אושר לי קטן

רק_טוב*
הודעות: 442
הצטרפות: 15 ינואר 2005, 01:32

אושר לי קטן

שליחה על ידי רק_טוב* »

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים
טוב, הפיצי ישנה, אז אני אנסה סוף סוף לספר על בואה של האושר.
אני לא הייתי בטוחה שאני אוכל ללדת. גם כשהרופא המדהים שלי הבטיח לי, עוד כשהייתי בת 21 , שעוד יהיו לי ילדים. האחות הראשית בגיניקולוגיה טענה שהבעייה שלי פסיכולוגית, ודאגה שיורידו אותי משולחן הניתוח ללא טיפול. וזה כמעט ועלה לי בשחלה, והותיר אותי עם בצקות וצלקות רבות :-( - אבל זה כבר סיפור אחר
.
היה קצת קשה (פחות מאשר חשבנו) וניכנסתי להריון. ההריון התחיל קשה, עם הקאות רבות, ואישפוזים חוזרים. את הכל קיבלתי באהבה - אני בהריון וזה מה שחשוב @}.
ההריון התקדם והעובר(ית) התפתחת יפה. אני ואישי התחלנו להתכונן לבואה. עשינו כמה שינויים מהותיים בחיינו כמו סגירת עסק משותף ושינוי מקצוע של בעלי, והחשוב מכל- עברנו דירה. עזבנו את העיר ועברנו לקיבוץ, שנוכל לגדל את הקטנה בשקט :-).

כל הזמן שאלו אותי אם אני מפחדת מהלידה. האמת שלא פחדתי כלל, ידעתי שאני הולכת לקחת אפידורל, כך שאין סיבה שהחוויה (ואני בהחלט ראיתי בלידה חוויה חיובית) תהיה מפחידה. השבועות עברו ואני תפחתי,

בשבוע 37 הרגשתי שזהו הגיע הזמן. צירים היו לי כבר משך מספר שבועות, אבל אני ידעתי שהשבוע אני יולדת. הכנתי תיק, עשיתי רגליים וניקיתי את הבית (איך אפשר להתרכז בלידה עם בית מלוכלך? ;-) ).

בשתיים בלילה התעוררתי עם כאב עמום. לא כל כך בטוחה מה אני מרגישה, הלכתי לעשות פיפי וחזרתי למיטה. ושוב אותו כאב, ושוב ושוב. יכול להיות שזה זה? קמתי, הלכתי לסלון , קפצתי קצת על הכדור (פיזיו), מדדתי זמנים- כל 3 דקות. יכול להיות שזה באמת זה? אני כבר לא כל כך בטוחה שאני רוצה ללדת היום. אולי עוד קצת? בקורס הכנה ללידה אמרה המיילדת שאם שוכבים ולא עוזרים, זה מעכב את הלידה, אז חזרתי למיטה. אני אלך לישון וניראה מחר בבוקר (אולי זה יעבור...).
אבל מי יכול לישון? זה שוב כואב. אני מעירה את אישי. החלטות כאלה אני לא יכולה לעשות לבד. הוא מאוד עייף, לא ממש משתכנע מהצירים, וממשיך לישון. אני מתקשרת לאמא (אין כמו אמא). לה יש שלושה ילדים היא תדע מה לעשות. אמא אומרת לצאת לבי"ח. אני מנערת את האיש, ואנחנו מתקשרים לאחיו, שהיה אחראי על ההסעה לביה"ח במקרי לילה (הוא עובד לילות). הוא לא באיזור- יצא לבלות. מזמינים מונית, ומכינים את הכסף- אצלך בארנק? כן, יש מספיק, רגע בעצם... אין כסף למונית >-( (אני אתחשבן עם האיש אח"כ עכשיו כואב מידי), מצאנו יורו שנשארו מירח הדבש ויצאנו לדרך.

טוב הפיצי התעוררה אני אמשיך בהזדמנות
רק_טוב*
הודעות: 442
הצטרפות: 15 ינואר 2005, 01:32

אושר לי קטן

שליחה על ידי רק_טוב* »


|*|בעקבות דף חוויות מהתינוקיה אני מדלגת כרגע על שלב הצירים וההגעה וקופצת ישר ללידה

