אז הנה גם אני כותבת מתוך באופן 52

[אנונימי]

אז הנה גם אני כותבת
מאת: אבי דרור

מתוך באופן 52 שיצא לאור בחודש מאי 2004

דף עלון

את הדברים שלהלן חשבתי לכתוב מזמן, ולא העזתי.

דחיתי, ביטלתי בתוכי את חשיבותם, נתתי לחששות להכתיב - חוששת להשמע טיפשית, לא מעניינת, לא מובנת...
משוויתרתי, ויתרתי גם על כתיבת דברים נוספים שרציתי לספר לכם, כמו לידת הבית של אוריאל, בננו, ההתמודדות שלנו עם ההחלטה לא לעשות לו ברית, הדיבור הראשון עם עיינה ביתנו על המוות, ההתלבטות איך לחגוג ימי הולדת...
בהמשך, כשראיתי שממילא אינני כותבת, גם הרצונות לכתוב על נושא כזה או אחר הפסיקו לעלות בי.
ויתור גורר ויתור.
בידיעה, שההימנעות מייצגת קושי לממש את עצמי גם בתחומים אחרים, בידיעה שלעתים כדי לצמוח אין בררה אלא לעבור דרך מה שמפחיד אותנו, באמונה שההתגברות תביא ברכה, החלטתי להביא סוף סוף את הדברים כפי שעלו בי לפני כארבע שנים:

באחת הפעמים הראשונות בהן קראתי את ב"אופן טבעי" השתהיתי והשתאיתי מול ההזמנה לכל אחד מאיתנו להוסיף משלו/ה. לא ככתב מקצועי, לא כמומחית, אלא כי כל אחד חשוב, כי לכל אחת יש מקום, כי כאשר הלב באמת מכוון לבני האדם אין קריטריון חיצוני ל"איכות" ואין צורך בצנזורה.
תוך כדי מחשבות מצאתי את עצמי קוראת ב"טעות" לעלון במקום "באופן טבעי" - "באופן פשוט".
הזמנה פשוט לומר את שלי, ולדעת שעצם האמירה תתקבל בברכה - אפשרות כל-כך לא מובנת מאליה עבורי, כל-כך משמעותית ומבטיחה.
ללא צורך בתואר אקדמי מתקדם, בלי לעבור ועדת קבלה, לא מתוקף תפקיד, לא תמורת כסף...
פשוט להיות עצמי. גלויה ואמיתית ובוטחת.
פשוט???

ללא כסות של תעודה, ללא הצדקה של רעיון מדהים או כשרון מיוחד, בלי גיבוי של מקצועיות...
כל-כך קרוב למשאלה שלי ביחס לילדיי - להקשיב להם, לאפשר להם לגלות את עצמם באווירה מקבלת ולא תחרותית.
כל-כך רחוק מן האופן בו גדלתי אני.
שנים של חינוך מעוות, שהפכו את המובן מאליו למשימה.
אז הינה אני מעזה. להתגבר על הפחד שלא תבינו, שמישהו יגיב בביטול, שמישהי תחשוב שלא אמרתי די.
להיות בדו-שיח פנימי ממתן, עם השיפוטיות שלי עצמי,
להביא את עצמי כמו שאני.

אולי יתאים לי בהמשך לספר איך כתיבת דברים אלה השפיעה עלי, כאמא ובכלל. אולי לא ארגיש צורך בכך, בכל מקרה אני מקווה שתהיה לכך תרומה.

בינתיים תודה.

[גלי*]