר נפשית.

תודה.

[נועה_ברוך*]

היות וילדיי מאוד קטנים (בת 3 וחמישה, בן שנתיים ושלושה וחצי ובת שנה וחודש).

_בכלל - הבעיה המרכזית היא איך "לעבוד" עם שלושה קטנטנים (טוב, בוא נגיד שניים, משום שהקטנה בשלב זה עדיין זורמת עם הבחירות שלנו) כשיש מלחמת רצונות.
יש מצבים שאני בהחלט יכולה לפתור בהרבה מלל וסבלנות (יותר עם הבת הגדולה), וכשיש אותה מבחינת התנאים זה באמת נפתר, אלא שרוב הזמן מחוץ לבית - הלוגיסטיקה והצרכים השונים והמיידיים של הילדים לא מאפשרים לי להסביר, אלא פשוט לנקוט בפעולות שיכולות להיות מאוד לא נעימות ("הולכים הביתה")._

את עייפה, ויש כאן מצב אובייקטיבי באמת לא קל.
הם קטנטנים וזקוקים בראש ובראשונה לאמא.

אין אמהות בישוב שיכולות לעזור ? דווקא לא עם הגדולה, אלא עם הקטנים יותר?
אם הולכים לגינת השעשועים אי אפשר להצמיד אותו לחצי שעה עם אימא אחרת ?
לדעתי אם חלק מהצרכים של הגדולה ימולאו, במקומות אחרים היא תוכל יותר בקלות להסכים "לוותר" או לקבל את העובדה שאין ברירה.

פעולות לא נעימות שאת נוקטת בהן, הן לעיתים בלתי נמנעות.
חשוב שהילדים יהיו בטוחים שאימא מחליטה בסופו של דבר, אימא היא הקובעת ותמיד להזכיר שאת אוהבת אותם אבל... כך זה בלתי אפשרי.
תוכלי לומר להם שאולי בפעם הבאה תצליחו יותר טוב להתנהל עם הקשיים.. כרגע, כך החלטת ("הולכים הביתה") זה הפתרון שלך לאי ההסכמה שנוצר.

יש גם אפשרות לדבר איתם לפני שיוצאים מהבית ולהכריז - 1/2 שעה סיפריה, 1/2 שעה גן שעשועים (סתם דוגמא) ואז כולם יודעים מראש מה החלטת, ואת לא פועלת מתוך מצב רוח או קריז, אלא בשיקול דעת שהוחלט מראש.
(תמיד את יכולה להרחיב את הזמנים אם הכל "דופק" טוב).

ואם מדובר במפגשים עם חברים, אולי שווה לך לשקול להזמין, ע"פ לצאת.

[רויטל_ב*]

אני חושבת שנפגשנו לפני שנה בקיץ אצל תמר בפרדס חנה.
גם אצלי הן מאד צפופות, 3 וחצי ושנתיים וצופציק, למרות שהן רק שתיים

מאד מזדהה עם
אני יודעת לגבי עצמי, שכל הדברים האלה קורים יותר כשאני עייפה, חלשה, מותשת יותר. כשאני לא מפוקסת, לא מצליחה למצוא פתרונות.
שאני לא עייפה (נפשית או פיזית) פשוט יש לי סבלנות, ואני גם מאד מפוקסת. שאני עייפה זה סיפור אחר...ואז אני מנסה לזכור שהעייפות שלי משתקפת בהן. לפעמים אין לי ברירה ואני קובעת, וכאשר אני עושה את זה בצורה ברורה בלי הרגשה של קיפחתי את אחת מהן, הן מקבלות את ההחלטה ברוב המיקרים. ובכלל אני מאד מנסה ליצור מקום לרצונות של כל אחת וגם מאד שמה לב "לטובת" מי קבעתי כי המתוקה הגדולה מצליחה להגדיר את רצונותיה יותר בבירור (כולל נימוקים מתוקים ומשכנעים) ולכן קל יותר ללכת עם הבקשות שלה, אז אני מנסה לאזן את ההחלטות שלי כמובן עם הסבר (גם אם לא תמיד יש מי שיקשיב בעקבות בכי וכעס).

וכן, זה גם עניין של זמן...לאט לאט הן פחות ופחות זקוקות לי. בזמן האחרון הן משחקות ביחד, וזה קורה יותר ויותר, פשוט תענוג להקשיב להן. אני לא יוזמת כלום והן יוצרות עולם שלם ומגיעות אלי רק מתי שהן צריכות משהוא בלתי מושג (כמו מגבת לבובה שנמצאת בארון). וכשהן רבות, וזה קורה לא מעט, אני מנסה להתערבב רק מתי שחייבים. ממש אפשר לראות איך נבנת מערכת היחסים שלהן כאחיות.

[דברתיה_קוממי*]

אי אפשר להצמיד אותו לחצי שעה עם אימא אחרת

נראה לך שהוא יסכים?!?!?!

לדעתי אם חלק מהצרכים של הגדולה ימולאו

את צודקת ואנחנו אכן משתדלים. אני לוקחת אותה מדי פעם בערב, לאחר שאחיה הולכים לישון, לגינת שעשועים לבד/טיול רגלי/בית קפה/קניות בחנות הירקות.
נראה שהיא זקוקה למילוי הצרכים בדיוק כשכולם שם



אולי שווה לך לשקול להזמין, ע"פ לצאת.

אנחנו גם מזמינים, אבל אי אפשר שזה יהיה במקום יציאות מהבית. סביר שאם לא נצא, כולנו נשתגע.
גם בבית יש קטעים. זה כמו מן דווקא כזה, כל אחד מושך לכיוון שלו כדי לקבל את מלוא תשומת הלב באותו רגע ולעצור את המציאות מסביב. כשאני מבלה עם כל אחד לבד זה לא קורה.

אהלן רויטל ב

סלחי לי, אבל אני לא זוכרת את הפגישה שלנו נפגשתי עם לא מעט אצל תמר איל

גם אצלי הם משחקים ביחד והיתה תקופה טובה כזו שהם באמת רוב הזמן שיחקו, אבל פתאום נהיה מן נאחס כזה, או כמו שאמא שלי אומרת: "זיפת!"
שהם פשוט לא. רק רצונות מתנגשים כל הזמן ואני באמצע.

[דברתיה_קוממי*]

סליחה על הניסוח והבלגן. חם לי והבית הפוך...

בא לי לצעוק הצילו.

[תבשיל_קדרה*]

יקרה, את זקוקה לעזרה.
איפה בן זוגך בתמונה?
האם את יכולה ללכת לישון ב 9 בערב, ולהשאיר לו את הילדים?
יש מצב לשנ"ץ?