אחרי שבע שעות של צירים קשים, מגיעה הפתיחה המיוחלת. מכניסים אותי לחדר לידה. המיילדת מודיעה שרק אדם אחד יכול להיות איתי בחדר (אמא שלי ואישי נמצאים איתי). אנחנו מודיעים לה ששניהם נשארים, וזה המצב. אני רוצה אפידורל ועכשיו (אני לא יכולה יותר, לא תכננתי לסבול ולכאוב כל-כך הרבה זמן). המרדים מגיע מהר, מחבר את האפידורל. הכל נרגע ברגע, אבל הכל נהיה יותר מידי רגוע. אני מתקשה לפתוח את העיניים, הפנים שלי רדומות, כל הגוף שלי רדום, ואני מסוחררת. לחץ הדם שלי צונח, והאחות המבוהלת מחישה חזרה את המרדים, שנבהל גם הוא. הוא סוגר מייד את האפידורל, ומורה לאחות לתת לי עוד שלושה ליטר נוזלים. לחץ הדם שלי מתייצב, ואני מרגישה קצת יותר טוב. מנסה לנוח קצת. המיילדת אומרת שהלידה לא מתקדמת. יש פתיחה של 3 , ושזה כנראה ייקח עוד הרבה זמן. אנחנו מחליטים שאישי יסע הביתה לנוח ולהתרענן קצת.
אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב (כבר כמעט שוכחת את הצירים הנוראיים שהיו). משתינה במרץ את כל הנוזלים המוחדרים לי בעירוי (האחות לא מבינה איך אני מצליחה להשתין לבד עם השפעת האפידורל, אבל, מה לא עושים כדי להימנע מקטטר ;-) ).

ואז פתאום אני מרגישה לחץ חדש, מאחור בגב לכיוון הישבן. אני קוראת למיילדת, והיא אומרת שזה כלום וכך מרגישים את הצירים תחת השפעת האפידורל. אבל אני כבר שעתיים תחת השפעה, ועד עכשיו לא הרגשתי כלום, אני מתעקשת. "את רוצה שאני אבדוק אותך?" משתוממת האחות, ולא מאמינה שיש צורך. בסוף היא "עושה לי טובה" ובודקת. יש פתיחה של 6 ס"מ ורגע אחרי גם בקעו לי המים. "יפה מאוד" היא מעודדת. אמא ממהרת להתקשר אל האיש שיחזור. המיילדת אומרת שאין מה למהר, זה יכול לקחת עוד הרבה זמן. לפחות חמש שעות, ויוצאת. הכאב לא עובר, הוא רק גובר (יצא לי חרוז). אני קוראת לה שוב, ומבקשת שיחברו שוב את האפידורל כי ניראה לי שהשפעתו עברה. היא קוראת למרדים שיחבר שוב, והולכת.
אני כבר לא יכולה לשכב. הכאבים חזקים . זה לא כמו הצירים שהיו קודם - זה הרבה יותר גרוע!

אמא שלי, שכבר מבינה מה קורה, קוראת שוב למיילדת. אך היא לא באה, נכנסת מישהי אחרת, ואומרת שהן מחליפות משמרות עכשיו (שימחת זקנתי). היא בודקת, ומודיעה לי שאני בלידה פעילה ושהפיצי כבר בדרך החוצה. ככה זורקת את הפצצה, והולכת. היא סיימה להיום ורוצה כבר הביתה >:( . ומה אני אמורה לעשות? להתאפק?

אמא שלי יוצאת, שולפת את האחות הראשונה שהיא מוצאת, ודוחפת אותה לחדרי. האחות דווקא נחמדה, ומנסה להרגיע. אבל אני כבר לא שומעת כלום. השפעת האפידורל כבר מזמן חלפה, ואני רואה כוכבים. עוד ציר מגיע ואני מתחילה לצעוק. המיילדת מבקשת שאת הכוחות שאני מוציאה בצעקות, אני אנסה לנתב ללחיצות. היא מעודדת אותי, ואומרת שעוד קצת וזה ניגמר. אבל אני לא מאמינה לה, אמא שלי מחזיקה לי את היד ואומרת גם היא שעוד לחיצה אחת והפיצי כבר בחוץ, אני לא מאמינה, הן בטח אומרות זאת כדי לעודד אותי, כדי שאמשיך ללחוץ. ואני? אני רוצה לסגור את הרגליים ולהפסיק עם הכל (שום דבר לא הכין אותי לכאבים שכאלה, אני הייתי בטוחה שאני אלד עם אפידורל- לי לא יכאב |!| ).

עוד לחיצה ו...שקט, כבר לא כואב. על ביטני שוכבת תינוקת מקסימה. אני מחבקת אותה. המיילדת חותכת לה את חבל הטבור, ואני ממשיכה לחבק, מעלה אותה אל חיקי ומניקה אותה. אחרי חמש דקות מגיע אישי, בוכה מהתרגשות ומצער שהפסיד את הלידה.
שליחת תגובה

חזור אל “התפתחות התינוק”